אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין

סימן לח

סימן לז

עמידה כשפותחים הארון בימים נוראים, אופן השוואת הרגליים בתפילה, ועניינים שונים

בע"ה כ"ז תשרי תשמ"ב. מע"כ ידידי וחביבי מחותני הגאון הגדול מוהי"ח יפה'ן שליט"א ר"מ דישיבות נאווראדאק שלום וברכה.

[א]. אם יש חיוב לעמוד כשהארון פתוח בתפילות ימים נוראים, וביאור שחיוב העמידה מפני ספר תורה הוא רק כשהוא מהלך, ולא כשהוא במקומו

הנה אם יש חיוב לעמוד כשפותחין הארון בר"ה ויו"כ בשעה שאומרין איזה פזמונים ובשעה שאומרים אבינו מלכנו, מדינא או ממנהג, או ליכא שום חיוב אף לא ממנהגא. פשוט שמדינא דאורייתא החיוב לעמוד מפני ספר תורה שילפינן בגמ' קידושין דף ל"ג ע"ב ק"ו מהחיוב לעמוד לפני ת"ח, הוא דווקא כשאחד מוליך ס"ת - לא רק כשהוא לצורך קריאת התורה, אלא בכל אופן שנזדמן שאחד מוליך ס"ת - מחוייבין לעמוד עד שיגיענו למקומו או עד שיתכסה מעיניו, כמפורש בש"ע יו"ד סימן רפ"ב סעיף ב'. ואף כשהאדם המוליכו כבר הגיע את הספר למקומו, אסור לישב עד שיעמוד שם. וכשעמד קודם שהגיע למקומו מחמת שהיה עייף ועמד לפוש, אסור ג"כ לישב, משום דלעניין זה דינו כמהלך כדאיתא בש"ך סק"ב. ואף שהביא זה מכ"מ ומב"ח, הוא גם כמפורש בש"ע כאן, דנקט עד שיעמוד זה שמוליכו ויגיענו למקומו או עד שיתכסה מעיניהם. דהא א"א לפרש לשון ויגיענו למקומו לחלק, כמו אם היה נכתב או יגיענו למקומו כמפרשינן בהרבה מקומות וא"כ אפשר היה לפרש שבעמידת המוליך בעלמא הותר לישב אף שלא הגיע למקומו, דא"כ למה נקט בכיסוי מהעין מפורש בלשון או עד שיתכסה, דבמקום אחד לא שייך לשנות הלשון (היינו פעם לחלק את תנאי ההיתר לישב בו' החיבור ופעם בלשון או). אלא ודאי שהוא משום דעמידה קודם שיגיענו למקומו דהוא בשביל לפוש וכדומה דינו כמהלך, מאחר שאינו עומד דרך קבע. והוכרח לכתוב בפטור מעמידה בזה שנתכסה מהעין, אף שברור דלא הגיענו למקומו, מפורש בלשון או, שהרי היא סיבת היתר בפני עצמה. אבל כשעמד מוליכו במקום שהוצרך להביאו, ליכא שוב החיוב לעמוד אף שלא ישב המוליכו.

אבל נראה פשוט דההיתר לישב כשעמד מוליכו במקום שאליו הוצרך להביא את הספר הוא דווקא כשרצון המוליכו הוא לעמוד שם - ואף כשמוכרח לעמוד משום שליכא מקום לישב. אבל כשאיכא מקום לישב, ואינו רוצה לעמוד, צריכין לעמוד עד שישב, דהא זה נחשב לא הגיע למקומו, דהא מקומו דס"ת הוא עד שישב. ומטעם זה ביום שמוציאין שני ס"ת, שנוהגין להוציאם בבת אחת, צריכין לעמוד עד שישב המוליכו האוחזו לספר השני. וכמו שנוהגין כן בכל מקום, דהרי גם שם אין עמידתו דרך קבע, דהרי דרכו הוא עד שישב. אף דבשביל צורך הבאתו לשם, לקריאת המפטיר אחר שיקראו פרשת השבוע, היה יכול גם לעמוד שם, אבל כיוון שדרכו הוא לישב שם, הרי אין עמידתו קבע אף אחר שהגיע שם. ומה שנוהגין שאין מניחין אותו לעמוד אלא דווקא לישב, אפילו בזמן קטן, כמו בחוה"מ פסח ור"ח שחל בחנוכה, הוא משום דחוששין לשמא לא יעמוד אלא ילך מעט כשיצטרך ליקח אף דבר הסמוך לו, ויהיו חייבין לעמוד ולא ירגישו בזה. ואולי בזמננו שמכריחין אותו לישב אף כשהוא עומד ורוצה לעמוד, יהיה אסור למי מהקהל לישב, דבטלה דעתו של מוליך הספר הרוצה לעמוד, והווי זה כעמידה בעלמא ולא כעמידת קבע דאסור לישב.

[ב]. ביאור שאין חיוב לעמוד מפני ספר תורה כשמוליכו יושב, אף אם אינו במקומו אלא לפוש

אבל אם היה יושב, היה מותר בכל אופן, אף כשלא הגיענו למקומו אך שהוצרך לפוש שאינו דרך קבע, מאחר שהוא עכ"פ יושב, וליכא דין עמידה כשהס"ת הוא שלא בהילוך. והוא מוכרח, דהא ברכוב איבעיא להו בקידושין שם אם כמהלך דמי. ואם גם ביושב כשאינו במקומו, שאינו קבע אלא לפוש כדי להלך, הוא כמהלך לעניין זה שצריך לעמוד מפניו לא היה שייך למבעא כלל. דנהי שלא נחשב הרכיבה הילוך, הא עכ"פ שאין זה ישיבת קבע אלא לצורך הילוך, שג"כ יש לעמוד מפניו. אלא ודאי שכשיושב החכם והרב אף בישיבת ארעי ליכא חיוב עמידה, שלכן אם לא היה נחשב כמהלך לא היו צריכין לעמוד. וס"ת הא לומדים מק"ו מלומדיה, ואין להחמיר יותר מלומדיה - אף שהק"ו הוא גם מכל לומדיה אפילו מרבו - דדווקא משום דרכוב כמהלך צריך לעמוד, אבל אם היה נחשב כיושב לא היו צריכין לעמוד, אף שישיבתו הוא ארעי כהולך ממש.

[ואולי מדויק בזה מה שהבעיא מהו לעמוד מפני ס"ת, נקבע בגמ' אחר הפשיטות דאביי על האיבעיא אם רכוב כמהלך דמי, מאבן המנוגעת דאינה מטמאה אלא כשנושאה יושב כמו באדם מצורע שלא מטמא אלא כשישב, וא"ר נחמן בר כהן זאת אומרת רכוב כמהלך דמי. משום דאם לא היה נפשט דנחשב רכוב כעומד אלא היה דינו כיושב, לא היה שייך לעמוד מפני ס"ת כלל, שהרי תמיד נושאים אותו, ואינו מהלך בעצמו. אבל אחר שנפשט דת"ח ורבו דינם כמהלכין וצריך לעמוד מפניהם כשהן רוכבין, שייך למיבעיא איך הוא דין ס"ת. ופשטו דאיכא ק"ו מלומדיה. ואף שפושטים דשם היו ר' חלקיה ור' סימון ורבי אלעזר דקדימי לאביי, דרבי אלעזר הא תלמידו של ר' יוחנן הוה, הוא משום דלדידהו היה פשיטא דרכוב כמהלך. אבל אחר שאיבעיא להו בימי אביי ברכוב אם כמהלך דמי, לא היה שייך למילף ס"ת מלומדיה, שהרי בס"ת לעולם הוא רק רכוב, ולא רצו לפשוט מאמוראי. ולכן רק לאחר שפשט אביי ממתני' שאמר עלה ר"נ בר כהן זאת אומרת רכוב כמהלך דמי וצריך לעמוד, שייך שיהיה החיוב לעמוד מפני ס"ת].

[ג]. ראיה לכאורה מדברי המחבר שצריך לעמוד מפני רבו אף אם הוא יושב, אם אינו במקומו, וביאור שאין כאן ראיה, ובאמת מותר לישב

ועיין בסימן רמ"ד סעיף ט', שכתב המחבר, ואם הוא רבו מובהק עומד מלפניו מלוא עיניו ואינו יושב עד שיתכסה מעיניו או עד שישב במקומו. שמשמע דאף ישיבה אינו פוטר להתלמיד מלעמוד, אם אין הישיבה במקומו אלא ישיבת עראי לפוש. ובגמ' איתא לשון זה דעומד מלפניו ואינו יושב עד שישב במקומו, בקידושין שם, בנשיא עובר, ולמדו מקרא שנאמר במשה (שמות ל"ג, ח') והביטו אחרי משה עד בואו האהלה. ובביאורי הגר"א ס"ק ט"ז כתב שכן איתא בנשיא, וה"ה לרבו. ועל או שיתכסה מעיניו דאיתא בש"ע בסעיף י"ד בנשיא כתב הגר"א בס"ק י"ז, כמו ברבו לעיל. והוא משום שעד שישב במקומו איתא בגמ' בנשיא בקידושין, ולא נמצא בגמ' דינו ברבו, ולכן נלמד דין רבו מדין הנשיא, ועד שיתכסה מעיניו איתא בגמ' ברבו דווקא. והוא ביומא דף נ"ג ע"א, דאיתא ברבי אלעזר כד הוה בעי ר' יוחנן לסגויי, הוה גחין קאי רבי אלעזר אדוכתיה עד דהוה מיכסי ר' יוחנן מיניה, ופרש"י שאין רבי אלעזר רואהו. ולכן מדנקט המחבר שני ההיתרים לישיבה בתרווייהו, ברבו בסעיף ט', ובנשיא בסעיף י"ד, משמע להגר"א דהוא משום שדינם שווה. שלכן ההיתר דעד שיתכסה מעיניו שאיתא בגמ' ברבו, ילפינן גם לנשיא, והיתר דעד שישב במקומו דאיתא בגמ' בנשיא, ילפינן גם לרבו.

עכ"פ משמע שאף כשישב רבו לא נפטר מלעמוד אם אינו במקומו, שלכאורה הוא קשה למה שכתבתי, שמוכרח לומר דאף ישיבת ארעי פוטר מלעמוד. וגם הא לשון הש"ך בסימן רפ"ב, דכתב לחידושא בעמידה לפוש שאסור לישב ולא כתב חידוש יותר גדול, דאף ביושב לפוש דינו כמהלך. משמע דבישיבה ליכא חיוב עמידה כדמוכרח זה, וצ"ע.

אבל עיין בכ"מ פ"י מס"ת ה"ט, שכתב על הא דכתב הרמב"ם ברואה ס"ת כשהוא מהלך חייב לעמוד מפניו ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו או עד שיתכסה מעיניהם ואחר כך יהיו מותרין לישב, אחר שהביא מקידושין שהיה זה בעיא ואיפשיטא מר' חלקיה ור' סימון ורבי אלעזר דחייבין מק"ו מלומדיה, כתב, ודין הנשיא איתא בההיא פירקא וכתבו רבנו בפ"ו מת"ת (ה"ו), שאינו יושב עד שישב במקומו או יתכסה מעיניו, וכתב רבנו שה"ה בס"ת, דנשיא מטעם רבו הוא דחייב לעמוד, דהא ממרע"ה גמרינן. ביאור דבריו, דהוא להראות מקור לדבריו של הרמב"ם שכתב משך זמן העמידה דהוא עד שיעמוד המוליכו כשיגיענו למקומו, שהוא משום שכן הוא דין הנשיא, ונשיא מטעם רבו הוא דחייב לעמוד, דהא ממרע"ה גמרינן. וסובר הכ"מ אף שמרע"ה היה גם נשיא ממש, וגם עוד יותר שהיה מלך, אבל למעשה לא נמצא שהיה חיוב לכל ישראל להתנהג במשה בדין מלך לשום דבר, אף לא לעונשין דהמראה על ציווי המלך, ולא לענייני ממון, וכן ודאי גם לענייני כבוד לא נתחייבו מצד המלכות. וא"כ גם מצד הנשיאות לא נתחייבו, אלא מצד שהיה בדין רבו מובהק של כל אחד ואחד מישראל. ונשיא דאמר, הוא בנשיא הסנהדרין שהיה משה לרבנן בריש סנהדרין דף ב' ע"א, דמשה היה על גביהן. ולר' יהודה שם, דסנהדרין הם רק שבעים וא"כ לא היה מרע"ה נשיא הסנהדרין, היה ודאי עכ"פ נשיא מצד שהוא רבו של כל אחד ואחד. עכ"פ עניין נשיא דלעניין עמידה בסוגיא בקידושין, הוא רק מטעם שהוא רבו. וגמרינן דצריכין לעמוד עד שבא לאהלו שהוא למקומו.

והיה שייך לפרש דשם נחשב כישב, אף שלא ישב בפועל, מאחר שהגיע למקומו, או איירי שראוהו שישב ממש. דהא לא ילפינן מזה עד שיתכסה, הרי מוכרחין לומר דאף שגם כשבא לאהלו יכלו לראותו ומ"מ היו מותרין לישב, שא"כ הוא מחמת שנחשב כישב, או שאיירי בישב ממש כשבא לאהלו, ונילף מזה דמותר לישב רק כשרבו ישב, ולא כשרבו עומד אף שהגיע למקומו. אבל הוא דוחק, דלכן לא נראה זה להכ"מ, אלא מפרש דאף כשלא ישב נפטרו מלעמוד בזה דכשבא לאהלו אף כשעומד שם - מחמת שרצה יותר לעמוד, או משום כבוד השכינה, שהיה תמיד שרויה שם באהלו של משה כמפורש בפי' רש"י שם (שמות ל"ג ז') שאפילו מלאכי השרת כשהיו שואלין מקום שכינה חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה, היה עומד - נמי היו מותרין לישב. וזהו טעם הרמב"ם דכשילפינן ס"ת מק"ו אין למילף יותר מרבו, דבלומדיה דכשהגיעו למקומו נפטרו מלעמוד אף בזה שעמד שם, מאחר שהוא עמידת קבע. ורק כשעמד קודם שיגיע להמקום שמוליך לשם את הס"ת, שעמידתו הוא רק בשביל לפוש, דינו כמהלך מאחר שאינו עמידת קבע.

הרי חזינן מפורש בכ"מ שעמידה לפני ס"ת כשאחד מוליכה, הוא כהעמידה לפני נשיא. שא"כ גם ברבו, שהוא גם הדין בנשיא שנקט בגמ' שהוא נשיא הסנהדרין, ואף שהוא רבן של כל ישראל שלא היה כמותו ולא יהיה כמותו דהוא מרע"ה, נפטרו מלעמוד כשהגיע למקומו גם במה שעמד שם. שלכן בס"ת רשאין לישב כשהגיענו למקומו גם כשעומד שם אף שלא ישב. שא"כ בהכרח סובר הכ"מ שלשון עד שישב במקומו שאיתא בעמידה לפני נשיא, בגמ' וברמב"ם פ"ו מת"ת כדהעתיק הכ"מ בעצמו כאן בסוף הלכות ס"ת, הוא לאו דווקא ישיבה, אלא אף כשעמד הנשיא במקומו שהוא עמידת קבע נמי נפטרו מלעמוד. ואף שאנן בעצמנו לא היה שייך שנפרש שהוא לאו דווקא ישיבה, אבל הכ"מ שייך שיפרש כן, וגם בלא חידוש על הלשון (דהיינו שיבאר שבעצם מילת שישב, כלול גם שיעמוד במקומו). שלכן גם הוא כתב בלשון עד שישב במקומו, בנשיא, בסימן רמ"ד, מחמת שכן הוא בגמ' וברמב"ם, וסמך על הא דבסימן רפ"ב כתב בס"ת עד שיעמוד. וממילא הוכרח לכתוב בסעיף ט' ברבו מובהק ג"כ עד שישב, כדי שלא נימא שמחלק בין רבו לנשיא. ואחרי שניתרץ לן בדברי הכ"מ שנמצא שפירוש עד שישב במקומו הוא עד שיעמוד, יש לנו לומר גם יותר, דברבו וכן ס"ת יושבים א"צ לעמוד אף כשהישיבה הוא אף שלא במקומו, שהוא רק ישיבת עראי, כיוון שאזל ליה הדיוק ממה שכתב המחבר גבי רבו שעומד עד שישב במקומו, שהוא במקומו דווקא, שהרי שישב במקומו שכתב, הוא גם בעמידה, וזה ודאי במקומו דווקא. ואיכא למימר שרק מחמת זה כתב המחבר תיבת במקומו. אבל אם רבו יושב ממש רשאי לשבת אף שרבו אינו יושב במקומו. ואתי שפיר כדהוכחתי מהא דרכוב שמחייבין לעמוד הוא משום דילפינן מהחילוק דמוליך אבן המנוגעת בין יושב המוליכה להולך ועומד, דרכוב כמהלך דמי.

[ד]. גדר המנהג לעמוד כשפותחין הארון, אם הוא חיוב או מצווה ומעלה בעלמא

וכל זה הוא מדינא שכשהספר במקומו בארון אין צריך לעמוד מפניו. אבל נהגו לעמוד כשאה"ק פתוח מאיזה טעם, כגון כשפותחין הארון לאמירת שיר הכבוד בשבת. ואף באלו בתי כנסיות שאומרים בכל יום, פותחין הארון ועומדין כל הקהל. וכן כשפותחין הארון לאמירת אבינו מלכנו בעשי"ת ובתעניות, וכן לתפילות מיוחדות בר"ה ויו"כ, שפותחין הארון ועומדין. ויש מקומות שפותחין הארון לכל תפילת נעילה, שג"כ נוהגין לעמוד כל זמן תפילת נעילה אף שהוא דבר קשה להרבה אינשי. ועיין בט"ז יו"ד סימן רמ"ב ס"ק י"ג, שכתב שהעולם עושין כן דרך כבוד לעמוד כל שהאה"ק פתוח, ואין חיוב בדבר. כוונתו משמע שאין חיוב מדינא בדבר, אלא ממנהגא עומדין. היינו שחיוב כדין מנהגים טובים איתא, שכמה דברים איכא בקהילות שאין בהן חיוב, אף לא מדרבנן, בכל ענייני התורה, לא רק בענייני תפילה, אלא גם בענייני אכילה ובענייני אישות ובכל המקצועות, אלא ממנהגא. ויש מהן שהחמירו בחומר רב כמו באיסור ממש, כהא דאיסור אכילת קטניות בפסח במדינותינו, וכהא דהמתנת חמישה ימים שאין האשה מתחלת למנות בז' נקיים, והמנהג להשהות במליחה שעה, והרבה דברים בענייני מאכלות. וכן כמה דברים בענייני אישות וגיטין וחליצה ומניעת הייבום לגמרי במדינותינו, וכן בענייני או"ח, בשבת ופסח ויו"ט ותעניות, איכא כמה מנהגים, ועיקר תענית אסתר הוא רק מנהגא. שא"כ מסתבר שכוונת הט"ז שאין חיוב בדבר מדינא, אלא שהעולם עושין כן כיוון שהוא חיוב ממנהגא בשביל כבוד התורה, שהוא ענין גדול מאד והוא דבר קל מאד לקיימה לסתם אינשי.

אך שמ"מ שייך לפרש בכוונת הט"ז, שאין חיוב בדבר גם ממנהגא, אלא מעלה בעלמא. ואיכא קצת הכרח לזה, דהא בעצם תמוה לא רק על הט"ז אלא גם על הרמ"א (סעיף י"ח), למה הוצרכו לומר דכשהס"ת על הבימה אין ציבור שבביהכ"נ צריכין לעמוד משום דהס"ת היא ברשות אחרת, הא ליכא כלל חיוב עמידה כשהס"ת אינה מהלכת. וכן למה כתב הט"ז (שם ס"ק י"ג) דה"ה על השולחן משום שהוא גבוה מעשרה טפחים ורוחב ארבעה שג"ז הוא רשות בפ"ע, ובזמן שס"ת מונחת באה"ק אע"פ שהוא פתוח מטעם שהוא רשות בפ"ע, הא לא שייך כלל חיוב עמידה כשאין הספר מהלך. ואם על הרמ"א נדחוק שכוונתו שאין לצבור לעמוד אף כשאוחז הס"ת הולך שם על הבימה, דבזה אין הפטור אלא משום שהיא ברשות אחרת. אבל הט"ז הא איירי גם על הזמן שהס"ת מונחת על השולחן, ועומד באה"ק, שבזה ליכא חיוב כלל לעמוד אפילו בשולחן נמוך פחות מעשרה טפחים, ואף במונחת בכל מקום, ולמה הוצרך לזה שהיא ברשות אחרת. אלא צריך לומר שמצד זה אף שהס"ת אינה מהלכת, אבל מ"מ אינה במקומה באה"ק שהוא מקום החשוב והראוי, סובר הרמ"א שאף שליכא חיוב מדאורייתא לעמוד איכא חיוב מדרבנן, אילו לא היה הספר ברשות אחרת. אבל הוסיף הט"ז דאיכא מנהגא לעמוד אף כשהס"ת היא במקומה באה"ק אף שהוא רשות אחרת, אם הוא פתוח, שאין חיוב אף מדרבנן, אבל עניין כבוד איכא בזה, ולכן נוהגין לעמוד דרך כבוד אף שליכא חיוב בזה. דכיוון שאיכא כבוד עכ"פ בזה, שייך שיהיה מצווה אף שלא חייבו ליתן כבוד זה. וכיוון שאינו חיוב אין למילף מזה שיהיה דרך כבוד לעמוד גם כשהס"ת הוא על השולחן כשהוא בחשיבות רשות בפני עצמו. ולכן אף למצווה בעלמא אין למילף ממה שעומדין כשהארון פתוח, דאין דרכו דהארון להיות פתוח, והס"ת על הבימה ועל השולחן דרכן בכך. וגם בלא זה, כיוון שאינו מדינא לא שייך למילף ממה שנהגו להחמיר בארון פתוח, גם לס"ת שמונח על השולחן. שלכן כיוון שהוא ברשות אחר שליכא חיובא, לא נהגו גם למצווה בעלמא, ולא שייך למילף מארון פתוח.

ואף שנמצא לפ"ז דלהרמ"א איכא חיוב דרבנן לעמוד לפני ס"ת כשהוא ברשות אחד אף כשהס"ת אינה הולכת, וכשאה"ק פתוח אף שהס"ת היא במקומה, ולא הוזכר זה בסימן רפ"ב שהרמ"א סובר שצריך לעמוד אף שהס"ת היא במקומה ואינה מהלכת כלל, וכן צריך לעמוד אף שהמוליכו הגיענו למקומו, ואף כשהניחו כבר על השולחן, אם הוא נמוך מעשרה טפחים. אולי צריך לומר דהתם לא איירי בהוציאו לקריאה, אלא כשמוציאו להוליכו למקום אחר לאיזה צורך, ורק בהוציאו לקריאה מחייב הרמ"א והט"ז בסימן רמ"ב. אבל תמוה ממה שלא הוזכר זה ברמ"א לחידוש דין במקומו באו"ח, ולא ביו"ד בסימן רפ"ב, רק כאן אגב דין דכבוד רבו שהוזכר רק מה שאם הוא ברשות אחר א"צ לעמוד, ולא עצם חידוש החיוב לעמוד דכשהס"ת עם הציבור הם ברשות אחד, וצ"ע.

עכ"פ העמידה כשאה"ק פתוח נוהגין לעמוד, והיה זה גם בימי הט"ז והרמ"א, ובוודאי בהרבה דורות קודם הט"ז. אבל אפשר שליכא חיוב כלל ואף לא ממנהגא, אלא מצווה בעלמא. ומה שלא נעשה מזה חיוב מדין מנהג מטעם דכיוון דאיכא עכ"פ עניין כבוד בזה, הוא כיוון שאין הכרח שאלו שנהגו היה זה לכוונת חיוב שיהיה בזה הדין דאין אתה רשאי להתיר, אלא שהיה זה בשביל אהבת וחביבת התורה שהיתה עלייהו, לא לכוונת חיוב דהיה מסלק ענין החביבות. ודורות האחרונים הא עושין על דעת אבותיהן, ולא להתחייב מצד עצמן, שלכן אין בזה חיובא מדין מנהג.

וכיוון שיותר נוטה לפרש בלשון ואין חיוב בדבר שכתב הט"ז, שליכא חיוב כלל, וגם אם נימא שאיכא ספק, הא ספק איסור מנהגא הוא לקולא, לכן אם כך נהגו שלא לעמוד בישיבות בית יוסף, שוודאי אין להרהר אחריהם, הרי החליטו שהדין כן. ומה שלא החמירו, ודאי הוא משום שיותר טוב להתכוון בישיבה מבעמידה. ומשמע קצת כן, מהא דק"ש עדיף בישיבה מבעמידה (פמ"ג סימן ח' א"א ס"ק ב'). ואין להביא איפכא מחיוב העמידה בתפילה די"ח, משום דאז הוא מבקש שיעשה השי"ת צרכיו, ואף בצרכי שמים ותורה שמבקש הרי הצריכו לכל אחד שיבקש בתפילתו מצד שהם גם צרכיו. ואף אם איכא אינשי שבעמידה ג"כ מכוונין היטב ואולי גם יותר, הא בזה ודאי איכא אינשי שיותר עדיף להו להתכוון בישיבה. וכמדומה שליותר אינשי עדיף זה, מחמת העייפות מעמידה. ולאלו שאין להם מקום אצל הכותל, ודאי עדיף להו להתכוון בישיבה. אך אף אם נהגו בישיבות בית יוסף לעמוד כברוב מקומות, נמי היה זה כמו מנהג דעלמא שאינו מנהג לחיובא לפי' זה בט"ז. וזהו טעם נכון על מה שכתר"ה וכן גיסו שליט"א ועוד הרבה חשובים ויראי שמים יושבים. אבל מאחר שהוא עכ"פ שינוי מבשאר קהילות, ואיכא הרבה שיאמרו שעושין שלא כדינא, ראוי לעמוד שלא תצא תקלה לרובא דאינשי שאפילו ת"ח לא ידעו לחלק. ועצם פתיחת הארון ודאי הוא ענין חשוב מצד אמירת השבחים, שבשביל זה הנהיגו זה רבותינו הראשונים זה הרבה מאות שנים, ואולי היה זה מנהג גם בזמן הגאונים, לכן יש לפתוח. אבל אם אינם רוצים לעמוד יפתחו מעט שיהיה פחות מג' טפחים שנחשב כלבוד וסתום לכמה דברים, עם מה שלגבי מעלה נחשב כפתוח.

[ה]. אם יש לתת ריווח אצל אצבעות הרגליים כשמכוונים אותן לתפילה

ובדבר הא דאמר רבי יוסי ב"ר חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב בברכות דף י' ע"ב, המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה. ופרש"י על יכוין את רגליו, שיהיו זו אצל זו, ופי' בורגליהם רגל ישרה, שיהיו נראין כרגל אחד, וכן פי' בתר"י (ה' ע"א מדפי הרי"ף ד"ה המתפלל) והובאו בב"י ריש סי' צ"ה. אבל בתר"י כתב, ויש שנוהגין ליתן ריוח למעלה אצל האצבעות משום דכתיב וכף רגליהם ככף רגל עגל, ומסיק שאין זה כלום, שהרי בתלמוד לא הזכיר אלא שיכוין אותם ויסמכם בעניין שידמו אחד, והביאו הב"י אח"ז בד"ה ועל. הרי דגם הב"י סובר כרש"י והר' יונה, וכן פסק בש"ע סי' צ"ה סעיף א', והט"ז סק"א כתב כן גם להטור, וכן הוא בש"ע הגר"ז. ולכן אין לעשות כן, אף אם לא עשה מדעתו אלא ראה באבותיו שעשו כן, מאחר דהוא כהיש נוהגין שבתר"י שנדחה מהלכה. ואפילו אם נמצא איזה רבי בחסידים שהנהיג כן, והוא שייך לאותו הרבי, אין להניחו לעשות כן. אף שהוא רק דין דלכתחילה, כיון דהצריכו בגמ' לעשות כן לכתחילה אין שייך לעשות באופן אחר, ובפרט ביו"כ שבעוד הרבה דברים נדמינו כמלאכים. ולכן צריך לומר לו לשליח ציבור שיעמוד ברגלים ישרות וסמוכות זל"ז, ואם לא ירצה מחמת שאינו יכול יש להניחו, ואם מחמת שהוא אומר שכן למד מאבותיו ורבותיו ואינו רוצה לשנות, אין להניחו אף שכבר התפלל הרבה שנים, שלא שייך להחזיק באופן שעושה שלא כדין הגמ' שנפסק כן. דאף בדבר שאיכא מחלוקת והוא ממקום שעושין כחד מ"ד, הרי כשבא למקום שעושין כמ"ד השני צריך לעשות כפי מנהג המקום שנמצא עתה. וכ"ש כשהדין נפסק ואין טעם להחולקין, לא שייך שיחזיק שיניחוהו לעשות שלא כדין.

[ו]. מי שאינו יכול לדבק רגליו זו בזו בשעת התפילה, אם יעמוד עקב בצד אגודל ככהנים, כדכתב בערוך השולחן

ובדבר מי שאינו יכול לדבק רגליו זו בזו שכתב בערוך השלחן (סי' צ"ה סעי' ב') דיעשה כמ"ד השני בירושלמי ברכות פ"א ה"א, מטעם דכיוון דאינו יכול לעשות כמ"ד הראשון כדסובר כן גמ' דידן, יש לו לעשות כמ"ד השני. ומפרש זה בטעם הטור שהביא הירושלמי, אף שהלכה כגמ' דידן שלא הוזכר כלל מ"ד ככהנים, דהוא משום דכשאינו יכול לדבק רגליו סובר הטור דיש לו לעשות כמ"ד השני דהוא ככהנים. וגם שאפשר לפרש דאמוראי דבירושלמי ר' לוי ור' סימון לא פליגי כלל, אלא דאם אפשר צריך להשוות את רגליו כמלאכים שהוא זו אצל זו, ואם א"א לו, ישווה ככהנים. אבל הא גם אם נפרש כן בירושלמי הא פליג גמ' דידן, וסובר רק זה שצריכין לעמוד כמלאכים, שהוא לדבק רגליו זו אצל זו שיהיו נראין כרגל אחד. ואם לא אפשר, לא יהיה שום צורך לעשות ככהנים, אלא יצטרך להסמיך הרגלים זל"ז כמה שאפשר. וגם יהיה דבר תמוה אם אחד יעמיד בשעת תפלה עקב רגלו האחת בצד גודלו של השנית, ואין לעשות דבר תמוה בשעת תפילה בביהכ"נ. ורק כשיתפלל בביתו שייך לעשות זה.

אלא נראה שאם לא אפשר לו לדבק ממש יסמכם עכ"פ כפי מה שאפשר לו יותר. ואף שלכאורה כיון שאף כשיסמוך הרגלים זל"ז כפי שאפשר לו הא לא יתראו כרגל אחד וממילא לא יתדמה למלאכים, ולכן אין שום צורך בהסמיכות שיעשה שא"כ אין לחייבו כלל לסמוך רגליו זו לזו. מכל מקום מסתבר כיון דאף בדבוקים ממש הא כו"ע יודעין וגם רואין שהם שני רגלים, אבל מאחר שליכא הפרש דאסמכינהו ממש, דעשה מה שאפשר לו שיתראו כרגל אחד סגי. לכן אף באינו יכול לאסמוכי ממש אלא נשאר מעט הפסק, הרי מאחר שהועיל במעשיו לעניין זה שלהרחוקים ממנו נדמה כרגל אחד, והוא מעשה להיות כמלאכים, יש לחייבו לעשות כן. ואם יכול לאסמוכי מקצת הרגלים זל"ז, יש לו לעשות כפי האפשר, שעדיף זה מהרחקה גמורה, דהא הועיל דאותם שלצד ההוא הוא נדמה כרגל אחד. לכן כתבתי שאם אינו יכול יניחוהו להתפלל כחזקתו. ואין לסלקו מחמת שיש אחר שיכול לדבק ממש, דמאחר שעושה כדין לפי מצבו, אין זה שוב גריעותא לקבלת התפילות בשמים לפני השי"ת.

[ז]. אם יש לנהוג כמש"כ הלבוש, שלא לומר בראש השנה שחל בשבת זכרון תרועה באהבה מקרא קודש, אלא זכרון תרועה מקרא קודש בלבד

ובדבר שכתב הט"ז סימן תקפ"ב סק"ג בשם הלבוש, שאין לומר בר"ה שחל להיות בשבת באהבה השני, משום שהוא אחר זכרון תרועה, כי תרועה מורה דין ואין אהבה בדין, ומשמע שהט"ז מסכים לזה. הנה המנהג במדינותינו לא היה כן אלא אומרים בשבת זכרון תרועה באהבה מקרא קודש. ובכל הסידורים גם בסידור הריעב"ץ וגם בדה"ח לבעל חו"ד, נדפס שבשבת אומרין זכרון תרועה באהבה מקרא קדש. וא"כ ודאי שיש חולקין ע"ז, ונוהגין כמותם, שאומרין זכרון תרועה באהבה מקרא קודש. ומש"כ המ"ב ס"ק ט"ז אין לומר באהבה מקרא קודש רק יום תרועה מקרא קודש, והוא מלשון באה"ט סק"ד, לא שייך לזה. דהא יום תרועה אין אומרין אלא כשחל ר"ה בחול, שאין אומרין לפי מנהגנו כלל אפילו בתפלת יו"ט באהבה אחר שמזכירין כבר יום החג. וליכא שום חילוק לעניין אמירת באהבה בין ר"ה לתפלת יו"ט, דבתחילה אומרים ותתן לנו באהבה, ולבסוף אחר שמזכירין את היום אין אומרין באהבה בחול, אלא בשבת.

ואף שתמוה למה הזכירו זה כלל הבאה"ט והמ"ב, וכיון דליכא בזה שום שינוי מבתפלת כל יו"ט ודאי לא נימא בשביל זה שכוונתם על באהבה הראשון. שזה אומרין אף להלבוש, כמפורש בלשונו בסעיף ז', ובשבת יאמר ותתן לנו ה' אלקינו באהבה את כו' זכרון תרועה, וכוונת כו' הוא על תיבות יום השבת הזה ואת יום הזכרון הזה יום. ואח"כ כתב, ואין נוהגין לומר זכרון תרועה באהבה מקרא קדש כמו בשאר מועדים. וכתב טעם משום דלשון תרועה מורה על דין, לכך לא רצו לסמוך אחריה מלת באהבה. הרי מפורש, בין בתחילה שכתב עצם המנהג, שמש"כ שלא לומר באהבה שהוא על באהבה השני שאומרין רק בשבת, בין בהטעם, שמסיק על מה שאין לומר באהבה משום דלשון תרועה מורה על דין לכך לא רצו לסמוך אחריה מלת באהבה, וצ"ע בכוונתם. ובנוסח תפילות שברמב"ם שהוא אחר הלכות מילה, שהוא בסוף ספר אהבה, ליכא באהבה הראשון אף לא בתפילת יו"ט דשלש רגלים, ובאהבה השני איתא אף ביו"ט שחל בחול. וכן הוא דלא הזכיר באהבה הראשון בתפילת ר"ה, אבל הזכיר באהבה השני שאומרין זכרון תרועה באהבה מקרא קודש. אך נוסח שלו לומר גם בר"ה, את יו"ט מקרא קדש הזה זכרון תרועה באהבה, בין בחול בין בשבת. עכ"פ לעניין אמירת באהבה, סובר שאומרין אף בר"ה אחר מלת תרועה, דלא כסברת הלבוש שכתב הט"ז בשמו. שלכן למעשה נוהגין לומר בקהלותינו.

ועצם טעם הלבוש שכתב הט"ז שאין אהבה בדין, לא מובן. דודאי איכא אהבה להשי"ת לעמו ישראל אף כשהוא שעת הדין, דלכן נכנסין תחילה לדין, כדאיתא בר"ה דף ח' ע"ב, והוא מצד אהבתו לישראל. וגם הא איתא בקידושין דף ל"ו ע"א שרבי מאיר אומר שאף אין מתנהגין כבנים נקראו בנים. וכן הוא גם בספרי פ' האזינו על הקרא בניו מומם, ושם לגירסת הגר"א לא הוזכר מחלוקת ר' יהודה עליו. ומטעם זה כתב הגאון המלבי"ם בפירושו שמשמע שר' יהודה הודה לר"מ. וכיון שנקראו בנים, ודאי איכא אהבה להשי"ת להו. ובסנהדרין במתני' דף מ"ו ע"א מפורש שהמקום מצטער גם על דמן של רשעים שנשפך, היינו שנהרג בסנהדרין, ואומר רבי מאיר שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. וזה ודאי הוא שייך רק משום אהבה, אף שהוא רשע שמחוייב המיתה, והוא גם כפרתו. וגם הא גם ב"ד שייך שידונו על חטא אף דין מלקות ומיתה, גם למי שהוא אוהב להם ממש. ומשמע שלא נפסלו מצד אהבה לדון דיני נפשות, אף שמצינו שנפסל לדיני נפשות מי שמצד שטבעו הוא אכזרי לר' יהודה בסנהדרין דף ל"ו ע"ב. והכל מודין שאין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים, משום החשש דשמא אינו רחמני. ולכן ודאי אין לפסול מצד אהבה אף כשיש לו אהבה יתירה, וכ"ש השי"ת כשהוא דן בר"ה שייך שידון באהבה.

ובפיוט יוצר ליום א' דר"ה קודם קדושה דמתחיל מלך במשפט, איתא יחננו ויפגיעו אבות הצדקה, ויאמרו לפני אוהב צדקה, חלילה לך מדבר בצדקה, מעשות משפט בלא צדקה, ובמקום משפט אין צדקה, ובאין משפט יש צדקה, ואתה במשפט תעשה צדקה. שפירושו הוא שאף שלבנ"א לא שייך צדקה ומשפט ביחד, אבל להשי"ת ישנם צדקה ומשפט יחד אף בדבר אחד, וכ"ש ששייך להשי"ת שיהיה לו אהבה בדין. שלכן ודאי שייך לומר שהתרועה שהוא מורה על הדין שדן השי"ת אז את העולם, יהיה באהבה כשדן את עמו. ואף הלשון שאיכא בלבוש שאין מקבלין הדין באהבה, שיש לפרש על האינשי שמקבלין את היום לפי כל ענייניו, נמי אין לפרש שאין מקבלין באהבה, דהא ודאי צריך לקבל דין שמים באהבה. ולכן אין טעמו מובן כל כך, וניחא מה שרוב האחרונים לא סברי כן, והמנהג כמותם שאומרים באהבה.

[ח]. אם יש לנהוג כחידוש האבני נזר, שכשנתאחר באמירת ההגדה עד סמוך לחצות יכול לאכול אפיקומן גם קודם חצות בתוך סעודתו, ואחר כך אחר חצות, על ידי תנאי

ובדבר חידושו של האבני נזר סימן שפ"א דלר' אלעזר בן עזריה (פסחים ק"כ ע"ב) שזמן אכילת פסח ומצה הוא רק עד חצות, ליכא איסור אכילה מדין אין מפטירין אחר הפסח ומצה אפיקומן, אלא רק עד חצות. ורק לר' עקיבא שזמן אכילת הפסח הוא עד שיעלה עמוד השחר, איכא איסור האכילה כל הלילה. והוא משום שפשוט לו דאין לחייב שיישאר טעם פסח ומצה בפיו אלא בזמן המצווה, שלכן לראב"ע שזמן המצווה הוא עד חצות לא נאסר אלא עד חצות, ולר"ע שהזמן כל הלילה נאסר כל הלילה. ולכן נראה לו דאם נתאחר באמירת הגדה עד קרוב לחצות שלא הספיקו לאכול אלא המצה ומרור והכורך, שיאכל האפיקומן, דשמא הלכה כראב"ע כשיטת התוס' (מגילה כ"א ע"א ד"ה לאתויי), וימתין זמן המועט עד חצות שאז אסור לו לאכול לשיטת ראב"ע, ויאכל סעודתו, ואח"כ יאכל שנית אפיקומן. ויוצא ממ"נ, דשמא הלכה כר"ע כדפוסק הרמב"ם (פ"ח מה' קרבן פסח הט"ו).

הנה תמוה זה אף לשיטתו אליבא דראב"ע. דהא שייך זה רק אם נימא דר"ע אף שגם לדידיה היה אסור לאכול הפסח אלא עד חצות, מ"מ מצה מותרת באכילה כל הלילה. דהאיסור לר"ע לאכול את הפסח אחר חצות הוא כמפורש בזבחים דף נ"ז ע"ב דאמר אביי דילמא הא דתנן ואינו נאכל אלא עד חצות דרבנן ולהרחיק מן העבירה, ומשמע שסובר כן אביי לדינא, דהא טעם קושיתו פרש"י (ד"ה להרחיק את האדם) דיש לפרש ככל עד חצות שתנן שם בפ' איזהו מקומן (נ"ד ע"ב גבי זבחי שלמי ציבור ואשמות, ונ"ה ע"א גבי התודה ואיל נזיר) דהוא מדרבנן להרחיק מן העבירה; וגם הא בברכות דף ט' ע"א שדייק בגמ' ואילו אכילת פסחים לא קתני דאמרו חכמים דהוא רק עד חצות כדי להרחיק מן העבירה, ולכן הוכרח ר' יוסף לומר דהוא ראב"ע, דפסח מדאורייתא אינו נאכל אלא עד חצות, אבל לר"ע אמנם אינו נאכל אלא עד חצות אבל רק מדרבנן, וכדנפסק ברמב"ם ספ"ח מק"פ שאין הפסח נאכל אלא עד חצות אף שדין התורה שיאכל כל הלילה עד שיעלה עה"ש כדי להרחיק מן העבירה - מ"מ סובר האב"נ דבמצה לא גזור. דבשביל קיום המצווה לא גזור, אלא בפסח שאחר עה"ש יעשה נותר גזרו, ולא במצה שלא שייך איסורים אלא דהוא בשביל קיום המצווה שלא יבטלנה, לא גזור. ואף שמצינו שגזרו בק"ש שיהא עד חצות, אף שהוא רק בשביל קיום המצווה דהא ליכא איסורים שם. אולי יש לחלק דאכילת מצה שחביבא להו, וגם יש הרבה מצוות בליל הפסח, וגם הא הוא יו"ט שגם בכל יו"ט הא איכא מצווה לקדש ולאכול פת ורגיל כל אדם בזה, לא שייך שישכח. ורק שהיה לחוש שישכח מצד טרדתו לקיים מצוות אמירת הגדה לעצמו ולספר לבניו ובנותיו, אולי יימשך זה עד אחר הזמן, לא שייך זה לר"ע דזמנו כל הלילה, ולכן לא גזרו במצה שתאכל קודם חצות.

אבל הא כתב הרא"ש בסוף פסחים סימן ל"ח דנכון להחמיר כרבי אלעזר, דאפשר דר"ע מודה להרחיק את האדם מן העבירה באיסור דאורייתא. ולשון באיסור, אינו מדויק דהא אינו איסור אלא חסרון קיום מצווה, שג"כ נחשב עבירה כמו שהצריכו בק"ש עד חצות, ואיתא במתני' דריש ברכות שהוא כדי להרחיק אדם מן העבירה. ומסיק הרא"ש, וכן היה נוהג ר"ת למהר לאכול אפיקומן קודם חצות. ומשמע דג"כ הוא מתרתי הטעמים שכתב הרא"ש, מטעם דאפשר הלכה כראב"ע, ואפילו לר"ע צריך לאכול קודם חצות. אבל בזה יש לתרץ דלא חש לזה האב"נ, מאחר שהרא"ש ברכות סוף סימן ט' כתב, ומשום דמספקא לן כמאן הלכתא צריך להחמיר לאכול מצה של אפיקומן קודם חצות. שמשמע שרק לראב"ע צריך לאכול קודם חצות. ובתוס' במגילה דף כ"א ע"א ד"ה לאתויי ובזבחים (נ"ז ע"ב) ד"ה ואיבעית אימא (השני) כתבו רק משום שפוסקין כראב"ע צריך לאכול קודם חצות. וכן הר"ן בפסחים (כ"ז ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה גרסינן) ומגילה (ז' ע"א מדפי הרי"ף סד"ה זה הכלל), כתב דמחמת שאפשר יש לפסוק הלכה כראב"ע צריך לאכול קודם חצות. אבל אף שיש לתרץ דברי האב"נ, אין לעשות כן אפילו אם נימא דהלכה כר"ע, מצד שמסתבר כהרא"ש פסחים דאף לר"ע צריך מדרבנן לאכול האפיקומן דווקא קודם חצות, וגם כתב שר"ת סובר כן למעשה.

אבל העיקר מש"כ דלראב"ע ליכא איסור האכילה אלא עד חצות, ואח"כ רשאין לאכול ואפילו מצות, שהוא דלא כהמקובל בכל המקומות שאחר אפיקומן אסור לאכול כל הלילה, וכדמשמע מלשונו שגם אצלו הוא חידוש למעשה. דהרי מתחילה אמר זה רק לחידושו שלראב"ע הוה בעצם עיקר המצווה ברגע דחצות ממש, כדיליף בגזירה שווה מבלילה הזה דמכת בכורות שהוא ברגע חצות, ורק מכיון שאי אפשר לענין המציאות לאכול בחצות ממש שאין בו המשך זמן כלל, ע"כ הפירוש שבחצות יהיה כבר נאכל הפסח, וכן במצה דיליף מפסח. וזה הטעם שאסור לאכול אחר פסח ומצה אפיקומן, כדי שבחצות שהוא זמן עיקר המצווה יהיה לכה"פ טעם הפסח והמצה בפיו שהוא רושם מהמצווה, שלפ"ז אין טעם לאסור גם אחר חצות. אך שהוסיף אח"כ דבלא"ה נמי נראה כן, דודאי אין חיוב שיישאר טעם פסח ומצה, רק בזמן המצווה. הרי משמע שרק בשעה שנתחדש לו התירוץ על מה שמברכין בלשון על אכילת, ולא בלשון לאכול מצה, שביאר שהוא משום שעיקר המצווה בחצות, אלא משום דאי אפשר, ע"כ הפירוש שבשעת חצות יהיה הפסח נאכל, ולכן צריך לברך בלשון שמשמע לשעבר, נתחדש לו לפי תירוצו שאין האיסור אכילה לראב"ע אלא עד חצות, ונתחדש לו כשהעמיק יותר שגם בלא"ה אין האיסור לראב"ע אלא עד חצות, שלא כדנהג הוא עצמו ואבותיו וכל הדורות הקודמין לאיסור כל הלילה כשאכלו האפיקומן קודם חצות. שזה תמוה לסמוך על סברא בעלמא נגד כל הדורות, אפילו אם היתה סברא ברורה. ובפרט שהיא סברא קלושה מאוד, וכי לא שייך לומר שמאחר שלילה זו היא זמן המצווה, היא חשובה שיהיה בה טעם המצווה, אף שעצם זמן קיום המצווה הוא רק עד חצות.

ומצינו כעין זה יותר מזה, שהוא בדברים יותר חמורים, דאין מחוסר זמן לבו ביום, ולילה דאותו היום אינו מחוסר זמן בזבחים דף י"ב ע"א ובעוד מקומות. הרי דכיון דאיכא המצווה ביום זה, איכא עניין וחשיבות המצווה לכל היום שלא תיפסל מצד מחוסר זמן. וכ"ש ששייך לומר שכל הלילה שייכת להמצווה דאכילת פסח ומצה, לעניין ששייך להצריך שתהא לו בה טעם הפסח והמצה שאכל לקיום מצוותו. ולכן פשוט וברור שאף להתוס' שפוסקים כראב"ע, אסור לאכול אחר אפיקומן כל הלילה, כמנהג כל הדורות שלפנינו. וגם תירוצו על שמברכים בלשון על אכילת, תמוה קצת. דהא לא מתורץ זה אלא לראב"ע ולא לר"ע, שלר"ע מצוות האכילה היא באמת כל הלילה, ולא בנקודה מסוימת שבה נאמר שצריך שהפסח יהיה נאכל כבר. והא אף לר"ע מברכין בעל, דהרמב"ם הא פסק כר"ע, ומפורש בפ"ח ה"ו - ז מחו"מ דמברך על אכילת הפסח ועל אכילת מצה ועל אכילת מרור. וגם האב"נ עצמו כתב שתירוצו הוא לראב"ע, והקושיא הא גם לר"ע, דגם הרמב"ם בהא סובר שמברכין בעל. וצ"ע כל דברי הגאון בעל אבני נזר בתשובה זו.

ט. באנק שמשלם ריבית יומית, אם הריבית לשבת חשובה כניתנת בהבלעה מחמת שהבאנק משלם ריבית רק על פיקדון לזמן ממושך

ובדבר מה שכתבתי באג"מ או"ח ח"ד סימן נ"ט, בבאנק שמשלם ריבית לפי סך הימים שהיו בהבאנק, שבעצם היה זה אסור מאיסור שכר שבת. ורק מחמת שאצלם חושבין היום מחצות לילה עד חצות לילה, שאיכא איזה שעות מחול שהוו תשלומי הריבית גם עלייהו, שנמצא שהוא בהבלעה, יש להתיר. שלכן כששבת ויו"ט סמוכין, יש לאסור רק מליטול בעד יום הראשון שהוא מחצות לילה דראשון עד חצות לילה דשני, אבל על יום השני מותר, בשביל שעות אחרונות דהן חול. וכתר"ה העיר שיש טעם להתיר לגמרי, משום דהבאנק לא מעוניין בריבית של יום אחד אלא בהמשכת ריבית דהרבה זמן, ולא היו מקבלים כלל על יום אחד. וא"כ אף שמשלמין בחשבונם על כל יום, הווי זה בדרך הבלעה. וכתר"ה שמע מנכדי הר"ר מרדכי שליט"א, שהוריתי להיתר לאחד שיש לו מושב זקנים ומקבל תמיכה מהמדינה לכל יום ויום, ליקח גם עבור ימי שבת ויו"ט מצד טעם זה שבשביל יום אחד לא היו נותנין, שא"כ הויא תמיכתם על ריבוי הזמן, ורק החשבון בעלמא נקל להם לעשות בחלוקה לימים, שלכן הוא בדרך הבלעה. שא"כ קשה מ"ט לא כתבתי היתר מטעם זה גם בעניין הבאנק, ויהיה מותר ליקח כשיהיו סמוכין שבת ויו"ט גם בעד שני הימים.

הנה אף שלכאורה צדק כתר"ה, אבל כשמעיינין איכא חילוק. דבהא דתמיכת המדינה, מה שלא היו נותנים כשהיה הזקן העני שם זמן מועט כיום ויומיים, הוא משום שתמיכתם זו היתה רק סך קטן שבעל המושב זקנים היה מקבלה אף בלא תמיכתם, אף בשביל סך הקטן שהיה נותן לו הזקן בעצמו או קרוביו ומכיריו, ואולי גם היה בעל המושב זקנים מחזיקו שם בחינם בשביל שם טוב. ורק כשאיכא זמן גדול שהוא סך גדול, שא"א לבעל מושב זקנים לקבלו בדרך אחרת, משלמת לו המדינה. ונמצא שאין זה מצד ריבוי הימים, אלא מצד ריבוי ההוצאה. שלכן אין תמיכתן נחשבת על הימים, דהימים הם רק גורמים לריבוי ההוצאה עי"ז. והרי ודאי אף ביום אחד שהוא הוצאה גדולה, כגון שהיה חולה והוצרכו לעשות לו ניתוח שעלה זה סך גדול, ישלמו זה מהמדינה. שלכן אף סתם ההוצאה מה שאין משלמין מהמדינה לזמן קצר, הוא משום דבהוצאה קטנה אין רוצים לתמוך, משום דרוצין וסומכין שבעל המושב זקנים יקבלהו גם בלא תמיכתם. ולכן אף שאח"כ כשהתחילו לתמוך מחשבין לפי הימים, הוא חושבנא בעלמא.

אבל ענין הריבית דהבאנק, הא הוא ודאי על כל יום ויום ששייך להרוויח בהם. ומה שלא היו מקבלין כשהיה רק על זמן קצר כיום ויומיים, הוא משום שאין רוצים לטרוח בעד שכר מועט, ולפעמים הוא גם הפסד, דטיפול העובדים שם יעלה שכרם יותר מרווח הריבית שיהיה בעד היום. אבל עכ"פ בהונח הכסף בבאנק סתמא, ואף בפירוש על ימים רבים, הוא בעצם ובהכרח כפ"מ שדרכם לשלם, שהוא עכשיו לפי סך הימים שיהיו המעות בהבאנק, שהוא לכל יום ויום, אף כשאין לו רשות ליקח משם המעות, וכ"ש ביש לו רשות ליקח משם. דלכן נמצא שלימי שבת ויו"ט הוא כשכר שבת, שהוצרכתי להתיר רק מחמת דחושבין התשלומין ליום המדינה שמתחיל מחצות הלילה, והויא בהבלעה מצד שעות דחול דמוצ"ש עד חצות. דלכן בשבת ויו"ט סמוכין, יש לאסור מליטול בעד יום הראשון כדכתבתי שם. וגם יש עוד טעם להתיר במושב זקנים, שכל המלאכות שצריכין לעשות להאכילה, אף ההבאה מן השוק, הוא רק בששת ימי החול. וכמובן אף אם יזדמן שלא יוכל לאכול, הרי צריכין המדינה לשלם מאחר שהוכן לפניו. ונמצא שהמעות הם צריכין לשלם בעד ששת ימי החול, להמזונות שהיו מתקלקלין. ואף שאיכא גם מזונות שלא מתקלקלין, שהחיוב עלייהו רק כשאוכלם בשבת, הרי איכא הבלעה. אך אין צורך לזה דטעם הראשון הוא טעם נכון.

והנני ידידו ואוהבו בלו"נ, מוקירו מחותנו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה