אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין
סימן כ
בדיני שבת ומועד, תפילה וברכות, ועוד עניינים
בע"ה, ב' דר"ח אייר תשמ"א.
מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.
[א]. בעניין קיפול הטלית והבאתה מביהכ"נ לביתו, בשבת אחר התפילה, במקום שיש בו עירוב
מה שראה כתר"ה בא"י, בעיר שיש עירוב, אינשי שנושאים את הטלית בידם לביהכ"נ, נושאים אותו בידם גם בחזרה לביתם, אחר התפילה. שתמה כתר"ה הא כיוון שלא יצטרכו להטלית אלא למחר, אף כשמחר ילכו למקום אחר, הרי הוא הכנה משבת לחול. ואם למחר ילכו ג"כ לאותו ביהכ"נ, הרי אין שום צורך בזה, והוא טירחא שלא לצורך, שג"כ יש לאסור.
הנה אם היו הם אינשי המדקדקים וזהירים באיסורים, או שהבין שהרב דביהכ"נ, והעומדים בראש דהנהלת ביהכ"נ, שהם יראי ה', יודעין מזה, ולא עשו כלום למנוע מזה, נראה דאפשר הוא מצד שמירה. שאף אם ביהכ"נ הוא מקום משומר מלגונבו משם, אינו משומר מלהשתמש בו אחר בלא רשות. ואף שמותר לאינשי להתעטף בטליתות שמונחין בביהכ"נ, מטעם דתולין דניחא להו לאינשי שיעשו מצווה בשלו. וגם מסתבר שתולין שכולן אין מקפידין, דאם היה מיעוטא המקפידין, אין להתיר להשתמש בהו, דהא אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון. ושימוש בדבר של אחרים, הוא וודאי הוצאת ממון חברו, שאין למיזל בתר רובא. אבל נראה דאין לנו לומר שליכא כלל אינשי דמקפידין, אלא דהמוצאים טלית שאינשי מניחין בביהכ"נ, תולין שכולן המניחים שם טלית אין מקפידין, דאם לא כן היו חוששין מלהניח שם, שמא יזדמן שאחד הצריך לטלית ישתמש בה, דיורה היתר בזה. ולכן אלו המקפידין, ברור שהם אין מניחין הטלית בביהכ"נ, אלא מוליכין הטלית אתם בחזרה. דהוא צורך גדול להו, דמותר לטלטל בבית ובחצר ובמקום שיש עירוב, אף בכל המקום, כדי לשמרו מאבידה ומגניבה, ומכל עניני הפסד, ואף מלהשתמש בו אחרים בעלמא. שא"כ רשאי לטלטל מה שהוא חושש לשמור, אף שאחרים, וגם הרוב, אין חוששין.
ומטעם זה ניחא גם מה שקיפלו הטלית. אף שכתבו התוס' בשבת דף קי"ג ע"א ד"ה מקפלים, דאסור, משום דהוא לצורך מחר. מ"מ כאן כיוון דהוצרכו להחזירו הביתה, ולא נאה לפניו לישא טלית שאינו מקופל, שלא מונח בהכיס, הוצרך לקפלו כדי שיוכל להניחו בהכיס כשאינו מקומט. וקצת תמוה מה שלא הרגיש כתר"ה לתמוה עלייהו, גם ע"ז שקיפלו הטלית. דאם לא קיפלו, והניחוהו בהכיס כשאינו מקופל, שהיה מתקמט מזה ביותר, אין במה לתרצם, אם לא שהיו חוששין לגניבה, שלא מצוי כלל, שהרי אין מקפידים על נקיון הטלית ושלא יתקמט, ומדוע יקפידו על שימוש בעלמא של אחר. אבל וודאי אלו הנושאין בחזרה, קיפלוהו והניחוהו מקופל בהכיס כמו שהיה. אבל כיוון שהיה מותר להם להחזירו מטעם הקפדתן לשימוש דאחרים, הוכרחו לקפלו ולהניחו בכיס, כדי שיהא נאה להם לישא.
[ב]. בטעם שאין מברכים שהחיינו בחנוכה על עיצומו של יום
ומה שהקשה כתר"ה על ר' יהודה בשבת דף כ"ג ע"א, דהרואה נר חנוכה ביום ראשון מברך שתים שהוא שעשה נסים וזמן, שא"כ הוא כמפורש שבלא הדליק ולא ראה, אינו מברך שהחיינו. שקשה מ"ט לא יברך זמן על היום עצמו, שהוא יו"ט מדרבנן, שנקראו ימי חנוכה.
הנה האמת הוא שעל הימים בעצמם שנתחייבנו לעשות בהם מצוות, אין מברכין שהחיינו. לא רק חנוכה, אלא גם פורים, דהיום חמור מימי חנוכה, שבקרא מפורש בתחילה דהוא יום טוב. שהיהודים בערי הפרזות עושים יום י"ד שמחה ומשתה ויו"ט (אסתר ט', י"ט), ומ"מ לא בכתיבת מרדכי (שם ט', כ"ב) ולא בקבלת היהודים (שם ט', כ"ז), לא כתוב לעשותן ליום טוב, אלא לימי משתה ושמחה. ואפילו בתחילה, נאמר יום טוב אחר שמחה ומשתה. שמשמע שאינו עשיית יום טוב, אלא שהשמחה עושה היום די"ד ליו"ט, דמשמע דעצם היום מצד עצמו אינו יום טוב, וליכא משום מצווה וחשיבות על היום. אלא שאיכא בי"ד לפרזים, וט"ו למוקפין, המצוות שנצטוו, דהוא קריאת המגילה, ושילוח מנות, ומתנות לאביונים ואכילת הסעודה. ואינו אף יו"ט לאיסור מלאכה, אלא רק אסמכתא להתנהג שלא לעשות, כדאיתא במגילה דף ה' ע"ב. וגם זה אינו מדין איסור ממש דמלאכה ביו"ט, דהא בנטיעה של שמחה מותר כדמסיק שם, וכן מותר בנין של שמחה, כדאיתא בש"ע סימן תרצ"ו סעיף א'. וגם נראה דאף למאי דהיה סבור מתחילה דר' יוסף דריש מויו"ט, שאסורין במלאכה, נמי איכא חלוק גדול בין פורים ליום טוב. דהא לא דריש שפורים הוא יו"ט, אלא שעושים אותו ליום טוב, והוא כמו שעושים אותו יום משתה ושמחה, שלא שייך על היום, אלא על עצם מעשה המשתה והשמחה. והוא דלא כיו"ט ממש דמן התורה, דהיום הוא בעצם יו"ט, דקראו התורה מקרא קדש, שזה ליכא בפורים אף לא מדרבנן. שלכן לא תיקנו לברך זמן על עצם היום, אלא על המצוות דהוא על קריאת המגילה.
ואם אירע לאחד שלית לו מגילה, אינו מברך זמן. והיה מסתבר שאם יוכל לקיים משלוח מנות והסעודה ומתנות לעניים, יצטרך לברך זמן עלייהו. אבל חידש המג"א בסימן תרצ"ב סק"א, דמי שאין לו מגילה לא ליברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה, דזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת ויו"ט. ועוד טעם כתב, דהא חזינן דלא תיקנו כלל ברכה עליהם, וכדפירש הלבושי שרד זה בכוונת המג"א. וטעם זה איתא גם בחכמת שלמה למהרש"ל, בסוכה דף מ"ו ע"א על תוד"ה הרואה, כדהביא החת"ס (בהגהת שו"ע שם).
עכ"פ אין מברכין שהחיינו על היום, אף לא בפורים. וכ"ש בחנוכה, שלא מצינו בשום מקום שנקראו יו"ט, שאין לברך על היום שהחיינו, אלא רק על המצווה דנרות דהוא בשעת הדלקה. ור' יהודה חידש שאף על הראיה מברך גם שהחיינו. וזהו דבר המסתבר בעצם כדבארתי והוא מוכרח להמג"א.
אבל המ"ב הביא בסי' תרצ"ב סק"א, די"א דראוי לברך זמן על היום, מפני תקפו של נס שהיה בו. וכיוון דמזמן לזמן קאתי, ה"ה ככל מועדי ה' שמברכין עליהן זמן. ובביאור הלכה כתב דהוא ממור וקציעה להגר"י יעבץ. והביא גם תחילת לשונו שהוא עיקר טעמו לדינא, כי מצד תוקפו של נס שהיה בו אינו שום טעם שיהיה שייך לברך זמן, כשבא זמן היום בכל שנה שאירע בו הנס - לא לנס דיחיד ולא לנס דרבים. דרק ברואה אותו מקום שאירע בו הנס, צריך לברך בכל ראייה שאחר שלשים יום, כדאיתא בברכות דף נ"ד ע"א, וגם רק ברכת שעשה נסים לאבותינו ולא שהחיינו. ועיקר טעמו לדינא הוא תחילת לשונו שהביא בביאור הלכה, דבלאו מצות שילוח מנות וסעודה, צריך לברך זמן על היום, ואף שהוא מדברי קבלה צריך חזוק כשל תורה. והביא גם מהמאירי שבת דף כ"ג ע"א לעניין חנוכה, שכתב מי שאין לו להדליק, ואינו במקום שאפשר לו לראות, י"א שמברך לעצמו שעשה ניסים ושהחיינו בלילה ראשונה, ושעשה נסים בכל הלילות, והדברים נראים. והביא גם מברכי יוסף בשם הר"י מולכו, שיברך כשאין לו מגילה ברכת שהחיינו, אך פליג הר"י מולכו על המאירי ומור וקציעה לעניין שעשה ניסים, ודעתו שלא יברך. אבל מסיק הברכ"י דהאחרונים כתבו דגם שהחיינו לא יברך. ומשמע שהמ"ב נוטה דעתו יותר שיברך, כמו"ק והמאירי. וגם בסימן תרע"ו בשעה"צ אות ג', נוטה דעתו כן, אך שנשאר שם וכאן בצ"ע למעשה. אף שדחה בביאור הלכה, וגם במ"ב, לומר דהמג"א איירי דבלילה היתה לו מגילה, שבירך זמן בלילה, שיצא בזה מצד חיוב ברכת זמן על היום, ורק ביום לא הי"ל מגילה. ודלא כהפמ"ג, שדעתו דגם בברכת שהחיינו דלילה יכול לכוין על מצוות שילוח מנות, שא"כ מוכרח שאיירי המג"א גם במי שלא היה לו כלל מגילה ביום.
אבל הא ברור דגם להמחבר דאין מברכין על קריאת מגילה דיום שהחיינו, נמי סובר המג"א דאין מברכין שהחיינו על שילוח מנות והסעודה. דאם להמחבר סובר המג"א דמברך שהחיינו על שילוח מנות והסעודה, היה סובר בפשיטות דגם לנו המברכין גם ביום שהחיינו, דיכולין אנו לכוין שהוא גם על שילוח מנות והסעודה, יצטרך באין לו מגילה ביום, לברך שהחיינו על שילוח מנות והסעודה, כמו להמחבר. אלא וודאי דהמג"א סובר כהפמ"ג, דגם בשהחיינו דמברך על קריאת המגילה דלילה, שייך לכוין לצאת על מצוות היום, דשילוח מנות והסעודה ומשום כך אף שלדעת המחבר אינו מברך שהחיינו על המגילה ביום, מ"מ יוצא בשהחיינו שבירך בלילה. וחידוש המג"א, שאם לא הי"ל מגילה, נמי א"צ לברך על שילוח מנות והסעודה, הוא אף כשלא הי"ל מגילה גם בלילה, שאם היתה לו מגילה בלילה, הא באמת בירך שהחיינו אף על שילוח מנות והסעודה. שא"כ הוא כמפורש שעל עצם היום דפורים, אין לברך שהחיינו להמג"א, ולא כדדחה המ"ב דהמג"א איירי שהיתה לו מגילה בלילה. וא"כ כ"ש בחנוכה, שלא נקרא בשום מקום בשם יו"ט, שלא שייך על עצם היום שהחיינו, ואף המו"ק מסתבר שיודה בחנוכה. ובמאירי הוא טעות סופר, וצריך לגרוס ואין הדברים נראין, דהא אין הגירסא דבספרי המאירי ברורה בכל מקום, כי הכתבים שנמצאו איכא בהו שגיאות לאין מספר, ולכן וודאי יש לנו לומר דבמקום זה נמי הוא שגיאה. וברור לדינא שאין לברך שהחיינו על עצם היום על חנוכה, ואף לא על פורים, דלא כהמו"ק (ועי' עוד להלן סימן מ"ג אות ב').
[ג]. בעניין עשיית עטרה של כסף לטלית
בעניין עשיית עטרה של כסף על הטלית, מקום שמכסים את הראש, שערה"ש (סי' ח' סעיף י') סובר שאין לעשות, משום דבזה נראה דהעיקר הוא מה שעל הראש. הנה טעם זה איתא בדברי חמודות על הלכות קטנות לרא"ש הלכות ציצית סעיף ס"ב בשם הרמ"י. שכתב לתרץ שלא יקשה על טליתות שלנו, שעושין לה יפוי משאר הבגד במקום המונח על הראש, וקורין לו עטרה, כאילו עיקר הטלית לא נעשה אלא להניחו על הראש, שהרי כו"ע יודעין ורואין שהטלית משולשל על כתפו ועל גופו, וניכר שעיקרו לכך נעשה, ומצד צניעות יתירא הוא מניח גם על ראשו, וגם מצד שתהא עטיפה מעלייתא בשעת הברכה, לכך מייפין מקום ההוא. אך שמסיק הרמ"י שיותר יפה הוא מנהג ארצות ישמעאלים לטליתות, להראות שאין עיקרו נעשה לכך. אבל הדברי חמודות עצמו מסיק, ואני שמעתי טעם אחר למה עושין העטרה, והוא כדי שיש להיות היכר למקום המונח על הראש, שלא להורידו פעם אחרת, דמעלין בקודש. דמשמע מלשון זה, דלטעם זה יש לנהוג לעשות העטרה לסימן. וטעם זה הא כתב המג"א (סימן ח' סק"ו) בשם השל"ה, ולטעם זה הא הסכים הדברי חמודות למנהג דעשיית עטרה. דלא כמחה"ש שכתב דהלחם חמודות (הוא שמו הקודם של ס' דברי חמודות) קרא תגר על מנהג זה, דאדרבה הוא קיים המנהג. והרמ"י שהביא הדברי חמודות, שכתב שמנהג דארצות ישמעאל יפה, שאין עושין עטרות לטליתות, משמע שלא ביטל בשביל זה מנהג עשיית העטרה, דהא מתרץ אותו. ומשמע שהוא עצמו עשה עטרה לטליתו כהמנהג.
ולפי זה הוא רק סברת עה"ש בעצמו שכדאי אף לבטל מנהג זה, ולא מסתבר כלל. והרי כמה מקומות יש שעושין עטרה, וגם האין עושין עטרה עושין סימן למקום הראש כהשל"ה, דלא כארצות הישמעאלים. ולכן מאחר שנהגת להשים עטרה, אין לך להסירה. ואני בעצמי לא נהגתי להשים עטרה על הטלית, כי בכל מקומותינו לא נהגו בזה. אבל אתה שלבשת, אין לך להסיר, אבל צריך שלא יהיה חובה כנדר. אך דין מנהג ג"כ אולי ליכא, מכיוון שלאו כו"ע סברי דאיכא מעלה בזה, ומ"מ אין לך לשנות ממנהגך.
[ד]. בעניין שימוש במים חמים בשבת בדבר הוצאת המים חמין בכל בתי אמעריקא (בערים שאספקת המים החמים היא מרכזית, ולא פרטית לכל דירה) פשוט לכל שאסור, כי תיכף נכנסו מים קרים במקום החמין, ומתבשלין מים הקרים הנכנסין. והוא פסיק רישא דניחא ליה, דהא יצטרך למים החמין עוד הרבה, וידוע לו שכל בני העיר משתמשין במים החמין, שהמים חמין שאיכא בתחילת השבת לא יספיק אלא למקצת היום. שרוב בני העיר הם נכרים, ואלו מישראל שאינם שומרי תורה הם רובא דרובא, שמוציאין מים חמין הרבה, ולא שייך לפלפל בזה. ולא ראיתי המכתב של אחד שמתיר, ואין צורך לפני לראותו, מאחר שכבר נתפשט לאיסור, ואין שומעין שוב אף לגדול שיורה בזה היתר ויביא ראיות, אבל באמת שמדינא הוא אסור. ומש"כ הגאון מהרי"א הענקין זצ"ל בלשון יש להחמיר, אין כוונתו שיש לו בעצם סברות וטעמים להתיר, אך שמ"מ יש להחמיר. דהא לא הזכירם, וגם לא כתב שיש לידון בזה, אך שמ"מ יש להחמיר מאיזה טעם, אם מחמת שאינם טעמים ברורים להתיר, אם מחמת חומרא בעלמא. דהא כתב רק פסקי דינים איך להתנהג, לכן סגי גם לכתוב על איסור ברור בלשון זה. והראוני שבספר שמירת שבת כהלכתה, שמחברו הוא אברך גדול בתורה, הרב הגאון ר' יהושע נויבירט שליט"א בא"י, בפ"א סעיף כ"ז כתב נמי בפשיטות שאסור.
[ה]. חינוך קטנים לנפילת אפיים כשמתפללים במקום שלומדים שם, שאין בו ס"ת
הנה בכל דבר אין לחנך באופן שהוא שלא כדין, אפילו כשלא יארע עי"ז שום מכשול. עיין במה שכתבתי בתשובה ביו"ד ח"א סימן קל"ז, שהוא פלוגתא דרבוותא ורוב האחרונים ס"ל כמג"א, שמצוות חינוך היא דווקא כשעושה הקטן באופן שאם היה גדול, היה יוצא ידי חובה. וא"כ כשאפשר, אפילו באופן רחוק, לצאת מכשול, אין לחנך באופן כזה לכו"ע. אבל בעובדא דנפילת אפיים, איכא דפליגי בזה, שאנו נוהגין כהי"א שהביא הרמ"א בסימן קל"א סעיף ב', שהוא שיטת הרוקח שהביא הב"י דאין נפילת אפיים אלא במקום שיש ארון, וספר תורה בתוכו. אבל הב"י עצמו, משמע שאינו סובר כן. דהא מסיק, ואני אומר אם קבלה נקבל ואם לדון יש תשובה, ולכן אין לחוש כל כך. וגם איכא דמקילין במקום שיש שאר ספרים, שזה וודאי הא יש במקום שלומדין. ולא שייך לחשוש לשמא גם כשיגדלו יעשו נפ"א אף בלא ס"ת, דעכ"פ הא לא יעשו בלא ספרים, דאף כשלמדו בישיבה נמי לא נפלו אלא דווקא כשאיכא ספרים.
אבל בכלל, אם יש חיוב חינוך לחנך קטנים לנפילת אפיים, אינו ברור. דהרבה מקומות ביוראפ לא נהגו להצריך קטנים בנפ"א, אפילו לאלו קטנים שלמדו כבר בעצמן, וידעו כמה מסכתות. וכן היה בכל המקומות שאני ידעתי מהם, ששם היו גדולי תורה. שלכן אף שבכאן אמעריקא מחנכין את הקטנים גם בנפ"א, יכולין אף לכתחילה לעשות נפ"א גם ביש ספרים הנדפסים. ואין לחוש, דאפילו יעשו כך בגדלותן, אין בזה כלום, כיוון דאיכא דסברי כן. ולחוש שמא ישאר כן מנהג בעיר, לא שייך, דהא כשיגדלו ויבואו להתפלל בביהכ"נ שם או בעיר אחרת, הרי יגידו להם שדווקא במקום שיש ס"ת איכא נפ"א. אבל למעשה יש להביא ס"ת לכל זמן הלמודים בהישיבה, אף כשלא יהיה מניין לקה"ת, כיוון שהוא מקום קבוע אף רק לתפילת קטנים. דבשביל תפילה לבד, אף של תינוקות, טוב שיהיה ס"ת, דהרי איכא עדיפות לכל תפילה, שיהיה במקום שאיכא ס"ת. ותפילת תינוקות הא חשובה מאד לפני הקב"ה, שהוא הבל שאין בו חטא. וכשיהיה ס"ת ישתדלו גם שיהיה מניין לאיזה ימי קריאה.
[ו]. אם מותר לעשות סעודה בטענקס - גיווינג, שהוא יום הודייה של הנוכרים באמעריקא
ובדבר טענקס - גיווינג, כבר כתבתי לאחד בתשובה באג"מ ח"ב דאה"ע סימן י"ג, שאין לאסור מדינא לקבוע על יום זה איזה שמחה, כסעודת בר מצוה ונישואין, אלא שבעלי נפש יש להם להחמיר. אבל לעשות שמחה וסעודה לכבוד טענקס - גיווינג, יש וודאי לאסור מדינא. ולא משום שאיכא בזה חשש דמיון לשמוח ביום איד של ע"ז כנוכרים, שהרי אין יום זה איד שבדו הכומרים, אלא מעצמן עשו שמחה ביום זה. ואף שאז אולי היו הנוכרים שעשו זה עובדי ע"ז, ונתנו שם בדבריהם דברי שבח להע"ז, אינו שייך זה לשנים אחרונות, שאחרים התחילו ג"כ לקבוע סעודות ביום זה, שהם לא שייכי לאיזו ע"ז. וכי כל אדם אף של נוכרים עושה דווקא שמחות לע"ז, וגם הרי בזה"ז רוב שמחות וסעודות שלהם אינם לע"ז. וגם דאין מקריבין קרבנות, וליכא שום תקרובת לע"ז, כמפורש בתוס' ריש ע"ז ד"ה אסור, אף בימי האיד שלהם. ואין דברי התיפלה שאומרין בסעודתן, אוסר מלאכול מצד איסור ע"ז, אף בנוכרים שעושים זה לכבוד אמונתם. אלא שמה שאסור לעשות שמחה לכבוד יום זה הוא מדין ובחוקותיהם לא תלכו, אף שאין זה חוק לע"ז, אלא חוק הבל ושטות בעלמא. כדאיתא שאיכא איסור כזה בתוס' ע"ז דף י"א ע"א ד"ה ואי, בסופו.
ואם איכא מנהג לנוכרים לאכול ביום טענקס - גיווינג בשר תרנגול הודו (אינדיק), אף אלו שאין עושין סעודה ושמחה שייך לאסור להם עצם אכילת בשר הודו ביום ההוא. אבל לא מסתבר שיהיה אצל נוכרים אינשי בעלמא, איזה חיובים מצד מנהגם, בלא הילולא וחינגא בעלמא. שא"כ אין לאסור אכילת בשר תרנגול הודו בעלמא בלא כוונה למנהגם, אלא משום שיש לו תרנגול הודו, דליכא מראית העין, מאחר שהוא בלא הלולא וחינגא. ומספק אין לאסור לסתם אינשי בעלמא לאכול תרנגול הודו, כשאינו עושה הלולא וחינגא. ומי שאמר שהוא איסור ע"ז, ואיכא על אכילת תרנגול הודו ביום האיד דטענקס - גיווינג חומרא דיהרג ואל יעבור, לא ידע העובדא. ואף אינו יודע דיני דיהרג ואל יעבור, שגם על אכילת תקרובת עכו"ם, ועל שתיית יי"נ ממש - היינו שנתנסך ממש לעכו"ם - משמע שליכא דין דיהרג ואל יעבור. דהא משמע שאינו עובר בזה על איסורי עבודת ע"ז, אלא על לאו דאיסור מאכלות. דהא ילפינן יין שנתנסך לעכו"ם, מאכילת בשר קרבן שהקריבו לעכו"ם. ובשר הזבח לע"ז, ממת, ומת מעגלה ערופה, בע"ז דף כ"ט ע"ב. משמע שאינו אלא בהלכות מאכלות אסורות, שאסורין גם בהנאה, אבל לא מלאווי עבודת ע"ז. וגם הרמב"ם לא נקטינהו בהלכות ע"ז, אלא בהלכות מאכלות אסורות פי"א, משמע שאין דינם בחומרי עבודת ע"ז. ורק שלעניין השיעור כתב שם הרמב"ם בה"ב, שיש להו חומר ע"ז דאף בכל שהו, עיי"ש. ואף על עשיית אותו יום ליום משתה ושמחה, אין לאסור מצד איסורי ע"ז, אלא איסור חוק נכרים בעלמא, כדלעיל. וגם באיסור זה אינו ברור ויש לעיין עוד. וע"ע להלן סימן י"א אות ד', וסימן י"ב, מה שהסיק בזה.
[ז]. אם קליפות גרעינים מלוחים הן מוקצה בשבת
בדבר קליפות גרעינים מלוחים, אם הוא מוקצה בשבת. הנה אם יש בבית מי שימצוץ אותן, ויודעין מזה, אינו מוקצה. ואם ליכא בבית מי שימצוץ אותן, ואפילו היה שם מי שהיה מוצץ אותן אבל האוכל הגרעינים לא ידע מזה, הוא מוקצה, שכבר הוחשב לקליפה שלאו מתאכיל.
[ח]. בעניין חרב שנעצו בית שמאי בבית המדרש
הא דנעצו חרב בביהמ"ד, שאיתא בשבת דף י"ז ע"א במחלוקת די"ח דבר, שהקשה כתר"ה מהא דאסור ליכנס לבהמ"ד בכלי זיין (סנהדרין פ"ב ע"א). הנה נראה פשוט דלצורך גדול כדי שיתבררו ההלכות, מותר להכניס חרב לביהמ"ד. אך תמוה מה היו יכולין לעשות בהחרב, וכי איכא חיוב מיתה על מי שאינו רוצה לומר דעתו באיזה הוראה. ואף אם נימא שחוייב כל בר הוראה לומר דעתו מחיוב ללמד תורה לאחרים, ומחיוב הוראה שאיכא עונש למי שהגיע להוראה ואינו מורה, מקרא דועצומים כל הרוגיה, דדריש ר' אבא אר"ה אמר רב בסוטה דף כ"ב ע"א, מ"מ לא שייך חיוב מיתה ע"ז, שאינו רוצה ללמד תורה ואינו רוצה להורות. ואף מדין כופין לעשות מצוות עשה שהוא בלא שיעור, אלא אף עד שתצא נפשו, כדתניא בכתובות דף פ"ו ע"א, אבל במצוות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו, פשוט וברור שאסורין להכותו בחרב שהוא להורגו. דהא כל ההכאה הוא כדי שיקיים המצוה, ולא לעונש. שאין שום עונש בידי אדם על מי שאינו מקיים מ"ע, ואם יהרגוהו הא לא יקיים העשה. ובודאי שאם יכהו לקיים העשה בדבר שיכול ליהרג בו, יתחייב המכהו מיתה כדין רוצח, אם היה בהתראה. אלא הדין להכות לקיים העשה בדבר שאין בידו להמית, אפילו הרבה ועד שתצא נפשו, הוא שלא יהא המכה חושש שמא יחלה מזה, והיינו שמכין אותו שלא באומד. אף שלהכאת מלקות, אף שג"כ אין מכין אותו אלא ברצועה שאין בידה להמית, מ"מ צריך אומד דב"ד אם יכול לקבל (מכות כ"ב). ולעניין הכאה לקיים עשה א"צ אומד, אלא מה שפשוט לסתם אינשי שהכאה זו לא ימיתהו צריך להכותו, שא"כ בחרב וודאי אסור להכות כדי לקיים עשה. שלכן אף להכותו לבר הוראה שילמד תורה ויורה הוראה, אף שאיכא עליו חיוב ללמד לאינשי ולהורות, אסור להכותו בחרב, שהוא דבר הממית.
ולא קשה מהא דחזקיהו המלך נעץ חרב על פתח ביהמ"ד ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו (סנהדרין צ"ד ע"ב), דחזקיהו הא היה מלך, שעל כל מעשיו וגזירותיו לטובת המדינה אסור לעבור, וכל אשר ימרה את פיו חייב מיתה ומיתתו בסייף. ומה שלא עשו מלכים הצדיקים האחרים כן, הוא משום שבעצם הא וודאי עדיף ללמוד תורה מצד רצון עצמו, לקיים מצוות השי"ת שציוונו ללמוד ולידע כל התורה, שכן הא היה בימי דוד ושלמה. אבל בימי חזקיהו המלך, אחרי שאחז סגר בתי כנסיות ובתי מדרשות כדי שלא יוכלו תינוקות של בית רבן ללמוד תורה - עיין בסנהדרין דף ק"ג ע"ב אחז ביטל את העבודה וחתם את התורה, ובח"א למהרש"א (ד"ה ביטל את העבודה) מה שהביא ממדרש - והשכיח תורה, הוצרך חזקיהו שמלך אחריו לגזור להיפך שילמדו תורה, מאחר שהורגלו למאס בתורה ובמצוותיה, עד שלמדו כל ישראל את התורה, והיתה חביבה להם. וגם אפשר שבעצם רצון השי"ת שילמדו התורה מצד ציווי השי"ת, ולא לערב בזה ציווי מלכות. אבל כיוון שאחז מדין מלכות גזר שלא ללמוד, להיפוך מדין התורה, שעיקר מצוות מלך הוא לראות שישמרו כל ישראל דיני התורה, הוצרך חזקיהו להראות שתרתי רשעיות עשה אחז. שאם המלך גוזר בעניין לימוד הי"ל לגזור שילמדו תורה, והוא לא רק שהיה ניחא לו שלא ילמדו תורה, גזר ג"כ שלא ילמדו תורה. שלכן כשהוא מלך לא רק שהיה ניחא לו בלימוד התורה, והיה מסייע בכל כוחו, עוד גזר שילמדו תורה מדיני המלך, וכל אשר לא ילמוד יתחייב מיתה, מדין מורד במלכות. עכ"פ בחזקיהו המלך שחייב מיתת סייף למי שעבר על גזירתו, ניחא. שמאחר שגזר שילמדו תורה, ואיכא בלימוד התורה גם ציווי המלך, לא גרע ציווי זה מצוויו על איזה דבר בעלמא. אבל בהא די"ח דבר, ליכא אלא דין החיוב עשה ללמוד תורה וללמד גם לאחרים, וחיוב גם להורות למעשה דיני התורה, שליכא בזה חיוב מיתה.
וראיתי בקה"ע לפי פירושו בירושלמי (שבת פרק א' ה"ד), ששישה מתלמידי ב"ה עלו לבית המדרש, והשאר - עמדו תלמידי ב"ש מלמטה בחרבות וברמחים, ולא הניחום לעלות, כדי שב"ש יהיו הרוב. והיו הורגין בתלמידי בית הלל אילו היו רוצין לעלות, אבל ח"ו לא הרגו. משמע מדבריו שרק מחמת שב"ה שמעו לאלו מב"ש שאמרו להם שלא יעלו, לכן לא הרגו. אבל אם לא היו רוצים אנשי ב"ה לשמוע להם, היו הורגין אותן. שזה וודאי הא אסור, וחייבין מיתה אם היו הורגין בהם, אף אם היו רשאין אנשי ב"ש לעשות כן, כגון כהא דגמ' דידן שהיו אומרין לאנשי ב"ה שיעלו ויתברר ההלכה כדין, וכ"ש שהיה אסור לאנשי ב"ש מלמנוע לאנשי ב"ה מלעלות ולומר דעתן, ולהכריע שיהיה הרוב כב"ה. אבל אף למאי דתנינן בגמ' דידן, שהחרב נעצו כדי שיעלו ויתברר הדין לאמתו, וכדאיתא בפי' הרמב"ם שנתקבץ שם קיבוץ גדול מתלמידי ב"ש וב"ה, ולא נשאר באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה שלא היו באותו מעמד, נמי תמוה, איך שייך שיהרגו, שאין ע"ז חיוב מיתה.
ולכן דברי הירושלמי צע"ג. ולשון גמ' דידן צריך לפרש שהנעיצת חרב היה רק להודיע חומר הדבר לברר הלכה, אף של דברי חכמים בגזירותיהן ותקנותיהן, וכ"ש דברים שהן מדאורייתא, שכל אחד צריך לידע שהוא חמור כחייבי מיתות, אך שהתורה חסה ופטרה מחיוב מיתה. ועי"ז נתעוררו כל החכמים שהיו שם, לעלות ולהישאר שם, עד שיעיינו כולן, ולהחליט כל אחד לפי דעתו וחכמתו. ועיין בתוס' ע"ז דף ל"ו ע"א ד"ה והתנן, שהביאו בסוף דבריהם דברי הירושלמי בסוף הסוגיא, א"ר בון אר"י בשם שמואל, ל"ש אלא חוץ לי"ח דבר, אבל בי"ח דבר אפילו גדול אינו מבטל, מפני שעמדה להם בנפשותיהן. ומסקו, פירוש, ממה שנעצו חרב בביהמ"ד. היינו שלא היתה הריגה ממש, אלא שבנפשותיהן היתה, שהרגישו בזה חומר גדול לעיין ולהחליט הדין, כאילו חייבין מיתה כשלא יעיינו כראוי, וכ"ש כשיצאו ולא יעיינו כלל בדבר, ומשמע שפירשו התוס' כן להירושלמי. ואולי רק אליבא דר' בון אר"י בשם שמואל, ור' מנא שם פליג עליו, וס"ל שהיה נעיצת החרב גם להרוג ממש, כדלעיל שם. עכ"פ לגמ' דידן וודאי הוא כפי' התוס'. אבל התוס' גיטין דף ל"ו ע"ב ד"ה אלא, משמע שמפרשי בירושלמי כפשוטו, דתלמידי ב"ש היו הורגין בתלמידי ב"ה. שאף אם נפרש כפי' קה"ע, שאם היו עולין היו הורגין אותן, אך לא הרגו למעשה, משום שכל תלמידי ב"ה שהיו למטה לא עלו, הוא תמוה כדלעיל.
[ט]. אם מותר לדבר בשעת חזרת הש"ץ כשנזדמן שהש"ץ שתק קצת, ובשעה שאומרים פיוטים
האיסור לדבר בשעת חזרת הש"ץ, הוא אף כשנזדמן ששתק הש"ץ קצת, שצריך להתנהג כמו אם היה צריך לצאת ממה שהש"ץ מחזיר, שבשביל זה נתקן. ותקנה זו נשאר אף עתה, שכל אחד מתפלל בעצמו, כמפורש בסימן קכ"ד סעיף ג'. ואם לא היה יכול להתפלל בעצמו, והיה יוצא בזה ששומע מהש"ץ, היה אסור להפסיק בדיבור אף בשעה שנזדמן שהש"ץ שתק ולא אמר כלום. אף עתה אסור לו לדבר, אף בשעה שנזדמן ששותק הש"ץ. ולהפסיק בשעה שאומרין הצבור פיוטין, ואף בשעה שאומר הש"ץ הפיוטים שרק הש"ץ עצמו אומרם, ובשעה שגמר הוא והציבור ועדיין צריך הש"ץ לגמור הברכה, אסור, ומפורש זה בסימן ס"ח ברמ"א, והוא פשוט וברור.
[י]. אם מותר לפתוח חנות למכירת דברי מאכל במועד, כשהקונים הם גויים
ענייני מאכל שמותר למכור בחוה"מ (או"ח סי' תקל"ט סעיפים י' - י"א), וודאי ההיתר הוא רק בשביל ישראל. שלכן אם חנותו הוא במקום שרק אינם יהודים נמצאים שם, שהלוקחים הם רק אינם יהודים, אסור לפתוח שם החנות ולמכור אף עניני מאכל המוכרחים. ואף אם איכא שם גם יהודים שאינם שומרי תורה, אסור לפתוח החנות. אבל אם החנות הוא במקום שיהודים דרים, שמותר לפתוח בשבילם החנות, מותר למכור גם לאינם יהודים, וגם ליהודים שאינם שומרי תורה. כי בזה"ז במדינה זו, ואולי בכל המדינות, שייך חשש איבה והיזק מזה, גם מאלו יהודים שאינם שומרי תורה, כשיחלקו אותם משומרי תורה, אף שיבינו הטעם. (בעניין זה דחשש איבה עיין אג"מ יו"ד ח"א סי' קפ"ד, ואו"ח ח"ד סי' ע"ט).
[יא]. אם מותר למכור חמץ לנוכרית שבעלה ישראל מומר
מה שראה כתר"ה בהגדה ברכת השיר, שכתב שאין למכור החמץ קוה"פ לנכרית שיש לה בעל ישראל מומר, מטעם שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה, ונמצא שהוא חמץ של ישראל מומר דאסור בהנאה. הנה וודאי בדיני התורה, כיוון שאין קידושין תופסין לישראל מומר בנכרית, אין להישראל שום זכות בנכסי אשתו הנכרית. אבל בדיני הערכאות, אם בדיני המדינה איכא זכות לבעל הנוכרי בנכסי אשתו, הרי גם לישראל המומר יש לו זכות בנכסי אשתו הנוכרית. וכיוון שיש לישראל המומר בעלה זכות בערכאות, נמי אין למכור לה. ורק באופן זה שייך זה, ומסתמא רק לאופן כזה נתכווין.
ואין לומר דהוא מטעם דאף שלא קנה בעלה המומר כלום, אסור, משום שהיא נותנת מכל מה שיש לה לבעלה המומר, לאכול וליהנות. דלא שייך זה אלא בקונה הנכרית באיזה חנות מאכלות אסורות לצורכה, שוודאי תיתן ממה שקונה לבעלה. והווי זה כברור כל כך, שגם תחילת קנייתה הוא לבעלה, שיש להחשיב זה כלפני עיוור ממש, ואין להתיר מצד לפני דלפני. אבל במה שמכר לה ישראל בשביל הפסח, כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, הרי ברור שגם היא עצמה לא תיקח כלום משם לצורכה. ולא שייך לאסור אלא מצד שקונה בעלה מדיני ערכאות כדלעיל.
[יב]. שכח לברך ברכות השחר עד אחר התפילה, איזה ברכות יברך
באחד ששכח לברך ברכות השחר בבקר כשקם משנתו זמנם כל היום, כמפורש ברמ"א סוף סימן נ"ב (ברמ"א שם איתא דאחר התפילה יאמר כל הברכות שמחוייב לברך בבוקר, וזה העניין שעוסק בו מרן כאן. לעניין מה שזמן ברכות השחר הוא כל היום, עי' משנה ברורה סימן נ"ב ס"ק י' ומחלוקת האחרונים שנתבארה בבה"ל שם). ואף ברכת אלוקי נשמה שנתת בי, צריך לברך כל היום (היינו לאחר התפילה), כדאיתא במ"ב (ס"ק ט') דלא כהפר"ח. דוודאי לא שייך זה לברכת מחיה המתים דתפילה (שמחמת שכבר אמרה, כ' הפר"ח שנפטר מברכת אלוקי נשמה) שהוא תחיית המתים דלעתיד. ולא נחשב בברכת אתה גיבור במה שאומרים מחיה מתים אתה, וחותמין מחיה המתים, הא דקימת האדם משנתו, ולא נמנה מגבורות השי"ת שם. משום דרק דברים שניכר לכל שהוא מגבורות השם עתה, נמנה שם, ולא הקיצה מהשינה, שברא השי"ת שמוכרח להקיץ משנתו. ואדרבה כשלא ייקץ משנתו הוא שינוי הטבע, שליכא זה בשום אדם חי בעולם אלא דרך פורעניות ח"ו. והוא ח"ו נתינת יד לכופרים בתחיית המתים, לומר שבהזכרת תחיית המתים הכוונה על יקיצת האדם בבוקר משנתו. וחלילה לן לומר שהפר"ח שחידש זה סובר דמחיה מתים שאמרינן באתה גיבור, הוא גם על היקיצה מהשינה. אלא וודאי שגם הוא מפרש זה, שהוא רק על תחיית המתים ממש שתהיה לעתיד. אך שסובר שנפטר ממילא, דכיוון שכבר בירך על תחיית המתים ממש, הוא כ"ש מזה על יקיצה משינה. והוא כמו שבירך זוקף כפופים, שנפטר בזה להש"ע בסימן מ"ו סעיף ה' מלברך שוב מתיר אסורים.
אבל ל"ד כלל, דהתם אחר שברך על הזקיפה, הא נכלל בזה ממילא כל מה שעושה האדם לזקוף, דהוא גם נענוע האברים בישיבתו. אבל היקיצה משינה הוא עניין אחר לגמרי מתחיית המתים, שהרי הקמתו משנתו הוא רק לזמן דשעות עד זמן השינה בלילה, ולפעמים גם ביום יצטרך לישן איזה שעה כשנתעייף, או לתענוג בעלמא כשינת היום בשבת. וקימה דתחיית המתים הוא לעולם. וגם קימה דתחה"מ אינו מסיר השינה דכל לילה. דבפשיטות משמע שאחר שיקומו בתחיית המתים יצטרכו לכל עניני עוה"ז, ויצטרכו לישן בכל יום כדרך החיים דעוה"ז, שא"כ נמצא שאין שייכין כלל זל"ז. ולכן תמוה מאד שיטת הפר"ח שבתפילה שאמר אתה גיבור שאומר מחיה מתים, יצא יד"ח ברכת אלקי נשמה, מאחר דמחיה מתים דאתה גיבור קאי אתחיית המתים ממש כמפורש בנוסח הברכה, וכ"ש הא לא הווי, מאחר שהוא עניין אחר, שאיכא ביקיצה משינה. שלכן אף שבירושלמי פרק תפילת השחר ה"ב איתא, דבית ר' ינאי אמרין הנוער משינתו צריך לומר בא"י מחיה המתים, לא שייך זה למחיה המתים שבאתה גיבור, ולא יצא באתה גיבור יד"ח אלוקי נשמה, וצע"ג שיטת הפר"ח אף אחר שבארתי כוונתו. ולא היה שום צורך לכוין בפירוש שלא לצאת באתה גיבור, שכתב הפמ"ג והמ"ב סק"ט, כדי לצאת שיטת הפר"ח. ובפרט שעי"ז יש ח"ו שיטעו, דמחיה מתים שבאתה גיבור הוא קאי גם על היקיצה משינה, שיש לחוש בזה לנתינת יד לפושעים ח"ו. שלכן אין לכוין כלום, דהוא ברור שלא יצא בתפלתו ברכת אלוקי נשמה. ולכוין שלא לצאת רק בשביל שיצא מפומא דגברא רבא כהפר"ח, וודאי אין צורך, כיוון שאיכא ח"ו גם חשש קלקול בזה.
ומש"כ בעה"ש סעיף ח', שלא יברך אחר התפלה ברכת נותן לשכוי, משום שנפטר ביוצר המאורות, נמי אינו כלום. דברכת נותן לשכוי הוא על ההבנה דהנאה שיש מהאור, אף קודם יציאת השמש שאז כבר איכא אור גדול. וגם מש"כ בעה"ש שם שלא יברך גם מתיר אסורים, משום שנפטר במה שהזכיר בברכת אתה גיבור, אינו כלום. חדא שלא הוזכר באתה גיבור על ההנאה, אלא להזכיר גבורות השי"ת. ועוד, שכוונת מתיר אסורים שבאתה גיבור אינו על האסור בשינה, דהלא יש להאדם הנאה ותועלת מזה, ואין רעה גדולה מזה שח"ו לא יוכל האדם לישן. אלא מתיר אסורים הוא ממה שחבשוהו אינשי, ואין מניחים אותו לצאת לחפשי, שהשי"ת מתירהו כשנשתלם גזירת שמים עליו להיות אסור. והוא כמו רופא חולים וסומך נופלים, שמזכירין בברכת אתה גיבור, שאנו מאמינים שהוא רק ע"פ גזירת שמים, וכשירחם עליו מחמת תשובה, וטעמים אחרים שלא ידוע לנו, סומכו ומרפאו ומתירו מאסוריו. ואין זה עניין כלל לברכת מתיר אסורים שחייבו לברך כשקם משנתו. אלא לדינא, כל ברכות השחר צריך לברך כל היום.
[יג]. אם ברכת היין פוטרת גם ענבים, וסדר הקדימה בברכות הנהנין
הנה באכל מזונות, ושתה יין, ואכל ענבים ותאנים, הא הוא דבר פשוט, דהא כולן נאמרו כסדר אחר ארץ קמא. דצריך להזכיר על המחיה דמזונות תחילה, אפילו אם הוא מזונות משעורה, ואח"ז על הגפן דעל היין, שהוא תיכף אחר שעורה, ואח"ז על העץ דעל התאנים. ואפילו אם אכל רק ענבים ולא תאנים, נמי צריך להזכיר גם על העץ, אף שמברך על הגפן. דהא מפורש בסימן ר"ח סעיף י"ד, שתה יין וברך בפה"ג, ואכל ענבים, צריך לברך עליהם בפה"ע, וכן בברכה אחרונה צריך להזכיר על העץ ועל פרי העץ. ואם נתכווין לפטור בברכת הגפן גם את הענבים, בין בברכה ראשונה בין בהזכרה בברכה אחרונה, איתא במ"ב ס"ק ס"ט דיצא. דדימה זה להיו לפניו פרי האדמה ופרי העץ, ובירך על פרי האדמה ונתכווין לפטור את פרי העץ יצא. ומסתבר שהכא הוא לכו"ע יצא, אף להשאג"א סימן כ"ז, שכ' שלרש"י (מ"א ע"א ד"ה אבל בשאין ברכותיהן שוות) ותוס' (שם) לא יצא כשבירך בפה"א על פירות העץ, כשהיה שם גם פירות האדמה שעליהן בירך, אף כשנתכוין לפטור גם פירות העץ. אף הוא נמי יודה ביין וענבים, שנפטר בנתכווין בברכתו על היין לפטור גם הענבים. דהא העץ דענבים נקרא גפן בקראי, בחלום דשר המשקים, והנה גפן לפני (בראשית מ', ט'), ופירושו על העץ, דשם ליכא יין אלא ענבים, וכדמסיק הבשילו אשכלותיה ענבים. ובנזיר, מכל אשר יעשה מגפן היין (במדבר ו', ד') דהוא לאסור כל דבר מהענבים, דהוא חרצנים וזג שהוא מהענבים. ובנזיר דף ל"ד ע"ב, לר"א מרבי מקרא דמכל אשר יעשה מגפן היין, עלין ולולבין, ולרבנן דדרשי בפרט וכלל ופרט, מרבי פרי ופסולת פרי, דפרי הוא גוהרקי דהוא בוסר, ופסולת פרי, א"ר כהנא לאתויי עינבי דכרין, ופי' התו' ענבים שהתליעו, דתרוייהו לא שייכי ליין, הרי מפורש שהעץ דצומחין עליו ענבים נקרא גפן. ובקראי דנביאים, בשופטים (ט', י"ב) במשל דיותם בן ירובעל איתא, ויאמרו העצים לגפן לכי את מלכי עלינו, דקאי על העץ שנקרא גפן. וביחזקאל (ט"ו, ב') איתא מה יהיה עץ הגפן, ולא נקרא עץ הענבים. ובהושע איתא (ב', י"ד) והשימותי גפנה ותאנתה, שקאי על העצים, ועוד קרא, גפן בוקק ישראל (י', א') שתרוייהו קיימי על העץ. וביואל (א', ז') שם גפני לשמה ואח"ז הגפן הובישה שקאי על העץ. ובשה"ש (ב', י"ג) איתא, התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר, שלא שייך לפרש אלא כשהענבים באו לכלל סמדר שהם עדיין על העץ, ולא על היין, וכמוהו הרבה. ושם אחר ליכא על העץ, בשביל הענבים. ולכן לכו"ע כשנתכווין לפטור גם הענבים בברכתו על היין יצא בברכה ראשונה. אבל לכתחילה אף שנתכווין להוציא את הענבים, כיוון שאין הכרח שיאכל הענבים, דהא שתה יין, דתו לא הווי ברכת בפה"ג לבטלה, לא יאכל את הענבים לאחר ברכת בפה"ג ושתיית היין, אלא רק כשנמלך אח"כ שוב לאכול ענבים, שאז וודאי שצריך לברך עליהם בפה"ע, כיוון ששוב לא נפטרו בבפה"ג, כהעצה בשע"ת סימן ר"ו ס"ק א', ובמ"ב ס"ק י'.
וברוצה לאכול גם זיתים ותמרים, הנה מזונות אף של תבשיל משעורים ואף משל שבולת שועל ושיפון, יש לעשות כהלבוש שהביא המ"ב בסימן רי"א ס"ק כ"ה ולהקדים במ"מ לשאר ברכות. ואח"כ בפה"ג, ואח"כ זיתים - אם שותה אז גם יין ואוכל זיתים - ומוציא כל הפירות שיאכל. ואם אינו אוכל זיתים, אלא תמרים ושאר פירות, יברך על התמרים, ומוציא שאר הפירות. ואם אינו אוכל גם תמרים, אלא ענבים ושאר פירות, יברך על הענבים, כשלא נתכוין להוציאם בברכתו על היין או שלא הי"ל יין, ויפטור שאר פירות. ואם אינו אוכל גם ענבים, יברך על התאנה, ויפטור שאר הפירות. ואם אינו אוכל גם תאנים, יברך על הרימון ויפטור שאר פירות. ואם אינו אוכל גם רימונים, כל הפירות שיאכל שווין, אם כולם חביבים בשווה. עיין במ"ב בפרטיות בזה בסוף ס"ק ל"ה, ועוד הרבה פרטי דינים, וכולם ברורים.
[יד]. בעניין מלבין פני חבירו ברבים שאין לו חלק לעולם הבא שכתב הרמב"ם שהוא רק ברגיל בזה
והא דכתב הרמב"ם בפ"ג מתשובה הי"ד על מלבין פני חברו ברבים שאין לו חלק לעוה"ב, שהוא דווקא אם רגיל בזה, שהוקשה לכתר"ה מאין מקורו. הנה על עצם הדבר שדווקא כשרגיל בזה אין לו חלק לעוה"ב, אין צורך לבקש מקורים שיהא זה דבר מפורש בגמ'. דהרי לא שייך שיהא מלבין פני חברו - שתניא רק שהוא כאילו שופך דמים בב"מ דף נ"ח ע"ב, והוצרך ר"נ בר יצחק ליתן טעם משום דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חיוורא - עדיפא מרוצח ממש, שלא נאמרה בו חומר זה, דאין לו חלק לעוה"ב. שלכן צריך לומר דהוא רק ברגיל בזה, דאינו חושש לרציחה זו, שלא מת ממש, אף שיודע ג"כ שהוא צער גדול להאדם כרציחה. או שלא מחשיב זה לרציחה כלל, דהוא כופר בטעם זה שאמרו חכמים כלל. והרגיל בדבר זה תמיד משמע דהוא מחמת שאינו חושש לרציחה, שהרי תניא דהוא כאילו שופך דמים. דאם אך היה נזהר בזה מלהתרגל בהלבנת פנים מאחר שאמרו חכמים שהוא כאילו שופך דמים, אף שאינו מבין הטעם, נמי וודאי יש לו חלק לעוה"ב. אבל כשאירע איזה פעם שבייש את חברו בהלבנת פנים, הא אפשר שאף שחושש לרציחה כזו דהלבנת פנים, נמי אירע זה מצד יצר כעסו ויצר גאוותו וכדומה, שאירע לפי שעה, שאין לדונו אלא על מעשה חטא זה. שאף שהוא חטא גדול וחמור מאד, הוא וודאי קיל הרבה מרציחה ממש, שיש לו חלק לעוה"ב. ולכן עצם הדבר וודאי ברור שהוא דווקא ברגיל. וכן בכל מה שחשב שם הרמב"ם, הוא דווקא ברגיל בזה.
אך לפ"מ שכתבו מפרשי הרמב"ם בכמה מקומות, שלא נקט דבר שלא נמצא מפורש, בלא לשון יראה לי, לכאורה לא מתורץ עדיין. ואולי סובר הרמב"ם שהוא פירוש הא דא"ר חנינא שם בב"מ, לפי מה דמפרש הגמ' את דבריו, כל היורדין לגיהינם עולים חוץ משלושה שיורדין ואין עולין, ואלו הן הבא על א"א והמלבין פני חברו ברבים והמכנה שם רע לחברו, שהקשו התוס', דהא הבא על א"א יש לו חלק לעוה"ב. שהרמב"ם יסבור שפירושו שאף כל הרגיל לעבור על איזה מצווה יורדין לגיהינם ועולין, חוץ מאלו שלושה, שהרגיל בהן אין עולין, שלכן הוא כמפורש שהוא דווקא ברגיל בהן. ויהיה חמור ממומר לעבירה אחת, שנקט הרמב"ם בה"ט שאין לו חלק לעוה"ב, אף בכל לאו, כגון ללבוש שעטנז ולהקיף פאה. דהתם כתב הרמב"ם דהוא דווקא כשעושה להכעיס, ובאשת איש הוא אף לתיאבון. ואף שלא נמצא ברמב"ם הא דהבא על א"א ברגילות שאין לו חלק לעוה"ב, אולי לא פסק הרמב"ם כר' חנינא, בבא על א"א אף ברגילות, עכ"פ סובר כן לפרש את דבריו. וא"כ אף במה שנקט ר' חנינא במלבין חברו ומכנה שם רע לחברו, נמי הוא רק ברגיל בהן, ובאלו דמלבין ומכנה פסק כר' חנינא. ונמצא שיש מקור מפורש בגמ', שלכן לא כתב ע"ז יראה לי.
[טו]. בהא שספר עזרא הושמט בטעות מסדר הכתובים שמנה הרמב"ם
ובדבר שברמב"ם פ"ז מס"ת הט"ו הושמט עזרא בסדר הכתובים שהרגיש כתר"ה, ברור שהוא טעות סופר מאיזה מעתיק (ובאמת בדפוס רומי משנת ר"מ איתא עזרא, וההשמטה היא טעות המדפיסים המאוחרים), ופלא על שלא הרגישו רבותינו מפרשי הרמב"ם ולא תיקנו. ודבר כזה פשוט שרשאין לתקן בפנים, שלא שייך לומר שבכוונה השמיטה הרמב"ם מאיזה טעם, רק שאנחנו אין יודעין לתרץ. דהא עזרא הסופר כתבו שהיה גדול מאד, שר' יוסי אמר בסנהדרין דף כ"א ע"ב שהיה ראוי עזרא שתינתן תורה לישראל על ידו אלמלא קדמו משה, ונשתנה על ידו הכתב, מכתב ליבונאה לכתב אשורית. ולהא שהיה ראוי עזרא שתינתן תורה לישראל על ידו, כו"ע מודו, ולכו"ע נכתבה ברוה"ק, ומטמא את הידים. וכמה דינים נלמדו מעזרא, ומנחמיה שהוא ג"כ מספר עזרא. ועיקר דין החרם והפקר ב"ד הפקר ילפינן מקראי דעזרא (יבמות דף פ"ט ע"ב), שלכן ברור שאיזה מעתיק טעה והחסיר תיבת עזרא. ורשאין לתקנו בפנים הרמב"ם אך טוב לציין בגליון שתיבת עזרא נשמטה בטעות ע"י איזה מעתיק שהדפיסו ממנו.
[טז]. בעניין שמי שהגיע להוראה חייב להשיב להשואלים אותו דבר הלכה
הנה מה שכתבתי בהקדמה לשו"ת אגרות משה או"ח ח"א, דכשבא אחד לשאול דבר הלכה למעשה אצל אחד שהגיע להוראה, מחוייב להשיבו ואסור לשלחו לחכם אחר, הוא אמת. כדמוכרח זה מהא דדוד המלך שהשיב לנשים שבאו לפניו לשאול בשפיר ובשליא, שהוצרך ללכלך ידיו (ברכות דף ד ע"א) שאין זה כבוד למלך. אף שהיו חכמים הרבה בירושלים, שהיו גם מוסמכים ובקיאים בכל התורה, וראויין אף לישב בסנהדרין, ולדון דיני נפשות, וגם הסנהדרין עצמן היו שם. דהוא מכיוון שבאה האשה לשאול ממנו, לא היה רשאי לשלחה ממנו לחכם אחר. אבל וודאי שלהתמנות להיות מורה הוראה ליכא חיובא, ורשאין להתרחק מזה כל זמן שאיכא אחרים כמותו, כמפורש בחו"מ סימן ח' סעיף ג', שכן דרך חכמים.
ומה שהקשה כתר"ה מפי' ר' יונה באבות פ"ד מ"ז, שא"ר ישמעאל בר' יוסי, החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא, שכתב, ואע"פ שכתוב שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, וכתוב צדק צדק תרדוף, שמצווה לדון את הדין, זהו במקום שאין שם דיינים אחרים, אבל כל זמן שיוכל לחשוך את עצמו טוב לו להשליך עולו על אחרים. הרי שמותר, ואף מצווה, למורה הוראה לשלוח השואלים לאחרים. הנה הוא בדיני ממון דווקא, שבאין הבעלי דברים לפניו, שאין זה שאלת הלכה למעשה על דבר ברור, שהרי אפשר שמשקרין, וצריך להכיר מדבריהם, ומחקירה ודרישה, לפי"מ שאפשר להדיין להבין, אם אין משקרין, וגם כשמביאין עדים צריך הדיין להכיר שמעידין אמת. שזה אף שהוא הגדול יותר בעיר, רשאי שלא לקבל - אף שגם בזה איכא מצווה אף לקבל עליו להתמנות - כשיש אחרים שיקבלו זה, אף שהם קטנים ממנו. והטעם, משום שאף שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, כדאיתא בסנהדרין דף ו' ע"ב, ופרש"י, לפ"מ שעיניו רואות, לידון, ויתכוין להוציאו לצדקו ולאמיתו ושוב לא יענש, מכל מקום שייך שיחוש שמא לא יעלה בידו אף מה שאפשר, משום שלא נתחכם כל כך להבין לשון שקר דאנשי מרמה.
ועיין בתוס' ב"ב דף ח' ע"ב ד"ה דין אמת לאמיתו, אמת, לאפוקי דין מרומה, אע"ג שהעדים מעידין אותו אין מחתכין אותו, כיוון שיודעין שמשקרין. וגירסא זו תמוה, שזה אסור לדון כמפורש בשבועות סוף דף ל' ע"ב, שאם דן ע"פ עדים אלו הוא עובר על מדבר שקר תרחק. היינו אף שאין בידו לפוסלן, דמ"מ הוא שיודע שמשקרין אסור לדון, אף שב"ד אחר שאין חוששין שהעדים משקרין יהיו מחוייבין לדון על פיהם, עיין בחו"מ סימן ט"ו סעיף ג', ואם כן אין שבח מיוחד לדיין שדן כך. וצריך לגרוס כדאיתא בתוס' מגילה דף ט"ו ע"ב ד"ה זה, דבדין מרומה צריך לחקור העדים בטוב עד שיתברר האמת. והוא כתירוץ רב פפא בסנהדרין דף ל"ב ע"ב, דהא דתנן אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, הוא בדין מרומה, אף שבעצם אין דיני ממונות צריכין דרישה וחקירה, דהרי מכשרינן שטרות דניתזמו על הזמן שכתוב בהשטר, מטעם דשמא איחרוהו וכתבוהו. וריש לקיש דורש לזה הקראי, דבאחד כתיב בצדק תשפוט עמיתך, ובאחד כתיב צדק צדק תרדוף. דבדין מרומה צריכין הב"ד לדקדק בו ביותר דרישה וחקירה. וכתבו התוס' (סנהדרין שם), לא שיודעין הב"ד בו שהוא מרומה, דא"כ אין לדונו כלל, כדדרשינן בשבועות מדבר שקר תרחק. וכוונתם שבמקום שיש לחוש שישקרו בדבריהם צריך לחקירה ודרישה, שהוא כמעט ברוב בע"ד, וכן בעדים, לבד משטרות שרובן אם אך נכתבו כהוגן אין בהם חשש, משום שלא חשידי לזיופי.
עכ"פ כיוון שאיכא עניין דין מרומה, שזה צריך הבנה והכרה גדולה, שייך שיחושו יראי ה' שמא לא יוכלו להכיר ולהבין שהוא דין מרומה. וגם ששייך לחוש שמא לא יוכל לדרוש ולחקור היטב, כי אינו בקי כל כך להבין מעשה רמאין ולשונות הרמאין. ולכן אף שליכא דעדיף מיניה, אם אך נמצאו ת"ח הראוין לדון שיקבלו עליהם, רשאין לחוש לשמא לא יבין אם הוא דין מרומה ולא לדון. אבל כשנשאל על מעשה ברורה איך הוא לפסק הלכה, מוכרח להשיב כשהוא ראוי לזה, ואסור לו למנוע מלהשיב, ולומר שישאל מאחרים מומחין כדכתבתי בהקדמתי.
[יז]. אם לומר הבדלה מעומד או מיושב, ואם צריכים החתן והכלה לכוין לצאת בברכת בפה"ג שבאירוסין ובנישואין
הנה מנהגא דעלמא הוא שמבדילין מעומד, שאין מחשיבין זה לברכות אכילה ושתיה. ובעצם הא מסתבר כן, שאף דאסור לאכול ולשתות קודם הבדלה, לא שייך מצות הבדלה לאכילה, דאף אם לא יאכל כלל צריך להבדיל. ולרש"י הא אף בשביל ברכת בפה"ג אין צורך מצד עצם הדין לשתות ואם כן גם זו אינה ברכת הנהנין, דאף אם לא ישתה לא הוי זה ברכה לבטלה. דהא כתב בעירובין דף מ' ע"ב ד"ה ליתביה לינוקא, לשתותו לאחר שיברך עליו. דהאי המברך צריך שיטעום דקאמר, לאו דווקא קאמר אמברך, דה"ה כי שתי אחרינא. דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר, שתהא ברכת היין דבפה"ג שלא לצורך, ומכי טעם ליה אחרינא שפיר דמי. וטעמו של רש"י, משום דשייך לברך על הגפן על זה עצמו שמברכין עליו ברכת הקידוש והבדלה וכל הברכות, דזה גופא הוא חשיבות לברך ע"ז. ומטעם זה נוהגין במילה שנזדמן ביו"כ ליתן לתינוק הנימול, כדאיתא ברמ"א סימן תרכ"א סעיף ג', כדכתב הביאור המג"א בסק"ג. שא"כ לא שייך שברכת הבדלה יתחשב לברכות דאכילה, שדינן בישיבה, וא"כ היה לן להצריך דווקא בעמידה. וכן מפורש בתוס' ברכות דף מ"ג ע"א ד"ה הואיל, שעומדין בשעה שמבדילין, ותירצו על מה שפוטרין את אחרים מהבדלה, אחרי שליכא קבע דהוא דווקא ע"י ישיבה והסבה. אבל מסקי שנאה וטוב למבדיל ולהשומעין שישבו בשעת הבדלה, שיהא נראה כקבע, עיי"ש, ומזה התחילו הרבה להבדיל בישיבה, מחמת שכמעט כל הבדלות מוציא המבדיל גם את אחרים שצריך קביעות, שהוא דווקא בישיבה, לפי מה שנאה וטוב שמסקי התוס'.
ולמה שכתבתי שמסתבר דהבדלה לא שייך להחשיבו מברכות אכילה, ולרש"י גם ברכת בפה"ג דהבדלה היא רק ברכת המצווה, דהא א"צ מדינא לשתות, ושכן הא נוהגין לדינא במילה דנזדמן ביו"כ, שנותנין לתינוק הנימול, שלא שייך זה אלא לטעם רש"י, כדכתב המג"א, הא ניחא בפשיטות מה שמבדילין מעומד, מאחר שגם ברכת בפה"ג בכוס ברכה, הוא ברכה על עשיית המצוות בו ולא ברכת הנהנין. והתוס' שהוקשה להם, והוצרכו לדחוק שהוא מתוך שקובעין עצמן כדי לצאת ידי הבדלה קבעי נמי אכולה מילתא, לא סברי כרש"י שא"צ מדינא לשתות, אלא סברי דהוא ברכת הנהנין, שלכן לא ניחא להו תירוצם וסברי שהוא דוחק, שלכן מסקי שנאה וטוב לישב. שהב"י בסימן רצ"ו סובר מטעם זה שצריך לישב, כדמסיק, ואנו אין לנו אלא דברי התוס' שכתבו שנאה וטוב לישב. וכוונתו דמזה חזינן שהתוס' סברי שאינו תירוץ נכון, אלא תירוץ דחוק, דלכן סובר הב"י בסימן רצ"ו דאין לסמוך כלל על תירוץ זה, וצריך להבדיל דווקא מיושב, כדכתב בש"ע בסעיף ו' דאומר הבדלה מיושב, והוא ברוב הפעמים שמוציא גם אחרים בהבדלה.
אבל הב"י הביא מהאגור, שהביא מספר אגודה שא"צ לישב, דכיוון שקובעין עצמן לצאת ידי הבדלה קובעין נמי לבפה"ג, ולכאורה צריך להבין, דהא אותו תירוץ הוא שהתוס' סברי שהוא תירוץ דחוק, והאגור בשם אגודה סובר שהוא תירוץ נכון. וי"ל דהוא משום דהאגודה סובר כרש"י, שגם ברכת בפה"ג אינו בשביל השתיה אלא שהוא הודאה להקב"ה על מה שברא פרי הגפן שנוכל לברך עליו כל עניני קדושה. והוא ג"כ בכלל המשמח אלקים ואנשים שאיתא בקרא בשופטים (ח', י"ג) שהזכיר יותם בן ירובעל, גם חוץ למקדש, דלוקחים יין לקידוש היום שהוא מדאורייתא (משמע באגודה פסחים סי' פ"ה דהמקדש אינו צריך לטעום. אבל עי' אגודה שם סימן ע"א באדם היושב בתענית בשבת שלא יברך בפה"ג לבני ביתו. ואולי לא איירי לעניין הקידוש. ובעירובין סי' פ"ג כתב האגודה שהמקדש שלא טעם מלוא לוגמיו לא יצא, והיא מימרת הגמ' בדף ע"ט ע"ב, ואולי גם האגודה מפרש כרש"י שהוא לאו מדינא אלא מטעם גנאי, וגם אחר יכול לטעום). ועיין בתוס' פסחים דף ק"ו ע"א ד"ה זוכרהו, בסופו, שכתבו ועוד מצינו למימר דקידוש על היין ד"ת, אבל הא דהמברך צריך שיטעום זה מדרבנן, וכן הוא בהבדלה לדידהו. ויש הרבה מרבותינו הראשונים הסוברים דקידוש על היין דאורייתא, עיין בהגהות רעק"א ר"ס רע"א, והובא בביאור הלכה שם, וכן סובר האגודה (כן משמע ממה שסתם בנזיר סימן ב'. אבל עי' מש"כ בשבועות סי' ט' דנשים חייבות בקידוש דבר תורה, אבל על היין הווי דרבנן, או לטעום מן הקידוש הווי דרבנן. ובברכות סימן נ"ח כ' נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה וכו', פירש ר"י מה שמצריכין יין היינו מדרבנן, ואפילו לאנשים. ונראה שכוונתו במש"כ או לטעום הווי דרבנן, הוא כמ"ש התוס' בפסחים דטעימת היין הוויא דרבנן, אבל עצם הקידוש על היין הוא דאורייתא, וא"כ הביא האגודה סברת התוס' להלכה) וכתוס' פסחים.
ונמצא דשייך בפה"ג לברכת הקידוש וכן להבדלה, ע"ז שעל הגפן עושין קידוש והבדלה. ואף אם גם קידוש על היין אינו מדאורייתא, שייך אחר שהצריכו לקדש ולהבדיל על היין לברך ע"ז, שעל היין נתקן, אף שלא ישתו כלל. שלכן שייך להצריך גם ברכת בפה"ג בעמידה. וממילא חייבין גם לשתות, דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה ממנו אדם. וגם יוצאין בהברכה גם לשתות, אף שלא היתה בישיבה, מאחר דעיקר ברכת בפה"ג זו היא בעמידה, שגם בעמידה הוא קביעות לצאת לעיקר ברכתה, לכן לא שייך שלא יצאו לעניין השתיה, כיוון דעכ"פ הא נחשב כבירך בעצמו לעניין המצווה דקידוש והבדלה, וכשבירך בעצמו אף בעמידה הא היא ברכה שהותר לשתות. וזהו תירוץ האגור בשם האגודה, שיכולין לעמוד מצד טעם זה, שעיקר הברכה הוא בשביל המצווה דהבדלה שהוא בעמידה, לכבוד המלך שאנו מלווין אותו, שהוא אליבא דרש"י, שעיקר כוס זה לא בא לשתיה אלא למצווה דהבדלה, וגם הברכה דבפה"ג היא בשביל חשיבותו לברך עליו חיובי ברכות דמצווה, כקידוש והבדלה ועוד. וכן הא סברי התוס' פסחים בסופו דברכת בפה"ג שמברכין בקידוש מדאורייתא אין חיוב הטעימה אלא מדרבנן, דהא אין למידחק ולפרש בתוס' דקידוש על היין דבר תורה, כוונתם בלא ברכת בפה"ג, ונימא שהא דמסקי אבל הא דאמר המברך צריך שיטעום זה מדרבנן, כוונתם על המברך, שהוא על המברך ברכת הקידוש צריך שיטעום ובאמת אין ברכת בפה"ג דבר תורה. אין לומר כן, דהא לא אמר המקדש צריך שיטעום, אלא המברך צריך שיטעום, שלא שייך לשון זה אלא על המברך ברכת בפה"ג, ומכאן שקידוש על היין מן התורה כולל גם בפה"ג. אלא מה שאין חיוב לטעום מדאורייתא, הוא משום דסברי דשייך לברך בפה"ג על חשיבות לקדש ולהבדיל עלייהו, כדסובר רש"י בעירובין כדפירשתי, וכן הוא שיטת האגור בשם האגודה, וכדנהגינן, כדכתבתי לעיל.
אבל התוס' ברכות דף מ"ג ע"א לא סברי שתהא שייך ברכת בפה"ג על חשיבותו לקדש ולהבדיל עליו, אלא על מה שנהנים דישתו מן הכוס. ונמצא שאף בפה"ג דקידוש והבדלה הוא ברכת הנהנין, שלכן הא לפטור את השומעין מברכת בפה"ג הי"ל להצריך דווקא בישיבה כדהקשו. אך שמתרצי תירוץ בעלמא, דמתוך שקובעין עצמן כדי לצאת ידי הבדלה שהוא בעמידה, קבעי נמי אכולא מילתא. שהיא סברא בעלמא דעתה נחשב זה גם קביעות, אף שבעצם לא מצינו דאיכא צורך לקביעות להבדלה, דלכאורה יוצאין ידי הבדלה גם אלו שהולכין בשעת הבדלה אם אך ברור להם ששמעו כל ההבדלה, וכל קביעותא דאינשי להבדלה הוא כדי שישמעו היטב. שלכן מסקי התוס' שאין לסמוך על תירוץ זה, ולכך נאה וטוב למבדיל וגם לשומעין שישבו בשעת הבדלה. והב"י פוסק כן בדווקא, מאחר דהתוס' עצמן סברי שאין זה תירוץ נכון, דמתחילה הא כתבו ע"ז רק ושמא יש לומר, משום שלא מסתבר להו תירוץ זה, דלא כלשון האגור בשם האגודה. ונמצא שלרש"י ודעימיה יש להצריך להבדיל מעומד. ומכיוון שכתב הרמ"א בסימן תרכ"א שביו"כ מברכין על המילה ג"כ בכוס ונותנין לתינוק הנימול, שכתב המג"א שהוא אליבא דרש"י, הרי נמצא שנוהגין כרש"י, יש להבדיל מעומד (ועיין גם לעיל סימן ט"ז אות ה').
ואחרי שנתבאר זה שתלויין שני דינים אלו, להבדיל מעומד, ולברך ברכת אשר קידש בברית מילה ביו"כ על הכוס שמברכין עליו בפה"ג, נמצא מאחר שמנהג כל מקומות שלנו אנשי אשכנז שמברכין ביו"כ בברית מילה על הכוס, הוא כסתירה לאם יצריכו לישב כשמבדילין. ואדרבה אפשר לסבור כרש"י, ומ"מ לא יסגי בנתינה איזה טיפות לתינוק הנימול, שאולי אין להחשיב זה לשתיה כלל. שהיה אפשר לומר דאף שברכה לבטלה לא הוויא, משום דשייך לברך על החשיבות בשביל עשיית הברכות על כוס של יין, מ"מ יותר טוב לברך ברכת אשר קידש ידיד בברית מילה ביו"כ, שלא על הכוס, מאחר שאין חיובו דווקא על הכוס. אבל להמנהג שמברכין ביו"כ בברית מילה על הכוס, אין מקום לכאורה להצריך לישב בהבדלה.
אך שאיכא הרבה מבני תורה בזמן האחרון שהתחילו להתנהג כשיטת הגר"א בבאוריו לש"ע סימן רצ"ו, שכתב על אומר הבדלה מיושב שכתב המחבר, וכן עיקר, אבל בסידור הגר"א שנדפס מחדש, איתא וי"א משמו שהבדיל מעומד. וציין למטה לספר מעלות הסולם, הערה בשם הגר"ח מוואלאזין, שראהו שהבדיל מעומד. ומש"כ שם (והוא כנראה לההג"ר שריה דבליצקי שליט"א) דאפשר לומר שאולי הגר"א היה אז יחידי ולא הוציא אף אחד, כי עיקר הקפידא שצריך לשבת הוא משום להוציא אחרים, לא נראה לע"ד. דאם איכא חילוק זה והיה העובדא כן, לא היה מזכיר הגר"ח זה כלל. ואם הוא חדושא, היה אומר הגר"ח שראהו כשהיה מבדיל לעצמו, היה מבדיל מעומד. וגם מסתבר שהבדלה שהדרך הוא להבדיל להוציא את בני ביתו, אף אם נזדמן איזה פעם שהבדיל לעצמו, היה ג"כ מבדיל מיושב. וראיה מלשון המחבר, שכתב אומר הבדלה מיושב, סתם, שמשמע שבכל אופן הוא מיושב. אף שהוא מטעם שפסק כתוס' ברכות, שכתבו אחר שהקשו היאך אנו פוטרין זא"ז מיין ומהבדלה אחר שאין אנו לא יושבין ולא מסובין, דאף שתירצו, מסקי לכך נאה וטוב למבדיל וגם לשומעין שישבו בשעת הבדלה והרי לא שייך זה אלא כשמוציא אחרים. אלא צריך לומר דכיוון דברוב הבדלות הוא מוציא גם לאחרים, דהא עיקר מה שעושה הבדלה גם בביתו הוא להוציא את ב"ב, דהוא עצמו היה יכול לצאת בביהכ"נ, שהוא עוד ברוב עם, צריך להבדיל בכל אופן, אף כשמבדיל רק לעצמו, ג"כ בישיבה. שלכן אם הגר"א סובר ג"כ כהמחבר, הי"ל להבדיל בישיבה אף כשמבדיל רק לעצמו. ולכן משמע שהגר"ח מצד מעשה זו נסתפק שמא חזר בו הגר"א ממש"כ בבאורו לש"ע, ולכן הבדיל מעומד, ונמצא שלא ברור לנו שיטת הגר"א הלכה למעשה. וא"כ אף אלו שנוהגין לעשות בכל דבר כהגר"א אין ידוע איך צריכין לעשות. ולכן כיוון שלעשות דלא כפסק הרמ"א הוא הוצאה ממנהג דכל בני אשכנז שנוהגין בכל הדברים כהרמ"א, ובפרט שגם התוס' עצמן הא כתבו שכן היו נוהגין, אך שכתבו שטוב ונאה שישבו, שהוא לשנות ממנהגא, לכן כיוון שהכלבו והאגור בשם האגודה תירצו, והוא אליבא דרש"י, יש לנו לעשות כהרמ"א שהעיד שכן הוא מנהג. שלכן אין לך לשנות מנהגך ומנהג בית אביך להבדיל מעומד. ואדרבה תמוה על אלו ששינו ממנהגם להבדיל מעומד והתחילו להבדיל מיושב. איברא דגם אני מבדיל מיושב, והוא משום שכן היה מנהג אאמו"ר זצ"ל, וממילא גם בני ואולי גם הרבה מתלמידי עושין כן. אבל עכ"פ ל"ד לשאר דברים, אף לאלו שעושין כהגר"א, כיוון שאינו ברור דעת הגר"א למעשה. וגם איכא טעם גדול להבדיל מעומד, שלפ"מ שבארתי הוא קצת סתירה למנהגנו ממילה שחל ביו"כ כדלעיל.
והנה בחופה, הא נוהגין שהרב מסדר הקידושין מברך על כוס ברכת אירוסין, ומברך בפה"ג, וכן על ברכת הנישואין. ואין שותה הרב מכוס האירוסין, וכן אין שותה המברך ברכת הנישואין, רק נוהגין ליתן להחתן והכלה שישתו. ולשיטת רש"י ניחא זה, משום שאף אם החתן והכלה טרודין ולא כיוונו לצאת, נמי לא היתה ברכת בפה"ג ברכה לבטלה. ואף אם לא ידעו החתן והכלה שצריך לכוין לצאת, נמי אינה ברכה לבטלה. ומצד איסור ליהנות בלא ברכה, אולי ליכא, כיוון שמה ששותה הוא מצד כבוד הברכה שלא יהא גנאי לכוס של ברכה, אין בזה משום נהנה בלא ברכה. דע"ז הא ליכא הסברא דאסור לאדם שיהנה בלא ברכה, דמסיק בברכות דף ל"ה ע"א, שהוא עיקר הטעם על מה שחייב האדם לברך ברכת הנהנין, מאחר דכל טעימתו של החתן אינה מצד שרוצה ליהנות, אלא הוא מצד הברכה שברכו בשבילו. ואף שהוא ברכת בפה"ג, דעל יין הא אמר שם דאיכא לימוד מקרא דקודש הילולים, שלכל הפחות קאי אכרם לעניין ברכה לאחריו. והברכה לפניו אתיא מק"ו, כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כ"ש. ואם כן אין זה מצד האיסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, שע"ז איכא הסברא שלא שייך זה כשכל השתייה היא משום הברכה, אלא מצד גזרת הכתוב לברך על הגפן, ואם כן לא יוכלו החתן והכלה לשתות אם לא כוונו לצאת. הנה למסקנא משמע דהוא רק מצד הסברא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, דהא נקט זה בלשון אלא סברא הוא. ובתד"ה לפניו הא כתבו דלאו ק"ו ממש הוא, מדמפורש דברכה שלפניה הוא דרבנן, מהא דבעל קרי אינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, במתני' דף כ' ע"ב, ואפילו ר' יהודה לא פליג לומר שמברך, אלא משום דעשאן כהלכות דרך ארץ. וכן צריך לומר דגם הסברא אינה ברורה להחשיב מצד זה דאסור ליהנות וכו' שחיוב הברכה הוא דאורייתא, מאותה הראיה דהביאו התוס', דלאו ק"ו גמור הוא. דהא אם היתה סברא גמורה וברורה, היה זה ג"כ מדאורייתא, כדאשכחן בכמה דוכתי, דסברא גמורה נמי הוא מדאורייתא. אבל לשיטת התוס' ברכות לא שייך טעם זה, ואין לסמוך ולומר שבעצמן יכוונו לצאת, במדינה שיש הרבה אינשי שאין יודעין כלום, וגם שאינם שומרי תורה. ולכן הנכון שהרב המסדר יאמר להחתן והכלה שיכוונו לצאת בהברכות דבפה"ג, וגם על ברכת האירוסין, וכן על בפה"ג דברכת הנישואין, מאחר שנהגו ליתן להחתן והכלה לשתות. ועל השש ברכות דנישואין נמי טוב לומר לחתן וכלה שיכוונו לצאת אף שאין הכרח כמו לברכת אירוסין.
[יח]. מי שיוצא בקידוש של אחר ויש לו לחם משנה משל עצמו, אם צריך לכסות הלחם משנה בשעת הקידוש
מקום שיש הרבה אינשי שאוכלין על הרבה שולחנות, כגון בישיבה שכל הבחורים אוכלין בחדר גדול אחד, ועל כל שולחן איכא לחם משנה, אבל יין לקידוש נותנין רק על שולחן אחד אשר שם מקדש בחור אחד, ומוציא כל הבחורים שבחדר, אשר בכל השולחנות, אם צריך לכסות בשעת הקידוש את החלות שעל כל השולחנות או שרק החלות שעל שולחן המקדש צריך לכסות. הנה מסתבר לע"ד בפשיטות, שצריך לכסות גם על כל השולחנות. ל"מ לטעם זכר למן שהיה מונח כבקופסא, טל מלמעלה וטל מלמטה, שהוא טעם היש מפרשים בתוד"ה שאין, בפסחים דף ק' ע"ב, שהוא עניין לחם המשנה מצד עצמו, לא מצד הקידוש דווקא, אלא אף לטעם השאילתות בתוס' וברשב"ם שם, דהוא דתיתי סעודתא ליקרא דשבתא, נמי הוא כן. דהא ליקרא דשבתא הוא לגלות את הלחם רק כשרשאין וצריכין לבצוע המוציא לאכול. דהא אף האוכלין על שולחנות האחרים לא הותרו לאכול - עד אחר שיצאו בהקידוש ששמעו מהמקדש על היין - הפת דעל השולחן שלפניו, אף שהיה הקידוש על שולחן אחר. וכל מה שהיה שייך להסתפק, היה לטעם הירושלמי שהביא הטור (סימן רע"א), שלא יראה הפת בושתו שאין מקדשין עליו אלא על היין. וכיוון שהם לא עשו קידוש, אלא יצאו ממי שקידש על שלחן אחר, לא ניכר כל כך על שאר השולחנות מאיזה קידוש יצאו, אם מקידוש שעל היין או על הפת. אבל מסתבר דגם זה נחשב היכר דאין הם מקדשין על הפת, דאם לא מחמת שרוצים לקדש דווקא על היין, היו מקדשין על כל שולחן ושולחן על הפת בפני עצמן. דבשביל ברוב עם לא מסתבר להצריך לחכות עד אחר שיהיו מוכנים כולם בנט"י, לשמוע הקידוש מאחד. אלא וודאי מה שלא קידשו הוא משום דבשולחן ההוא איכא יין, ומקדש על היין. ולכן נמצא שלכל ג' הטעמים, צריך לכסות הפת שעל כל השלחנות. יט. איך לעשות בנפילת אפיים שלא להראות כמשנה מן המנהג
ומה שראו אותי בנפילת אפיים ששתי ידי הם כמו כרוכות זה בזה, מונחות על השולחן שעלייהו אני נופל, הנה איני משנה מהכרעת הרמ"א, דבשחרית שלבוש בתפילין ביד שמאלו יטה ראשו על צד ימין, ובמנחה שאין אנו נוהגין להניח תפילין, על שמאלו, בסימן קל"א סעיף א'. אבל כיוון שאיכא אלו שנוטין גם בשחרית על צד שמאל, כהמחבר, משום שכן היה נוהג הגר"א, ואין חוששין אף כשהקהל עושין כהרמ"א, לכן אני נופל כששתי ידי כרוכות, שלא ניכר כל כך לאיזה צד אני נוטה. ואין בזה משנה ממנהג ביהכ"נ הנוהגים כרמ"א, כיוון שניכר בעצם למי שמעיין היטב.
מה שהביא כתר"ה שראה במנהגי חת"ס, שבעת שלמד אצל מהר"נ אדלר עשו שניהם בכל יום נפ"א בפישוט ידים ורגלים, לא שייך למילף מינייהו. דהא לא מובן מתי עשו זה, שבביהכ"נ ודאי לא עשו, ולהתפלל ביחידות בשביל זה אי אפשר. ובהפסק גדול עד שבאו לביתם, ג"כ א"א. ולכן מה שעשו גדולי עולם לעצמן, לא שייך לדינא ואין יכולין אנחנו לעשות זה.
[כ]. תוקע מסמר בעץ בשבת במה עובר, ובעניין עשה דתשבות
בתוקע מסמר לעץ בשבת, ששאל כתר"ה איזה לאו עובר. בלשון זה לא מובן השאלה, דאם אך הוא אסור מן התורה מדין מלאכה, הוא עובר על הלאו דלא תעשה כל מלאכה המפורש ברמב"ם פ"א דשבת ה"א, שנאמר בעשרת הדברות. ואף שנאמרו עשרת הדברות שני פעמים בתורה, בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן, נחשבו זה כחד. וקרא דלא תבערו אש (שמות ל"ה, ג') אף למ"ד לחלק יצאת, כיוון שנכתב בשביל חידושא דלחלק, לא נחשב זה עוד לאו, אף לא לעניין הבערה. אבל כוונת כתר"ה הוא איזה מלאכה הוא עובר, או כוונתו הוא אם יש חיוב דסקילה במזיד וחטאת בשוגג, או שהוא רק מדרבנן. הנה בתוקע בכותלי הבית הוא מלאכה דבונה, אם יש צורך להבניין, כגון שהיה איזה נסר מהכותלים עומד ליפול, ותקע שם מסמר להחזיקו שלא יפול. וכן בתוקע מסמר בעצים שהוא ליפות את הבניין, נמי היא משום בונה. ואם הוא בעץ תלוש, אם הוא שע"י מסמר זה שתוקע בחתיכת העץ יוכל להוציא דלי שנפל לבאר, הרי נעשה בזה כלי, וחייב לתוס' משום בונה. דבבונה גמור, חייב גם בכלים משום בונה. ולרש"י דאין בניין בכלים אף בכה"ג, ועשיית כלי כשהוא בניין גמור הוא חייב משום מכה בפטיש. עיין ברש"י שבת דף מ"ז ע"א ד"ה חייב, ובדף ע"ד ע"ב ד"ה ואי חייטיה, ובתוס' שם ד"ה חביתא, ובדף ק"ב ע"ב ד"ה האי. וגם הרמב"ם סובר כתוס' בפ"י הי"ג עיי"ש במ"מ. ואם הוא תוקע מסמר לסתום נקב בכלי עץ, וגם לא יהיה גמר מלאכה, אין בזה חיוב מלאכה, מאחר דאין בניין בכלים כה"ג לכו"ע, וגם מכה בפטיש אינו. ויהיה אסור רק מדרבנן על מה שעשה משום איסור מלאכה, לבד משום איסור טלטול מוקצה. ואם הוא שלא לצורך דאין בזה שום תיקון, וכ"ש כשהוא מקלקל, ליכא חיוב מיתה וקרבן אף כשעושה בבית. אבל ג"כ יהיה אסור גם משום מלאכה דרבנן, לבד האיסור טלטול מוקצה.
אבל הא איכא עשה דוביום השביעי תשבות (שמות כ"ג, י"ב) שכתב הרמב"ם ברפ"א שביתה בשביעי ממלאכה מצוות עשה שנאמר וביום השביעי תשבות. שמסתבר שהעשה אינו דווקא על גדרי המלאכה דחיוב סקילה וחטאת, אלא אף על דברים של היתר שלא יטרח בהו שלא לצורך עתה, כמו לקבץ האבנים שנמצאים בחצרו שהוא רה"י, ואף בביתו. וגם אף כשהוא לצורך היום, כשהוא טירחא גדולה לפני איש אחד, ודרך לעשות זה בשניים, יהיה אסור לעשות זה בעצמו. ועיין ברמב"ם רפכ"א, שכתב נאמר בתורה תשבות, אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, שפשוט משמע לע"ד מה שכתבתי, דאף מדברים שלא שייכי כלל לחשיבות מלאכה חייב לשבות מהן, היינו שלא יעשה יותר מכפי הצורך בכלל. ואף כפי הצורך אסור לאחד לעשות יותר מכפי הראוי לאדם לעשות, אפילו כשיש לו כח לזה, וכ"ש כשאין לו כח. וגם מסתבר שאסור לאדם גם כפי הראוי לאדם לעשות, אלא דווקא פחות מהדרך לאדם אחד לעשות בימות החול, שיהא ניכר שהוא שובת. ואח"כ כתב עוד, שגם חכמים אסרו הרבה דברים משום שבות, שהתחיל לפורטם עד סוף פכ"ד. ולא כתב ביאור ופרטי דינים על מה שנאסר בעשה דתשבות, בהוספה על איסורי מלאכות, משום שלא חסר באור. וגם הוא כהקדמה על איסורי שבות דרבנן, שבשביל עשה זו שייך יותר לאסור כל איסורי שבות דרבנן. וזהו נראה גם בכוונת המ"מ בפירוש דברי הרמב"ם, במה שכתב כוונת רבינו היא שעד עתה ביאר מה שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות ע"פ הדרך שנתבארו עניניהן ושיעוריהן, היינו להתחייב סקילה במזיד והתראה, וכרת בלא התראה, וקרבן חטאת בשוגג, ועדיין היה אדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום, לכך אמרה תורה תשבות היינו שלא יעמול אפילו בדברים שאינם מלאכות, ואפילו בדברים המותרים לגמרי והוא כדבארתי.
ומש"כ המ"מ וכן כתב הרמב"ן בפירוש התורה שלו, לא ידוע לי בבירור. אבל אפשר שהוא על מש"כ הרמב"ן על קרא דזכור לקדשו, וטעם לקדשו, שיהא זכרוננו בו להיותו קודש בעינינו, כמו שאמר לקדוש ה' מכובד, והטעם שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש להיפנות בו מעיסקי המחשבות בהבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשנו בדרכי ה', וללכת אל החכמים. דלהיפנות בו מעיסקי המחשבות, הוא משמעותו פינוי גם מדברים המותרים. וגם איתא יותר מפורש, אבל בדרך אגב, בקרא אחרינא, דהוא בקרא דקדושים תהיו. דאחר שגמר לבאר פירושו במצוות קדושים תהיו, שבתו"כ איתא שפרושים תהיו שהוא מצוה כללית על האדם להתנהג אף בדברים המותרים בפרישות, שלא יהיה נבל ברשות התורה, שימעט בתאוותיו אף במותר, בין במשגל עם אישתו בין בעניני אכילה ושתיה מיין, ומאכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, וכה"ג בכל דבר, הביא דוגמאות שמצינו כעין פירוש זה בענייני ממון, אחר אזהרת פרטי דינים וכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל, ועשית הישר, שיכניס בעשה היושר והשווייה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, ומצינו כן בעניין השבת, אסר המלאכות בלאו, והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות. הרי מפורש שסובר דבעשה דוביום השביעי תשבות, הוא איסור עשה, לבד מעל איסורי המלאכות גם איסור עשה על טירחא בדברים המותרים, ולא ביאר אימתי הוא, ופשוט שהוא כדביארתי. ומסיק המ"מ דמש"כ הרמב"ם אחר זה, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, היינו שכתב הרמב"ם שלבד מה שהוא בכלל איסור העשה דתשבות, איכא דברים שאסרו חכמים משום שבות משני עניינים, יש שהוא מפני שדומין למלאכות, ויש מגזירה שמא יבא מהן לאיסור סקילה.
עוד כתב המ"מ, שיש לפרש כוונת רבינו שיש לשבותין של דבריהם סמך מן התורה מתשבות. ולפי' השני לכאורה ליכא איסור ממש דעשה, אלא על דברים שאיכא עלייהו לאו, ועונש סקילה וכרת, וחיוב חטאת, ואולי גם על תחומין, ומחמר, והבערת אש למ"ד ללאו יצאת, ואיזה מלאכה לאיסי (שבת ו' ע"ב שיש מלאכה שאין חייבין עליה סקילה), דניתוסף שאיכא גם עשה עלייהו. אבל הוא קרא לאסמוכי עליו איסור השבותין דרבנן, דאיכא חומר באיסורין דרבנן שיש עלייהו אסמכתא, יותר מן האיסורין שאסרו רבנן בלא אסמכתא על קראי (תוס' חגיגה י"ח ע"א ד"ה חולו של מועד). ויש גם דברים שאסרו בשבת בלא אסמכתא על קראי, והם ענייני טלטול דבפ' כ"ה ופכ"ו, וכדכתב הרמב"ם בסוף פכ"ד והוא הקדמה לפכ"ה ופכ"ו. אבל מה שנקט בסך הפרקים מפכ"א עד פכ"ה, הוא מאסמכתא על העשה דתשבות. אבל הוא פירוש דחוק מאד שיסתום הרמב"ם, שינקוט הרמב"ם לשון שיש לטעות כוונתו. והי"ל להתחיל הפרק בלשון הזה, דברים הרבה איכא שאסרו חכמים משום שבות, וסמכו אותן על הקרא, דנאמר בתורה תשבות.
ועיין בלח"מ, שלפי' ראשון אסורין מיני שבות מדאורייתא באיסור העשה דתשבות. דהוא כדמצינו באיסורי מלאכה דחוה"מ שנאסרו מה"ת, ונמסר הדבר לחכמים. ולפי' השני לא נאסר מה"ת, אפילו בעשה זו, אלא המלאכות גמורות שנאסרו בלאו וכרת וסקילה, אבל חכמים סמכו על קרא זה לאסור מה שאסרו השבותין. ומחמת שהוקשה לו דא"א שיהיו שבותין מדאורייתא, פי' כוונת המ"מ לפי' הראשון לעניין חצי שיעור. וזה תמוה דמה שחצי שיעור אסור מה"ת מסברא דחזי לאיצטרופי, הוא מקרא אחרינא כדדריש ר' יוחנן ביומא דף ע"ד ע"א, עיי"ש בתוד"ה כיוון, ובשבועות דף כ"א ע"ב ד"ה כרבי שמעון, ודף כ"ב ע"ב ד"ה אהיתרא, דגם לר' יוחנן חלה שבועה על פחות מכשיעור איסור. וכתבו התוס' והיינו טעמא, דכיוון דליכא אלא איסורא בעלמא, לא חשיב ליה מושבע ועומד. שא"כ הוא עוד איסור קיל מעשה, דעל איסור עשה ג"כ לא חלה שבועה.
אבל כוונת המ"מ בפירוש הראשון הוא ברור כדפירשתי כפשטות לשונו. אך בפירוש השני אולי פליג, וסובר דליכא גם העשה ליותר ממה שנאסר גם בלאו וכרת, אבל הא לא מסתבר כלל. אלא אולי כוונתו דמה שכתב הרמב"ם כאן הוא לעניין הסמך דגזירת השבותים שנקט בסך הפרקים שאחר זה, אף שהעשה דאורייתא הוא על העמל והיגיעה אף בעניני היתר, ולא פליג אפירוש ראשון לדינא, ובפרט אחר שהביא שהרמב"ן סובר כך, אלא לעניין הפירוש על מה שנקט הרמב"ם כאן, מפרש פי' שני. אבל הנכון יותר כדכתבתי, שלשתי הכוונות כתב זה הרמב"ם, גם לבאר שיש איסור עשה בטירחא, וגם לסמוך לעשה זה את השבותים דרבנן, דהא עד כאן לא כתב שאיכא איסור העשה גם על עניני היתר, וגם לשונו משמע שלחידושי איסורין מצד העשה מדאורייתא נקט, לא רק להראות מקום האסמכתא כדכתבתי, אבל לא הי"ל מה להאריך בזה פרטי דברים שהם מובנים לכל. אך מה שנקט הרמב"ם זה כאן, הוא שהוא הקרא השייך לאסמכתא לאיסור השבותים שתיקנו לאיסור, וזהו בהכרח גם כוונת המ"מ, אף שהוא דוחק קצת.
[כא]. קיום מצוות ניחום אבלים
הנה פשוט דהמצווה לנחם אבלים, אינו רק זה שמברכים אותו שהמקום ינחם אותו היינו שיתן לו חיזוק להתנחם. דבזה לבד אין האדם מתנחם ונעשה שקט ברוחו, שזהו עיקר התנחומין שחייבה תורה. אלא כדמצינו בחברי דאיוב שבאו אליו לנחמו, שהרבו לדבר אליו, וכן אליהוא, והקב"ה בעצמו, עד שנשקט רוחו עליו. ואיכא במו"ק דף כ"ח ע"ב, א"ר יוחנן אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל, שנאמר אחרי כן פתח איוב את פיהו, והדר ויען אליפז התימני. שלא שייך זה לעניין אמירת המקום ינחם אותך, שברכה זו שייך אף כשאין האבל אומר כלום. וכשעומדין בשורה, אומרים להם המנחמים תתנחמו מן השמים, בלא אמירת האבל שום דבר. אך שם אפשר לומר דעמידת אבלים במקום שעושין השורה לנחם, הוא כהתחלה בדיבור. וכן אפשר לומר גם במדות פ"ב מ"ב, דמי שאירעו דבר מקיף לשמאל, שואלין אותו מה לך מקיף לשמאל, ומשיב שאני אבל, ואומרין לו השוכן בבית הזה ינחמך, הוא כהתחלת דברים מצד האבל בזה שהשיב שאני אבל, אף שאין כוונתו לזה שישיבו לו. אבל יותר מסתבר לומר דאין זה התחלת דברים מהאבל, אלא דלתנחומים אלו שמברכו שהמקום ינחמהו וא"א לומר יותר, כמו בזמן השורה ובעזרה, וכן במנהג שקודם מזמור שיר ליום השבת נכנסין האבלים לביהמ"ד ומקיפין, ואומרים להם הקהל המקום ינחם אותך, אין צורך להתחלה דאבל, משום שאין זה חיוב התנחומין ממש, שהוא להשקיט את רוחו, שאינו יוצא בזה אלא בישיבה לדבר עמו. וכמו דאשכחן בסוף מו"ק דף כ"ח ע"ב, בעובדא שמתו בניו של ר' ישמעאל ונכנסו ד' זקנים לנחמו, ר"ט וריה"ג וראב"ע ור"ע, ששם הוא דינא דר' יוחנן דאין מנחמין רשאין לומר עד שיפתח אבל.
עכ"פ משמע שאמירת המנחמים המקום ינחם אותך, הוא רק גמר דברים של המנחמים להאבל. שלכן בזמן שלא שייך ממש עניין התנחומין, שהוא כשעומדים בשורה תיכף אחר הקבורה, שאין שאין שם מקום הישיבה להאבלים, וגם עייפים ויגעים עדיין מעניין הקבורה וכבוד המת, בהספדים וכדומה, הנהיגו רק לעשות מקצת מעשה התנחומין. וכן כשבאו לביהכ"נ קודם מזמור שיר ליום השבת, שאין כאן המקום לישיבת אבלות וגם לא הזמן לזה, הנהיגו לעשות הפחות שבתנחומים שאפשר. וכן הוא גם בעזרה, חייבו לנחם לכל הפחות במקצת תנחומין שאפשר. ולכן נוהגין זה אנשים שבאו לקיים מצוות תנחומין ממש, שיושבין ומתעכבין שם איזה זמן, ושמעו ודברו דברי תנחומין ממש, שבגמר דברים, כשכבר קיים מצוות התנחומין, לגמור בברכה זו דהמקום ינחם אותך, בשעה שפורש מבית האבלים לילך לביתו. שהרי התירו לומר ברכה זו להעם במקום תנחומים, בכל מקום שאירע להיות זמן קצר עם האבל. שלכן פורשין מן האבל בברכה זו. וכיוון שהוא פרישה, לא שייך לומר זה כל כך כשעדיין הוא יושב, אלא כשכבר עמד לילך מבית האבל לביתו, שניכר שהוא פורש שם לילך מבית האבל.
[כב]. ניחום אבלים בתשעה באב
ניחום אבלים פשוט שליכא בט"ב עד חצות, כיוון דאין לדבר אז דברי תנחומין. אך אם מוכרח לצאת מן העיר אחר חצות, ולא יהיה בעיר עד אחר ימי האבילות, מסתבר שצריך לילך להאבל אף בלילה, וקודם חצות ביום. כי זה שבא להאבל שיודע האבל שבא לנחמו, איכא בזה ג"כ מצווה דניחום אבלים אף שלא יאמר דברי תנחומין, ולכן עליו לקיים מה שאפשר. ומה שנוהגין לומר המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, יכול לומר אף בט"ב קודם חצות, כן נלענ"ד.
[כג]. החיוב לשמוע ברכת כהנים, ודין העומד בתפילתו בשעת נשיאת כפיים
וודאי דאיכא חיוב על כל אחד מישראל לשמוע ברכת כהנים, ולבוא כשהוא בעיר לביהכ"נ שיש שם כהנים, לשמוע הברכה. ורק הקילו בחול כשצריכין לעבוד בשדה, שאלו החשיבום לאניסי, כמפורש בתוס' סוטה דף ל"ח ע"ב ד"ה הא דאניסי, שמביאין מסוף ר"ה, דהני דקיימי במתא לא אניסי, שלכן אינם בכלל ברכה. ואצלינו שאין נשיאת כפיים אלא ביו"ט שכולן נמצאו בעיר, מחוייבין כל ישראל כשאינם חולים לבא לשמוע ברכת כהנים. ונשי שיש להן בנים קטנים, הן אניסי מלבוא וישנן בכלל הברכה. וכן המשמשין להחולים, הן אניסי, ופטורין מלבוא מטעם אניסי, וישנן בכלל הברכה. ונצטרך לומר בהא דברכות סוף דף ז' ע"ב, דר' יצחק אמר לר"נ, מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי. שהשיב, לא יכילנא, וטריחא לי מלתא לכנופי בביתו עשרה, שהיה זה בתפלת המנחה שליכא נ"כ, או שלא היה כהן בעיר, או שגם אז במקומו של ר"נ לא עלו כהנים לדוכן אלא ביו"ט. ולכן מסתבר שמחוייבין אלו שעשו שלא כשורה, ועמדו להתפלל שמונה עשרה סמוך לבית הכנסת לשתוק בתוך תפילתם, ולשמוע ברכת כהנים אך האמן לא יענו כשאין בטוחין לחזור לתפלתן. ולעניין השתיקה לשמוע ברכת כהנים, הוא מילתא דפשיטא, דהא ליכא שום עניין הפסק, לא רק לרש"י שהביאו התוס' ברכות דף כ"א ע"ב ד"ה עד, דמי ששומע מפי החזן קדיש או קדושה ישתוק וישמע. אלא אף לר"ת ולר"י החולקין עליו, וסוברין דכיוון דשומע כעונה הוא הפסקה, מכל מקום גם לדעתם נמי יכול לשמוע ברכת כהנים, דהא אינו צריך לענות כלום, אלא רק לשמוע, שגם לדידהו ליכא הפסקה. אבל מסתבר דאם הוא עומד בתפלתו אצל כותל מזרח שהוא אחורי הכהנים, הוא רשאי ומחוייב לילך משם ולעמוד בפני הכהנים, דהליכה לצורך הזה נמי אינו הפסק. ואף שלא ראיתי מפורש דין זה, מסתבר לע"ד כן בפשיטות.
[כד]. בעניין סמרטוט שמניחין עליו רטיה, אם יש בו איסור כלאים
וסמרטוט שמניחין עליו רטיה, מלוגמא או איספלנית, ומניחין על המכה, הנה ברמב"ם פ"י מכלאים הי"ט, כתב אע"פ שבשרו נוגע בהן, הרי אלו מותרין, שאין דרך חימום בכך. וכתב בכ"מ שהוא תוספתא, וברדב"ז הובא לשון התוספתא, איספלנית מלוגמא ורטיה, אין בהן משום כלאים. ובכ"מ כתב גם שכן משמע בירושלמי סוף כלאים. אבל בב"י סוף סימן ש"א, כתב שתי פעמים שהוא מתוספתא ולא כתב שהוא מירושלמי. ועיין בביאורי הגר"א סימן ש"א ס"ק כ"א, שמירושלמי משמע דאסור, ותלה זה במחלוקת רבא ור' אשי בביצה דף ט"ו ע"א, וגורס במקום אמר רבא, כגירסא שלפנינו, אמר רב פפא, הני צררי דפשיטי אין בהן משום כלאים (רש"י, צררי דפשיטי, שצרורין בו מעות מותר לתיתן בחיקו, שהמעות מקשין אותו ואינו מחמם), דבזרני (רש"י, שצרור בהם זרעים) יש בהן משום כלאים, שכן הוא גירסת הרא"ש בסוף הלכות כלאי בגדים, שהוא ברא"ש פ"ט דנידה. ור' אשי פליג ואמר אחד זה ואחד זה אין בהן משום כלאים, לפי שאין דרך חימום בכך. ור' ירמיה דירושלמי (שבעי היו בראשו פצעיות, יהב סיפלני דסמרטוט דעמר על חדא, וספלני דסמרטוט דכיתן על חדא, אם אסור משום כלאים, ואמר ר' יוסי שאין לך אסור אלא נשוך בלבד. משמע שאם הסמרטוט הוא כלאים ממש, אסור אף שיש בו איספלנית) הוא כר"פ, ואנן קיי"ל כר' אשי. וסמרטוט שמניחין עליו רטיה, או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהן דמי לצררי דבזרני, ולכאורה יש למחוק מהכ"מ זה שכתב שכן משמע מהירושלמי. עכ"פ לדינא מותר, דאין בה משום כלאים, כדאיפסק ברמב"ם וטור וש"ע סעיף י"ד. אבל פשוט שאם מניחין על סמרטוט הרטיה עוד בגד להחם ממש, אף שלא טוב החימום להמכה כדאיתא בב"ק דף פ"ה ע"א, מ"מ יהיה אסור, כיוון שדרך האינשי לאגד כדי להתחמם. אבל הוא דווקא כשאגד כדרך האינשי, דאם אגד באגד יתירא מסתבר שלא יהיה איסור כלאים, אף לרבנן דמחייבי לחובל (בב"ק שם, אם כיסה הנחבל את מכתו באגד מפני הצינה ומחמת זה עלו בה צמחים, כיוון שסבירא להו דמותר לנחבל לעשות כן) מחמת שאיכא אינשי דקשה להו לסבול צינה, ואוגדין באגד יתירא, דמ"מ וודאי הן מועטין, שוודאי שלעניין כלאי בגדים יש להחשיב זה אין דרך חימום בכך. ואף שיש מקום לומר דאין דרך חימום בכך שמותר, הוא דווקא כשאין כוונתו לחימום, אבל בכוונתו לחימום אף שאין דרך חימום בכך אסור, לא משמע כן, דא"כ איך סתם להתיר בדברים שאין דרך חימום בכך, והל"ל דהוא דווקא כשגם אין מתכוין לחימום. אלא משמע שמותר בכל אופן.