אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין
סימן יט
סומא אם מותר לצאת במקל בשבת
יום א' כ"ה שבט שדמ"ת. למע"כ נכדי היקר הרה"ג מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א.
בעניין מה ששאלת אודות אשה סומית, ה' ישלח לה רפואה שלמה במהרה, אם מותרת לילך במקל ברה"ר בשבת.
הנה בעצם העניין דהליכה במקל בשבת וי"ט לאינשי שקשה להם ללכת בלא מקל, בשו"ע או"ח סימן ש"א סעיף י"ז איפסק בחיגר שאפשר לו לילך זולתו, היינו בלא מקל, דאסור. ופשוט שהוא אף שרק בקושי הולך בלא מקל, נמי אסור. דאי לא כן, פשיטא, דהרי הוא ככל אדם. אלא דאף שקשה לו ההליכה בלא מקל, כיוון דעכ"פ יכול לילך גם בלא מקל, אסור לילך במקל. ובסעיף י"ח איפסק גם שסומא אסור לו לצאת במקל, והוא מגמ' ביצה דף כ"ה ע"ב, דת"ר אין הסומא יוצא במקלו. ופרש"י, דהווי דרך חול, וזילותא די"ט הוא. וברא"ש שם (סי' ה') איתא משום דהסומא אין לו צורך למקל להילוכו, אלא לתרוצי סוגיא עביד. ובמג"א שם ס"ק כ"ח, כתב בטעם איסור סומא, כיוון דיכול לילך בלא מקל, ונראה דהוא פירוש על טעם הרא"ש.
אבל הא לכאורה תמוה, מאחר דההיתר דאינו יכול לילך כלל בלא מקל, הוא משום דכמנעלים דידיה חשיבא, כמפורש ברא"ש שם, מ"ט לא יתחשבו גם כמנעלים דידיה בשביל זה שיותר טוב לו לילך במקל, מחמת איזו סיבה שהיא. וי"ל דנהי שמנעלים ממש, אף כשניחא לו יותר לילך בלא מנעלים, אלא יחף, או בכריכת סדין וכדומה, נמי מותר לצאת במנעלים - הוא משום דמנעלים הוא לבוש. שלבד עניין הליכה, הוא בגד ככל בגדים. אבל המקל, שאין בו עניין לבישה, וכל עניין חשיבות בגד הוא מצד ההליכה, שיותר טוב להאדם לילך במקל, כמו שאיכא לאינשי מעלה והנאה לילך במנעלים, שגם בשביל זה יש להם חשיבות בגד - הוא דווקא כשאינו יכול לילך כלל בלא מקל.
אבל הא לא מוכרח טעם זה. דהא יש גם לומר שכיוון שעניין תועלת ההליכה לבדה עושה למנעלים את חשיבות המנעל, שהוא בגד, היינו להיות בחשיבות בגד אף בלא לבישה, שהרי מקל שאי אפשר לילך בלעדיו, גם הוא נחשב כמנעלים אף שאין בו לבישה כלל, הנה גם במה שיותר טוב לו ללכת במקל אף שאין זה הכרח גמור בשבילו, נמי יש להתחשב בגד, דבסברא ליכא חילוק לכאורה. ובכלל לא מובן, היכן מצינו שהתועלת בלא לבישה, אלא בדרך משא, מתחשב לבגד, עד כדי שנימא דהמקל שנושא בידו יתחשב בגד מצד התועלת, אף שליכא לבישה. דקב דקיטע וכיסא וסמוכות שלו, דבמתני' דשבת (ס"ה ע"ב), הוא לבוש וקשור בהן. עיי"ש בפרש"י בדבר שלא מתלבש בו, כמו בכיסא דקיטע, שכתב (ס"ו ע"א ד"ה כיסא) והכיסא קשור לו מאחוריו, והוא לכאורה כדי שיתחשב לבישה. אבל כשנעיין, מוכרחין לפרש בכוונת רש"י שרק מצד המציאות שא"א לו להחזיק בידו, כתב שהכיסא קשור לו מאחוריו. דהא על הספסלים קטנים שנסמך בהם על ידיו, לא כתב (שם) שהם קשורין לידיו, משמע שאוחזם ונושאם בידו, בלי שום לבישה, ולא שום קשירה. ומפורש כן ברא"ש (שבת פ"ו סי' י"ז), שכתב ופרש"י כשהוא מהלך סומך על ידו בספסלים קטנים, ואותן ספסלים אוחז בידו, והיינו בלא שום לבישה ואף בלא שום קשירה. ומוכיח הרא"ש מזה לחיגר, שיכול לילך במקלות, אע"פ שאין קשורים בו, אלא שאוחז בידו. ופי' בק"נ שהוא ממה שמפרש רש"י דאותן הספסלים אוחזן בידו, ואוחז הוי דומיא דמקל, ואינו אוסר לצאת בספסלים שבידו, עיי"ש.
וא"כ מוכרחין לומר דמש"כ רש"י על הכיסא, דהוא קשור לו מאחוריו, הוא מצד המציאות, שלא שייך שיחזיק בידו, דהרי ידיו אוחזין הספסלים. אבל אם היה שייך שיחזיק בידו אחת הספסלים, ובידו השניה את הכיסא, יהיה מותר אף בלא קשירה. ולכן לא הזכיר זה הרא"ש, שרש"י מצריך שיקשור הכיסא, משום שאין זה עניין מצד דינא, אלא מצד שכן עושין, מצד הכרח שלו, שאין לו אופן אחר, מאחר שידיו מחזיקין את הספסלים. אבל אם היה אפשר לו, היה רשאי להחזיקם בידו, כמו שרשאי לאחוז את הספסלים בידיו. וכיוון שאין זה מצד הכרח לדינא, לא נקט זה הרא"ש. והר"ן דנקט זה, הוא משום דדרכו להעתיק כל לשון רש"י. ונמצא שלרש"י נחשב בגד מצד התועלת דהליכה, אף בלא שום לבישה וקשירה, שלכן יש גם להתיר לצאת במקל שבידו כדכתב הרא"ש אליביה.
אבל מסיק ברא"ש, שנראה דדווקא מי שאינו יכול לילך בלא מקלות, אבל זקן ההולך בביתו בלא מקלות, ובחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כוחו, לא יצא בו בשבת. ולכאורה לא מובן כדלעיל. והיה שייך לומר דבעצם סובר הרא"ש כרש"י, שא"כ שייך להתיר גם במי שקשה לפניו לילך בלא מקל אבל אין המקל הכרחי לו לגמרי. ורק שהוא מחמיר למי שאפשר לפניו לילך אף בקושי, משום שלא ברור לו הדין, אף שיותר נוטה לו להתיר. אבל לשון הרא"ש משמע שסובר כן בעצם הדין, דהא לא כתב ויראה דלא יסמוך ע"ז אלא מי שאינו יכול לילך בלא מקלות. שזה תמוה לכאורה, שהרי סו"ס מה חילוק מקל מנעל, ומה איכפת לן שיכול לילך בלא המקלות.
ואולי אין טעם הרא"ש משום שהמקל הוא כמנעל אצלו, כפשטות לשון הרא"ש בביצה פ' אין צדין סימן ה', אלא לשון זה לאו דווקא. אלא כוונתו דכרגלו הוא לו, מאחר שאינו יכול לילך בלא מקל. וראיתי לשון זה בערוך השלחן סימן ש"א סעיף ע', שכתב חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לילך בו, אפילו אינו קשור בו, דאינו משוי, שהרי אצלו הוא כרגלו, עיי"ש. ופשוט שהעה"ש לא שייך למיפלג על הרא"ש, אלא שמפרש כן גם בכוונת הרא"ש, דאין כוונתו כמנעלים בדווקא. דהא המנעלים אין מועילין לעצם ההילוך כל כך, שאי אפשר לילך בלעדיהן, רק למעונגות בנשים שאינן יכולות לילך בלא מנעלים, כמשמעות הקרא בפרשת תבוא (דברים כ"ח, נ"ו) דכתיב, הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך. ואפילו באיש הרך והענוג (שם כ"ח, נ"ד) לא הוזכר זה. שלכן סובר עה"ש שעיקר הכוונה ברא"ש הוא שהמקל מועיל להליכה כרגלו. ורק משום דרובא דרובא מאינשי הולכין כשהן לבושין במנעליהם, נקט הרא"ש שהמקל כמנעליו. אבל כוונתו הוא, שהוא כרגלו. וכיוון שההיתר לילך במקלו הוא משום שהוא לו כרגלו, שפיר סובר דלא שייך להתיר אלא למי שאינו יכול לילך כלל בלא מקל. דביכול לילך אף בקושי בלא מקל, הרי ניכר וידוע לכל רואה ומכירו שיש לו רגל להליכה בלא המקל. ואין המקל במקום הרגל, שהוא עיקר ההילוך, אלא רק לעזור שיהיה נוח לו לילך יותר קצת, שאין זה אלא משוי, מאחר דיש לו רגל להליכה. ולא שייך להחשיב המקל כרגל אף לא רק להליכה בלבד.
ולדינא יש להחמיר כהרא"ש, אף במקום שיש עירוב. דהא האיסור איתא בביצה ביו"ט, שליכא איסור הוצאה לצורך. ובוודאי הוא צורך אף למי שיכול גם לילך בלא מקל, כיוון שטוב לפניו יותר במקל, וכ"ש למי שקשה לפניו ההליכה, וכן לסומא. ומ"מ תניא דאסור לצאת במקל, אף לסומא. ורק מי שא"א לו לילך בלא מקל יש להתיר. והאינשי מקילין בזה, שכל מי שקשה לפניו ההילוך, אף שיכול לילך בלא מקל, יוצאין במקל, ואף במקום שליכא עירוב. וצ"ע בזה, כי נוטה להחמיר זה למעשה, אפילו לסומא, וכ"ש לסתם אינשי. וכבר נתפשט להיתר שלא שייך למחות, דמוטב שיהיו שוגגין, ובפרט אצלינו בזה"ז, שכמעט ליכא רה"ר גמור האסור מדאורייתא, ומ"מ צ"ע.
זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.