אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין

סימן כד

סימן כג

בעניין סחיטת אשכולית בשבת על צוקער, הנחת תפילין בחול המועד, אמירת ה' שפתי תפתח ויהיו לרצון אמרי פי, יציאה בשבת בשעון יד, תשלומין לתפילה למי שנעשה אונן בערב שבת לאחר זמן מנחה קטנה, ועניינים שונים

בע"ה ר"ח כסלו תשמ"ג

למע"כ נכדי היקר חביבא דנפשאי הרה"ג ר' מרדכי טענדלער שליט"א.

[א]. הטעם שחילוקה סחיטת אשכולית בשבת על צוקער שאסור, מסחיטת לימון שאיתא במשנה ברורה שמותר, ודין הכנסת חתיכות פרי לפיו למצוץ המשקה

מה שהקשה כת"ר בהא שכתבתי באג"מ או"ח ח"ד סוף סימן ט"ז, באשכולית שקורין גרייפרוכט שאסור לסוחטה בשבת על מקום שיש שם צוקער, אף לאכול תיכף, משום דלא בכל מלאכות איכא חילוק בין לאכול מיד ובין לאכול אחר איזו שעות. מהא דאיתא במ"ב סי' ש"כ ס"ק כ"ב, דרשאין לסחוט לימוניש שהוא ציטרין על צוקער, אפילו כשכוונתו ליתן הצוקער שנסחט לתוכו לכוס חמין ששותה. ומציין בשער הציון לחיי אדם, והוא מתשובת הרדב"ז. שלכאורה באשכולית הוא כ"ש מהתם, דהא שם משמע דרשאין אף כשהכוונה הוא לשומו אחר שיקלוט הצוקער, למים החמין שרוצה לשתות. דהא אין רגילין אינשי לאכול ציטרין אפילו כשיש עליו צוקער, מפני חריפותו, אלא שנותנין אותו במים חמין ששותין. מ"מ מותר, כיון שעכ"פ עתה בשעת נתינתו, הצוקער הוא אוכל. כ"ש שמותר באשכולית דאוכלין אותו בעצמו בלא מים ושום משקה.

אבל איזה דמיון הוא לימוניש לאשכולית. דלימוניש הוא רק תבלין, ואין הדרך לשתות אותן למשקה, אלא שסוחט מעט כדי ליתן טעם בכוס של חמין, שהוא מעט מזעיר. לכן כשהוא נסחט לצוקער נבטל מיץ הלימון מחשיבות המשקה שבו, מחמת חשיבות אוכל שאיכא על הצוקער, ושייך שיאכלו חתיכת צוקער זה בעצמו, למי שרוצה באכילת צוקער שיהא מוטעם לא רק במה שהוא מתוק כתינוקות, שהרבה אינשי מהגדולים לא ניחא להו. לכן הוא בשם אוכל, שהרי המשקה נסחט להצוקער שהוא אוכל, דלכן אין לאסור זה בשבת, דהא אוכלא דאיפרת הוא. אבל כשסוחט האשכולית, כל הסחיטה הוא משום שרוצה לשתות, דאין במשקה הנסחט מן האשכולית שייכות לתבל בו דבר אחר, אלא ששותין אותו לשתיה בעלמא כרוב שתיית מי פירות. ולא שייך שיתחשבו אוכל כשסחטו על צוקער, אף לחתיכת צוקער, וכ"ש כשסחטו לעפרורית דצוקער, מאחר דסוחטו לכוונת שתיית מי האשכולית שנסחטו. ולכן דינו כסחיטת כל פירות העומדין לסוחטן למשקה, ואסור בשבת כדין פירות העומדין לסחיטה. ואין הסחיטה שעושה ע"ג צוקער משנה את מעשיו ואת כוונתו, שהוא סוחט לחשיבות משקה, ול"ק כלום והוא ברור ופשוט לע"ד.

ולעניין להכניס לפיו חתיכות חתיכות ולמוצצם, שכתבתי שכיוון שלמג"א ס"ק ד' היש אוסרין שכתב הרמ"א שם בסעיף א' אוסרין אף בשאר דברים, ולא רק בענבים, מן הראוי להחמיר. שכתבת שהמ"ב סוף ס"ק י"ב כתב שלכו"ע מותר להכניס לפיו חתיכות ולמוצצם בפה, דהאוסרים שברמ"א אסרו דווקא כשהוא דרך יניקה, והיינו כשמוצץ אותם ואינו משימם לתוך פיו, אבל כמשימם לתוך פיו מותר. וגם ראית שאני בעצמי לא החמרתי. הנה מה שכתבתי הוא בעובדא שפליגי שתי השיטות שברמ"א, דיש להחמיר כהיש אוסרין כדעת המג"א, ולא כהט"ז. ולא עסקתי בדבר שכתב המ"ב שלכו"ע מותר, אלא בדבר שפליגי שתי הדיעות שהביא ברמ"א. והוא אליבא דהמ"ב דווקא במחזיק את הפרי בשפתיו ושיניו, ומוצץ ממנו, וחלק מהפרי מונח מבחוץ. אבל כשמונחת חתיכת הפרי שמוצץ ממנה כולה בתוך פיו, שהוא מותר לכו"ע, שרי. והדין שכתבתי שאסור, דיש להחמיר כהיש אוסרין והמג"א, הוא כשלא הכניס כל החתיכה לתוך פיו. אבל לא כתבתי זה בפירוש, משום שלא ברור אם כו"ע סברי כהמ"ב בזה, ולא באתי בתשובתי זו להכריע בזה. ולכן סתמתי בזה שמן הראוי להחמיר בעניין ב' השיטות שהזכיר הרמ"א וכהמג"א, ולא כתבתי שיטת המ"ב אף שמסתבר כוותיה משום שאני לא הספקתי לברר זה.

[ב]. אם בנפילת אפיים יש להטות על צד ראשו

ולעניין נפילת אפיים אין המנהג ברור, וגם קשה לידע מרבותינו הפוסקים איך דרך היותר טוב. וסתם לשון נפילת אפיים, על אפיו וודאי הוא, אבל יש לעשות גם בהטיה על צד ראשו מעט, בין כשנופל על צד שמאל, ובין כשנופל לצד ימין, כמו בשחרית למנהגנו כהרמ"א (ריש סי' קל"א). אבל בכל אופן נחשב נפילת אפיים.

[ג]. אם בן ארץ ישראל שבא לחוץ לארץ חייב להסב לסדר ביום טוב שני

והא דבן א"י שבא לחו"ל שמחוייב לנהוג בכל דיני יו"ט ביו"ט שני, ונמצא אצל אביו ואחיו, אם צריך לישב ביו"ט שני דפסח להסדר, ולאכול מצה ומרור ולומר הגדה. פשוט וברור שחייב, דלא נחשב זה בצנעא, ואסור לשנות גם בפני המכירים ויודעים אותו שהוא בן ארץ ישראל, כמו שאסור לשנות בפני אחרים.

[ד]. ביאור מנהגינו שהכהנים מכסים ידיהם בנשיאת כפיים

ועיקר מנהגינו בנשיאת כפיים שהכהנים מכסים גם ידיהם. שמצד הסתכלות כהנים לא חיישינן, שלא נראה כל כך מצד האפלת הטלית, כדכתב בערוך השלחן בסימן קכ"ח סעיף ל"ו. וגם הם טרודים בהברכה שאומרים, דהא צריכין כל הכהנים לומר ביחד כל תיבה ותיבה ובניגון אחד. ואף כשהעם אומרים הרבש"ע, הא טרודים הם בהניגון שינגנו כולם בקול רם ובניגון שוה. וגם דרך האינשי כשמכסין פניהם עוצמין עיניהם מפני קושי הראיה. והעם הרבה מהן אין מכסין את פניהם, והבחורים שאין לובשין טלית גדול הא וודאי אין מכסין פניהם. וגם איכא קטנים, ורוב אבות אין לוקחין אותם אצלם לכסות פניהם. והנשים שבעזרת נשים למעלה אין מכסות פניהן. שלכן הנהיגו שהכהנים יכסו גם ידיהם. שא"כ נחשב מנהגינו שהעם אין מכסין את פניהם. ואף שיש הרבה אינשי שמכסין את פניהם, נחשבו רק יחידים שאין זה מנהג המחייב את הציבור. וגם א"א להנהיג שהציבור יכסו כולם את פניהם, מאחר שמנהגינו שבחורים אין מתעטפים בטליתות, שא"כ ליכא כמעט המציאות לזה. אבל וודאי אלו שאפשר להם מהציבור לכסות פניהן בטלית הוא טוב, אבל מנהג ליכא ע"ז, מחמת שהוא כמעט לא אפשר.

[ה]. אם יש למחות ביד מי שמבשל בשבת על ידי שעון

ולעשות מלאכת בישול בשבת ע"י שעון חשמלי שיבעיר למחר בזמן הבישול קודם האכילה, שאסרתי בסימן ס' באגרות או"ח ח"ד, אין להקל אף כשהוזמנו לשבות שבת אצל אחד שמקל בזה, כי וודאי אצלי שאין להתיר זה. ורק בהדלקת וכיבוי הנרות דחשמל שנהגו העם להתיר אין למחות, ואולי גם מותר לכתחילה. ואין למילף מזה לשאר דברים, אף שלא ידוע טעם לחלק.

[ו]. הנוהג שלא להניח תפילין בחול המועד ומתפלל בבית כנסת שמניחים, ובדין לא תתגודדו, והוראת חכם כשיש בדין מחלוקת ידועה

ובדבר להניח תפילין בחוה"מ ליחידים שמתפללים בחוה"מ בביהכ"נ שמניחין תפילין, אף שמנהגן שלא להניח תפילין. הנה במ"ב סימן ל"א סק"ח איתא דכתבו האחרונים דבבהכ"נ אחת אין נכון שקצתם יניחו וקצתם לא יניחו, מאיסור לא תתגודדו. ומש"כ רק שאין נכון, הוא משום דאפשר דמדינא ליכא בזה הלאו, מאחר דאיכא שני בתי דינים, ולרבא ביבמות דף י"ד ע"א דבשני בתי דינים אפילו בעיר אחת לית לן בה, אפשר דהוא גם בביהכ"נ אחד. ומשמע שנוטה להו יותר להתיר אף בביהכ"נ אחד, דהא לא כתבו שאסור, אלא לשון שאין נכון. ואולי הוא משום דאין הכרח כשאחד מתפלל בלא תפילין דהוא משום שסובר שאין היום חיוב בתפילין, אלא ששכח ליקח עמו התפילין ויניחם בביתו כשיבא מביהכ"נ. ואף שאין זה מצוי אפשר שיזדמן זה.

אבל לא מסתבר שיתלו הרואין כן, דוודאי יבינו שהוא משום דסובר דבחוה"מ ליכא חיוב להניח תפילין. ולכן משמע יותר דהוא משום דידוע לכו"ע שיש שני הבתי דינים בעולם, שלכן אף במניין אחד ליכא האיסור. והטעם נראה דנעשה זה ממילא כדבר הרשות, שלא שייך איסור בעשיית אגודות. דהא קודם שהוחלט דהלכה כבית הלל, היה רשאי לעשות גם כדברי בית שמאי, כדתניא בחולין דף מ"ד ע"א. היינו מי שסובר בעצמו כב"ש, או בסתם אינשי שאינם בעלי הוראה וצריכין לשאול מחכם מומחה, שהיה רשאי לשאול גם מחכם שהיה סובר כב"ש. ואף שהשואל יודע שאיכא מחלוקת בין החכמים בדין זה, אין הדין לאלו שאינם יכולין להכריע הדין כדין ספק, שצריך להחמיר באיסורי דאורייתא ולהקל בדרבנן, אלא שרשאי לילך לפני החכם המומחה להוראה שבעיר, ויעשה כמו שיורה לו, בין בדאורייתא בין בדרבנן כהוראתו, אף שידוע לו שאיכא מחלוקת בזה. שזהו עניין כח הוראה, ולא שהוא לימוד בעלמא שהחכם מודיע לו איך הוא סובר, כדביארתי בפסחים בסוגיא דאמר רבב"ח לבריה (פסחים נ"א ע"א. ועיין דברות משה יבמות סימן י"ב).

וכשאיכא שתי החלטות לדינא, וידוע זה, כמו שבצרפת ואשכנז עושין כבעלי תוס' והרא"ש, ובספרד עושין כהרי"ף ורמב"ם, לא יועיל כלום הוראת חכם ספרדי לשואל אשכנזי וצרפתי כשישיב לו כהוראת חכמי ספרד, והוראת חכם אשכנזי וצרפתי לשואל ספרדי. אבל חכם אחר יוכל להשיב לו כפי הוראת חכמי מקום השואל. ויתחשב הוראת הראשון שהורה לבני אשכנז וצרפת כהוראת מורי הוראה דבספרד, ולבני ספרד כהוראת מורי הוראה דבצרפת ואשכנז, כטועה בדבר משנה.

ורק כשאחד מבני אשכנז וצרפת נתחכם וחלק על חכמי מדינתו שנוהגין כמותם, ופסק באיזה דברים כחכמי ספרד, כמו שעשה הגר"א מווילנא, ואף בדברים שנהגו בין אנשי ספרד ובין אנשי צרפת ואשכנז בשווה, והגר"א מווילנא חלק עליהם - והסכימו כל חכמי דורו שהוא גדול ביותר מכל חכמי דורו שהיו גדולי תורה מאד, ושהגר"א הוא גדול ביותר גם מהרבה דורות שלפניו, וראוי לחלוק אף על חכמי וגדולי ישראל מכמה דורות שלפניו. וכל תלמידיו שהיו גדולי הדור ההוא, הסכימו שהגר"א ראוי גם לחלוק כאחד מן רבותינו הראשונים, שלכן מכיוון שהוא בתרא, יש להורות הלכה כמותו. והתחילו לנהוג כמותו בכל דבר אף שהיה נגד המנהג. ואדם גדול וגאון כהגר"א שייך שיעשה שינוי גם אצל הספרדים, דהא מבאר גם דברי הרמב"ם והרי"ף וראב"ד, וכל רבותינו הראשונים דחכמי ספרד, שלפי ביאורו יש להיות כמה שינויים. ואולי ישנם גם מאנשי ספרד שעושין כשיטת הגר"א, אף לעניין מה שמפרש דברי הרמב"ם והרי"ף וכל חכמי ספרד הראשונים. אבל שאר גדולי עולם מרבותינו האחרונים לא מצינו כזה.

ואף שיטת הגר"א לא קיבלו עלייהו כולם, אף לא בעירו, ומשמע שגם לא הקפיד ע"ז. והוא מטעם שמצד עצם הדין אין להו למישבק מנהגם בשביל שהגר"א הוא גדול ביותר, דהא חזינן דמנהגא עדיף. דהא נהוג עלמא כר' אילעי בראשית הגז, וכר' יאשיה בכלאי הכרם (ברכות כ"ב ע"א), אף שהוא דלא כרוב התנאים, וגם באיסורי דאורייתא, ואף שאיכא קושיות ותיובתות שלא ניתרצו. ואף שיש לומר שלא דמי להא דנהוג עלמא כר' אילעי, דכיוון דמנהגם הקודם של מי שלא קיבלו את שיטת הגר"א היה ע"פ פסק הלכה דחכמי אשכנז וצרפת שהיו מקודם, שהיו אז הרבים ואף כולן, ועתה נמצא חולק מי שראוי לחלוק עלייהו, שייך שיחלוק אף על מה שכבר נהגו כן, כיוון דידעינן הטעם שנהגו כן. ול"ד למנהגא דנהגו כר' אילעי בראשית הגז וכר' יאשיה בכלאי הכרם, שנעשה המנהג אף שידעו גם שרבנן פליגי ע"ז.

מכל מקום הא בעניין תפילין בחוה"מ, וברוב דברים, הוזכר בראשונים החולקים שידעו גם שיטה החולקת וטעמיהם. והגר"א שפליג הוא מחמת שנראה לו יותר טעם החולקין, שע"ז הא איכא מנהגא לעשות כהסוברין שבחוה"מ מניחין תפילין. ואף שהגר"א בסימן ל"א כתב דליכא שום ראיה לדבריהם, וודאי עכ"פ שגם הגר"א לא יאמר שאלו מבעלי תוס' שסוברין שצריך להניח תפילין, ומהר"מ בר"ב, והרא"ש, הם טועין, ובפרט שגם שיטת הרי"ף והרמב"ם משמע יותר שסוברין דצריך להניח תפילין בחוה"מ. שא"כ שייך שיהיה זה דמניחין תפילין בחול המועד מנהג, שלא רק שלא יכול להורות לאחרים שלא להניח, אלא שאף הוא עצמו אף שסובר לדינא שלא כמנהגם, לא היה לו לכאורה יכולת לשנות.

וצריך לומר שאיכא חילוק בין המנהג כר' אילעא בראשית הגז וכר' יאשיה בכלאים, שהיה המנהג כן בכולי עלמא, כלשון רנב"י האידנא נהוג עלמא, לבין מנהג שהוא רק לחלק אחד מישראל, כגון בצרפת ואשכנז ולא בספרד, או בספרד ולא בצרפת ואשכנז. דשם אינו אלא כעושין ע"פ הוראה דחכמי המדינה, שלכן כיוון דהגר"א היה ראוי לחלוק על חכמים ההם שהנהיגו להניח תפילין, ולהכריע כהסוברים דאין להניח תפילין, היה רשאי לנהוג בעצמו כן, וגם להורות לתלמידיו השואלים מאתו. אבל ג"כ לא אמר לכו"ע, ואף לא לבני עירו, אלא רק לתלמידיו ששואלין ממנו. וגם הא לאחר שאמר להם דעתו, הרי רק משום דסברי גם הם עצמן כן, דהא חכמים בעלי הוראה היו, צריכין היו לעשות כמותו. אבל לא סתם אינשי שאינם ת"ח, שהם צריכין לעשות כמו שלימדום והנהיגום אבותיהם ורבותיהם שמניחין תפילין כמהר"מ והרא"ש.

וכן אלו שמתנהגין כהבעש"ט ותלמידיו שהיו ג"כ גדולי תורה, שאין מניחין תפילין משום שאזלי בתר הזוהר, מטעם דסברי דלא נתברר מגמ' בירור הדין כדחזינן שפליגי רבותינו הראשונים בזה, שלכן יש למיזל בתר הזוהר. ואולי סברי דגם הרי"ף והרמב"ם שלא הזכירו דינא דחוה"מ בתפילין, הוא משום שפשיטא להו דבסתמא הם בכלל יו"ט, שפטורין מתפילין כמו ביו"ט. דהא לענין קרבן מוסף שווין, ונקראים כל שבעת הימים בשם חג המצות וחג הסוכות. אבל מהר"ם והרא"ש לא חשו לזה, אף שכבר ידעו מהזוהר, כי נודע עוד בימי הרמב"ם, משום דסברי דהוא דלא כגמ' דידן ולא כירושלמי. וכוותיהו נהגו כל בני צרפת ואשכנז. שלכן אף אחר שבא הגר"א וחלק עלייהו, לא ביטלו מנהגם בזה, כמו שאר דברים שמצינו שהזוהר פליג על גמ' דידן, שכל רבותינו פוסקין כתלמודא דידן ואף כירושלמי, כשהוא דלא כהזוהר. אף שלא מצינו בגמרא דידן עבדינן כהירושלמי. והגר"א שפסק דאין מניחין, לא מפני שאיתא כן בזוהר, אלא משום דסובר דגמ' דידן ובירושלמי סוברין כן. כמפורש בדבריו בסימן ל"א שלא הזכיר כלל הא דהזוהר בהטעמים שפליג על רבותינו מהר"מ והרא"ש ועוד הרבה ראשונים, דסברי דמניחין תפילין, אלא משום דמשמע לו שגם גמ' דידן סובר כן.

עכ"פ מאחר שידוע שאיכא אינשי שמניחין תפילין ואיכא שאין מניחין בחוה"מ, ליכא הלאו דעשיית אגודות, שלכן כתבו האחרונים שהובאו במשנה ברורה שם, רק לשון שאין נכון שקצתם יניחו וקצתם לא יניחו, ולא שאסור. אבל וודאי כשהוא בעיר שכולן מניחין תפילין בחוה"מ, מסתבר שיהיה אסור שלא להניח בלאו דעשיית אגודות, דהא אפשר שאין יודעין כלל בעיר זו שאיכא דאין מניחין תפילין. ואף שידעו שאיכא בעולם ספרדים שאין מניחין, הם במדינות אחרות רחוקות מערים דמדינותינו. ואפילו כאן באמעריקא שיש גם מהספרדים בהרבה ערים, ובפרט בערים הגדולות, הם בקהילות מיוחדות ואין באין להתפלל בבתי כנסיות דקהילות אשכנזים, רק יחידים בהזדמנויות רחוקות, ובכגון דא היה להו להניח תפילין בחוה"מ. אך מצד שאיכא כאן קהילות רבות מהאשכנזים שאין מניחין תפילין בחוה"מ, משום שהם מהקהילות הנוהגין כהבעש"ט ותלמידיו, שנקראו חסידים, וגם יש יחידים מהאשכנזים הנוהגין כהגר"א, ומזדמן טובא שמתפללין יחידים כאלה בביהכ"נ שמניחין תפילין, כיוון שמצוי וידוע זה, ליכא ממש האיסור דעשיית אגודות. ויש מקום לומר שבערים הגדולות כנוא יארק וברוקלין, דהאינשי דרין מעורבין, ובתי כנסיות הרבה איכא, שבחול, ואף בחוה"מ, מחמת שרובא דאינשי מוכרחין לילך לעבודתן, מתפללין כל אחד בביהכ"נ הסמוך לביתו אף שהוא בנוסח אחר ומנהגים אחרים, ליכא אף לכתחילה בזה עניין דעשיית אגודות, כיון דהוא ידוע לכל מתפלל דאיכא דמנחי תפילין ואיכא דלא מנחי בציבור זה.

ופשוט שעל הש"צ יש להקפיד שיניח תפילין. ואינו דומה לסתם מתפלל, משום שעל הבאים להתפלל בעלמא ליכא שום אחריות, על שום אדם שנכנס, שכל אדם יש לו רשות ליכנס לכל ביהכ"נ שיש בעיר שנמצא שם, ואין על שום אחד מהצבור אחריות איך הוא מתפלל. ואף שאיכא עליו דין שלא ישנה, הוא רק מצד מחלוקת, שלא שייך זה כשאיכא גם מאלו שאין מניחין בעיר שאיכא גם אין מניחין, כדלעיל. אבל להיות ש"צ לירד לפני התיבה, שצריך רשות מהצבור, אין ליתן רשות אלא כשיניח תפילין כמנהג סתם האינשי דציבור שמתפללין בביהכ"נ זה. וכשהוא ביהכ"נ כזה שכל אחד יש לו רשות לילך אל העמוד ולהיות הש"צ, יכול להיות גם ש"צ, אף שהוא מאלו שאין מניחין תפילין. אבל אם אין הולכין מעצמן אלא נוטלין רשות, אף שהוא בעל חיוב דתוך שנתו על אביו ואימו, ואף לחיוב דיארצייט, אין להניחו כשלא ירצה להניח תפילין מחמת שהוא חוה"מ.

ומי ששואל איך יעשה לכתחילה כשמוכרח להתפלל בביהכ"נ שמניחין תפילין, ומנהגו מאבותיו ורבותיו הוא שלא להניח. מסתבר אף אחר כל מה שכתבתי, שיניח תפילין. מאחר שעצם המנהג של אבותינו ורבותינו היה להניח תפילין בדין וודאי ואף בברכה, ואף אצל רבותינו דספרד אינו מבורר, מאחר שהרבה סוברין דהרי"ף והרמב"ם מחייבין להניח תפילין בחוה"מ. וכן משמע מכ"מ פ"ד מתפילין ה"י בסופו, שלרמב"ם מניחין תפילין בחוה"מ, ומצד זה היה מנהג העולם להניחן, עד שבימי רבנן סבוראי מצאו בספר הזוהר לשיר השירים שמי שמניח תפילין בחוה"מ כמי שקוצץ בנטיעות, נמנעו מלהניחם. וכוונתו על הספרדים. וכמפורש בב"י סימן ל"א שמתחלה היו בני ספרד נוהגין כהרא"ש להניח תפילין, עד שמצאו בזוהר לשה"ש שאסור להניחם בחוה"מ ונמנעו. והרא"ש ודעימיה עמדו בשיטתן אף אחר שראו הזוהר, וכן הוא המנהג דכל אנשי אשכנז להניח תפילין בחוה"מ. ואנחנו ברוב מדינות יוראפ היו מניחין תפילין, ורק הידועים שהם מבני ספרד לא היו מניחין תפילין, מאחר הזמן שראו בזוהר. וטעם המחלוקת, שמהר"מ בר"ב והרא"ש סברי שראיות ברורות הן מגמ' וירושלמי שצריך להניח תפילין, שלכן אין לעשות כהזוהר שפליג. ובני ספרד שנמנעו מלהניח תפילין בחוה"מ אחרי שראו בזוהר, סברי שאינם ראיות ברורות מהגמ' ומירושלמי, שלכן נמנעו מלהניחו מצד הזוהר. דכיוון דליכא ראיה שהגמ' חולק על הזוהר, יש לעשות כהזוהר.

[ז]. בטעם מה שהגר"א פסק דחול המועד לאו זמן תפילין

ועיין בהגר"א בסק"ג שכתב רק לדחות שיטת הרא"ש, שלכן סובר שיש לפסוק דאין מניחין, ולא הזכיר כלל הזוהר. משמע דסובר דכיוון שליכא ראיה שמניחין, יש לפסוק דאין מניחין, והדבר צריך טעם מדוע בלא ראיה לא יניחו תפילין בחול המועד. ולא מסתבר שהוא משום האות דיש מאיסור חמץ, ומ"ע דאכילה ושינה בסוכה (שהביא לעיל מזה בטעם הסוברים שמניחים תפילין בחול המועד). שלא משמע שהוא דבר פשוט שזה נחשב לאות, אלא דהוא לתרץ אחר שמשמע לתוס' דמנחות דף ל"ו ע"ב ד"ה יצאו, שחוה"מ נמי פטור מתפילין, כתבו דלא משום איסור בעשיית מלאכה הוא האות, דהא חוה"מ מותר במלאכה ומ"מ אין מניחין תפילין. שמפורש שהוא רק מחמת שפשיטא להו דאין מניחין בחוה"מ, הוכיחו שהאות הוא גם המצוות דיו"ט שאיכא בחוה"מ. והטעם לחלק בין אות דעשיית מלאכה לאות דמצוות, הוא דהאות דכתיב בקרא על שבת מפורש בקרא שהוא על איסור מלאכה, בפרשת אך את שבתותי תשמורו בפרשת כי תשא (שמות ל"א, י"ד), ולא על העשה דאיכא בשבת בקידוש היום שהוא מקרא דזכור, ששם לא הוזכר שהוא אות. ורק אם נימא דגם בחוה"מ אין מניחין אף שליכא רמז בתורה ע"ז, אלא מסברא בעלמא נוכל להסתייע באות דמצוות דחול המועד, אבל אין בהן ראייה שלא להניח. ומטעם זה חזינן שלא הוקשה להו מזה על הסוברין דחוה"מ חייב בתפילין. ובתוס' מו"ק דף י"ט ע"א ד"ה ר' יוסי בסופו, לא ניחא להו לומר שאיסור חמץ וחיוב סוכה יתחשבו אות, שלכן תירצו אליבא דבה"ג דסובר דאין מניחין תפילין בחוה"מ, שהאות הוא מטעם איסור מלאכה שלא בדבר האבוד, שיסבור שהוא מדאורייתא. ורק לשיטה דמלאכה בחוה"מ אף שאינו בדבר האבד הוא רק מדרבנן, אם נימא שסובר כן הבה"ג, נצטרך לומר דהמצוות דאיסור חמץ וחיוב סוכה נמי הן אות לפטור מתפילין. הרי דסברי התוס' דלא מסתבר כ"כ לומר על המצוות שיתחשבו אות לפטור מתפילין. ואולי הוא משום שבקרא דנאמר דשבת הוא אות, הוזכר בהקרא רק איסור המלאכה ולא חיובי העשה דאיכא בשבת, וסברי דאין למילף מזה דגם החיובין והאיסורין דשאר מצוות יתחשבו אות, שלכן גם איסור חמץ וחיוב שינה ואכילה בסוכה אין למילף שיפטרו מתפילין.

עכ"פ אף שיש לתרץ דהאיסורין והחיובין נמי הם אות, אין זה הכרח שלכן יפלוג הגר"א על מהר"מ והרא"ש ועוד הרבה ראשונים, ומנהג העולם מאות בשנים. דהא חזינן שמסברא אין לנו לומר שגם זה יתחשב אות, אלא רק בדוחק מתרצינן כן, ובוודאי לא היה חולק עלייהו בסברא לומר שוודאי חשיבי המצוות אות. אלא צריך לומר דהוא משום דסובר הגר"א דכיוון דכל שבעת ימי פסח ושבעת ימי סוכות כולן בחשיבות חג, דהא אמרינן גם במוסף דחוה"מ ותתן לנו חגים וזמנים לששון את יום חג המצות ואת יום חג הסוכות מקרא קדש, אין לנו לחלק מדיני יו"ט, אלא במה שמפורש בגמ'. וכיוון שמגמ' דילן ומירושלמי ליכא ראיה להניח תפילין בחוה"מ כדדחי להו, יש לנו לפטור גם בחוה"מ כמו ביו"ט. והוי זה כמפורש בגמ', דלמ"ד דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין, גם חוה"מ לאו זמן תפילין. וממילא מוכרחין לתרץ שלא יקשה דהא ליכא אות, מאחר דמותר במלאכה למ"ד דאיסור דמלאכה, אף שלא בדבר האבד בחוה"מ, לאו מדאורייתא. והוצרך לומר דהוא משום איסור חמץ בפסח וחיוב סוכה בחג, אף שלא מצינו ע"ז רמז בקרא.

ובעצם יש לומר דכל ז' ימי פסח וז' ימי סוכות הם כאחד לענין החג, שכולן הם חג המצות וחג הסוכות. ופרטי המצווה, שאיכא גם איסור מלאכה, אבל לא לכל הימים, אלא בחג המצות לשני ימים, הראשון והשביעי, ובחג הסוכות רק הראשון לבד. ואיסור המלאכה הוא כמ"ע דאכילת פסח ומרור במקדש, ואכילת מצה אף בזה"ז, ואמירת הגדה, דהם רק בלילה ראשונה, ומ"ע דשביתה ממלאכה והלאו על מלאכה הוא רק בראשון ושביעי. ובחג הסוכות הוא רק אכילה בלילה ראשונה לחיוב עשה, ואיסור מלאכה רק ליום הראשון. אבל חשיבות החג וקדושתו הוא על כל שבעת הימים. וקיום המצוות דאיכא בראשון הוא מחמת שהוא ראשון להשבעה דימי הפסח, ומצות אכילה בסוכה בלילה ראשונה הוא משום דהוא ראשון של סוכות. ולא סגי לקיום המצווה במה שהוא יום ט"ו לניסן וט"ו לתשרי, אלא דווקא במה שהוא ראשון דחג המצות של שבעת ימים, ושהוא ראשון לחג הסוכות של שבעת ימים. וא"כ מאחר שדי בטעם זה שכל ימי חג המצות וחג הסוכות הם בשם אחד גם לעניין תפילין, לא הי"ל להגר"א להזכיר לעיל מזה טעם התוס' דמנחות, דגם איסור אכילת חמץ וחיוב אכילה בסוכה הוא בחשיבות אות, שהתוס' סברי דהוא טעם דחוק במו"ק, וכדכתבתי, משום שבקרא מפורש שהאות דשבת הוא על איסור המלאכה. ובזוהר לא הוזכר שאיכא אות גם בחוה"מ, אלא שהם ימים שקדושים בקדושת החג. וצריך ביאור מדוע הזכיר הגר"א טעם דאות דמצה וסוכה.

וצריך לומר דהגר"א סובר דמ"מ אם ימי חוה"מ לא היה להם בחו"ל ושלא בפני הבית, שאין שם קרבנות, שום חילוק מחול ממש, לא היה שייך לפוטרן ממ"ע דתפילין, מאחר שהפטור אף בשבת ויו"ט הוא מלימוד הקרא דוהיו לאות, ושבת ויו"ט הן עצמן אות. שלכן הוצרך לומר דאיכא גם בחוה"מ אות מצד איסור חמץ וחיוב סוכה. שאף שלא מסתבר כל כך להחשיב זה לאות, הוא לעניין האות על האדם, דלא מסתבר לומר דהאדם יש לו אות בזה שנתחייב במצווה זו ביום זה יותר משאר ימים, ולכן נפטר מתפילין. אבל כוונתו שמצוות אלו דאיסור חמץ ואכילה ושינה בסוכה, הוא אות שהימים אלו דחוה"מ אינם כחול ממש, אלא שהם שייכין להחג דפסח וסוכות, שא"כ איכא גם בימי חוה"מ האות דאיסור מלאכה. שהא אסורין במלאכה בראשון ואחרון דפסח וראשון דסוכות, והאות דאיסור מלאכה הוא לכל הימים, דחזינן שייכותם לימים האסורים במלאכה ממה שאסורין בחמץ בפסח וחייבין בסוכה בסוכות, ומדוייקין דברי הגר"א. אבל מ"מ אין הכרח לשיטת הגר"א דלא קשה כלום על שיטת מהר"מ והרא"ש, די"ל דאף דימי חוה"מ הם בחשיבות חג המצות וחג הסוכות מכל מקום אין בהם האות דמלאכה, מניחין תפילין כמתחילה.

[ח]. אם פסוקי ה' שפתי תפתח ויהיו לרצון אמרי פי הם חלק מעצם התפילה ומעכבים אותה, והטעם שאין שליח הציבור מוציא בזה את הציבור, ובעניין התפילה לביאת המשיח מהרה

בדבר פסוק דה' שפתי תפתח קודם התפילה, ויהיו לרצון אחר התפילה, שייך זה ע"י אחר, אלא שכל מתפלל צריך להכין את עצמו בעצמו. וגם שייך זה לכוונה כללית על עצם התפילה, שהשי"ת יפתח שפתיו, שידע איך לשבח את השי"ת ומה לבקש ממנו, שהוא שייך גם על תפילת אחרים בעדו, ושייך לומר זה גם על מה שמתפללים אחרים בעדו. דלכן אף כשהציבור לא ידעו להתפלל בעצמן, ויוצאים בתפילת הש"צ, יכול היחיד לומר פסוק זה, וממילא היו הציבור אומרין בעצמן כל אחד ואחד פסוק זה. ולכן לא שינו לשון הקרא מלשון יחיד ללשון רבים כמו ששינו בקרא דרפאני ה' וארפא (ירמי' י"ז, י"ד) שאומרים אותו בלשון רבים רפאנו ה' ונרפא, משום דהתפילה ניתקן לומר בלשון רבים אף כשמתפלל ביחיד. שא"כ מוכרחין לומר דבכל זמן, אף כשהיו היחידים יוצאין תפילתם רק בשמיעה מהש"צ, ניתקן שכל אחד יאמר בעצמו ה' שפתי ויהיו לרצון, והש"צ ג"כ אומר זה בעצמו, שלכן אינו אומר זה בקול רם, אלא בלחש, כבזמן שהציבור לא היו מתפללין בעצמן שהש"צ לא היה אמר זה בקול רם.

וגם בלחש אפשר שאין צריך הש"צ לומר, מאחר דכבר יצא בתפילה מה שהתפלל בלחש, שאז אמר ה' שפתי ויהיו לרצון. דהא לא תקינו שיהיה פסוק דה' שפתי ופסוק דיהיו לרצון מגוף התפילה, לומר שאין י"ח הברכות בחשיבות תפילה בלא זה, דהא מפורש בברכות דף ט' ע"ב דלרבי אלעזר הוא הפסק מגאולה לתפילה, ואין לומר ה' שפתי אלא בתפילת המנחה. ואף לר' אשי שהילכתא כוותיה דצריך לומר אף בשחרית וערבית, הוא רק משום דכיוון דתיקנו רבנן לומר ה' שפתי אינו הפסק, משום דכתפילה אריכתא דמיא, ולא אמר רב אשי דהוא משום דה' שפתי הוא התחלת התפילה, שא"כ הוויא הגאולה סמוך ממש לתפילה. אלא הטעם שלא אמר כן הוא משום דוודאי לא שייך לומר שהוא מתפילה ממש, דהא התפילה נתקן לומר דווקא בברכות שהוא שיותחל בברוך אתה ה', ורק מה שנאמרו בנוסח הברכות הוא התפילה ולא מה שאומרין שלא בתוך הברכות אף שהוא סמוך ממש. ולא שייך לומר דהוא רק לישנא בעלמא זה שאמר רב אשי לשון כתפילה אריכתא דמיא, אבל בעצם כוונתו שהוא התפילה ממש, דהא מדמה הגמ' שני הדברים, ברכת השכיבנו וקרא דה' שפתי, לענין דלא נחשב הפסק מגאולה לתפילה. דבדף ד' ע"ב מוכיח סתמא דגמ' לדחות קושיית מר בריה דרבינא, שהקשה שאי אמרת דבעי לסמוך גאולה לתפילה גם בערבית, איך אמרינן השכיבנו בין גאולה דערבית לתפילה, ודחתה הגמ' מה' שפתי, דכיוון דתקינו רבנן כתפילה אריכתא דמיא, דכן הוא בהשכיבנו שאינה הפסק משום דכגאולה אריכתא דמיא. ור' אשי בדף ט' ע"ב מוכיח מהשכיבנו דאינו הפסק משום דכגאולה אריכתא דמיא, לה' שפתי שהוא כתפילה אריכתא. ואם ה' שפתי היה נחשב מהתפילה עצמה, לא היה שייך להוכיח ולהביא מהשכיבנו שוודאי הוא דבר אחר, אלא מוכרחין לומר דגם ה' שפתי לא שייך להחשיב מהתפילה עצמה, אלא שהוא פסוק שנאמר בתהילים שהצריכו לומר קודם התפילה בסמוך ממש, שהוא הפסק בעצם, אבל כיון שתקינו רבנן אינו הפסק.

והא דהביא המג"א בסימן קי"א סק"א בשם הל"ח דבמוסף ומנחה יכול לומר פסוקים קודם ה' שפתי אבל לא אח"כ, דפסוק זה מכלל התפילה הוא, לא דייק בלישניה. דהא גם קרא דה' שפתי אינו מכלל התפילה. אלא כוונתו דפסוק דה' שפתי הוא מכלל דיני התפילה שחייבו חכמים לאומרו, ודווקא סמוך ממש להתפילה. ושאר פסוקים אף השייכין לתפילה, ורשאי לאומרן קודם למוסף ומנחה, אף שליכא חיוב, מ"מ גם הפסק מן הקדיש שאמר הש"צ קודם התפילה נמי ליכא, כגון הקרא דכי שם ה', ורשאין לומר זה, ובמדינותינו נוהגין לומר זה במוסף ובמנחה, וכ"כ רשאי לומר עוד פסוקי רצון כאלו. אבל זה דווקא קודם שאמר פסוק דה' שפתי, דאחריו אסור לומר שום דבר אף במוסף ומנחה. ואם אמר אחר שאמר פסוק דה' שפתי עוד איזה פסוקים, הוא כלא אמר פסוק דה' שפתי שחייבוהו. ולא ידוע לי בעניות ראיה מפורשת לזה איך דינו.

ולכאורה מסתבר דכיוון דחיוב שתיקנו אנשי כנה"ג להתפלל לחובה תפילה י"ח הברכות בלא אמירת פסוק דה' שפתי, סגי לנו לומר שר' יוחנן ורבנן שבדורו שתיקנו לחייב לומר ה' שפתי ויהיו לרצון, לא תיקנו לבטל ולומר שלא יצאו בתפילה בלא זה. אלא נאמר רק שהוסיפו לתקן שיאמר קודם התחלתו בתפילה פסוק דה' שפתי, וכשלא אמר לא קיים תקנת ר' יוחנן ובית דינו, אבל תקנת חיוב אנשי כנה"ג לקיים מצות התפילה די"ח ברכות הרי קיים, ואין צורך לו לחזור התפילה בשביל שיאמר פסוק דה' שפתי. שליכא חיוב בעצם על האדם לומר הפסוק דה' שפתי כמה פעמים בכל יום, אלא לומר הפסוק דווקא קודם תפילתו, והרי כיוון שכבר התפלל אין לו שוב המקום שתיקנו לומר שם, ולא שייך שוב לאמרו. דהא אין טעם לומר שיפלגו ר' יוחנן ובית דינו על אנשי כנה"ג שתיקנו שהוא תפילה שיוצא בה גם בלא קרא דה' שפתי. אבל אפשר לומר שמה שתיקנו ר' יוחנן וב"ד או גם איזה דורות שלפניו לומר קודם התפילה פסוק דה' שפתי ולא תיקנוהו אנשי כנה"ג, היה זה משום שמתחילה לא הוצרכו לזה, דגם בלא אמירת פסוק זה היו מוכנין כל הציבור להתפלל תפילה המחוייבת. ובדורות הרבה אח"כ נתחדש צורך באמירתו, שיש לנו לומר שאם היו אנשי כנה"ג בדור ההוא היו ג"כ וודאי מסכימים, וממילא שייך לנו לומר שתיקנו ר' יוחנן ובית דינו גם לעיכובא, שיצטרך לחזור כששגג והזיד ולא אמר שהרי אין בזה סתירה מתקנת אנשי כנה"ג.

אבל עיין בתר"י לדף ד' (ג' ע"א מדפי הרי"ף) ד"ה כיון, שמשמע שמפרש שבזמן הבית לא הוצרכו לומר פסוק דה' שפתי, משום שדוד לא אמרו אלא על המזיד שלא מתכפר בקרבן, כמפורש אחר פסוק זה (תהילים נ"א, י"ח) כי לא תחפוץ זבח ואתנה. ואנשי כנה"ג שתיקנו נוסח התפילות הוא כנגד קרבנות, דאינם על דבר שאין הקרבנות מכפרין, ועל דברים שהקרבנות מכפרין הא ליכא צורך באמירת פסוק דה' שפתי, שהרי תיקנו התפילות בעצם כמו כפרת הקרבנות. ואף שהקריבו גם הקרבנות, מ"מ הא חייבה תורה גם תפילה, והם תיקנו שגם התפילה יצטרף להכפרה שע"י הקרבנות. ואף שדוד התפלל גם על המזיד, לא שייך ללמוד מדוד לסתם אינשי, ואף לא לגדולים ביותר, ולא שייך שגם אינשי אחריני יתפללו שיתכפר להם בתפילה גם המזיד. ואף שוודאי יש לכל אדם להתפלל שימחול לו הקב"ה כששב בתשובה שלימה, ותועיל להתכפר לו יחד עם יו"כ, ויש איסורין שלא מתכפר בלא יסורין, ויש גם דווקא במיתה, עיין ברמב"ם סוף פ"א דתשובה, אבל מ"מ הא יש לו להתפלל ע"ז, דלפעמים מרחם הקב"ה מצד צירוף מעשים טובים וצדקה ולימוד התורה. אבל לא רצו לתקן זה גם בלשון התפילה שהוא לרובא דאינשי. שלכן בחיוב התפילה שהוא לכולי עלמא לא שייך לתקן נוסח תפילה ע"ז, אלא באלו החטאים דשוגג שמתכפרים בתשובה ובתפילה, שלכן לא תיקנו לומר קרא דה' שפתי לתוספת כפרה, שהרי התפילה עצמה כמו שהיא, מכפרת בצירוף הקרבנות שמקריבין הציבור. ואולי גם היחידים כשמביאין קרבנות בנדר, שמתכפרין בו על עשין, מסייע להו גם התפילה בעצמה, ואין צריך להוסיף קרא דה' שפתי לא לציבור ולא ליחידים.

אבל עכשיו שאין לנו ביהמ"ק, שלא אפשר להביא קרבן, שא"כ צריכין לנו שבהתפילה עצמה תהיה הכפרה, מה שלא היה זה בעצם התפילה מצד עצם כוחה שרק בצירוף הקרבנות היתה מכפרת, למדנו מדוד שבהוספת פסוק דה' שפתי תפתח שייך להתפלל. אבל וודאי שרק על עשין ועל דברים שהיו מתכפרים בעולות וחטאות, ולא על מזיד. דוודאי שלא שייך למילף מדוד שהתפלל על מזיד. ונמצא שלאחר חורבן ביהמ"ק שליכא קרבנות, למדנו מדוד שבלשון ה' שפתי תפתח יכולין להתכפר בתפילה עצמה אף שליכא קרבנות. לכן תיקנו בזה"ז שליכא מקדש וקרבנות שיאמר ה' שפתי תפתח.

ומסתבר שאף שר' יוחנן אמרה בגמ', נהגו כן גם תיכף משחרב המקדש. ואף אם נאמר שר' יוחנן תיקנה, לא קשה על מה שלא תיקנו תיכף כשחרב המקדש שהיו עוד הסנהדרין והנשיאים הראשונים שתיקנו כמה תקנות, כמו כל התקנות שעברו כמה שנים שלא תיקנו מתחילה. זהו מסתבר בכוונת תר"י.

ולפ"ז שאחר החורבן נעשה צורך גדול לומר קרא דה' שפתי קודם התפילה, מה שלא היה מתחילה, מסתבר שאם לא אמר ה' שפתי יש לו לחזור כשלא אמר. לא מיבעיא אם נימא שתיכף אחר החורבן שנעשה הצורך התחילו לומר ה' שפתי, אלא אפילו היה משך זמן עד ר' יוחנן שלא אמרו, ור' יוחנן וחכמי דורו התקינו, נמי מסתבר שהוא גם לעיכובא. ובפרט שיותר משמע דתיכף אחר החורבן נתקן זה. דמלשון ר' יוחנן נראה שהוא בא לומר הדין אחרי שכבר נתקן התקנה. וא"כ יש לנו להורות כן למעשה לכאורה, כשלא נמצאו חולקים עליו.

אבל פשוט שמי שטעה בתפלתו באופן שצריך לחזור לראש כשהוא עדיין עומד בתפילה, שלא עקר רגליו, שלא יצטרך לחזור אלא לתחלת ברכה ראשונה שהוא מברוך אתה ה', ולא מה' שפתי. מאחר דהתפילה עצמה מתחלת בברכה ראשונה שהוא מריש הברכה, שהתחלתה הוא מברוך אתה ה' דברכת אבות. ולא הופסק חשיבות עמידתו בתפילה מצד החיוב שעליו לחזור לראש, וממילא נשאר חשיבות אמירתו פסוק דה' שפתי, מאמירתו ה' שפתי קודם לפעם הראשון שהתחיל הברוך אתה ה', אף שהוצרך לחזור עליו פעם שני. ומפורש דין זה בריטב"א תענית דף ג' ע"ב ד"ה ושמעתי, שכתב והא קי"ל דכל שטעה בג' ראשונות חוזר לראש והיינו לברכה ראשונה וא"צ לחזור ולומר ה' שפתי תפתח. והוא פשוט ולית מאן דפליג עליה.

ובאם כבר פסק תפלתו, דהוא כשעקר רגליו, ונזכר שלא הזכיר ר"ח או חוה"מ דצריך לחזור להתפלל, שלא שייך להחשיבה תפילה אחת עדיין, מאחר שכבר גמרה אף שלא הפסיק בדבור, וכ"ש בהפסיק, צריך לומר ה' שפתי קודם, משום שהופסק בהכרח כבר תפלתו הראשונה שאמר לפניה ה' שפתי. ועל חזרה זו נראה מש"כ בסידור רב סעדיה גאון (הוצאת מק"נ עמוד כ"ג) דחוזר גם לה' שפתי, דהא כתב דינו על מי ששכח יעלה ויבוא בר"ח, שרק אחר שעקר רגליו וכדומה חוזר לראש התפילה, שפיר סובר שצריך לחזור גם לה' שפתי. וליכא שום סתירה וקושיא מסידור ר' סעדיה גאון למה שכתב הריטב"א שא"צ לומר ה' שפתי, והוא לע"ד פשוט וברור. וכתבתי זה מפני שראיתי בס' עינים למשפט על ברכות לאדם גדול מא"י הרב הגאון ר' יצחק אריאלי זצ"ל, שמשמע שסובר שפליגי, שהוא דבר תמוה שיפלוג הריטב"א על ר' סעדיה גאון, דוודאי היה ידוע סדורו להריטב"א ולכל רבותינו הראשונים. ולמה שכתבתי ניחא דליכא שום מחלוקת בין הריטב"א לסדור דר' סעדיה גאון, אלא שבלא גמר תפילתו כעובדא דבריטב"א, לכו"ע חוזר לתחילת ברכה ראשונה וא"צ לומר ה' שפתי, ובגמר תפילתו כעובדא דנקט הר' סעדיה גאון לכו"ע חוזר גם לה' שפתי. (ולכאורה צ"ע דבנוסח סידור רס"ג שמכת"י הוצאת מק"נ עמוד כ"ב ד"ה ומי שהתפלל, איתא שאם שכח לומר משיב הרוח ומוריד הגשם במקומו או המלך הקדוש בזמנו ואח"כ נזכר כשהוא עודנו בתפילה, צריך לחזור מתחילת ה' שפתי תפתח וכו', אבל אם שכח לומר את ההבדלה במקומה אינו צריך לחזור מתחילת ה' שפתי, אלא מן אתה חונן. ואולי כוונתו בנוסח הערבי שבכתה"י אינה שחוזר לתחילת ה' שפתי תפתח, אלא שחוזר לתחילה למקום ה' שפתי תפתח, והיינו לראש הברכה. ומכל מקום כשהובא הדין בשם רס"ג במקומות שונים לעניין המלך הקדוש, הובא סתם שצריך לחזור לראש, עיין אוצה"ג ברכות סימן ס"ט - ע').

אבל עדיין אין מבורר מזה איך יסברו באם חוזר בשביל ששכח לומר ה' שפתי. שהא דר' סעדיה גאון נמצא שהוא רק לעניין לכתחילה, דאם הוצרך לחזור בשביל יעלה ויבוא וכדומה, והופסק כבר מתפילתו שעקר רגליו, איך צריך לעשות לכתחילה בחזרתו. אבל כיוון שלא מצינו חולק על תר"י יש לכאורה לעשות כן למעשה ולחזור אם שכח ה' שפתי. ועיין במ"ב בסימן קי"א סעיף ב' בביאור הלכה, דמסתפק בשכח לומר פסוק דה' שפתי אם יצא. ומשמע שיותר נוטה דעתו שיצא וא"צ לחזור. ולפ"מ שכתבתי הוא דלא כתר"י. ואיני רואה שם הכרח לדבריו בזה. דמה שהביא ממה דסברי האחרונים דהש"צ אומר ה' שפתי רק בלחש, לא מובן. דאם בזמננו שכל אחד מהציבור כבר התפלל בעצמו ושום אדם אינו יוצא כלום בתפלת הש"צ, וודאי לא שייך להציבור שיאמרו זה הפסוק כלל, דהא כבר יצאו כל התפילה בתפילת עצמן שאמרו גם ה' שפתי. והרי היה טעם שגם הש"צ אין צריך לאומרו, והוא חידוש מהש"ע שמ"מ כיוון שמתפלל הש"צ צריך לומר ה' שפתי, משום דכיוון דעכ"פ הוא צריך להתפלל הצריכו לו שיאמר גם פסוק דה' שפתי, אף שלהציבור אין צורך בזה. דשייך לומר קדושה ומודים, ואף ברכנו בברכה המשולשת, ואף לנשיאת כפיים לכהנים גם בלא קרא זה דהוא קודם התפילה. שא"כ היה מקום לומר שאף הש"צ שאומר כל התפילה לא יאמר פסוק זה. והשמיענו שמ"מ כיוון שאומר כל התפילה צריך לומר ה' שפתי, אבל מ"מ צריך לומר פסוק זה בלחש כדמביא המג"א מכתבים.

ואם איירי בזמן שהיו הציבור יוצאין בתפלת הש"צ, הא כתבתי לעיל שמעולם אף כשיצאו הציבור בתפלת הש"צ, לא אמר זה הש"צ בקול רם, אלא כאו"א בפני עצמו בלחש, כי כולם למדו לומר פסוק זה בעצמן בלחש. והוא כמו שלמדו לענות קדושה, דהוא קדוש וברוך, וגם מודים דרבנן משמע שהיו אומרים והש"צ היה ממתין להם, וגם להשיב אמן יש"ר היו כולם יכולים לענות. ואם היה מזדמן אחד שלא היה יכול לומר בעצמו אף קרא זה דה' שפתי, היה נקל ללמדו, או שהיה אומר אחד מהציבור שהיה עומד אצלו עמו. ואם היה מזדמן אחד שגם לומר עם אחר לא היה יכול לומר אף רק פסוק זה, היה פטור מטעם אונס. אך מ"מ לא פטרוהו מלשמוע התפילה עצמה מהש"צ, ויקיים עכ"פ מה שאפשר לו ממצוות תפילה, כיוון שהוא בשמיעה וליכא חשש ברכה לבטלה חייבוהו לשמוע, אף שלא יצא ממש בהתפילה מחמת שלא אמר ולא שמע פסוק זה. אבל כיוון שלא היה שכיח כלל בור וע"ה כזה, לא חשו לתקן שיאמר הש"צ פסוק דה' שפתי ג"כ בקול רם. ומטעם זה שאומר גם הש"צ בלחש לעצמו, השאירו שיאמרו פסוק זה בלשון יחיד ולא שינוהו שיאמרו אותו בלשון רבים, כדשינו בקרא דרפאנו כדלעיל.

ומה שהביא המ"ב בביאור הלכה שם עוד ראיה מהשכיבנו, דכגאולה אריכתא דמיא, ואפ"ה קי"ל דברכות אין מעכבות זו את זו ויוצא בברכת אמת ואמונה אף אם לא אמר השכיבנו כלל, דכמו כן הא דה' שפתי כתפילה אריכתא דמיא הוא נמי רק לעניין שלא יהא הפסק, אבל לא שיהיה עיכוב בתפילה. ואינו מובן, דהא לא שייך לומר שאחרי שתיקנו לומר השכיבנו לא נתחשב ברכת אמת ואמונה להחשיבות אמירת גאולה, משום שתיקנו השכיבנו והחשיבוה לברכת גאולה לעניין סמיכתה לתפילה. דהא הוא נגד דברים המפורשים בלשון ברכת אמת ואמונה, שכל עיקרו הוא אמירת הגאולה שנגאלנו ממצרים והעבירנו בים סוף ביבשה ושנטבעו בהם המצרים ונגאלנו מהם בנסים ונפלאות שהוציאנו וגאלנו מהם, וגם חותמין בזה, ולא שייך לתקן נגד דברים ברורים. וכל עניין דהשכיבנו שמתחשב כגאולה אריכתא אינו במקום גאולה דאמת ואמונה, אלא היינו רק לעניין שלא תתבטל חשיבות גאולה מברכת גאל ישראל דאמת ואמונה, לכן שייך לומר דהוא רק לעניין שלא יתחשב הפסק בין גאולה דברכת אמת ואמונה לתפילה. וטעם מה שאינה הפסק אינו משום דהשכיבנו היא גאולה בעצם, אלא רק מאחר דצריכין לומר אותו לברכה השניה דק"ש דערבית, שצריכין להתפלל ע"ז שיהיה בלילה בשעת השכיבה, שיהיה השי"ת שומרנו ומצילנו בזכות האמונה בהשי"ת ובאחדותו, כדמיחדין אנחנו אותו בק"ש. אבל אין לומר מצד זה שיהיה עיכובא בלא השכיבנו כיוון שבברכת אמת ואמונה אמר כל עניין הגאולה שצריך להזכיר. אבל ה' שפתי תפתח שמצינו בתפילת דוד, שהיו דברים שהוצרך לומר ה' שפתי תפתח כדי שיתכפר בתפילתו, וראו רבנן צורך לתקן לנו, לאחר החורבן דבהמ"ק שאין לנו קרבנות אלא התפילה לבד, שנאמר ה' שפתי קודם התפילה, כמו שאמר זה דוד על דברים שלא מתכפרין בקרבנות כדביאר תר"י, הרי מסתבר שיש לתקן שיהיה לעיכובא.

ואף אם הוא מטעם אחר, שנמצא באיזה גאון טעם אחר לאמירת ה' שפתי, ג"כ יש לנו לומר שיהא לעיכובא, וליכא שום טעם לדמות להשכיבנו. וצ"ע טעם המ"ב בביאור הלכה שמדמה להשכיבנו. ובפרט שמשמעות התר"י שהוא לעיכובא כדכתבתי לעיל ולהריטב"א ולסדור דר' סעדיה גאון נמי מסתבר שהוא לעיכובא.

ועניין חיוב אמירת פסוק דיהיו לרצון אחר התפילה דאמר נמי ר' יוחנן במימרא אחת עם הדין שצריך לומר קודם התפילה ה' שפתי. מסתבר לע"ד דיש חילוק לעניין בדיעבד כששכח לאומרו, דאף דצריך לחזור כשלא אמר ה' שפתי כדביארתי, לא יצטרך לחזור לראש התפילה כששכח ולא אמר יהיו לרצון. והחילוק פשוט, שכשלא אמר ה' שפתי היתה תפלתו שלא כתיקנה, אבל כשלא אמר יהיו לרצון הרי התפילה היתה כראוי, וצריכין אנו לחדש שבטלה בשביל שלא אמר יהיו לרצון אחר תפילה שכבר היתה הגונה ומקובלת. שהרי מסתבר שהתפילה של אדם כשמתקבלת להשי"ת הוא תיכף באמירתו אף כשעדיין לא גמר כל התפילה, ואף רק בהתחלתו, כהא דר' חייא ובניו בב"מ דף פ"ה ע"ב. ואף שגם אצל ר"ח ובניו לא היה זה אלא ביום תענית וגם נתכוונו לכך, דהרי בכל יום שהתפללו ג"פ ביום לא היה כן אף אצלם, וגם בימי תעניות הא לא היה כן אף בתפילות דיו"כ שיותר מתקבלין. ורק עתה שהורה רבי שיתכוונו לזה, משום שהיו סבורין ע"פ מה שאליהו גילה להם שיש בכח ר"ח ובניו בתפילתם להביא למשיח בלא זמניה שהוא דבר מותר, גזר תענית וציוה לר"ח ובניו שהם יתפללו ע"ז. ויותר משמע שהוא ממש דבר מותר למי שיקובל תפלתו כר"ח ובניו שיתפללו ע"ז. אבל נודענו מעובדא זו דרבי עשה כן כדא"ל אליהו, שהשי"ת אינו רוצה להביא את משיח בלא זמניה, וממילא לא יועיל כלום, דלא יוכלו להתפלל כלל ע"ז, כדעשה בעובדא זו שנצטווה אליהו עצמו לטרדם מתפלתם.

אבל נראה שמעובדא זו ידעינן שגם אסור להתפלל ע"ז יותר ממה שנתקן לנו להתפלל בשמ"ע, וגם בשאר תפילות שתיקנו רבותינו הראשונים, או הנהיגו אף בלא תקנה ממש, כהא דמתפללין בזמירות דמוצאי שבת על ביאת אליהו לבשרנו, וביאת המשיח, וגם בפיוטי הסליחות. ואולי עתה שבעוה"ר עברו זמן רב יותר מי"ט מאות שנה שעדיין אנחנו בגלות כבר הותר להתפלל ע"ז. אבל הא מסתבר שתיכף אחר החורבן היו מתפללין על ביאת משיח, וגאולת כל ישראל על ידו, ובניין ביהמ"ק, בתפילה ובברכת המזון ובסליחות ופיוטים. אלא אפשר שהתפילות שתיקנו הוא על זה שיבא אליהו בזמנו ומשיח בזמנו, שגם ע"ז שיבא בזמנו ויבנה ביהמ"ק בזמנו נתחייבנו להתפלל, שלא ידחה בשביל שום דבר. ובקרוב בימינו ומהרה תכין שאמרינן בבונה ירושלים, ומהרה תצמיח שאמרינן בברכת את צמח, ותחזינה עינינו בשובך לציון דאמרינן בעבודה, פשוט שאין זה עיקר ועיכובא בהברכה. אבל כיוון שכבר שייך שנגאל גם אנחנו, שתהא ביאת המשיח ובניין ביהמ"ק בימינו, יש לנו להתפלל ע"ז ולהזכיר זה בתפילותינו שיהיה זה תיכף עוד בימינו. ואף כשהוא זקן מופלג, כיוון שאפשר שיבא במהרה וקרוב מאד אף בימים ושעות, יש להתפלל גם ע"ז. ואלו השנים שאיתא בסנהדרין דף צ"ז ע"א שלא היה להם לצפות על ביאת המשיח, פשוט שאלו שסברי כן לא אמרו לשונות אלו דבקרוב בימינו וכדומה. אבל אחר שעברו שנים ההם שפיר אמרו, וכ"ש ששפיר אנן קאמרינן זה.

עכ"פ באלו אינשי שתפילתם מתקבלת לפני השי"ת, מתקבלת תיכף אף קודם שאמר יהיו לרצון. וא"כ אין טעם שאמירת יהיו לרצון יהיה עכובא לומר שנתבטלה תפילתו ויצטרך לחזור להתפלל. ולכן בהכרח שהוא רק לעניין שתיקנו שיאמר פסוק זה אחר תפילתו לכתחילה ולא לעיכובא. ואף שאפשר לומר שלסתם אינשי דלא מכווני כ"כ באמת אין תפילתם מתקבלת תיכף אלא רק לאחר שסיימוה ויהיה אמירת יהיו לרצון עיכובא גם לחזור ולהתפלל, הוא דוחק לחלק לדינא בין איש לאיש. שלכן מסתבר דבלא אמר קרא דיהיו לרצון אחר תפלתו ועקר רגליו אינו חוזר.

[ט]. גילוח בימי הספירה ובין המצרים במקום הפסד ממון

וע"ז שכתבתי באג"מ ח"ד דעניני או"ח סימן ק"ב תשובה קצרה הלכה פסוקה בלא ביאור, שמותר להתגלח במקום הפסד בימי הספירה ובין המצרים, ואסור בשבוע שחל בו ט' באב, שמצד זה הקשו עלי ממה שכמה פעמים הוריתי שלא כתשובה זו, שלכן מוכרח אני לבארה. כי הנה דבר האבד שמותר לאבל אחר ג' ימים (שו"ע יו"ד סי' ש"פ סעיפים ב - ז), וכן בשבוע שחל ט"ב בתוכה (אולי כוונת מרן זצ"ל להא דאיתא בט"ז או"ח ריש סימן תקנא שמה שאין ממעטין היום במו"מ בשבוע שחל ט"ב בתוכה הוא משום שיש עלינו מס מלך ושרים, כמו שמותר מטעם זה בחוה"מ. ואולי צ"ל וכן בט"ב, והוא בשו"ע סימן תקנ"ד סעיף כ"ג. ואולי כוונתו לגילוח בשבוע שחל בו ט"ב, והיא גופא ההלכה שנזכרה בתשובה הנ"ל), פשוט שאינו מה שמפסיד בזה שלא ירוויח כלום, ויצטרך להוציא על צרכיו וצרכי ביתו כשאין לו מעות ממה שילווה מאינשי שיאמינו שיפרע להם כשירוויח אחר ימים האסורים במלאכה. ואף אם אין לו מלאכה קבועה, שיש לחוש שמא לא ישיג מה להרוויח, ליכא היתר, דיש לו לסמוך שישיג במה להרוויח אחר ימים האסורים גם עלייהו, ויפרע מה שלווה והקיף להוצאתו כדרך סתם אינשי, ואין בזה שום צער ובזיון. אבל איש כזה החושש מלבטל מלהרוויח ממלאכה כל השלשה שבועות דמי"ז בתמוז ובימי הספירה, אין לו להמנע ממלאכה, ורשאי לסמוך על זה שלא נהגו האיסור באופן כזה להמנע מלהסתפר אף כשיבטל ממלאכה ויצטרך ללוות להוצאתו. וכה"ג בשבוע שחל בו ט"ב אסור, מאחר שמדינא אסור מלהסתפר כדכתבתי. אבל פשוט שאיסור התספורת בשבוע שחל בו ט' באב, גם כשעל ידי זה ימנע ממלאכה, הוא רק באיניש שאין לו צער מללוות מאחד שיודע שכפי מצבו ישיג ללוות. אבל כשקשה לו ללוות, שאין לו מכירין מאלו שאפשר להם להלוותו, אין לאוסרו כשלא ישיג מלאכה כשלא יסתפר זקנו, אף שאיסור תספורת הוא מדינא, דוודאי הוא לו כדבר האבד, שפשוט לע"ד שמותר להסתפר באופן שאיכא דבר האבד, דלא חמיר איסור תספורת בשבוע שחל בו ט' באב מאיסור מלאכה לאבל לאחר ג' ימים עד שנאמר שיאסר אף כשהוא דבר האבד. כן מסתבר לע"ד במדינתנו אמעריקא, וכהאי גוונא בהרבה מקומות, שלא יוכל לעבוד להרוויח כשלא יסתפר וכדומה. ובמקומות אף במדינה זו שאין מקפידין כל כך ואין ההפסד ברור, אסור מלהסתפר אף כשהוא אומר שלא יכול להראות לפני אינשי כשלא יסתפר, אלא דווקא כשהוא לפי ידיעת האינשי שהן דוגמתו כוודאי.

[י]. יציאה בשבת בשעון שלובש על ידו

וע"ז שכתבתי באג"מ ח"א דענייני או"ח סימן קי"א, שכתבתי שמדינא בעצם יש להתיר לאיש ללבוש על גוף ידו ממש שעון ולצאת בו, כיוון דהוא לבישה ממש. והוכחתי זה ממה שמותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם (סימן ש"א סעיף ט'), אף שוודאי לבישתו הוא רק להמלאכה שיחתום בחותם דיש שם. ומהא שבי"ח כלים (שבת ק"כ ע"א) נחשב סודר שבצווארו שלובשו רק בשביל לקנח בו פיו ועיניו בראשין שלו (רש"י שם), ולא לחימום ולא לנוי וכדומה מענייני לבישה, דמ"מ הוא לבישה, דכ"ש שעון שהוא תכשיט ממש. בעצם הוא נכון מאד לדינא. אבל כתבתי שראוי לכל בני תורה ויראי שמים להחמיר, דשמא יקילו גם כשילבשנו שלא על גופו ממש, ושלא יבוא להקל בשעונים אחרים, והוא נכון, ואיני רואה שום קושיא ע"ז מהגמ' ומרבותינו הפוסקים והמפרשים.

אבל הקשה לי נכדי מוהר"ר הרה"ג מרדכי טענדלר שליט"א מתפא"י פרק רבי אליעזר בשבת משנה ב', על מתני' דלא התקין סמרטוט מער"ש כורך על אצבעו ומביא ואפי' מחצר אחרת, שכותב באות כ"ו דרך מלבוש כדי לשנות, ודווקא לצורך מילה שרי כה"ג אבל בלא זה אסור. אלמא דאף בדרך לבישה הוא נחשב משא לחיוב הוצאה, והפטור הוא רק מצד שהוא שינוי מדרך מלאכה דהוצאה. וכן פי' גם רש"י במשנה שם שהוא בדף קל"ג במתני' סוף ע"א שמפרש כורך על ידו, דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה בחול. הרי חזינן שפטור דדרך לבישה אינו משום דדרך לבישה אינו בחשיבות הוצאה, אלא משום דהוא שינוי מדרך המלאכה דהוצאה בחול. וגם משמע שאם היה דרך הלבישה גם דרך הוצאה, היה חייב, וא"כ לא שייך לומר שדרך לבישה הוא דבר הפוטר מחיוב הוצאה. וא"כ אדרבה יש כאן עוד מקום לחייב כשהולך ברשות הרבים בשעון שהוא לבוש על גופו. ולדחוק באיזה דבר לתרץ ולחלק מטבעת ומהסודר שלובשים אותו רק בשביל קינוח, לענ"ד אין טעם לחלק.

ונראה דצ"ל שעל הידים, בין על האצבעות בין על כף היד, ליכא חשיבות לבישה דבגדים, דהוא כמו על הפנים דהמצח והחוטם והלחיים, דאין לובשים האינשי עלייהו כלום, ואין חוששין לא על החום ולא על הקור ולא משום לבישה בעלמא. ורק בקור גדול לובשים האינשי, כשאין יכולין לסבול כל אחד כפי טבעו, עד אשר יתחמם קצת שיוכל לסבול, ומסירם. ואברי הנשימה א"א כלל ללבוש עליהן. וכן את העינים, וגם את הידים א"א להלבישן אלא לזמן קצר כרגעים, כי א"א רוב דברים לעשות בידים לבושות. וגם אין צורך לבקש טעמים כי כן הוא המציאות, שהפנים והידים אין מלבישין אותן, והם משונים בזה מכל אברי הגוף. שלכן סובר רש"י דאף בעשה לבישה על האצבעות ועל כף היד, אין להחשיב זה לעניין לבישה, אלא שהוא משא בדרך זה. וגם פשוט שכל אדם יבין שהוא לצורך העברה ממקום זה למקום שצריכין לסמרטוט זה, ולא שלבש זה מפני הצורך והרצון להלביש את אצבעו וכף היד, מאחר שאין הדרך להלביש מקום זה דהאצבעות וכף היד, אלא שהוא נושאם למקום אחר שצריכין סמרטוט זה. שלכן סובר רש"י שהוא לכל אדם בחשיבות נושא הסמרטוט למקום שצריכין לו, וא"כ הוא בעצם בחשיבות נושא משא, אבל פטורו הוא משום שהוא שינוי מדרך הוצאה בחול. ופירש התפא"י כפי' רש"י.

ולמה שכתבתי יש לטבעות ותכשיטין וכדומה שמשימין על האצבעות, וכן תכשיטין שעל כף היד, עדיפות מלבישת בגד עליהן, כהא דבתי ידים, לענין לצאת לרה"ר, מאחר דמקום תכשיט הם ולא מקום לבישת בגד להגן מן החום ומהקור עלייהו איכא. ואין זה דבר תמוה לומר שלא יתחשב לבישה אף שלובשין אותם בפועל, דהא חזינן שהוא חידוש מה שלבישת שקין נחשב לבישה, ועולא סובר שלבישת נשים לא מתחשב בשם לבישה לאיש, ולא לבישת איש הוא בחשיבות לבישה לאשה, בדף ס"ב ע"א. וכ"ש ששייך לומר על האברים דהפנים והידים שליכא ענין חשיבות לבישה עלייהו, ואף כשכורך על ידו הוא בחשיבות משא. שלכן פירש רש"י, שהפטור בכריכות הסמרטוט על אצבעותיו וידיו הוא משום שנושא בשינוי מדרך הוצאה בחול.

אבל לפי"ז צריך להבין מה שנשים נוהגות היתר בלבישת בתי ידים ברחובות שבמדינתינו. ומסתבר שאף ברשות הרבים ממש מותרות, דהא יש דסברי דחשיבות רה"ר איכא אף שליכא ששים ריבוא, מאחר דרחובות שלנו רחבים מט"ז אמה. ומה שכתבו התוס' דף ס"ד ע"ב בסופו בד"ה רב ענני, שמצא ר' שמשון כתוב בשם רבינו שר שלום דנשי דידן אינן רגילות להראות, ומסקי סוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת בהן דמוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות, מ"מ משמע שלא התירו אלא משום דליכא רשות הרבים גמור, כיוון שקודם מה שהביא התוס' בשם ר' שמשון האריך במה שאין לנו רה"ר גמורה, כי הרחובות בזמנם היו פחות מט"ז אמה. שלכן בזמנינו שהרחובות בין מכרכים, בין מעיירות קטנות וגדולות, רחבות הרבה יותר מט"ז אמה, משמע שהיה לנו להחמיר ולאסור. ואף שהזכירו התוספות שם שמה שאין לנו רה"ר גמורה הוא גם מפני שאין ס' ריבוא בוקעין בו, משמע קצת שלא היו מתירין בשביל זה לבד, משום דלא ברור לתוס' היתר זה דליכא ס' ריבוא, שהוא דבר שחולקין ע"ז רוב הראשונים, אף שהוא דלא כרש"י. שא"כ אצלינו איכא היתר זה, משום דבמקומותינו נוהגין בהחלט כרש"י (עירובין ו' ע"א ד"ה רה"ר), שליכא דין רה"ר כשאין בוקעין ס' ריבוא, שהרי נוהגין להתיר לטלטל בצוה"פ, שאין מועיל להתיר רה"ר בצורת הפתח, דבעינן דלתות. והוא משום דבכל מקומותינו נוהגין כרש"י בדין וודאי, ורק שאיכא יחידים מת"ח שמחמירין לעצמן, ולאחרים הן עצמן עוסקין לתקן כל צורות הפתח שהיו בכל העיירות כדי להתיר הטלטול, משום שהיה הכרח גדול, ונעשה כן בכל העיירות אף שהיו הרחובות רחבות הרבה יותר מט"ז אמה. הרי שנוהגין כרש"י בהחלט אף לקולא. ומטעם זה שסוברין במדינותינו לגמרי כרש"י, נוהגות הנשים שיוצאות בתכשיטיהן בזמננו שאין רגילות להראות, שפיר. משום שלדינא גם בשביל שליכא ס' ריבוא בוקעין, נמי נוהגין כרש"י, שאינו רה"ר.

והנה המחבר בש"ע סימן של"א סעיף ח' כתב כרש"י, דכתב אין עושין לה חלוק אלא כורך עליה סמרטוט, ואם אין לו כורך על אצבעו דרך מלבוש לשנות מדרך הוצאה בחול. והוא כרש"י גם בהטעם דלא מותרת הכריכה על האצבע משום שהוא לבישה כלבישת בגד, אלא משום דנשיאתו דרך כריכה על האצבע הוא בשינוי מדרך מלאכת הוצאה בחול. ולכאורה קשה כמו שהערת, מהא שכתב המחבר בסימן ש"א סעיף ל"ז, דמותר לצאת בשבת בבתי ידים הנקראים גואנטי"ש. ומשמע שאין זה חידוש כלל, אלא זה שמותר אף בלא שום קשירה ותפירה, דלא כהי"א שמצרכי שיקשרם ויתפרם והוא משום שמא יצטרך להסירם מידו ויעבירם ד' אמות ברה"ר, כדפי' בט"ז ובמג"א. הרי הוא משום דהוי לבישה על הידים, וכמפורש בט"ז ס"ק כ"ו, שכתב והטעם להתיר שהם מלבוש על הידים, והביא זה משבלי הלקט וסובר גם הוא כן, וגם המג"א לא פליג ע"ז, הרי דסובר דגם על הידים שייך ענין לבישה.

וצריך לחלק להש"ע בין בגד ממש, כהא דבתי ידים דהוא בגד ממש, לכריכת סמרטוט בעלמא. דבכל הגוף דהוא הדרך בכל העולם להלבישו, הוי בהכרח בחשיבות לבישה כל מה שישים שם. אבל בהידים שאין שם מקום לבישה לרובא דרובא דעלמא, לא נחשב לבישה אלא בבגד ממש שנעשה להלביש עלייהו כמו בבתי ידים. אבל לא בעטיפת סמרטוט וכדומה, שלא נעשו בשביל הלבשה עלייהו, דלא נחשב לבישה והוא ממילא כנושא משא. אבל בבגד ממש שנעשה להלביש הידים, הוא לבישה בהכרח שהרי כן רואין וחושבין כל הרואה אותו מלובש בבתי ידים. ולכן אף שאין זה דרך בני אדם שאין מלבישין הידיים, הוא לבישה ממש לפי ראיית כולי אינשי. שאף שאין דרך האינשי להלביש מקום זה, אינו משנה מעשה זו ממציאות שלה. אבל כריכת סמרטוט על האצבעות וכף היד, שאינו בגד, ואין לה חשיבות לבישה מצד עצם מעשיו בהסמרטוט שהוא לובשו כבגד, שאין להחשיבו בגד מאחר שיותר משמע שנושאו להעבירו למקום שצריכין לו, ושום אדם לא יחשוב שהוא מלבוש אף ליציאה זו אלא שהכל יחשבוהו לנושא אותו למקום האחר שצריכין לו הסמרטוט, והוא רק נושא משא בשינוי כפי האמת, שלכן לא שייך להתיר אלא משום שהוא נושא בשינוי ומיושב שפיר.

[יא]. נעשה אונן בערב שבת אחר זמן מנחה קטנה ולא התפלל מנחה, אם ישלים בשבת בערבית, וביאור החיובים החלים על האוננים ואופן חלוקתם

ובדבר מה שכתב לך אחיך נכדי היקר הרה"ג מהר"ר יעקב שליט"א, באחד שנעשה אונן ר"ל בעש"ק אחר התחלת זמן מנחה קטנה, ולא התפלל מנחה, אם ישלים בשבת בזמן ערבית. הנה לכאורה תלוי זה בשני טעמי הירושלמי במה שתניא שם בגמ' רפ"ג דברכות, אונן אינו מברך, דפירושו אינו רשאי לברך. ומפרש הירושלמי תרי טעמי, מפני כבודו של מת א"נ מפני שאין לו מי שישא משאו. דלטעם מפני כבודו של מת אין לו להתפלל, אף שאינו עושה כלום. ולטעם שאין לו מי שישא משאו יש לו להתפלל, מאחר שכבר אינו עושה כלום.

אף דפשוט שאין לו מי שישא משאו הוא לאו דווקא הוצאתו לקבורה, אלא כל עניינים אף מה שצריך לעשות קודם הקבורה, שהוא אף רק השמירה בעלמא מעכברים וכדומה. ואף גם שאין לחוש שיאכלו העכברים ועוד שקצים ורמשים קצת מגופו, שבאותו מקצת לא יתקיים מצות קבורה, אלא אף כשלא שייך לחוש לזה, דיכסוהו בדבר שלא יוכלו העכברים וכל שקצים ורמשים לגלותו וליגע בבשרו, נמי צריך שמירה שלא יתבזה בריצתם עליו וסמוך לו. ואולי יש לחייב לשומרו גם מעכו"ם שלא יוכלו לבזותו, אף שלא מצוי כלל דבר כזה בעת שלום, משום שבשביל כבוד המת יש לחוש אף לדבר שלא מצוי כלל. שא"כ יש לחוש לעכו"ם הגרועים ביותר ושונאי ישראל ביותר שרוצים לחרחר ריב ולהראות שנאתם לישראל אף באופן כזה, וגם אין יראין מהמלכות שסומכין שלא יענשום מאחר שהוא בעיניהם כשחוק בעלמא, ואף אם יענשום סומכין שיהיה רק עונש קל. אלא פשוט לענ"ד שלא שייך למיפלג בזה, וגם לטעם שאין לו מי שישא משאו נמי הוא אף בכל עניינים שצריך לעשות למת, דהוא אף השמירה, והוא מענייני צורך המת כמו הקבורה. ועדיף עוד יותר מהרבה עניינים שנוהגין לעשותן, ובפרט מדברים שאין נוהגין לעשות בכמה מקומות, ומ"מ נחשבו מענייני צורכי המת במקום שנוהגין. וכ"ש שמירה וכיוצא שהוא צורך גמור בהרבה פעמים, וכבוד הוא בכל אופן, שמתחייבין לשומרו. שא"כ בדליכא מי שישמרהו, הוא כאין לו מי שישא משאו דמי.

ומסתבר דאם סגי בשומר אחד, ויש שנים ושלשה ויותר אבלים, שאין צריכין כולן לשומרו. ויכולין אף לכתחילה כשיש הרבה אחין, לסמוך על אחד מהן ולהתחלף בחלוקת הזמן לפי סך האחין. וכשיש עוד דברים שצריכין לעשות לצורך המת, שזה יעסוק בזה וזה יעסוק בזה. וכשיש מלאכות קלים וכבדים כגון שמירה שיושב במקום המת ואינו טורח בכלום, ויש לילך למקום רחוק כהילוך איזו שעות להשיג ארון ותכריכין שהיא מלאכה כבדה, מוכרחין להטיל גורל, אף שאין זה דרך כבוד, מאחר דא"א להם בלא זה, שאי אפשר שכל אחד מהם יעשה בעצמו מלאכה הכבדה. והנכון שיסמכו על מכירין שלהם שהם יסדרו מי מהאחין יעשה דבר הקל ומי יעשה דבר הכבד, והאחרים יכולין לעשות בגורל או על ידי אופן אחר כגון לפי כוחות האחין וכדומה. ולע"ד מסתבר שאף בשביל מעשה הקל צריך להטיל גורל, דהא אפשר שיחשבו כל האחין כשהן זריזין במצות כיבוד אב ואם וכבוד המת, שירצו לעשות דווקא דבר הקשה וביותר זמן, ולא שמירה ושאר דברים קלין, שיחשבו שבעבודה קשה מקיים יותר מצות כיבוד אב, מבעשיית דבר קל כשמירה וכדומה, וידמה בעיני העושה דבר הקל שלא קיים מצות כיבוד אב, אף שידוע לכל שכל דבר ודבר שצריכין לעשות הוא ממילא כבוד המת כשעושין, וביזיון כשאין עושין. ולכן יש להצריך גורל אף בשביל דבר הקל כמו בשביל דבר הכבד, אם לא אפשר לפניהם לסדר עשיית כל הדברים שיעשו באופן טוב בלא גורל. ולזה יותר טוב שאחרים מהמכירין אותם יסדרו כל מה שצריך לעשות, וע"י מי יעשה כל דבר ודבר בין קלין בין כבדים. אבל עכ"פ לא שייך בזה מחלוקת, ולא שייך שבזה יסתפק הירושלמי, כיוון שלשני הטעמים שבירושלמי פשיטא שמחוץ לעצם עניין משא המת, מחוייבים האוננים גם בענייני כבוד האחרים, ומחמת ענייני כבוד אלו פטורים מן המצוות.

אבל נראה שביאור הנידון בירושלמי אם מפני כבודו של מת, הוא מה שפטורין הקרובים המוטל עליהם לקוברו מהמצוות הוא מטעם שלא יהיה עליהם אלא חיוב זה שיהיו פנויים רק לכבודו של מת. וזה גופא הוא כבוד גדול למת, דהתורה פטרתם בשביל חיובם ושיעבודם להמת, שיתבוננו בכל עניינים דשייך לכבוד המת. ואף שאין ידוע להם ולא לאחריני מה יכולין לעשות יותר ממה שידוע להם, דזה גופא כבוד גדול מה שמייחדין אותם ומחייבין אותם להיות בטלין ממלאכה, ואף ממצוות התורה, כדי שיהא שייך להם לעיין ולידע שלא יחסירו שום כבוד.

וגם חייבים לראות שיוודע לכל מי שאפשר, שיבא להתעסק וללוות. אף שכבר יודעין כל אנשי הח"ק, וגם כל המחוייבין לבא להספידו, יש עלייהו חוב להודיע לכל. דאולי איכא עוד אינשי שיבואו לכבודו, בין מצד המצווה בעלמא, ובין אלו שלא היו באין בשביל המצווה לבד ואף לא בשביל שהוא מהמכירים את האבלים, אלא שמאיזה טעם היה הולך לעסוק וללוות לקבורה של זה, שלא ידוע להבנים, ואיתוסף עי"ז כבוד בריבוי אינשי, שאפשר שזהו הכבוד שחייבום. דאף שסגי לסתם אינשי כשיש כל הצורך כדאיתא ברש"י ותוס' כתובות דף י"ז ריש ע"ב, והוא שיעור עשרה כדאיתא בשולחן ערוך יו"ד סי' שס"א סעיף א', מ"מ טוב שיבואו יותר לכבוד, וכ"ש לחשובין יותר מסתם אינשי. וגם אפשר שאף בידוע לכל שלא שייך שיבואו עוד אינשי, שהיה איש שלא ידוע לאינשי הרבה אלא להמעט שיודעין כבר מזה, שא"כ אין להקרובים ממש כלל מה לעשות, מ"מ פטורין מן המצוות כדי שיעיינו הרבה, שאולי יזכרו שאיכא להם להודיע מחמת שהיה לו בשנים שעברו כבר איזה אינשי שהכירו אז מעשיו וגם ידעו מחשבותיו, שסתם ישראל וודאי היו מעשיו טובים, אם הרבה ואף אם מעט יש להזכירם, כסתם ישראל שרוצה בקיום מצות התורה כדאיתא ברמב"ם בספ"ב דגירושין.

וביאור הטעם השני בירושלמי שהוא מפני שאין לו מי שישא משאו, הוא דמשום כבודו של מת לא היו מתירין בשביל דבר שאינו ברור, אלא הוא דווקא דאין שם מי שישא משאו. וה"ה בליכא עדיין הסך אינשי דצריך להלווית המת שנחשב כאין לו מי שישא משאו אם חושבין שיבואו.

ולדינא הא משמע בש"ע או"ח סימן ע"א סעיף א' שפטור גם כשיש אחרים שישתדלו בשבילו, וגם אסור להחמיר, וכן כתב המ"ב סק"ז, שא"כ הוא כהצד דמפני כבודו של מת. אבל הא וודאי אין הכבוד של מת בזה שמבטלין מצוות בעלמא, אלא שבשביל צורך המת כל מה שעושין בשבילו הוא עניין ודבר גדול, שלא נדחה אף מפני ק"ש ותפילה ותפילין וכדומה משאר מצוות. שלכן א"א להיות עליו חיוב אחר, אף חיוב אמירת ברכה ועניית אמן שהוא זמן קצר. דצריך להשים אל ליבו מה שמדבר ומה שעושה ומה ששומע, ומכיוון שמתו מוטל לפניו כל השמת לבו ומחשבתו הוא רק לעניין המת, ולכל שאר דברים אסור להשים לבו ומחשבתו כלל, וממילא אין זה כשמע את הברכה שמיעה ברורה. שאם היה מתנהג כן, שמחשבתו היא רק לעניין המת, שהוא כפי הדין, היה פטור מעניית אמן. שלכן אף שלא היה יכול לעשות כהוגן, הוא מפני שאינו מצטער ואינו מתאבל כל כך בפנימיותו, שידיעה זו היא בזיון להמת, שא"כ אינו יכול לפרסם, דהפירסום הוא גנאי. לכן תיקנו חכמים שלא יברכו אף ברכה קלה, ואף לא יענו אמן, כדי שלא יהיה גנאי להמת שהשים לבו גם לעוד דברים אף שהם ענייני מצוות.

ולטעם זה דמפני כבודו של מת, הוא פשוט מה שאף דאיכא הרבה אחין שהם בניו של מת, כולן פטורין מק"ש ותפילה וכל המצוות, מפני שכל אחד מהן מחוייב בכבודו של מת וכל ענייניו, ואין רשאין לסמוך על אחד מהן ואף לא על הגדול. ואף שאיכא אנשים מיוחדין בעיר מהחברא קדישא, וכבר באו, והם יודעים כל העניינים שעושין בעיר לכבוד המת וכפי הדין, וגם אין מניחין להבנים שום עסק, מ"מ יש להבנים להיות שם ולעמוד עלייהו, כדי שיראו הכל כי הם רוצים לעסוק בכבוד אביהם וקרובם המת, אם אך היה אפשר להם והיו מניחין אותם. ומה שאין מניחין אותם הוא משום שהח"ק יודעין יותר וממונים על כך מבני העיר, דנמצא דאדרבה זה וודאי הוא יותר כבודם ורצונם. וגם הרבה דברים יש שיותר כבוד להמת הוא ע"י אחרים, שלכן אף אם הבנים הם נמי חברים בח"ק אין להבנים לעסוק אלא ע"י אחרים. ואין להבנים לראות אביהן אפילו לאחר מיתתו כשהוא ערום, שא"כ גם רחיצתו והלבשת התכריכים עליו אין יכולין הבנים. ואף אם הבנים הם חברים בחברא קדישא נמי אין יכולין הבנים לעסוק ברחיצת וטבילת אביהן ולא בלבישת התכריכין עליו. ורק לחגור אותו בהחגורה על התכריכין וכן המכסה על ראשו יכולין הבנים לעשות. וכמדומני שמדינותינו ביוראפ היו נוהגין כן.

ושמעתי דיש מקומות נוהגין שלא להניח להבנים ללוותו. וטעמם שרובא דאינשי מצוי שנכשלו קודם שנישאו בהוצאת זרע לבטלה, שנולדו מזה מזיקים ומקטרגים. וכשאין מניחין את הבנים ללוות שייך שגם אלו מקטרגים שנולדו לא יבואו. אבל כשהבנים הולכים ללוותו גם אלו מקטרגים שנולדו מהזרע שיצא לבטלה יבואו ללוותו, שיהיה קיטרוג, שטוב למנוע הקיטרוגים. אף שוודאי יבא במשפט ע"ז אם לא עשה תשובה, ויהיו בשעת המשפט המקטרגים, מ"מ איכא איזה תועלת להסיר אף רק אחד מהמקטרגים (נראה דצ"ל מהקיטרוגים) אף שלא ידוע לנו טעם בזה. ואף שאין זה טעם גדול לפטור הבנים מחיובם במצווה גדולה זו, ויותר נכון מנהג מקומותינו ביוראפ שהיו הולכין הבנים ללוות את אביהן ואימן לביה"ק, דכן היו נוהגין אבותינו ורבותינו מחכמי הגמ' ובזמן הגאונים, וכל רבותינו הראשונים, ואומרין הבנים קדיש ועושין שורה, ומנחמין את האבלים כשעוברין. ואף שאין עושין כל המנהגים שעשו בזמן הגמ' והגאונים והראשונים, מ"מ מה שנשאר אין לבטל. מ"מ במקום שאין מניחין הבנים נכון שלא לשנות.

ולפ"ז (דהמחשבה והעיון בכבוד המת הם הפוטרים מחיוב המצוות) היה מקום לומר דאיכא חילוק בין שבת לחול. דבשבת אף בצריך להחשיך על התחום לא יפטר מאמירת ברכה ומעניית אמן, דזה אינו מטרידו ומבטלו מהילוכו להחשיך על התחום, דהוא רק זמן דאיזו שעה או שתים וגם יש שהוא פחות, וקודם שהתחיל לילך להחשיך על התחום ליכא שום טירדא. ובוודאי אין כוונת הר' נתנאל בתוס' (ברכות י"ח ע"א ד"ה ואינו מברך) דבדעתו להחשיך על התחום יפטר מק"ש ותפילה עוד מבוקר, ולא יוכל לברך ולענות אמן עוד מבוקר, וקודם, שהוא עוד בליל השבת. דכיוון דלית לו שום טירדא בליל שבת ובבוקר עד שעות האחרונות דצריך להילוכו להחשיך על התחום, לא שייך לפוטרו מלידע שהוא שבת, דחיוב כבוד המת אינו דוחה שבת. וברור שיודע או שאל על כל דבר איך להתנהג, ולא יתירו לו לילך קודם שיקיים סעודת שבת. ורק כשיהיה הזמן שמוכרח לילך, אז יתירו לו לילך. ורק כשיצטרך לעוד זמן שיוכל להיוודע עוד ביום אצל מי יכול להשיג התכריכין ואצל מי הארון, שג"כ יהיה מותר אם לא אפשר לעשות זה בלילה, ויתירו לו גם איזה זמן קודם כדי שיוכל להשיג, ולא מצוי שיצטרך ע"ז כל היום. ואפשר שאף אם יזדמן זה לא יתירו כלל, מאחר דהוא דבר שלא מזדמן כלל, שאין לחוש לבזיון המת בדבר שלא מצוי כלל, וצ"ע לדינא.

ולמעשה נראה דאם היה אביהם, או אימן, חולה גדול שיהיה להם להסתפק על כל זמן פורתא שמא ימות, היה להם להתפלל תיכף בתחילת זמן מנחה גדולה דהוא חצי שעה אחר חצות היום. ואף שאין להחשיב זה לפשיעה ממש, אין להחשיב זה גם לא לאונס, אלא שהיא המידה שחייב להשלים להתפלל בזמן ערבית אחר שיתפלל ערבית. ואם לא היה מצב החולה גרוע ביותר אלא כסתם חולה, אין זה פשיעה במה שלא עלה על דעתם שימות תיכף דלא היה גרוע מסתם חולה שרובן לחיים, יש להחשיבם אנוסים ופטורין להשלים. אף שמן הראוי לכל חולה גדול אף שג"כ הוא במדרגת רוב חולים שרובן לחיים, שיתפללו בניו וקרוביו שיתחייבו באנינות מנחה תיכף בהתחלת זמן מנחה גדולה, מ"מ אין להחשיבם פושעים וכ"ש כשחיכו על תפלה בצבור. זהו הנלע"ד בזה למעשה.

והנני זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה