אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין

סימן כה

סימן כד

הצלת נפשות בשבת על ידי נכרי

בע"ה כ"ד סיון תשמ"ב מע"כ נכדי היקר והחביב מאד הרה"ג מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א.

הנה בדבר חברי הצלה אשר עושים רק לשם שמים למצוות הצלת נפשות דישראל, שהוא נחוץ מאד בכרכים הגדולים שמרובים באוכלוסי ישראל בחסד השי"ת. שכמה פעמים אירע שאדם אחד בבית וברחובות פוסק מלנשום, או לא יכול פתאום להלך מאיזה חולי שבא עליו, שמטפלין בו קצת במה שיודעין ואפשר לפניהם, ומביאין אותו תיכף לבית חולים. שכתבתי כבר בזה בסיון תשל"ח ונדפס באג"מ ח"ד דא"ח סימן פ', בעניין הנידון להוליך את המכונית (מאשין) והאמבולאנס, ששם (בריש הסימן) החמרתי כשמצוי בלא שום שיהוי אף לא לרגעים, שיקחו נכרי להוליך. מטעם כי בהולכת מכונית ואמבולאנס ליכא בעצם חילוק, כי כל מי שיוליך יהיה מוכרח להוליך במהירות האפשרי במציאות. ויש אדרבה זריזות יותר, דאצל בית החולים יכול הישראל שהולך עם החולה לצאת תיכף מהמכונית עם החולה וליכנס לבית החולים, והנכרי יטפל בהעמדת המכונית.

והנה נודעתי אחר זה שאינו כן, כי חסר לנכרים השכורים אף הזריזות בעצם הולכת המכונית, שלכן התחילו להצריך שהישראל ינהיג את המכונית והאמבולאנס, והנכרי שלוקחין הוא לטפל עם העמדת המכונית והנהגת המכונית בחזרה. אבל אחר זה ראו שיש הרבה הפסד לחולה כשהנכרי נמצא כאשר באין אל החולה, ויש דברים שחברי הצלה למדו איך לעשות להחולה שאינו יכול לנשום, וכאשר לפי דעתם סוברין שיש לחוש שאם לא יעשו כלום יש לחוש שלא יגיעו עמו כשהוא חי עד בית החולים, עושים שיוכל לנשום. וזה אין לעשות ע"פ דיני המדינה, וכשהנכרי נמצא שם לא יוכלו לעשות זה. וכמו כן איכא דברים הרבה כאלה שבמי שנעשה חולה פתאום לרובן צריך לעשות איזה דבר. ואי אפשר שיהיה שם אז נכרי, כי יש ודאי לירא ממנו. ואפילו ישתוק עתה יש לחוש, כי יהיו מוכרחין ליתן לו כל מה שירצה וכל שכר שירצה, וגם לא יעשה מה שאומרים לו לעשות, עכ"פ. ודאי יש לחוש לזה, ואין לעשות כלום כשהנכרי נמצא שם, שממילא נמצא שהוא כליכא נכרי, שצריכין ומחוייבין מדין פיקוח נפש לילך בלא נכרי אף בשבת. ואם לא יוכל להשיג נכרי ליסע בחזרה יוכל בעצמו להוליך גם בחזרה, ויהיה רשאי להוליך בעצמו המכונית אף אם יהיה שם נכרי אם לא מכירו שאינו חשוד לרציחה, והוא לא יכול להשאר שם עד מוצאי שבת כדכתבתי שם.

וזה שבארתי סגי לעניין זה שאין ליקח נכרי שיהיה שם בשעה שבאים אל החולה. אבל איכא עוד טעמים, דכשיתפרסם אצל (אולי צ"ל על ידי) הנכרי שאיכא דבר כזה אצל הנכרים, הרי יהיו מוכרחין ליקח גם נכרים חולים כשיקראום, אף שהוא רק דבר של ישראל, משום איבה ודרכי שלום, וגם משום סכנת נפשות (עי' ביאור הטעמים הללו והחילוקים ביניהם באג"מ יו"ד ח"א סי' קפ"ד, ואו"ח ח"ד סי' ע"ט ד"ה אבל כשנזדמן). ולא יוכלו ליקח אז חולה ישראל, שהנכרים הא הם בערך ששה או שבעה פעמים נגד ישראל אף בנוא יארק, שזה הפסד היותר גדול אף בימי החול. וגם בשבת יהיו מוכרחים ליקח, דטעמי הגמ' (עבודה זרה כ"ו ע"א) שליכא איבה משום דאין מחללין שבת לחולה בשביל פ"נ אלא דוקא לשומרי שבת, פשוט שבזמן הזה אין זה התנצלות לא רק להמון עם של הנכרים, אלא אף לא לשלטוני המדינה ולא לשלטוני העיר. וא"כ הוא כמפורש בגמ' שמוכרחין להצילם גם בחילול שבת במלאכה דאורייתא, כיון שלא יועיל טעם זה לסלק ממנו. וכשאין לחוש אלא לאיבה יהיה מותר רק לאיסורין דרבנן. ובזה איירי המג"א סימן ש"ל סק"ה שכ' דבמקום דאיכא חשש איבה מותר ליילד את הנכרית רק אם אין חילול שבת, אבל אם מצד האיבה הוא גם סכנת נפשות פשוט שמותר גם במלאכה דאורייתא וכמפורש זה בחת"ס חיו"ד סימן קל"א והועתק בגליון הש"ע או"ח שם, והוא ברור ופשוט ואין צורך להביא ראיות על זה מהשלטי גבורים (עירובין י"ב ע"ב מדפי הרי"ף ס"ק א'). [ותמוה קצת מה שהוצרך החת"ס להביא זה מהש"ג, והיה סבור שיש לומר גם שהמג"א סובר דאסור במלאכה דאורייתא אפילו כשאיכא סכנת נפשות, שלכאורה לא אפשר לומר כלל דבר כזה].

וזהו נמי טעם גדול שאין ליקח נכרי ומוכרחין חברי ההצלה להוליך בעצמן. והנה מצד חשש התרשלות לאלו שלא בקיאי בדינא, שאם נימא דכשאיכא נכרי מוכן שיעשה בלא שיהוי כלל אין לעשות ע"י ישראל, שא"כ יאמרו דאיכא בזה חטא ולא ירצו לחלל שבת להוליך את החולה לבית חולים אף כשליכא נכרי. וחשש זה איתא בגמ' ביומא דף פ"ד ע"ב דתניא בברייתא ואין עושין דברים הללו ע"י נכרים ולא ע"י קטנים שהטעם כתב הר"ן שם (ד' ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ואין) שמא יאמרו הרואין בקושי התירו פיקוח נפש ואין מתירין אותו לכתחילה ע"י המחוייבין במצוות שמא יבוא הדבר שכשלא ימצאו נכרי וקטנים לא ירצו לחלל את השבת ע"י גדולי ישראל. ואף שהרמ"א כתב בסימן שכ"ח סעיף י"ב דאם יש נכרי שג"כ יעשה בלא איחור כלל עושין ע"י הנכרי, עיין בט"ז שם סק"ה שתמה ע"ז, והנכון לדינא כהט"ז. והראו לי שכן מסיק בעה"ש לדינא (סעי' ו' - ז'), וג"כ תמה על הרמ"א.

[ובשה"ג יומא דף פ"ד איכא שם דברים תמוהין, לבד מה שפסק דלא כברייתא דיומא. דמסיק בסוף, אם אין שם לא נכרים ולא קטנים אלא גדולי ישראל אין מחללין את השבת ע"י נשים ולא ע"י הדיוטות שמא הן מצטרפין לדעת אחרים ועולה בדעתן לחלל אפילו במקום שאינו ראוי לחלל, לפיכך מותר לחלל ע"י חכמים שיודעין באיזה מקום ראוי לחלל ובאיזה מקום אין ראוי לחלל, אלא בחולה שיש בו סכנה, ע"כ. חדא, דכיוון דאיכא שם גם אנשים הרי איירי דגם האנשים אמרו דצריך לחלל עליו את השבת משום שיש שם חשש סכנה, ואיירי רק לענין עשיית מעשה הרפואה דיש בה חילול שבת בפועל ממש. ואם נימא דאיירי דכיוון שיש שם נשים לא רצו האנשים לראות את החולה ולעיין בו כלל, אלא רצו לסמוך על הנשים, שע"ז סובר דאין להם לסמוך על הנשים משום שיש לחוש שיקילו בשבת, לחלל אפילו כשאין חשש סכנה להחולה. שלכן מחוייבין האנשים לעיין בהחולה ולומר דעתן, דרק אם האנשים יאמרו שצריך לחלל שבת יחללו, ולא כשהנשים אומרות. הנה ברור ופשוט שאם יהיה מחלוקת באומד החולה והמחלה אפילו בין איש לאשה ובקיאותן שוה, ילכו בתר המיקל ומתיר לחלל שבת אפילו כשהמיקל היא אשה. וגם ברור ופשוט שלכתחילה צריכין כל הנמצאים שם לעיין בהחולה ולומר דעתן, ושיצא מכל הנמצאין שם דעה שווה איך לעשות. ואם יחלקו, יעשה כהמיקל בפיקוח נפש אם הבקיאות שוה, ולא הוזכר בשום מקום חילוק בין איש לאשה לעניין לסמוך עלייהו באיסורין.

ועוד כיוון שבקיאותן שווה ונמצא שהמחלוקת שבינייהו הוא בשביל נטיה בעלמא בלא טעם חשוב, אלא משום דלהאיש חמור יותר איסור שבת מפיקוח נפש, ולהאשה חמור יותר פיקוח נפש מאיסור שבת, הא אדרבא הדין עם האשה ולא עם האיש. ואף אם נימא שמה שאמרה האשה להקל הוא מצד טבעה לרחם ולחוש יותר לפיקוח נפש מלאיסור שבת, מה בכך, הא מאחר דכשאומרת שברי לה שאין בזה חשש סכנה הרי אומרת שא"צ לחלל שבת, א"כ כשאומרת עתה שלא ברי לה הוא ספק אצלה, ומדינא צריכה לחלל שבת. ועוד לא מובן לשון לפיכך מותר לחלל ע"י חכמים שיודעין באיזה מקום ראוי לחלל, הא גם הנשים והדיוטות דאיירינן הוא שיודעין שרק בסכנת נפשות מותר לחלל. דאם איירי בנשים שאומרות שמותר לחלל שבת אף על חולה שאין בו סכנה, איך מסיק שם בהמשך דבריו, ואם אין חכם יחלל כל מי שימצא שם, והיינו כמה שסוברין האשה והקטן שצריך לחלל, הרי וודאי מחוייבין לומר להם שרק לחולה שיש בו סכנה צריך לחלל אם לא יודעין זה. אלא וודאי שיודעין זה, שלכן אמרינן להו שיעשו כמו שסוברין, דרק אם יש להו ספק שהוא סכנה יש להו לחלל. ואם כוונתו שאין להחשיב זה לספק אלא מה שחכם ישראל אומר שהוא ספק, הי"ל לומר לפיכך אינו מותר לחלל אלא ע"י חכמים שיודעין. ועוד מה שמסיק דידיעת החכם היא שאין לחלל אלא בחולה שיש בו סכנה לא מובן דהא בלא ידיעה זו לא שייך לדון כלל וצ"ע].

אבל מ"מ כתבתי בתשובה שם דיש להצריך שיוליך הנכרי כשהוא נמצא שם ויהיה בלא שיהוי כמו אם היה מוליך ישראל, מטעם שדרך כל מוליכי מכוניות להוליך במהירות האפשרי, שממילא לא שייך גם התרשלות בזה. וגם לא שייך לחוש שיאמרו שיש חטא בזה, מאחר דהישראל נמי הולך בהמכונית למקום החולה לעשות מה שצריך עבורו, אף שהוא ג"כ במלאכות הרבה. שא"כ לא שייך לטעות אף למי שלא בקי בדינים, מאחר שרואה שבאותו רגע עצמו הוא ג"כ הולך לעשות מלאכה עבור החולה וכן עושין כל ישראל, וגם הולך עצמו לשם עי"ז שהוא נמצא בהמכונית שהוא ג"כ דבר איסור, והאינשי מחשיבין זה לאיסור דאורייתא מטעם דכל כובד מגדיל האש. שלכן אף מי שלא למד כלל לא שייך שיטעה לומר דלהוליך את המכונית יהיה אסור אף כשליכא נכרי. ואף שלא ידע טעם נכון מדוע נכרי דווקא מוליך את המכונית וישראל עוסק ברפואת החולה, ידע שהולכת המכונית שאני לעניין כשיש נכרי, ולא לענייני מעשה הרפואה. וממה דלא יבין הטעם אין לחוש שיהיה קלקול שלא יאמין שמותר לחלל שבת לחולה שיש בו סכנה. דלא מצאנו שיש לחוש, שלא יחושו אנשים שלא למדו להדין שאומרין לו כשלא מבין הטעם. דהרי יודע שלא שייך לו לידע טעם נכון מאחר שלא למד, וסומך על אלו היודעין. שלכן כתבתי שהנכרי יוליך המכונית מאחר דאין לחוש להתרשלות. אבל מאחר שראו שאיכא גם בזה התרשלות מהנכרי, וגם התרשלות מישראל שלא למדו, פשוט שאין לסמוך על הנכרי אלא הישראל בעצמו יוליך ויביא כדלעיל.

ובדבר צלצול בטעלעפאן לנכרי שילך למקום החולה, להביא את מי שהלך להחולה בחזרה, לא שייך להתיר זה דליכא שום פיקוח נפש בזה. ומותר רק אם אמר מי שהלך לשם דכשלא ישלחו מכונית אחריו להביאו בחזרה לא ילך להחולה. וגם זה רק באופן שאי אפשר להשיג מכונית באופן שיוכל לילך ברגליו להנכרי שיש לו מכונית, לשוכרו לילך במכונית להביאו בחזרה. וגם לא מובן נידון זה כלל למעשה, דהא יכול ליקח עמו כשהלך להחולה מעות לשכירת טעקסי שהן מצויין בכל מקום בכרכין, ובפרט אצל בית חולים. ולהוציא המעות מהבית, יהיה בהנחתו בכובעו או במנעלו שאינו דרך הוצאה, שלא יעבור על איסור דאורייתא, אלא על איסור טלטול מוקצה דרבנן, ועל איסור הוצאה שלא בדרך הוצאה שהוא רק איסור דרבנן אף לרה"ר דאורייתא, וברוב מקומות שהוא רק כרמלית הוא תרי איסורי דרבנן, וליכא שום צורך לצלצל בטעלעפאן. וכן צריך להנהיג בחברי ההצלה כשמוכרחין לחזור (ואין כאן סתירה למה שפסק באו"ח ח"ד סימן פ' דמותר לחזור אף בחילול שבת, דהוא דווקא כשאי אפשר לחזור בעניין אחר).

וכל נידון זה הוא כשהמכונית שהלך להחולה נשאר שם אצל החולה או אצל בית החולים. אבל אם הוא מוכרח להביאו בחזרה במקום המיוחד לחברי הצלה, הרי יבוא בחזרה בהכרח עם מכונית זה. ואם יש שם נכרי לשוכרו להוליך את המכונית בחזרה, והישראל לא יוליך בעצמו, אף שיהיה בתוך המכונית, משום שהתירו לו גם לחזור כדלעיל, ג"כ הוא מותר דווקא כשיכול להשיג נכרי בלא מלאכה, כאיכא שם נכרי, או בסמוך שיכול לילך לשם ברגליו, אבל לא כשצריך לצלצל להנכרי בטעלעפאן. דלא התירו מלאכה אלא לפיקוח נפש, ולא בשביל להמנע מאיסור מלאכות אחרות אפילו יותר, עיין בסימן שכ"ח סעיף י' ברמ"א, וה"ה מאיסור מלאכה דשבת לאיסור מלאכה אחרת, ואפילו ליותר מלאכות, ליכא היתר הצלה על ידי חילול שבת במלאכה אחרת והוא פשוט וברור.

והנני זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה