אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין
סימן לט
תיקון סכך ודפנות, נויי סוכה, וניקוד תיבת והו שבהושענות
י"ד מרחשוון תשמ"ב. מע"כ חתני כבני הרב הגאון מוהר"ר משה דוד טענדלער שליט"א, שלום וברכה לעולם.
[א]. בשיטות הראשונים בפירוש מפקפק שאיתא במשנה, שהוא תיקון תקרה של כל השנה הכשרה לסכוך, לסכך
הנה סוכה שדרו בה כל השנה, והסכך הוא סכך שלא שייך בו גזירת תקרה, אבל צריך לתקנה שלא תהא פסולה מדין תעשה ולא מן העשוי, שהתיקון הוא לכו"ע במפקפק. ופרש"י בסוכה ט"ו ע"א בפירוש מפקפק, סותר ומנענע את כולן. וכוונתו בסותר שכתב הוא שתולשן מחיבורן, שאיירי בנעשו הנסרים תקרה להבית שהדרך הוא לחברם ממש במסמרים וכדומה מענייני חיבורין אחרים להבית. דכשהן בחיבורן לא יועיל שום תיקון, לא מצד שאין מסככין במחובר, שכתב רש"י בסוכה דף י"א ע"א ד"ה פסולה בפסול דהדלה עליה את הגפן, שהוא דווקא במחובר לקרקע ע"י השרשה כאילן, ולא בתלוש ולבסוף חברו כחיבור התקרה לבית, כדאיתא בב"י ובב"ח באורח חיים סוף סימן תרכ"ו מתרומת הדשן, ולכן סכך כשר המחובר במסמרים לבית כשר. אבל כאן שהיה תקרה לדירת בית שדרין בה כל השנה שזה הא הוא ודאי פסול, שלכן צריך לסתור מחיבורן להבית דהוא להסיר המסמרים. והוא הדין אף שלא היה חיבור אחר חוץ מאשר מצד הבניין גופיה, שכותל הבניין ממש מחברן (דהיינו שאין הנסרים מחוברים ע"י מסמרים אלא במה שקבועים במקומות העשויים לכך בכתלים), שצריך להוציאן מחיבור הבניין. ולכן לא הזכיר רש"י דהוא הסרת המסמרים, דהעיקר הוא שיסיר החיבור ממש שנתחבר כדרך תקרה לבית. אבל אף שסילקן מחיבורן והוו מעתה סכך כשר, הא צריך גם מעשה סיכוך, ולא סגי במה שנמצא שהוא מכוסה בסכך כשר, מקרא דתעשה ולא מן העשוי. ולכן כתב רש"י דמנענע את כולן, היינו דצריך לנענע את כולן ולא סגי במשהו, ואפילו בד' טפחים, להכשיר את כולן. ואפילו נענע שיעור סוכה ויותר לא מהני להכשיר יותר מזה, דהוא כמו בחוטט בגדיש דלא מהני על יותר, כמפורש בשולחן ערוך אורח חיים סימן תרל"ה שאיתא שם, ואם הגדיש גדול ולא הניח אלא חלל טפח במשך שבעה, ושוב חקק בה הרבה ועשה בה סוכה גדולה אינה כשרה כולה ע"י משך ז' שהניח תחילה, והוא מטור בשם אבי העזרי שם. דלכן מצריך רש"י שינענע את כולן, מאחר דגם פסול זה דהיינו הנסרים שהם היו פסולים משום שהיו תקרה לבית, עכשיו שהוכשרו על ידי סתירתן מחיבורן הוי פסולן משום תעשה ולא מן העשוי, כמו בחוטט בגדיש שמפורש בדף י"ב ע"א שהוא משום תעשה ולא מן העשוי.
וכתב במשנה ברורה סימן תרל"א ס"ק כ"ד שכן סובר גם הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב מפקפק פי' שיעקור אותן ממקומן ומן המסמרין התקועין בהם, דמזה משמע דצריך לנענע את כל הנסרים. ומה שלא הביא מלשון הרמב"ם סוכה פרק ה' הלכה ח', שכתב לפיכך אם פקפק הנסרים והניד המסמרים לשם סוכה הרי זו כשרה, דג"כ מפורש שצריך לעשות התרתי, אולי הוא משום שלא פי' בהלכותיו מהו זה פירוש פקפוק.
ואף שבלשון מפקפק איכא תרוייהו שהרי במתני' נאמר רק מפקפק בלבד, ומפרשי רש"י והרמב"ם שאיכא בזה תרתי, נראה דאין זה תרתי. דמפקפק הוא נענוע של הנסרים בהגבהתן למעלה, שבשביל זה אם תקועין במסמרים ובשאר ענייני חיבורים מוכרח לעקור אותן מהחיבורים שיהיו ראויין לטלטלן ולהגביהן. ואף שא"כ לא הי"ל להרמב"ם בהלכותיו להזכיר אלא רק שמפקפק הוא שיעקור אותן ממקומן, וממילא ידעינן דאם הם קבועים במסמרים ואינו יכול להגביהן ולנענע אותן מצד קביעותן, צריך להסיר המסמרים. מכל מקום הוא משמיענו שאף אם יכול להגביה ולנענע מעט גם כשלא הסיר המסמרים לגמרי, משום שהם מסמרים ארוכין, וכשהוציא החצי מאורכן יכול להגביהן ולנענען מעט, נמי פסולין לסכך, ולא יועיל נענוע זה להכשירן, דעדיין לא יצאו משם תקרה להבית שהיה עלייהו תחילה. דאף שכשרה כשיסככו בסכך שחיברו לסוכה כדכתבו הב"י והב"ח בשם תה"ד דבתלוש ולבסוף חברו כשר לסכך, פסולין נסרים אלו מחמת שנעשו תקרה להבית. וכיוון שמחוברין להבית עדיין, אף שאפשר להגביהן ולנענען בעודם מחוברין לא נסתלק שם תקרה מעלייהו. שלכן מצריך הרמב"ם להסיר המסמרים מחיבורן להבית, דהוא שלא יישארו תקועין בהן כפי מה שהיו נכנסין לתוך כותלי הבית אף לא במקצת. וזהו כוונתו בהלכותיו מה שכתב אם פקפק הנסרים, שהוא הגבהתם ממקומן כדכתב בפירושו למשנה. ומה שכתב עוד והניד המסמרים, היינו דאף שלא הסירן ממש מהכתלים אבל הם נדים שם מחמת שכבר נעקרו מעומקם, ואף שעדיין נמצא חלק מהן בכותלי הבית הם נדים שם ולא יוכלו לעכב מלהגביה הנסרים לגמרי משם, סגי. ומשמע שאף אם לא כל איש יכול להוציאם, אלא דווקא איש בריא יותר מסתם אינשי נמי סגי. וזהו מה שכתב לשון אחר בהלכותיו מאשר בפירושו במשנה, וכתב פקפק הנסרים והניד המסמרים שהוא פסק ההלכה למעשה לפי תמצית פירושו במשנה (שבפירוש המשנה כתב עיקרו של דין שהוא עקירת הנסרים, אבל כשפסק הלכה למעשה הוסיף שאין צורך בעקירת המסמרים לגמרי מן הכותל אלא רק בהנדתם כמו שנתבאר).
אבל הרא"ש כתב בסימן כ"ט בסופו, מפקפק את כולו שמסיר את המסמרים שהיו קבועין בהן. שמשמע שבזה סגי אף בלא נענוע כדפי' בקרבן נתנאל אות א'. והוא דלא כרש"י והרמב"ם שמצרכי שגם יעקרם ממקומם, דזהו עיקר פירוש מפקפק לרש"י והרמב"ם, והסרת המסמרים הוא עניין המציאות שא"א בלא זה. ולהרא"ש נצטרך לדחוק בלשון מפקפק, ולפרש עניין התעסקות בהן, שגם הסרת המסמרים הוא איזו התעסקות, וממילא לא הווי מן העשוי. ועיי"ש בק"נ שכתב בסוף שנוכל לומר שס"ל כדעת רש"י, אלא דקמ"ל עם היות שהמסמרים רפויים ויוכל לנענע הנסרים, מ"מ לא מהני נענוע בלי הסרת המסמרים. וזה ודאי דוחק גדול שלא ינקוט הרא"ש את העיקר שהוא הנענוע, דהא לא הזכיר פרש"י כלל, משמע דהוא משום שרק הסרת המסמרים מצריך ולא יותר. שלכן לא הוזכר נענוע בקיצור פסקי הרא"ש, ובטור סימן תרל"א מפורש שפירוש מפקפק הוא רק זה שיסיר כל המסמרים לשם עשיית סוכה. שהרי כתב בית המקורה בנסרים שאין עליהן מעזיבה ובא להכשירו לשם סוכה, די בזה שיפקפק פי' שיסיר כל המסמרים לשם עשיית סוכה. הרי מפרש שזהו פירוש מפקפק, וא"כ לא שייך להצריך יותר. דבשלמא בלשון הרא"ש שלא כתב תיבת פירוש, אפשר לפרש שעל תיבת מפקפק סמיך על פרש"י שהוא לנענע אותו, אך שמוסיף מסברא דצריך גם להסיר את המסמרים, דלא מהני הנענוע כשהן עדיין בחיבורן להבית שהיה לשם תקרה. אבל הטור שכתב שמפקפק דתנן פירושו הוא שיסיר המסמרים, הרי לא שייך להצריך יותר מזה, שהרי לא תנן שצריך יותר מפקפוק. וגם אם נימא שהיה מצריך הטור גם לנענע אחר שהסיר המסמרים, אין להצריך שיסירם לשם סוכה, דהא בהסרת המסמרים לא נעשה מעשה הכיסוי אלא דהכשירם לסיכוך, אבל מעשה הסיכוך הוא הנחתם במקומם אחר שנענע ועקרם ממקומם שרק אז יש לו לעשות לשם סוכה, ואיך כתב הטור שיסיר המסמרים לשם עשיית סוכה. ולכן ברור שלהטור סגי בזה שמסיר את המסמרים אף בלא שום נענוע, וא"כ הוא משום שמפרש כן גם בכוונת אביו הרא"ש.
ומה שכתב הקרבן נתנאל בסימן כ"ד אות ת' ליישב מה שפסקו הרא"ש והטור שדי במסרת המסמרים, שבהסרת המסמרים מנענע הנסרים בלי ספק, ולכן מתכשרת הסוכה על ידי הסרת המסמרים, מה שאין כן בהתרת חבילת קנים המונחת על הסוכה, שאין כל הקנים מתנענעים על ידי זה, אין כוונתו לנענוע ממש שהוא עקירה ממקומן שהוא דווקא ע"י הגבהתן, אלא הוא רק נענוע קצת שהוא אף כשהן במקומן, דהא כתב שם שהוא דלא כרש"י. ואם הוא נענוע ממש הרי הוא גם כרש"י. אך אף שהוא רק נענוע קצת בלא עקירה ממקומן, סובר שיש לחלק מחבילה שהניח על הסוכה אף אחר שהתיר את האגד, שלא מתנענעין עי"ז כלל, עיי"ש. אף שלא מובן כל כך במה שסובר שיוכשרו בנענוע בעלמא בלא עקירת ממקומן. ומה שכתב שהוא דלא כרש"י, אף שרש"י לא כתב אלא סתם מנענע, ולא שיעקור אותן ממקומן, שלכן היה שייך לפרש ברש"י נענוע בעלמא כדפירש ברא"ש, מכל מקום דמאחר דכתב רש"י סותר שממילא איכא גם נענוע לסברא זו דהק"נ, ומ"מ כתב גם ומנענע, הרי בהכרח שמצריך שאף אחר שסתר החיבור דהנסרים להבית שגם נתנענעו ע"י זה, לא סגי להכשיר אלא דווקא ע"י שינענע יותר, משום דמצריך רש"י שיעקרם לגמרי ממקומם כדכתב הרמב"ם.
והשו"ע פסק בזה (סימן תרל"א סעי' ט') כהרא"ש והטור, שסגי בהסרת המסמרים לשם סוכה. והוא אולי משום דכיוון דהרמב"ם בהלכות לא פירש שהפקפוק הוא עקירת הנסרים ממקומן, ואף על המסמרים שהזכיר לא כתב שיעקרם אלא שיניד אותם, חזר בו ממה שכתב בפירושו למשנה, שצריך שיעקור את הנסרים ממקומן ומן המסמרים התקועים בהם. אלא מכאן שבהלכותיו מפרש כהרא"ש שמפקפק הוא רק על המסמרים. ועוד מיקל מהרא"ש שכתב דצריך להסיר המסמרים, והרמב"ם סובר שאף אם לא הסירם לגמרי אלא שהנידם ונשארו מחוברין רק בחבור רפה כשרים. ולכן פסק בשו"ע כהרא"ש לחומרא שצריך שיסיר לגמרי. אבל הוא דוחק גדול לומר שחזר בו הרמב"ם מפירושו. אלא שהוא כדפירשתי שפסק בהלכותיו כמו שכתב בפירושו, וא"כ הוא כפרש"י. שלכן יש לעשות למעשה כרש"י וכפי' הרמב"ם במשנה כדכתב המשנה ברורה, ויש לפסוק למעשה כוותייהו.
[ב]. הגדרת פסול סוכה שדר שם כל השנה, ודין לא מן העשוי בסוכה כזו
ולפי מה שכתבתי אליבא דרש"י והרמב"ם, שמה שהיו הנסרים תקרה להבית הוא פסול בסכך, וצריך מתחילה לסלק אותן מחיבורן להבית לסלק מהם שם תקרה, ויעשו בזה סכך כשר. אבל אף שנעשו הנסרים סכך כשר, עדיין לא סגי. דהא אף סכך כשר שהיה מונח בעלמא על כותלי הסוכה לא נכשרה בזה, משום שצריך מעשה סכוך לשם סוכה, מקרא דתעשה ולא מן העשוי. כדאיתא בדף י"ב ע"א דבהניח חבילי קש וחבילי עצים על סוכתו כדי לייבשן, שפסולין משום תעשה ולא מן העשוי. שלכן אף אחר שהסיר אותן מחיבורן, צריך לעוקרן ממקומן ולחזור להניחן לשם סוכה. ולפי זה אין להועיל גם הרחקת הסכך מן הכותלים ג"ט לעשותה סוכה פסולה במקום לעקור הנסרים מן הכותל, דעדיין לא נסתלק מהם שם תקרה בזה שבלא הגבהתן ועקירתן ממש מן הסוכה הניען ממקום למקום. אלא צריך דווקא לעוקרן לגמרי מגג הסוכה, שהוא דווקא כשיגביהם למעלה.
ולהרא"ש והטור ושו"ע דסגי בהסרת המסמרים לשם סוכה, הוא משום דמה שהיו תקרת הבית סברי דאינו פסול בהסכך. אלא משום דמצוותו היא שלא יישן ויאכל בבית שדר שם כל השנה, אין ישיבה תחת מה שנחשב תקרה קבועה לבית חשובה ישיבה בסוכה, אבל אין כאן פסול בעצם הסכך. וכיוון שסילק המסמרים שהם עשו בהנסרים הקביעות שדרך לעשות בתקרות בית, ליכא שוב הפסול. ואף שגם להרא"ש והטור כשדר כל השנה בבית שמונח עליו נסרים בעלמא בלא שום חיבור להבית, ואף בעשה הגג מתבן וקש וענפי אילנות, פסולה לסוכה. כמפורש בדף ח' ע"ב, שא"ר לוי משום רבי מאיר, שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית אינה סוכה, דכיוון שהיא דירתו כל השנה הוא ביתו.
והא דכתב רש"י (ד"ה פנימית אינה סוכה) ואע"ג דלא בעינן סוכה לשם חג דהא כב"ה קיי"ל וכו', הכא אינה סוכה דלא מינכרא מילתא דלשם סוכה הוא דר בו דהא כל ימות השנה דייר התם, וכן איתא לשון זה בטור וש"ע סימן תרל"ו סעיף ב', ברור דאין כוונתם בנתינת הטעם דלא מינכרא דלשם סוכה הוא דר, דהוא רק איסור דרבנן משום מראית העין. דהא אמר בלשון הפנימית אינה סוכה, דלשון זה פירושו שמדאורייתא נמי אינה סוכה, כמפורש בגמ' בדף י"ב ע"ב (התם דקתני אינה סוכה, אפילו דיעבד מדאורייתא נמי אינה סוכה). ולשון הר"ן (ד' ע"א מדפי הרי"ף ד"ה שתי סוכות) הוא הפנימית אינה סוכה אם בא לישב בתוכה בחג לשם סוכה אינה סוכה, משום דעבידא לדירה והויא לה כבית ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי, כלומר ולא מדבר העשוי לאוצר ולדירה ולא לצל. הרי מפורש דהוא מדאורייתא. ולא הביא לשון רש"י דהוא משום דלא מינכרא מילתא, ולומר דהוא פליג ע"ז וסובר דהוא משום דעבידא לדירה והויא לה כבית ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי, וגם לאסוקי דפסולה מדאורייתא, אלא ודאי משום דברור ופשוט להר"ן דגם לרש"י היא פסולה מדאורייתא. אבל כוונתו הוא ליתן טעם מה שדירתו של היוצר כלי חרס בטל ממנה שם סוכה, אף שמה שסיכך לא היה כדרך עשיית גג לבית שמסככין באופן קביעות שהגג הוא מחובר להבית, וניכר מזה שאין צורך לו בדירת בית, אלא שלעולם דירתו שם היה אף כשלא היה מסוכך כלל, אלא שסיככו רק להגן עליו מן החמה. שלכן אף שדר שם כל השנה לא שייך שיתחשב בית בשביל דירתו, כיוון של"ד לבית דסתם אינשי, דאין דרים בקבע אלא בבית שגגו הוא שמירה מכל דבר, גם מגשמים ומצינה וגם מגנבים וליסטים. שלכן פרש"י טעם על שגם דירה דכל השנה כזו מחשיב זה לבית, משום דלא מינכרא מילתא דלשם סוכה הוא דר בו. דמחשבתו וכוונתו לשם סוכה לא ישנו המציאות, שישיבתו ואכילתו ושינתו במקום זה הוא בביתו ממש כמו שהיה עושה כל השנה.
ובפסול כזה דישיבה כמו בביתו דכל השנה, דהוא הפסול היחיד לדעת הרא"ש הטור והש"ע בנסרים המחוברים לכותל, יסברו הרא"ש והטור והש"ע דהוא דווקא כשלא עשה שום מעשה, דמחשבה בעלמא שעל אלו שבעת הימים יהיה הסיכוך שעליו לשם סוכה אינו כלום. אבל כשעשה מעשה לסלק חיבורם, דסילק המסמרים ועשאם באופן שלא היה כן בכל השנה שהיה אז בית, וליכא שוב הפסול, סברי דכשרה וליכא בזה משום תעשה ולא מן העשוי. משום דהכיסוי שהיה מתחילה אף שהיה בשביל דירת כל השנה, הוא נחשב כיסוי לצל, שגם זה הוא מעיקרי צורכי בית, אך שנפסל מצד כל השנה, שע"ז סגי בסילוק כל מה שעשה בשביל צורך דכל השנה. שהוא במה שחיברן להבית, שהוא צורך לדירת כל השנה, שיש הרבה ימי גשמים ושלגים וצריך שמירה מגנבים וליסטים וכדומה.
וכשדר כל השנה בסכך שהניח רק בשביל צל להגן מפני החמה, שג"כ נפסל כהא דסוכה פנימית להיוצר כלי חרס, לא יוכשר גם מן התורה אף להרא"ש וטור וש"ע אלא דווקא שיעקור כל הסכך ממקומו ולחזור ולהניחו לשם סוכה כמו לרש"י והרמב"ם. ומשמע כן במג"א סימן תרל"ו סק"ג, שכתב על הא דבפנימית אינו יוצא, ואם הגביה הסכך וחזר והניחו שרי. דמשמע דווקא כל הסכך. וכדאיתא כן במ"ב סק"ט, שכתב וחידוש בעלמא לא מהני בזה, כיוון שהיה דירתו ממש כל השנה שאכל ושתה וישן שם. והוא אף להש"ע דפסק כהרא"ש והטור, שבנסרים סגי בהסרת המסמרים. דסוכה הפנימית דיוצר, כיוון דהיתה כל השנה מסוככת בלא חיבור, ולא שייך להכשירו אלא בהגבהת הסכך, נמי לא שייך להכשיר כל הסוכה בשביל מקצת שהגביה וחזר והניח, אלא דווקא בהגבהת כל הסכך ולחזור ולהניחה, והוא ברור ופשוט.
הנה מסתבר דהא דהפנימית ביוצר כלי חרס אינה סוכה, הוא אף שעשה סוכתו הפנימית למלאכתו ולמכירה בתמוז ובאב, אף שהוא סמוך לחג. מאחר שנעשה לאכילת כל השנה, וידוע שזהו דירתו לכל השנה. ואולי גם בתוך שלושים לחג נמי אינה סוכה, דכיוון שיש לו החיצונה שבכל השנה לא יאכל ויישן שם, שהיא תהיה ראויה לסוכה דחג למצווה, אין לנו לומר שעשה אף הפנימית לחג הסוכות הראשון שלאחר בנייתה, כיוון שאין לו צורך בה לסוכה דמצווה. ולכן סתם ר' לוי משום ר"מ דינו.
וראיתי במ"ב סימן תרל"ה עמ"ש בשו"ע, סוכה אע"פ שלא נעשית לשם מצווה כשרה, והוא שתהיה עשוייה לצל כגון סוכת עכו"ם, בביאור הלכה ד"ה כגון סוכת עכו"ם, שכתב ודע דרש"י פי' על סוכת נכרים, שעשויים לדור בימות החמה, משמע מזה דדווקא כשדר בה כל השנה הוא דנקרא לשם דירה ולא באופן זה. ולכאורה הוא משום דלצל שהוא להגן מן החמה, לא שייך אלא כשעשה לדור בה בימות החמה. אבל כשעשה לדור בה בימים הקרים, שאז כל העולם דרים דווקא בבתים שמסוככים בנסרים קבועים ובמעזיבה, אם נמצא אחד שעשה רק סוכה בסכך שאין מגין מקור ומגשמים, אין לנו לומר שעשה זה להגן מן החמה ולכן תוכשר סוכה זו מחמת שהיא עשוייה לצל, אלא אנו אומרים שעשה כן לטעמים אחרים שפסולין לסוכה, וצ"ע בכוונתו.
[ג]. מחיצה העשוייה מיריעות קשורות היטב ומשגיח שלא יינתקו
הנה בדפנות, אר"א בר יעקב בדף כ"ד ע"ב כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ואיפסק כן ברמב"ם פ"ד מסוכה ה"ה. וכן הוא בטור וש"ע סימן תר"ל סעיף י', ומסקי דעל כן אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים אע"פ שקשורין בטוב, זימנין דמינתקי ולאו אדעתיה, והו"ל מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה.
ומסתבר שלאו אדעתיה אין הכוונה משום דיזדמן שלא יראה שהתנתקו, אלא אף שיראה, אפשר שלאו אדעתיה יהיה אז שצריך להפסיק אכילתו ולקושרן. דמאחר דהוא ראה וידע שהם קשורין, יסיח דעתו מלהשגיח על זה, שלכן אף שיראה לא ישים על ליבו להפסיק אכילתו בשביל זה. וגם בלא שימת לב, אפשר שגם לא יראה כלל. שלכן בכל אופן אף כשיהיו מקושרין בקשרים המצויים כנגדו, יש לחוש דלאו אדעתיה יהיה כשיארע דמינתקי לידע שצריך להפסיק מלאכול. שאף שיודע הדין, הא צריך להשים אל ליבו, מכיוון שבשעה שהתחיל לאכול היו קשורין והיה רשאי לאכול, היה בדעתו שוודאי יהיה כן זמן גדול הרבה יותר משישהא באכילתו, ויסיח דעתו מלחוש לזה שאפשר דמינתקי. ואפילו אם יעמיד שומר, אפשר יסיח השומר דעתו.
ולא דמי לבהמה קשורה שעושין ממנה דופן, בסעיף י"א, שאף שלא נחשב לענין נזיקין שמור בשור קשור (כדאיתא בב"ק ט' ע"ב) משום שדרכו לנתוקי, מכל מקום זהו דווקא כשמסר לחרש שוטה וקטן ולא שמרו בן דעת, משא"כ בשמרו בן דעת כשהוא קשור דלא שייך שלא להרגיש כשיברח השור. והט"ז בס"ק י"א שדימה יריעות קשורין לבהמה קשורה, וכתב שלכן בדופן אחת יש להכשיר ביריעות כמו בבהמה קשורה, והא דאיתא שאין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות קשורות, הוא בכל המחיצות דווקא, וה"ה בבהמה, לכאורה תמוה. ומטעם זה אפשר חולקין הרבה מרבותינו האחרונים עליו, כדהביא המ"ב בסק"נ שאף מחיצה אחת אין לעשות מיריעות, ובשעה"צ הביא מא"ר כהטעם שכתבתי. ואפשר שטעם הט"ז הוא לעניין דנחשב דבר מצוי גם שבהמה מינתקא, וממילא היא מחיצה פסולה לגמרי, דהוא כמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה שאינה מחיצה, כדאר"א בר יעקב בדף כ"ד ע"ב לכו"ע, ופסולה לסוכה אף כשעדיין קשורה. ולכן לא שייך לחלק מצד שבבהמה ירגיש יותר מביריעות. שרק כשלא היה עניין פסלות הסוכה בזה, אלא לעניין שמא לא ירגיש ויאכל בסוכה גם אחר שיינתק הקשר, היה שייך לחלק דבבהמה ירגיש יותר מכשירגיש ביריעות. אבל לענין פסלות הסוכה מטעם שהוא כרוח מצויה דמינתקי, ופסולה מטעם זה אף כשעדיין קשורין, ליכא לחלק. ונצטרך לומר לפ"ז להט"ז, בטעם מש"כ שדופן שלישית כשרה בין בבהמה בין ביריעות, דבדופן שלישית איכא קולא מדאורייתא בדין המחיצה. היינו דבשתי דפנות שהחמירה תורה שהרי הצריכה שיהיו על כל משך הסוכה, אינן כשרות אלא כשלא יהיה מצוי כלל שייסתרו, אלא באופן דלא שכיח כהא דרוח שאינה מצויה. אבל דופן שלישית שהקלה תורה לעניין הכמות, דסגי בטפח, איכא קולא גם באיכות המחיצה לעניין זה דסגי כשהיא מחיצה הראויה לעמוד ברוח מצויה מצד הרוח ממש (דהיינו שמצד האופן שהמחיצה בנויה עתה היא עומדת ברוח מצויה). אבל כשיכולה לעמוד בפני הרוח מצויה, אך שיש לחוש לסתירה מצד מעשה, כהא דשור קשור שמצוי שע"י מעשה השור לנתק עצמו ייסתר הקשר, וביריעות קשורין נמי לא שייך שיותר הקשר בלא מעשה, אלא שמצוי דיותר הקשר ע"י חיכוך ומשמוש אינשי ותינוקות, ואף ע"י חיכוך בהכותל ואיזה דבר כשולחן וספסל שסמוך להיריעה וכדומה, כשרה מחיצה זו.
וניחא לפ"ז מה שמסיק הט"ז, וכמו שאיתא בסעיף ב', אף שלא הוזכר שם כלום ששייך לחששות דסתירה בדפנות, דאיתא שם דפנות הסוכה אם היו שתים וכו' עושה דופן שיש ברוחבו יותר על טפח וכו', אבל הוא לעניין מה שדופן השלישי הקלה תורה. ומדויק לפ"ז מה שכתוב בש"ע גבי יריעות זימנין דמינתקי ולאו אדעתיה והו"ל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, והוא לשון הטור בשם רבנו פרץ. שלכאורה תמוה מאד, הא מה שמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה הוא מדיני מחיצה מדאורייתא לכל דבר שצריך שתהיה מחיצה, כלשון רב אחא בר יעקב סתם דאינה מחיצה, כמפורש בגמ' שמקשה עליו ממחיצות שנאמרו לענין שבת. וגם מפורש זה בהלכות שבת בכל הפוסקים, ברמב"ם פט"ז משבת הט"ו, ובטור וש"ע ריש סימן שס"ב. וליכא מרבותינו הפוסקים והמפרשים מי שפליג ע"ז. שא"כ פשוט וברור שאף שהיה אדעתיה כשמינתקי, נמי אינה מחיצה.
אבל להט"ז יש לפרש שהם שני טעמים לפסול מחיצות ביריעות של פשתן אף שקשרן בטוב מטעם דזימנין דמינתקי. חדא דזימנין דלאו אדעתיה, ועוד דהו"ל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. וטעם דלאו אדעתיה הוא טעם לפסול ביריעות אף בדופן שלישית שהרי סוף סוף יש לחוש שתפסל הסוכה ולא ידע, וטעם דאינה מחיצה כיוון שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה כזה שאינו ע"י רוח ממש, אלא על מעשה שמצוי במידת רוח מצויה, הוא טעם רק על שתי הדפנות. ואח"כ נקט בסעיף י"א עושים מחיצה מבע"ח, שאין לחוש דמינתקי ולאו אדעתיה, וקאי רק להכשירה בדופן ג'.
ונמצא לפי"ז שגם להט"ז אין לסכך ביריעות קשורות אף בדופן שלישית, מצד החשש דשמא מינתקי ולאו אדעתיה. אבל פסול גמור מטעם דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה ליכא, ורק בבהמה קשורה מכשיר ממש בדופן שלישי. ועיין בשע"ת שהביא משבו"י שיש לומר גם להט"ז דפוסל ביריעות אף בדופן שלישי. ולפי מה שכתבתי הא ודאי יש להט"ז לסבור כן.
אבל יקשה מלשונו, שכתב וצריך לומר דדווקא בכל המחיצות החמיר, שמשמע דבמחיצה אחת יכול לעשות גם מיריעות קשורין, כדכתב המ"ב בסק"נ דעת הט"ז, דמחיצה אחת מן שלוש מחיצות שצריך לעשות בסוכה יכול לעשות מיריעות, וכן איתא בעה"ש. ואולי יש לפרש כוונת הט"ז דדווקא בכל המחיצות החמיר, אף שלא פסל ממש בכולהו אלא בשתיים, אבל מטעם חומרא דחשש שמא יתנתק החמיר גם במחיצה שלישית, נמצא שכשנוסיף את החומרא על עיקר הדין יהיה אסור בכל המחיצות. משא"כ ההיתר בעשיית דופן מבהמה לא מיירי רק להכשרה, דהוא בדופן ג' אבל בכל המחיצות יהיה אסור מדאורייתא כנ"ל. ויהיה כל המחיצות שכתב הט"ז כפשוטו, שכל ג' המחיצות אין לעשות מיריעות. ולא שפירוש כל הוא לדיוקא, שרק כולן לא יעשה אבל חד מנהון יעשה, דהיא השלישית שהוא דוחק. דאם לדיוקא כתב דדווקא בכל המחיצות החמיר, ונדייק שלא החמיר במקצתן הא יש לדייק דגם שתיים מהן יעשה, שזה הא אינו. והי"ל לכתוב אין לעשות שתי המחיצות מיריעות, ואז נדייק דשלישית מותר. אלא הוא כל המחיצות כפשוטו, שאף השלישית לא יעשה מיריעות. אך שאיכא חילוק לעניין פסול, דבשתיים פסול ובשלישית כשרה כדפירשתי להט"ז. וגם ניחא לשון אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות, שכתב השו"ע, ששייך לפרשו בין על פסול ממש ובין על מה שרק ראוי להחמיר שכולל כל היריעות. וכן צריך לפרש אליבא דהט"ז וכהשבות יעקב אליביה, והוא כהכרח אליבא דהט"ז.
ולהאחרונים החולקין על הט"ז, וסברי דביריעות אף בשלישית לא יעשה, וליכא שום חילוק בין השלישית להשתיים, ובבהמה נמי אין חילוק ואף לכתחילה יכול לעשות גם בכל המחיצות בבהמה קשורה, צריך לומר דאין זה מצוי שהבהמה ע"י מה שדרכה לנתוקי יינתק הקשר ותוכל לברוח. לא רק לתוס' ב"ק דף ט' ע"ב שמפורש בדבריהם בד"ה שור עביד לנתוקי, ששור קשור הוא שמירה מעולה ליפטר מנזיקין, ורק על ידי חרש דרכו לנתוקי, ולא מעצמו (והט"ז שהקשה מבהמה קשורה שכשר לסוכה, הא לתוס' לא דמיא ליריעות שהרי אין דרכה לנתוקי מעצמה, אולי רק אליבא דרש"י הקשה זה. אבל יש לפרש דקושיתו היא מהא דכו"ע הא מודים בבהמה שכשרה למחיצה, אף רש"י, דהא מפורש בגמ' כ"ג ע"א שכשרה, שא"כ ק"ו ביריעות הקשורים בטוב שהרי אין דרכן לנתוקי בלא מעשה כשור לדעת רש"י, לכו"ע יש להכשיר). אלא לדעת החולקים על הט"ז אף לרש"י יכול לעשות מחיצה מבהמה קשורה, דהא עכ"פ מודה דקשירה לשור הוא שמירה בנזיקין שפטור לר' יהודה (בבא קמא מ"ה ע"ב) שהלכה כמותו, משום שהוא שמירה לרוח מצויה. ור"מ לא פליג עליו בזה שהוא שמירה לרוח מצויה שסגי לדפנות סוכה, אך מחייב בנזיקין מלימוד מקראי דלא פטרה התורה בקרן אלא בשמירה מעולה. שלכן לעניין דפנות הסוכה גם לר"מ היה יכול לקשור בהמה לדופן. ומה שפוסל ר"מ בהמה לדפנות סוכה (בדף כ"ג ע"א) הוא לאביי ור"ז מדרבנן, ואיפרכא להו. ומסיק הגמ' בדף כ"ד ע"א דאר"א בר יעקב שסובר ר"מ שאיכא הלכה במחיצות, דעומדת ברוח אינה מחיצה, או דמחיצה שאינה עשויה בידי אדם אינה מחיצה, ואף שתהיה קשורה בקשר חזק שליכא ביכולת שום בהמה לנתקה. שלכן לרבנן שפליגי עליו בזה, אלא שכל מחיצה אף שנעשית ממילא ואף שעומדת ברוח היא מחיצה, אם אך יכולה לעמוד ברוח מצויה כשרה לסוכה לכל הדפנות, ולמחיצות דשבת להיעשות רה"י יכולין לעשות אף מבהמה קשורה. ואין שום חילוק לדינא בין דופן השלישי שסגי בטפח, לשתי הדפנות, שלעולם לא חיישינן לנתוקי כלל בבהמה קשורה.
ונצטרך לפרש לשון רבנו פרץ שהעתיקו כן הטור והש"ע, במה שאין לעשות הדפנות ביריעות קשורין, זימנין דמינתקי ולאו אדעתיה והו"ל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, שלכאורה הא דכתבו ולאו אדעתיה לא הוי עיקר הטעם, להחולקים על הט"ז. דאף אם הוה אדעתיה ולא יטעה לעולם, הא נמי פסולה מטעם דמצוי למינתקא, והויא לה מחיצה שאינה יכולה לעמוד בדבר מצוי שאינה מחיצה. וצריך לומר דהוא משום דהניתוק בקשרים דהיריעות אינו דבר מצוי כל כך כדרך רוח מצויה, אבל מ"מ אינו דבר רחוק כל כך כאונס שלא נצטרך לחוש לזה כלל. דלכן הוא סוכה כשרה מדאורייתא כיוון שהדפנות יכולות לעמוד ברוח מצויה, אבל עכ"פ יש לו לחוש גם לשמא יארע רוח שאינה מצויה ויפיל חלק מהדפנות באופן שתיפסל הסוכה. אך ברוחות ממש אינו נוגע זה, דהא מרגיש כשישנה רוח חזק שאינה מצויה, וידע שצריך לראות המקום שראוי שיפול משם. אבל נוגע זה לדבר המצוי שיתקלקל ע"י חיכוך אינשי ותינוקות - אף שלא מצוי כל כך כרוח מצויה וכשרה הסוכה - כקשרים דיריעות שעשאן לדפנות, דכשרה כל זמן שהקשרים קיימים. אבל כיוון שמזדמן לפעמים שניתרין הקשרים יש לחוש לזה. ומכיוון דכשהתחיל לאכול היו היריעות מקושרין והיתה הסוכה כשרה, כיוון שלא מצוי כל כך לינתק יש לחוש שלא יהיה אדעתיה לעיין אם ניתקו הקשרים שאז היא פסולה אף שהיריעות קיימין, מטעם דאחר שניתקו הקשרים הו"ל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. שלכן אין לעשות הדפנות מיריעות אע"פ שקשרן בטוב. זהו הפירוש להחולקין על הט"ז בלשון הטור וש"ע.
ועיין בתוס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה ושמואל, דרוח שאינה מצויה הוי כעין אבדה דלא נחשב אונס, וחייב באדם המזיק, ופטור על נזקי ממונו שהזיק, וכן הוא בתוס' ב"מ דף פ"ב ע"ב ד"ה וסבר. ולכן פשוט שאף שהסוכה כשרה כשיכולה לעמוד ברוח מצויה, מחויב לחוש שמא נפסלה הסוכה ע"י רוח שאינה מצויה, וכה"ג בשאר מאורעות כמו התרת קשרים ע"י חיכוך וע"י תינוקות, משום שאין זה אונס ויש לו לחוש לזה, כדביארתי.
[ד]. אם מותר לפרוס בשבת כיסוי פלאסטיק על הסכך להגן מפני הגשם
ובדבר לפרוס כיסוי של פלאסטיק על הסכך מפני הגשמים בשבת ויו"ט, פשוט שמותר וליכא משום בונה, דהא ידוע לכל שיהיה מוכרח להסירו כשיפסוק הגשם כדי לאכול בסוכה. ואפילו אם הוא סמוך לערב והגשם ניכר שימשך עד אחר השבת נמי מותר, כיוון שיהיה מוכרח להסירו אפילו למחר, נמי ליכא משום בונה. ומסתבר דאפילו היא סוכה בעלמא שלא למצווה שלא יהיה מוכרח להסירו נמי מותר, כיוון שדעתו להסירו אחר שיפסוק הגשם, נמי אין בזה משום בונה, מאחר דמצד הבניין רוצה דווקא שלא יהיה מכוסה בפלאסטיק. ואפילו מצד מראית העין לא שייך לאסור כיוון שמניחו רק עתה בשעת הגשם.
אבל כל זה הוא כשמניח הפלאסטיק על הסכך, ולא כשמניח הפלאסטיק למעלה מהסכך על כלונסות אם גבוה טפח מהסכך, וכ"ש כשגבוה יותר. דעשיית אוהל הא אסור, אפילו כשנעשה דרך מלאכתו. כהא דהנוטה פרוכת, שצריך ליזהר שלא יעשה אוהל בשעה שנוטה כדאיתא בסימן שט"ו סעיף י"ב. וכ"ש כשמניח הפלאסטיק למעלה על כלונסות שיש לאסור. ואף שיש לחלק קצת, לומר דבתליית פרוכת צריך אוויר שתחתיה שלא יקמטו הקפלים, אבל הכא אין צורך להפלאסטיק שיהא מונח על כלונסות למעלה מהסכך, דאין שום צורך לאוויר שתחתיהן, כדאיתא ברמ"א בסעיף ז' שהוא מתנאי איסורי אוהל, מ"מ אולי יש קצת צורך לפעמים להפסק האוויר שלכן צריך להניח הפלאסטיק דווקא על הסכך גופיה.
ומצד שלא עמד הפלאסטיק לזה, לא שייך להחשיבו למוקצה. שהרי הוא ממילא כמוכן לזה, כיוון שידוע שאפשר שיהא גשם שיצטרכו לכסות שהפלאסטיק טוב לזה. ובלא זה הא פלאסטיק הוא בדין כלי, שאף אם היה מוכן לדבר מוקצה ואיזו מלאכה יש להתיר, שהרי הוא טלטול לצורך גופו. שלכן ליכא שום חשש ומותר לכסות בפלאסטיק, אבל על הסכך גופיה.
[ה]. אם ניקוד תיבת והו בהושענות הוא בחולם או בשורוק
ובדבר מה שאומרים בהושענות אני והו הושיעה נא, אם הוא בחולם או במלואפום, הנה מנהג העולם הוא לומר והו בחולם. ועיינתי בסדור הריעב"ץ, שכתב אמר יעקב קטן הייתי, ודקדקתי אחר אמ"ה ז"ל, ושמעתי שהיה קורא והו בחולם. וא"כ ידוע לנו שגם החכ"צ ובנו הריעב"ץ שהיו קורין כן. שא"כ ודאי שכל חכמי דורו ודורות שלפניו היו קורין כן, שלכן ודאי אין לשנות. ואף שכותב קטן הייתי, לא משמע שהיה קטן ממש שנימא דאין עדותו של קטן כלום, דהרי הבין להסתפק בזה בשביל שהיה תמוה לו לשון והו בחולם, ולכן דקדק אחר אביו הגאון לידע איך הוא אומר, וראה שאומר ג"כ והו בחולם כמו שקורין הקהל, וכדחזינן שהוא עצמו סמך על זה. שלכן חזינן שאין זה טעות אצל כל הקהילות, אלא שכן הסכימו חכמי כל הדורות שלפנינו.
ואף בלא זה, לא שייך שיטעו לומר והו בחולם שהיא קריאה משונית, תחת והוא במלואפום שרגילין כל העולם לומר בכל יום ויום, בתפילות וברכות ועניית ברוך הוא וברוך שמו, וכן בלימוד החומש, שכל אחד מישראל למד וקרא כמה פעמים בלא מספר. שלכן ודאי הוא משום שכן לימדום שיאמרו כן בחולם בהושענות, שכל המלמדים ודאי עשו כן מקבלה מדורות שלפניהם. שלכן אף בלא ידיעת טעם אין לשנות.
ובכלל קריאת כל השמות הוא בקבלה איך לקרותם. וגם איכא שמות שסתם אינשי אין יודעין לקוראן, לבד שם המפורש דהויה שליכא לסתם אינשי ידיעה איך לקרותו, ואף להרבה תנאים ואמוראים לא היה ידוע, דהוא מצד הקרא (שמות ג', ט"ו) דזה שמי וזה זכרי, כמפורש בקידושין ע"א ע"א דדריש ר' אבינא דלא כשאני נכתב אני נקרא, וגם אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא כמ"ד שם בן ארבע אותיות אין מוסרין לתלמידים אלא פעם אחת בשבוע משום דלעלם כתיב, אלא גם שמות אחריני כגון שם של י"ב אותיות ושם של מ"ב הנזכרים בקידושין שם, הא מפורש כתב רש"י ד"ה שם, שלא פירשו לנו. וכן הוא השמות שיוצאין מג' פסוקים דויסע ויבא ויט, שנקרא שם של ע"ב, שהם ע"ב שמות כל אחד מג' אותיות (רש"י סוכה מ"ה ע"א ד"ה אני והו), יש שלא ידוע איך לקרותן ויש שאיכא קבלה עלייהו איך לקרותן. ושם אני ושם והו איכא קבלה איך לקרותן. שם אני בנקוד תיבת אני, ואולי אף שאני ננקד האלף בחטף פתח, הוי ניקוד דשם אני בפתח ממש, וכדמסתבר כן. ושם והו הוא בקמץ וחולם - ולא במלואפום - כמו שקורין אותו כל ישראל. ותיקנו לומר הושענות בשם זה לר' יהודה (סוכה שם) מטעם דכתבו התוס' (ד"ה אני והו) מטעם קרא דואני בתוך הגולה (יחזקאל א', א') וקרא דוהוא אסור באזקים (ירמיה מ', א'), משום דאף שנקרא בחולם, וגם לא באלף לבסוף דהא הוא שם רק בג' אותיות, משום דעכ"פ כוונת פירוש והו שייך לפרש בו כוונת ופירוש תיבת והוא כשמתפללין הושיעה נא, על הכוונה כביכול שיושיע במה שיגאל אותנו גם לעצמו.
וראיתי מה שהביאו מסדור עיון תפלה שצריך לקרות והו במלואפום, כי פירושו - הוא, כמו שהיה כתוב והוא באלף. וגם כתב כי הוא בעצמו, הוא נמי שם. והביא כן מרבנו בחיי פ' שמות (ב', ב') על הפסוק ותרא אתו כי טוב הוא (וכ"כ עוד בפרשת וירא י"ט, ל"ג על קרא דלילה הוא, ובחיי שרה כ"ד, ט"ו על קרא דהוא טרם כילה לדבר), ומזוהר פ' שלח (פתח ההוא ינוקא ואמר והיה ביום ההוא, דפוס מנטובא קע"א ע"א). אבל אף אם נימא דהוא נמי נחשב משמות הקב"ה, לא שייך זה לשם והו דדווקא בלא אלף לבסוף ובואו תחלה הוא בחשיבות שם, וגם דווקא בקריאת חולם, עכ"פ שם והו הוא בקמץ וחולם. והוא (מחבר עיון תפלה) לא ראה סדור הריעב"ץ אשר העיד שאביו החכ"צ אמר והו בקמץ וחולם. אבל אף בלא זה הא פשוט שלטעות מקריאת והו במלואפום, לקריאת והו בחולם, לא שייך כלל כדכתבתי, וודאי הקריאה בחולם היא אמיתית ולכן אין לשנות הנוסח שלנו ונוסח כו"ע. ומש"כ בעיון תפלה שם שהוא גם אסור מצד שהוא חירוף, אינו כלום. ועיין בעה"ש סימן תר"ס סעיף ב' שכתב ג"כ שצריך לומר והו במלואפום ולא בחולם, ונמשך אחר בעל עיון תפלה. ולע"ד אין זה נכון לדינא, אלא צריך לומר בחולם כמנהג כל הקהילות כדלעיל.
[ו]. אם יש לעשות נויי סוכה דווקא בדברים שדרכם להשתמש בבית, משום כעין תדורו
בעניין נויי סוכה, שיש מי שפרסמו שאין לעשות נוי סוכה מדברים שאין דרך להשתמש בבית, דבעינן כעין תדורו. הנה כעין תדורו לא שייך לעשיית הסוכה, אלא להישיבה, בכל מקום שנדרש זה בגמ'. כהא דתניא בדף כ"ח ע"ב, תשבו כעין תדורו, דכל שבעת הימים עושה סוכתו קבע וביתו עראי, דכלים נאים ומצעות נאות מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה, ומשנן בסוכה. וכהא דרבי אליעזר דריש מזה שיאכל י"ד סעודות בסוכה, מה דירה אחת ביום ואחת בלילה, ורבנן דרשי לקולא, מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה נמי אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, בדף כ"ז ע"א. ואביי אמר זה לטעם על מה ששומרי גנות ופרדסים פטורים מן הסוכה (כ"ו ע"א). ורבא שאומר טעם דא"א לעשות שם סוכה משום פרצה קוראה לגנב, ופליג שם לדינא על אביי, דהא אמר מאי בינייהו איכא בינייהו דקא מנטר כריא דפירי, דלרבא חייב ואיפסק כן לדינא בטור וש"ע סימן תר"מ (סעי' י') ובכל הפוסקים, הוא דווקא שם מטעם שכתב הר"ן (י"ב ע"א מדפי הרי"ף ד"ה רבא אמר), והובא במג"א ס"ק י"ז, דכיוון דכל השנה הוא דר שם הי"ל לישן שם גם בסוכות באותן כלים שישן שם במשך השנה, דשפיר הוי זה כעין תדורו להזמן שצריך לשמור גנות ופרדסים. ואביי סובר דכעין תדורו הוא לסתם דירה, ולא למה שישן שם מפני ההכרח. [ומש"כ הר"ן כיוון שכל השנה הוא דר באותן הבתים שבגנות, ה"ה כשדר השומר כל השנה כשהוא ישן בחוץ בלא שום בית, נמי היה שייך לחייב לרבא לישב בסוכה במקום ששומר, שמינטר כריא דפירי חייב אף שכל השנה דר שם בלא בית כלל, וכלשון המג"א שלא הזכיר זה שדר בבתים, אלא כתב שהוא דר שם, וצ"ע על מה שהר"ן כתב זה. ואולי לרבותא, שאף שבכל השנה דר שם בבית שנבנה שם, אין לחייבו בסוכה. משום שאולי יסמוך הגנב על מה שאיכא מצווה בישיבה דסוכה, שיחשוב שבשביל זה ישהה שם יותר זמן בכל פעם שיושב בסוכה, ויספיק לגנוב].
ופשוט שגם התוס' (ד"ה פרצה) שכתבו שמה שחלק רבא בטעם פטור השומרים לאו משום דלית ליה לרבא דרשא דתשבו כעין תדורו, נמי מודים דדווקא בכאן פליג רבא כמו שהתבאר, אלא שלא אסקו זה. אבל לא שייך זה לבניין הסוכה, דאף לכתחילה עושה דפנות הסוכה מדברים שאין עושין בית קבוע, אף כזה שהוא רק לימות החמה בלבד. וכן הוא לעניין עשיית נוי וקישוטים, שלא שייך זה. דאף מי שאינו רגיל לקשט כותלי ביתו, אף לא לשבת ויו"ט, יש לו ליפות ולקשט כותלי סוכתו משום חשיבות המצווה, שמפורש בברייתא בדף י' ע"א שתניא עיטרה בקרמין ובסדינין המצויירין, וכן איתא בכל הפוסקים ובש"ע סימן תרל"ח (סעי' ב') והוא פשוט וברור (ועיין לקמן סימן מ' אות ד', שכל זה הוא רק בדברים שהיה שייך לקשט בהם את הבית, אלא שמחמת עניותו, או מסיבות אחרות אינו עושה כן. או בדברים ששייך לקשט בהם רק סוכה שעומדת לז', ולא דירת קבע. אבל לא בדברים שלא שייך כלל לקשט בהם את הבית, שאז אינם נוי סוכה, אלא נוי מצווה).
והנני חותנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.