אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין
סימן לז
חיוב קריעה על ראיית מקום המקדש בזמננו, מניין לבני חו"ל הנמצאים בא"י, ועניינים שונים
בע"ה י"ז מרחשוון תשמ"א. מע"כ נכדי אהובי וחביבי חו"ש הרה"ג מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א שלום וברכה לעולם.
[א]. קריעה על ראיית ערי יהודה, ירושלים ומקום המקדש בזמננו
הנה בעניין חיובים דקריעה על ראיית ירושלים וראיית מקום המקדש, ודאי הוא חיוב, כמפורש בברייתא דמו"ק דף כ"ו ע"א. וגם על ערי יהודה איתא שם דקורע, ואיפסק כן ברמב"ם פ"ט מאבל ה"ב, ויותר מפורט בסוף פ"ה דתעניות. ובטור וש"ע סימן מיוחד באו"ח סימן תקס"א, וגם ביו"ד ס"ס ש"מ. ובחיוב הקריעה בערי יהודה וירושלים איתא בלשון הרמב"ם בתעניות שם הט"ז שהוא בחורבנן, והוא כלשון רבי אלעזר במו"ק שם. אבל בין בגמ' בין ברמב"ם איתא גם ביהמ"ק בחורבנו, שזה מילתא דפשיטא, שהרי לא שייך שיבנה אלא כשיבוא מלך המשיח כדאיתא בכמה מקומות, וברמב"ם פ"א מבית הבחירה (אולי כוונת מרן זצ"ל להלכה ד' שאיתא שם דבניין העתיד להבנות אע"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, הרי שרק מלך המשיח יוכל לבנותו) ורפי"א ממלכים, שא"כ אפשר לא נאמר גם זה דערי יהודה וירושלים לחידוש דין, וצריך לקרוע אף כשאינן בחורבנן, כל זמן שלא בא מלך המשיח. אבל בש"ע באו"ח, דעל ביהמ"ק לא כתב בחורבנה, ורק על ערי יהודה וירושלים, משמע שהוא לדינא לאשמועינן שאם הם בנויין א"צ לקרוע. ועיין בב"י שם דדייק מזה דאם אינן חרבות, שהם מיושבות, אפילו בזה"ז שהם תחת ממשלת עכו"ם היה נראה דא"צ לקרוע. אך מסיק דעיקר דכל שהם בידי עכו"ם אע"פ שיש בהם יישוב, בחורבנן מיקרי. וכן כתבו הט"ז והמג"א סק"א, ופי' המג"א עניין זה ביותר, שכתב אע"פ שיושבין בהם ישראל כיון שהאומות מושלים עליהם מיקרי חורבן. וכלשון המג"א כתב גם במ"ב סק"ב. שא"כ עתה שבחסדי השי"ת אין מושלים האומות על ערי יהודה ועל ירושלים, והם גם מיושבים, הוא טעם גדול שלא לקרוע. אף שעדיין לא באה הגאולה ע"י מלך המשיח, ואנו מתפחדים מהאומות אין לקרוע. דהא הקרא שלמדים משם שצריך לקרוע על ערי יהודה (בירמיה מ"א, ה', ויבואו אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים וגו') הרי באו אחר שנחרבו ממש, שאין ללמוד מזה אפילו ליום אחד קודם החורבן, אף שהיה ידוע ע"י ירמיהו הנביא ועוד, כי יהיה החורבן. וכ"ש עתה שמקווים אנחנו שמלך המשיח יבוא בקרוב כשיהיו כל ערי ישראל על מכונם, שאין צורך לקרוע. אבל כשרואה מקום המקדש שעדיין הוא בחורבנו, ולא שייך שיבנה אלא ע"י מלך המשיח צריך לקרוע בפשיטות. וכשיבוא מלך המשיח במהרה בימינו, אף אם נימא שיהיה קצת זמן עד שיבנה, יורנו מלך המשיח וסנהדרין איך לעשות.
[ב]. ראה מקום המקדש בעש"ק אחר חצות, אם חייב לקרוע
ולעניין אם ראה מקום המקדש בעש"ק אחר חצות, איני רואה טעם שלא יקרע, אם לא שנימא שהקריעה יעשה עליו יותר צער שתמשוך בשביל זה גם אחר כניסת השבת. וראיתי בספר עיר הקדש והמקדש להגאון הרי"מ טוקצינסקי זצ"ל ח"ג פרק י"ז סעיף ד' סימן א' סעיף ד', דמסתפק אם הקריעה היא להפעיל עליו צער. ומביא כעין ראיה מהא דמקרעין לקטן מפני עוגמת נפש במו"ק דף י"ד ע"ב, ופרש"י שיבכו הרואין. והביא מעיקרי הד"ט סימן ל"ו אות ג' שכתב כן. שלפ"ז הוא טעם גדול לאסור לקרוע בעש"ק אחר חצות. שלכן אף שלא הוזכר זה בספרו משמע שהיו קורעין גם בעש"ק אחר חצות. אבל מ"מ אם התחילו לנהוג כן בעשרות שנים שלא לקרוע בעש"ק אחר חצות, אף שהמנהג נעשה מצד האינשי שלא ע"י גדולי התורה הוא עכ"פ בדין מנהג. דלא גרע ממנהג כבול שאין רוחצין שני אחין כאחד, ומנהג בירי שאין יוצאין בקורדקיסין בשבת, ומנהג עכו שאין יושבין על ספסלי נכרים בשבת, שמשמע שנהגו בעצמן שלא ע"פ חכם בפסחים דף נ"א ע"א, ואסור לשנות מאחר דאיכא טעם. וה"נ כיוון שאיכא סברא לומר דקריעה עושה להפעיל צער, הוא טעם שיתחשב בדין מנהג.
אבל אני לא נראה לי כלל לומר שהקריעה הוא להשפיע עליו צער. דליכא שום מצווה להצטער על המת, כמפורש ברש"י כתובות דף ו' ע"ב ד"ה ואביי, שכתב ול"ד לאבל דטריד טירדא דרשות שאין צערו מצווה אע"פ שאבלותו מצווה, עיי"ש. וכ"ש שליכא מצווה להוסיף צער ולעשות תחבולות להצטער. והא דמקרעין לקטן כדי שיבכו הרואים הוא משום דהבכי הוא מצווה, כדאיתא בשבת דף ק"ה ע"ב בברייתא שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו, שמסיק הטעם בשביל כבוד שעשה, והעונש על זה שלא בכה הוא גדול מאד, עיי"ש. וגם אמר שם ר"ש בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. וזה מחויב האדם, לבכות על אביו וקרוביו. לא מיבעיא כשהוא אדם כשר - דכל אדם מחויב לבכות עליו, אלא אפילו כשהוא סתם אדם, מ"מ כיון שהוא ענין כבוד - לא מיבעיא לאביו ולאמו שחייב בכבודם, אלא אפילו לשאר קרוביו נמי הא חייבתו תורה להתאבל עלייהו בכל דיני אבלות דאיכא מדאורייתא. ומדרבנן חייבוהו להתאבל ז' ימים ובכל הדינים שאמרו מדרבנן, שהכל הוא מדיני כבוד המת. אבל להצטער ליכא חיוב, כמפורש בברכות דף י"א ע"א, דמחלק כונס את הבתולה דפטור מק"ש, מטבעה ספינתו בים ומאבל דחייבין, מטעם דהתם טירדא דרשות הכא טירדא דמצווה. ופי' טירדא הוא צער, כדפרש"י בכתובות. וגם אין טעם לומר שהצער מחייב את הקריעה. אבל לא מובן בקשת טעמים לדבר המפורש בקראי שבכל אלו ערי יהודה, ירושלים ומקום המקדש צריך לקרוע. אבל עכ"פ כיון שכתבו שמביא זה צער אפשר שמציאות זה הוא אמת, שלכן יש טעם אם איכא מנהג בשביל זה, שלא לקרוע כשראו מקום המקדש עש"ק אחר חצות (ועי' גם מש"כ מרן זצ"ל באגרות יו"ד ח"ג סימן נ"ב סעיף ד').
[ג]. אם תושבי ירושלים חייבים לקרוע על ראיית מקום המקדש
ומה ששמעת מת"ח גדול שתושבי ירושלים אין נוהגין לקרוע כשבאין למקום שרואין המקדש, ונתת טעם דאולי הוא משום דלא אסחי דעתייהו מלבוא לשם, לע"ד אין זה כלום, אף כשכבר קרע פעם אחת, דלא מצינו חילוק זה, דפשוטו דדין קריעה הוא שתלוי לענין המציאות אם לא היה שם שלשים יום יש לו לקרוע. וכן מפורש בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תרמ"ו שציין בפתחי תשובה (ס"ק כ"ב) לעיין שם, שאף שהיו גם בזמנו שלא קרעו אותם הדרים בירושלים אחרי שכבר קרעו פעם אחת, והשיב להשואל שהוא שלא כהדין שפשוט שצריך לקרוע אף אלו הדרים בירושלים אחרי שעברו עליו שלשים יום שלא ראה מקדש, ומסיק שם וכתבתי כל זה אע"פ שהוא פשוט לפי שראיתי שאין העם נזהרים ואתה תהיה מן הנזהרים. והזכיר טעמך משום דדעתם על ביהמ"ק, בלשון וליכא למימר טעם זה משום דאין הדבר תלוי בדעתו אלא בראייה כדכתבתי. וראיתי בס' עיר הקדש להרי"מ טוקצינסקי זצ"ל בפרק י"ז סימן א' סעי' ו', דזקני ירושלים כשיצאו מירושלים היו חוזרין לירושלים קודם ל' יום. וכשעבר עליהם ל' יום, שלא יכלו לראותו ל' יום, היו הולכין למקום המקדש בש"ק, שהיו סוברין שזה יפטור מקריעה, אף שהביא בסימן ד' סעי' א' שאיכא חולקים ע"ז. ומסתבר שמה שהשתדלו שיהיו פטורים, לא היה משום שנסתפקו בדינא, דלע"ד ליכא שום ספק בזה וכמפורש גם ברדב"ז, אלא היה זה משום הפסד (אבל עיין אגרות או"ח חלק ג' סימן פ"ה, שראיית המקדש בריחוק מקום אף שאינה מחייבת קריעה, פוטרת מקריעה כשראה אח"כ, בתוך ל' יום, מקום המקדש מקרוב).
[ד]. לא קרע בשעת ראיית מקום המקדש, אם יקרע אח"כ בביתו
ובאם לא קרע במקום המקדש, אם יש לחייבו לקרוע אחר שבא לביתו. הנה לכתחילה ודאי אין לסמוך על זה שיקרע אח"כ, כי החיוב הוא תיכף כשרואה. אך אם שכח ולא קרע, מסתבר היה לכאורה שתלוי באם הרגשתו הוא עדיין כמו בשעה שעמד אצל מקום המקדש, שאז יצטרך לקרוע. אבל למה שכתבתי לעיל שקריעה הוא דין קבוע מדאורייתא בהרבה דברים, ומדרבנן בהרבה דברים, ואינו תלוי בצער שמרגיש, ואף אם אמת גם להטעמים איזה שיהיה, אינו נוגע זה לדינא, כדחזינן כמה דינים שלא שייכי הטעמים, כהא דהקריעה צריך להיות דווקא מעומד, שלכן אין לומר מעצמנו דינים בשביל הטעמים. ולכן כיוון שהקריעה חייבו על הראייה, הוא דווקא בשעת הראייה ולא אח"כ. ולכן בזה"ז שרוב המבקרים במקום המקדש אף שמרגישים בהקדושה, אין מצטערים יותר על החורבן כשהן שם מכשהן בבתיהן בכל הארצות שנמצאים, ודאי לא מסתבר שיקרעו אח"כ בבתיהן, אף אם נימא דאזלינן בתר טעמא, וכשמרגיש הצער קורע גם אח"כ בביתו.
[ה]. אם יש קפידא מלהתפלל בציבור שנוהגין שם שכל אחד מתפלל בנוסח אחר
ובהא דהיו לפניך שני מקומות לילך להתפלל. לאחד הוא הרבה בתי כנסיות בבניין גדול אשר שם לא קבוע נוסח תפילה, אלא מי שעובר לפני התיבה מתפלל כהנוסח שהוא רגיל וכל המתפללין נוהגין כרצונם כל אחד כהרגלו. ושני הוא ביהכ"נ קבוע אשר מתפללין שם בנוסח חסידי פולין ואונגארן, אבל כולן שווין. הנה פשוט לע"ד שחילוקים הקטנים שאיכא בין הנוסחאות, לא נחשבין לדינא כלום, ויכולין להתפלל בציבור אחד ואין בזה לא תתגודדו, שידוע לכל שאין חילוק לדינא בהם. ובפרט שכל דבר הרי כל אחד אינו משמיע קולו כל כך שידעו איך הוא מתפלל, ותפילת שמ"ע הרי אומרין בלחש. ולשון הקדושה שזה אומר נקדש וזה נקדישך, כיוון שבעצם אין צורך להקהל לומר זה כלל, כדאיתא בריש סימן קכ"ה, ודאי אין בזה משום לא תתגודדו ולא משום חשש מחלוקת, אף שוודאי טוב לומר בלשון שהש"צ יאמר, ולכן ליכא חילוק לע"ד בזה (ועי' מש"כ באגרות או"ח ח"ב סי' כ"ד ד"ה ומה שהתפילין, וסי' ק"ד, דבמקום שיש שם נוסח קבוע, צריך לומר בנוסח שהקהל מתפללין כל מה שאומרים בקול רם).
[ו]. בני חו"ל הנמצאים בא"י אם יעשו מניין ביו"ט שני, ואם יברך להם כהן בן א"י ברכת כהנים בתפילת מוספין
ובהא דאין מקפידין בירושלים שבני חו"ל הנמצאים שם עושין מניין ביו"ט שני וקורין קה"ת, ואף שהוא שבת אין קורין פרשת השבוע אלא קריאה דהחג אף שהוא דבר בפרהסיא, לכאורה הוא דבר תמוה דדבר הנעשה בעשרה קשה להחשיב זה דבר שבצנעא, שלכן אסור לעשותו מפני המחלוקת (סי' תס"ח סעיף ד'). אבל בשע"ת סימן תצ"ו (ס"ק ג') מפורש שבני חו"ל העולים לא"י לזוהרא, שהיו מתפללין בצבור ביו"ט שני תפילת יו"ט, ולא היה להם כהן מחו"ל, הורה מהר"ם בן חביב שיכול כהן מבני א"י לעלות לדוכן ולברך להם. הרי נמצא שגם פרסמו הדבר והתפללו לפני בני א"י, הרי מוכרחין לומר דג"ז נקרא צנעא, וצ"ע. עכ"פ למעשה הא כבר עשו כן בלא חולק ע"ז. וממילא כיוון שעושין זה כדינא, יכולין כל מי שבא מחו"ל לעלות לתורה לקריאה דיו"ט. אחרי כתבי הביאו לפני ספר אבקת רוכל להב"י סימן כ"ו, שכתב שכן נהגו מימי קדם שמתפללים בציבור ובפרהסיא, משום דאל ישנה הוא רק במלאכה דאפשר למיפק מינה חורבה כשמשנה, ולא בתפילה, והוא חידוש גדול מאד. עכ"פ הדין אמת ועשו כן מאות בשנים קודם הב"י, ותמוה מה שלא הביא זה בש"ע. ולכן למעשה, צריכין לעשות בציבור אבל לא בפרהסיא.
אגב אני מזכיר מה שתמוה לי מה שדנין שם אם כהן בן א"י יכול לברך ברכת כהנים בתפילת מוסף, לא מובן כל כך. דאף אם הכהן בא"י הוא ממקום שאין נושאים כפיהם אלא ביו"ט, נמי כיון שמדינא צריכין כהנים לעשות נשיאת כפיים בכל יום, לא שייך לאסור. וגם הא יותר שייך שיזדמן זה בירושלים שרוב האורחים מחו"ל נמצאים שם, אשר המנהג בירושלים שנו"כ בכל יום. ומה שאומר בני הרה"ג ר' דוד שליט"א, דהוא משום דלהכהן אין זה ברכת עבודה, משום שליכא תפילת המוספין לדידיה שהוא בן א"י, והוא כוונת מהר"א הלוי שהביא השע"ת שם שמסתפק בזה, שכתב לפי שבני חו"ל המתפללין יום זה תפילת המוספין הוא יום החול לבני א"י ולא שייכא עבודה לגביה, לכאורה כיוון שאף כהן שלא התפלל כאן ובא לביהכ"נ כשאומר רצה, יכול לישא כפיו (סי' קכ"ח סעיפים כ"ח - כ"ט), שלכן גם בזה מסתבר שתלוי בהקהל, וכיוון שלהן איכא עבודה יכול הכהן לישא כפיו. וגם אם בשביל זה שנימא שאין עבודה במוסף דיו"ט שני לכהן בן א"י, היה שייך שכשאין להם כהן מחו"ל שיעשו נ"כ בשחרית, וצ"ע בזה.
[ז]. היה עסוק להעביר ממון בשליחות חברו, ומחמת כן עבר זמן ק"ש ותפילה
ובדבר העובדא שכאן בנוא יארק אצל שדה התעופה (אייר פארט), נתן לך אחד שאינך מכיר אותו סך גדול מניירות הדאלארן שתמסור אותם לאישתו בלאנדאן בשדה התעופה. וכשבאת ללאנדאן לא היתה שם האשה, וגם לא היה באפשרי כלל שתהיה שם, וגם אותך אין מניחים לצאת מן שדה התעופה וליכנס ללאנדאן. וברוב עמל וטירחא גדולה עזר לך השי"ת שהרשו לך ליכנס לאיזה באנק סמוך, שהם קיבלו ממך את הדאלארן לשלחם להבאנק אשר יודעים את אישתו, ובאופן זה קיבלה האשה את הכסף שנשלח לה. אבל עבר ממילא על עסק זה כל הזמן בשדה התעופה, והוצרכת תיכף ליכנס למטוס ההולך לא"י ולא יכולת להתפלל שחרית בזמן ק"ש ותפילה, ובמקום שאפשר להתפלל כראוי. הנה פשוט שנעשה זה אצלך ממילא בדין השבת אבדה, ודווקא בזמן זה היה שייך שתעסוק בה. שנמצא שהיית עסוק במצווה שלא היה אפשר לדחותה, שממילא היית פטור אז מק"ש ותפילה כל העת, וכן היית צריך לעשות לכתחילה. ואף שהאיש רימה, שאמר לך שהאשה תהיה שם, מה שאי אפשר במציאות, מ"מ נעשה זה בדין אבדה מצד האשה שהיית צריך ליתן לה מחמת שהיה נחוץ לה הכסף. ושכרך גדול מאד, ולפום צערא אגרא.
[ח]. אם נגיעת מומר לחלל שבת ביין אוסרתו, ואם מותר ליתן לו יין לשתות
ולעניין יין דנגע בו מומר לשבת, אם מותר בעצמו לשתות, שלכן לא יהיה מותר ליתן לו יין לשתות, כמו דיין שניסך ישראל מומר ממש לע"ז, שאסור המנסך בעצמו ג"כ לשתות. או שכיוון שאיסור סתם יינם בעצם הוא רק בשביל חתנות, נאסרו מעיקר הדין רק בנכרים ממש, והיה צריך להיאסר רק בשתייה כפת נכרים ושמנן. אך מכיוון שאיכא ביין גם עניין איסור הנאה כשנתנסך לע"ז ממש, החמירו שיהיה גם סתם יינם אסור בהנאה, דכיוון דאיכא יין דנכרים שאסור גם בהנאה, השוו כל יינותיהן לאיסור הנאה, עיין בר"ן ע"ז דף כ"ט ע"ב אמתני' (ט' ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה כפרה כתיב בה), ובטור יו"ד ריש סימן קכ"ג ובב"י. ולכן גם גבי מומר אף דגזירה דחתנות הא לא שייך, דלא נאסר אף בחתנות ממש עם בת ישראל מומר, אך שמ"מ כיוון שנאסר עכ"פ בהנאה גם סתם יינם, שהוא בשביל יין שנתנסך ממש לע"ז, אסרו גם יין של ישראל מומר לע"ז משום ששייך אצלו יין שנתנסך ממש לע"ז, כמו אצל נכרי. כמפורש בחולין דף ד' ע"ב, גבי אחאב שהיה מותר ליהושפט לשתות אצלו משום דעדיין לא נאסר סתם יינם, משמע דאחר שנאסר סתם יינם אסור גם סתם יינם דישראל מומר לע"ז. דהוא מאחר שאסרו סתם יינם בהנאה דהוא בשביל יין שנתנסך לע"ז, הוא הכרח לאסור גם סתם יינם דישראל מומר לע"ז. מ"מ יין דישראל מומר לשבת, שאף שמחלל שבת הוא כעובד ע"ז, עכ"פ הא ידוע וברור לנו שאינו עובד ע"ז ולא שייך שום חשש דינסך יין לע"ז, לא שייך כלל איסור זה בעצם.
ובעצם לא מצינו בפוסקים שמומר לשבת עושה יין נסך. אך בב"י סימן קי"ט (ד"ה כתב הרשב"א בתשובה) הביא מתשובת הרשב"א (היא בחלק ז' סימן קע"ט) בשם הר' יונה, דמומר לחלל שבתות בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי רז"ל הוא מין ויינו יין נסך, והובא בנקה"כ ריש סימן קכ"ד על הט"ז סק"ב. אבל אף שהביא זה הב"י לא הזכיר בש"ע, והנקה"כ לא הזכיר זה בש"ך, שא"כ משמע שלא מבורר להו לאסור ממש. אבל עכ"פ לדינא נהגו שלא לשתות יין שנגע בהו ישראל מומר לחלל שבתות בפרהסיא. וכמדומני זה באחד מהספרים שמייחסין לרש"י (כן משמע משאלת השואלים בשו"ת רש"י סימנים קס"ח - קס"ט אבל בתשובות משמע שאין הלכה כן). ופשוט שאין מנהג זה נחשב מנהג לפסוק הלכה כמותו, כהא דנהגו עלמא כהני תלת סבי (ברכות כ"ב ע"א) שהלכה כוותייהו, משום דלפסק הלכה שייך רק כשהמנהג הוא לקולא ולא כשהמנהג הוא לחומרא, מהטעם שכתב רש"י בכתובות דף ז' ע"א בביאור קושית הגמ' ומי איכא הוראה לאיסור, משום דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר אין זה סמיכת דברים שאפילו מן הספק שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר. ומה שהגמ' אומר אין (שאיכא הוראה לאיסורא) והתנן הורוה ב"ה שתהא נזירה עוד ז' שנים אחרות, והורה רבי כר' יעקב בניקב חוט השדרה, הוא משום דמה שהורו היה מדין ברור ולא מצד שהחמירו. שלכן מתרץ שבשביל זה א"ר יעקב בר אידי הורה ר' יוחנן בציידן אסור לבעול בתחילה בשבת, לאשמועינן שר' יוחנן אמר בדין ודאי ולא מצד שהוא ספק דלא איפשיטא. שלכן ממה שנהגו להחמיר אין ראיה שאסור יינם של מחללי שבת, דאינו אלא משום שנהגו להחמיר, ולא משום שהלכה כן. וגם לא ידוע אם המנהג הוא לכו"ע או רק יראי שמים נוהגים לאסור בזה.
ולכן כיוון שאין איסור זה מבורר, ויותר נוטה שלא נאסר מדינא אלא ממנהגא, הרי לא נהגו להחמיר גם שלא ליתן יין להמחללי שבת עצמן. ואף אם נימא שמה שלא נהגו כן הוא רק משום שלא יכלו לנהוג להחמיר משום איבה, מ"מ הא לא נהגו, ואין לאסור. ואף אם יסתפקו אולי יש שנהגו כן, הוא ספק באיסור דרבנן שהוא לקולא. וגם שאינו באיסור ממש, דהא אינו איסור מבורר. לכן אין טעם להחמיר בזה.
[ט]. בן חו"ל שנמצא בא"י ומתארח אצל בן א"י, אם צריך לעשות עירוב תבשילין בשביל יו"ט שני
ובדבר אם בן חו"ל שהוא נמצא בא"י ויש לו שם אימו שהיא תושב א"י, והוא ממילא מתארח אצל אימו, אם צריך לעשות עירוב תבשילין בשביל יו"ט שני לשבת. ולע"ד מאחר שבעבר ואפה ובישל, אם אסור לאכול בשבת, הוא בעיא דלא איפשיטא בביצה דף י"ז ע"א, וברא"ש (פ"ב סימן י'), וברמב"ם פ"ו מיו"ט ה"י, ובטור וש"ע סימן תקכ"ז סעי' כ"ג נפסק לקולא. הרי נמצא שלא אסרו האכילה ממה שנתבשל מיו"ט לשבת, אלא מעשה האפייה והבישול. ואף להצד שמא אסרו, הוא רק משום קנסא, דעבר על איסור האפייה והבישול. שלכן להאם שהיא עושית המלאכה, שלא שייך כלל לאסור לה לאפות ולבשל מאחר שהיום חול הוא אצלה, לא שייך לאסור אפילו לכתחילה ולחייבה למנוע מלאפות ולבשל ביו"ט שני, דלא גרע מעשיית מלאכה סתם לצורך החול בדברים שלא שייכי כלל לשבת, שליכא כלל עניין איסור מלאכה מאחר שהוא יום חול. ומאחר שכבר נאפה ונתבשל, הא ליכא ענין איסור כלל באכילתו. ואפילו להצד שהיה אסור לאכול אין לאסור, דהא היה זה משום קנסא, וכיוון שלא נעשה שום עבירה לא שייך לקנוס. וכן הוא כשמתארח אצל אח ואחות ושאר קרובים, אם הם באופן זה. אבל אם הבן חו"ל צריך לבשל בעצמו, או ע"י אחרים ששוכרם לבשל עבורו, יצטרך לעשות עירובי תבשילין אף שהוא לא יעשה מלאכה, אלא אמירה בעלמא. ומסתבר שאם הוא שוכן כל הימים במלון שגם אוכלין שם, ועליהם מוטל להכין עבורם ממילא גם על יום השבת, אם הם מבשלים עבור כל אורחיהם בין כך ובין כך ורק מבשלים בתוכם גם בשבילו משום שאין האורח מצווה שלא יאפו ויבשלו עבורו משום שלא יאכל אצלם בשבת זו, לא שייך לחייב לו למונעם מלבשל עבורו כשלא עשה עירובי תבשילין, כיוון שעכ"פ מלאכתן הם עושין, ולא שייך שום איסור מלאכה עלייהו כיון שהוא יום חול אצלם. ואם היא אשה שצריכה להדליק נר של שבת תצטרך לעשות עירובי תבשילין בשביל זה, אבל בלא ברכה, משום שהדלקת הנר מיו"ט לשבת פליגי רבוותא בסימן תקכ"ז סעיף י"ט, וספק ברכות להקל. ואם לא עשתה עירובי תבשילין לא תדליק אפילו נר אחד, מאחר שאיכא חשמל (עלעקטרי) להאיר, ותשתתף בפריטי עם אשה אחת.
[י]. על איזו ראיית קברי ישראל מברך אשר יצר אתכם בדין
ובדבר ברכת אשר יצר אתכם בדין כשרואין קברי ישראל, הוא תיכף כשרואין את הקברים, שהוא לפעמים גם קודם הכניסה, ומסתבר שאינו במה שרואין מרחוק את המצבות, שזה הוא רק הבנה בליבו מתוך מה שרואה, ששם איכא קבר. ואף שהוא ידיעה ברורה, לא נתקן אלא על הראייה, אלא צריך לברך כשרואה הקרקע שמכסה הקבר. ואף כשכבר עברו הרבה שנים, שלא ניכר הגבשושית שעושין בשעת קבורה, או כשצמחו עשבים על הקברות, נמי מברך כיוון שרואה המקום ששם קבור. וכן בראיית אותן המצבות הנמוכות שהם ממש על מקום הקבורה, מברכין. ועיין בשע"ת סימן רכ"ד סק"ה, שהביא מברכי יוסף שהוא סובר דמהדר' ששת דהווי סגי נהור בירך ממש הברכה על ביאת המלך (ברכות נ"ח ע"א), דהוא דווקא על המלך שהוא עיקר עניין הברכה, שמרגיש בכבוד המלך, וגם סומא יש לו הרגשה וחוש השכל מבחין בכבוד המלך ויכול לברך, אבל שאר ברכות הראייה אין לסומא לברך. ואף על המלך הביא שהא"ר מסתפק בזה, דשמא לא בירך הברכה ממש שהוא ברוך שנתן, רק כעין שאילת שלום. והמ"ב ס"ק י"א הביא מהפמ"ג, שסומא שלא ראה מאורות מימיו לא יברך. וא"כ ודאי שעל שאר ברכות הראייה אין לברך, משום שהברכה נתקן על הראייה ולא על ההבנה והידיעה, כדכתבתי.
יא. הנוסע בלילה ויבוא לביתו קודם חצות, אם יתפלל בדרך
והנוסעים במכונה, ויבואו לפי דרך הנסיעה לבית או למקום לינה זמן רב קודם חצות הלילה, אין להם להתפלל בדרך, אלא יתפללו כשיבואו לבית ולמקום הלינה. ורשאין לישן בהמכונה (על אף האמור בברכות ד' ע"ב בברייתא כדי שלא יהא אדם בא מן השדה וכו'), מאחר שלא יוכלו להישאר ולישן שם אף זמן כל שהו, כשיבואו לשם.
יב. כיסוי ראש אשה בפני בעלה
כיסוי הראש בפני בעלה, אינה צריכה. דהאיסור פרועת ראש הוא רק בשוק. ואפילו בשעת נידותה ליכא שום איסור בביתה בפני בעלה ובניה. והידור איכא אפילו לעשות כקמחית (יומא מ"ז ע"א), אבל לא שמענו שאיכא צנועות כאלו ואפילו בדורות הקודמים. ובזמן התנאים לא היו נשותיהן נוהגות כן אלא יחידות כקמחית.
והנני זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.