אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין
סימן לג
תשובה להערה במה שכתבתי באיסור שנתעכל, ועניינים שונים
תשובות קצרות אלה הן העתקות ממה שמרן זצ"ל שלח לשואלים, ונשמרו בדף אחד. מחמת שקצרות הן השארנו אותן יחד כפי שנעתקו ע"י מרן זצ"ל.
[א]. בקושיא במה שכתבתי בדברי הרמ"א בעניין איסור שנתעכל ונדפס באג"מ או"ח חלק א' סימן קמ"ז ענף ב'
אור עש"ק ויק"פ.
להגר"ל זעלצער שליט"א.
ובדבר קושיית כתר"ה במה שנכתב באג"מ או"ח חלק א' סימן קמ"ז ענף ב' ליישב שיטת הרמ"א ביו"ד סימן ס' שבהמה שנתפטמה כל ימיה רק בדברים האסורים אסורה, והוא מתוס' תמורה ל"א ע"א ד"ה שינקה. והקשה עליו הש"ך דהדין שייך דווקא באיסורי הנאה שנהנה מן האיסור שנבלע בבהמה, אבל איסורי אכילה כיוון שנתעכלו הותרו. ונתבארה בענף ב' שם דעת הרמ"א שאין לחלק בין איסורי הנאה לאיסורי אכילה, כיוון שכל איסור שנתעכל נתבטל לגוף הבהמה שאכלה אותו, ואינו עוד בשמו הראשון. וע"כ מה שנאסר באיסורי הנאה הוא רק משום שנחשב מה שנתעכל יוצא מן האיסור, והריהו כאיסור עצמו, וא"כ הוא הדין באיסורי אכילה, שמה שנתעכל, ואפילו הפך להיות בשר מבשר הבהמה, אסור כיוון שיצא מן האיסור, עיי"ש. והקשה כתר"ה מהא דחיטים שנמצאו ברעי בקר במנחות ס"ט ע"א נחשבו חטים למנחות, וראייה דהוצרך לפסול רק מהקריבהו לפחתך. וא"כ חזינן דמה שנתעכל לא נתבטל משמו הראשון.
הוא פשוט לענ"ד דשם במנחות איירי דעדיין לא נתעכלו, דהם קשים עדיין ככל חיטים. ואף להסוברים דאף בחיטים קשים ושלמים שנמצאו במעי תרנגולת נחשבו עיכול ואין אוסרים בפסח, דלא כתוס' דכאן (מנחות ס"ט ע"א ד"ה דבלע) והובא שיטתם בתוס' בכורות דף ז' ע"ב ד"ה דג, ובר"ש פי"א דאהלות מ"ז ד"ה כדי, נמי ל"ק כלום. דדווקא בתרנגולת סברי כן, מטעם דבעופות הוי העיכול מיד כדי שתיפול לאור ותישרף (כדהביא התוס' מנחות שם מגמ' שבת קנ"ה ע"ב), אבל הכא דאיירי בבקר לא הוי עיכול לכו"ע בחיטים שלמים וקשים. ובזה הוצרך לפסול דווקא מטעם הקריבהו לפחתך. ובכלל הלא קושית כתר"ה אינו דווקא לדידי, הא הוא קשה גם לדינא שהרי אם היו החיטין מעוכלות וודאי שלא היו בשמן הראשון. ומוכרחין לומר כן כדביארתי, והוא פשוט וברור.
[ב]. תלמיד בתחילת לימודו בישיבה, איך יסדר לימודו
בע"ה יום ב' משפטים תשכ"ז.
לתלמיד אחד שליט"א.
הנה מה שיש לך חברותא רק לסדר הראשון ובסדר השני צריך אתה ללמוד לעצמך אפשר שאין זה חיסרון, כיוון שאתה צריך להתרגל גם ללמוד לעצמך. אלא שתלמד בהתמדה ובחשק, וכשיצטרך לך לשאול איזה דבר, בטח יש מישהו לשאת ולתת עמו. ובענין לימוד שאר הראשונים הוא וודאי דבר טוב, אבל יסוד הלימוד הוא רש"י ותוס', ובשאר הראשונים יש לעיין רק כדי להבין דברי רש"י והתוס'. וכמו כן צריך ללמוד את הרא"ש והנמו"י, ולעיין גם ברמב"ם ומפרשיו. זו היא הדרך הישרה עבורך בינתיים, כדי שתוכל ללמוד הרבה גמרא ותרכוש בע"ה בקיאות וחריפות.
ידידו מברכו בהצלחה מרובה, משה פיינשטיין.
[ג]. דמי צדקה שנגנבו מאדם, אם חייב לשלם
בע"ה אדר תשכ"ג. למע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר קלמן אברהם גאלדבערג שליט"א.
הנה בדבר מה ששאלת אודות דמי צדקה שנגנב אצל אחד אם חייב. נ"ל שאף שאינה פשיעה, כי שמר כדרך שמשמר את שלו, מ"מ הא הוא ש"ש שחייב בגניבה דהיתר תשמיש היה לו. ואף שהוא בעה"ב שאינו צריך להשתמש במעות אלה, ולא חנווני או שולחני, מ"מ נעשה ש"ש אם היה לו היתר תשמיש אף שהוא רחוק שישתמש בהם, וחנווני או שולחני הוא רק שמסתמא מתיר להם המפקיד להשתמש. כדמשמע לשון המשנה (בבא מציעא כ"ח ע"ב) שאמר ר"ע על דמי אבידה שמכרה שלא ישתמש בהם לפיכך אין חייב, שהוא רק מחמת שלא ישתמש בהם. אבל הכא שידוע שאין קפידא מהם שישתמש, יש לחייבו כש"ש. וגם ראיה מהראב"ד (הובא ברא"ש ב"מ פ"ג סי' כ"ו) שעל הקושיא מדוע במעות מותרין דב"מ דף מ"ג ע"א הווי שומר שכר, משא"כ בדמי אבידה אי' בדף כ"ט ע"א שהווי שואל, תירץ דבשומר לעולם הוא רק דבר רחוק שישתמש מחמת שחושש שמא יבא למחר, ולכן לא הווי שואל, ומ"מ נעשה ש"ש. ומצד מעות צדקה שפטור מחיובי שמירה עליהם משום שהוו ממון שאין לו תובעין, כדאיתא ברמב"ם ריש פ"ה מה' פקדון מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים, הא לא הי"ל רשות לחלק והופקדו בידו רק לשמרם, ואיתא בס"פ החובל (ב"ק צ"ג סע"א) דבאופן שאין לו רשות לחלק הוא חייב בדין ש"ש (כיוון שעדיין הם של מפקיד, עי' רש"י ד"ה לשמור ולא לאבד).
ידידו, משה פיינשטיין.
[ד]. בעניין סימני גאולה
ז' ניסן תש"מ. מע"כ ידידי שליט"א
וגם נוסף על זה ברכה לגאולה השלימה אשר אנחנו מחכים ומצפים תמיד אשר עתה לפי המצב שנמצאים אנחנו בני ישראל שכשל כח הסבל כי כבר רואים כל מי שהוא מאמין בה' ובתורתו כי אפס עצור ועזוב, ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים. כדמשמע בסוף סוטה (מ"ט ע"ב) שהכרה זו דאין דורש ואין מבקש ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים הוא זמן הגאולה.
דהרי נאמר שם בברייתא ג' פעמים, שהוא ג' מדרגות להכרה זו. שאם היו מרגישין בזלזול חכמי התורה שאין להישען אלא על אבינו שבשמים, היו נגאלין אז. ואם היו מרגישין במה שנקטן בעולם מדרגת התורה כהא דאמר שם ר"א הגדול, היו אז נגאלין. אבל כשלא הרגישו בזה באו צרות הגוף בכל העניינים שחשיב במתני', שבזה היו וודאי מרגישין כו"ע. וכל מאמינים בה' ובתורתו הא יודעין שהכל מהשי"ת, ואין להישען אלא עליו. דלכן יש לקוות שוודאי יהיה הרצון לפני השי"ת, ויהיה עוד האפשריות לקיים מצות קרבן פסח בטהרה וגם קרבן ראיה חגיגה ושמחה (עי' עוד לעיל סי' ח').
ידידו, משה פיינשטיין.