אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין
סימן יח
הערות קצרות בשולחן ערוך הלכות שבת סימנים ש"א - ש"ז
[סימן ש"א, סעיף א']
אין לרוץ בשבת. וכתב הרמ"א, ואסור לפסוע יותר מאמה בפסיעה אחת.
נראה דהם שני דינים. דריצה הוא אף בפסיעות קטנות, אבל רץ זה במהירות, שזה נמי אסור. ופסיעה יותר מאמה אסור אפילו אחת. ולפי זה הא דנקט המגן אברהם סק"א, ואף בחול אסור פסיעה גסה, לא נרשם הציון במקומו על דברי המחבר אין לרוץ בשבת, אלא היה צריך להרשם על דברי הרמ"א, דהא נאמר זה בפסיעה גסה, ולא בריצה. ובשבת נאמר איסור גם על ריצה, שאין על זה שיעור.
[סעיף ג]
היה הולך והגיע לאמת המים יכול לדלג ולקפוץ עליה אפילו היא רחבה, שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שנייה, ומוטב שידלג ממה שיקיפנה, מפני שמרבה בהילוך. ואסור לעבור בה, שלא יבוא לידי סחיטה. ובמגן אברהם סק"ו, ואסור לעבור, משמע מלשונו דאם אי אפשר לו לדלג, מוטב שיקיפנה ממה שיעבור בה, שהרי פסק ותני אסור לעבור כו'. וכן משמע בגמרא דקאמר לקוף, קא מרבה בהילוך, לעבור במיא, זמנין דאתי לידי סחיטה. משמע דלהקיף קודם מלעבור במים. ועוד דבעובר במים יש לחוש שיבוא לידי איסור דאורייתא. והא דכ' סימן תרי"ג ס"ח (גבי יום הכיפורים, ההולך לשמור פירותיו מותר לעבור במים וכו'. ובהג"ה שם, וכל מקום דמותר לעבור במים, אפילו היה לו דרך שיכול להקיף ביבשה מותר לעבור, דלמעט בהילוך עדיף) היינו במקום דמותר לעבור במים, כיוון שלא גזרו חכמים בו, לא ירבה בהילוך. ב"ח, וכן משמע ל' רמ"א שם.
נמצא להמגן אברהם סק"ו, שיש חומרא בהקפה, ויש חומרא בהעברה במים. שלדבר הרשות מותר להקיף, ואסור לעבור במים, שאיכא חשש מלאכה דסחיטה. ולדבר מצווה שהתירו העברה במים, אסור להקיף, שהוא כבד מלעבור במים. ואף שלכאורה היה נראה דלא התירו חשש סחיטה דהוא איסור, כשאפשר אף בקושי - שהוא דילוג, גם לדבר מצווה. וכן משמע קצת לשון המג"א בתחילה שכתב דמוטב שיקיפנה ממה שיעבור בה, דהיינו שאם אינו יכול להקיפה, מותר לו לעבור בה גם לדבר הרשות. ואם כן הרי החילוק בין דבר מצווה לדבר הרשות הוא רק אם עדיף ההיקף, שזה דין דבר הרשות, או עדיף לעבור בתוכה, שזהו דין דבר מצווה, אבל בתרוויהו דילוג עדיף. אבל מסקנת לשונו משמע שלעבור במים אסור בכל אופן, דלא התירו חשש איסור בשביל דבר הרשות אף אם אינו יכול לדלג ולא להקיף, ולדבר מצווה שהתירו ממילא הוא בכל אופן, שלגמרי חלוק דין דבר מצווה, שהתירו בשבילו חשש איסור, מדבר הרשות, וממילא אסור להרבות בהילוך אף שליכא חשש איסור. וצע"ק בטעם הדבר.
לכאורה הקפה שהוא רבוי בהלוך, יקשה מאי טעמא לא יותר כמו טיול, שמותר אפילו כמה. וצריך לומר דהיכא דצריך לילך לאיזה מקום, לא נחשב זה טיול, אלא כשכוונת הלוכו הוא ליהנות מטיול. ונמצא גם כן חומרא בטיול, וחומרא בקפיצה ודילוג. שלכוונת טיול מותר אף לכל אדם, ואסור בקפיצה ודלוג. וכשהוא לצורך, לבוא לאיזה מקום, מותר בדילוג וקפיצה, ואסור בטיול.
[סעיף ו']
ההולך לשמור פירותיו מותר לו לעבור במים בהליכה אבל לא בחזרה. ובט"ז סק"ג, דכאן אין שייך מכשול לעתיד לבוא. דדווקא בהעברה (לבו"ש: מותר) דשמירת ממונו לא הווי דבר הרשות לגמרי, כן נתן הב"י הטעם. ולעד"ן דכאן בשביל שאדם בהול על ממונו לא ימנע עצמו ללכת שם לעתיד לבוא. משא"כ בעשיית מצווה.
לשון הט"ז סק"ג לא מדוייק כל כך. דהא טעם הב"י דשמירת פירותיו הוא קצת מצווה, ולא מצווה גמורה. ולכן סגי שנתיר לו ההליכה, ולא החזרה. משום דאף אם ימנע ולא ילך לשמור פרותיו בשביל סופן שלא התרנו לו לעבור במים בחזרתו, לא איכפת לן כל כך, כמו דחוששין בדבר מצווה גדולה. ואם נימא כטעם הט"ז, דאין לחוש שימנע מללכת בשביל איסור החזרה, משום בהילות ממונו, אין צורך לומר דהוא קצת מצווה. דאף אם הוא מצווה גדולה, נמי אין להתיר החזרה, כיון דאין מזה תועלת לתחילתן. ולכן מה שכתב הט"ז גם בתחילת דבריו, שהוא טעם הב"י, נמי דכאן אין שייך מכשול, לא מדוייק, דהרי בזה בדיוק נבדל טעם הב"י מטעם הט"ז, ולפי הב"י אף אם יש חשש מכשול, לא התירו בקצת מצווה. וצע"ק.
[סעיף ז']
כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש, והוציאו כדרך שרגילים להוציא אותו דבר, חייב.
במג"א ס"ק ט', אם עשה שלא במתכווין, כגון ששכח דבר אצלו ויצא עימו לרשות הרבים, פטור. נראה פשוט שאף אם פשע על השכחה, נמי פטור. דהא כיוון שחייב למשמש בבגדיו, כדלעיל סימן רנ"ב סעיף ז', הרי הוא ממילא פשיעה, ומכל מקום פטור.
[שם]
הלכך לא יצא איש לא בסייף, ולא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח, ולא בכלים שאינם תכשיט, ואם יצא חייב חטאת. ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים, ואם יצא פטור שהם דרך מלבוש.
הטעם דבאלה ורומח חייב, אף שעתה הם תכשיטין - דהא לא יפלגו רבנן על רבי אליעזר בשבת ס"ג ע"א לומר דגם עתה אינם תכשיטין - אלא שאומרים משום דלעתיד יכתתום הוא גנאי, נראה דהוא כטעם שכתב רש"י בהמוצא תפילין, בב' זוגות, עירובין צ"ה ע"ב ד"ה תנא קמא סבר שבת זמן תפילין דהבל תוסיף עושה כמשוי, והכי נמי הוא משוי מטעם זה דגנאי לעתיד לבוא. ואף שאינו איסור כבל תוסיף, מכל מקום כיון שהוא גנאי להתקשט בזה, נמי עושה כמשוי. אבל קסדא ומגפיים שהם מלבוש ממש אף שהוא גנאי אינו עושה שיהיה כמשוי. ועיין גם אגרות משה או"ח חלק ד סימן ע"ה דף ק"נ ד"ה ואדרבא.
[שם]
אבל יוצא הוא בחלוק גדול. ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו, דילמא מחייכי עליה ואתי לאיתויי. אבל אם יש לו מכה ברגלו, יוצא באותו שאין בו מכה.
נראה דמה שיוצא בחלוק גדול, אף שמסתמא מחייכי עליה, הא איירי בבגדים שלא יהיה בלא זה בשוק, שהוא כערום קצת. שהבושת בלא הבגד, הוא גרוע לו ממה שמחייכו על מה שהוא גדול. אבל בהבגדים שהולכין בשוק גם בלא בגד זה, נראה דיהיה אסור משום דמחייכי עליה, ויסירהו, וישא ד' אמות ברשות הרבים.
המחלוקת במנעל אחד שבת ס"א ע"א, הא יש ברגלו מכה נפיק. בהי מינייהו נפיק. אמר רב הונא, באותה שיש בה מכה, אלמא קסבר סנדל לשום צער עביד (רש"י: הילכך כשרואין אותו צולע, ויודעין שיש ברגליו מכה, אין חושדין אותו שטוען את השני בידו, אלא מכירין בו לפי מעשיו שפרסותיו קשות, וכו', ולא נועלו אלא משום מכה ודיו בזה לבדו. וללשון רבותי אי נמי מחכו עלה, דלא חזו למכה, לא שליף לה, דמצטער ביתדות הדרכים מחמת המכה). וחייא בר רב אמר, באותה שאין בה מכה, אלמא קסבר לשום תענוג עביד (רש"י: אדם איסטניס ורך ומכירין מתוך מעשיו שנעל נעלו אחת שהוא איסטניס, וזו מכתה מוכחת עלה, ומבינין שהמכה מונעתו מלנעול, ולא חשדי ליה. ולעניין אחוכי, נמי לא מחייכי עליה), וזו שיש בה מכה מכתה מוכיח עליה. דחייא בר רב סובר דצריך לראות הטעם שנועל רק אחד, שלכן לא יחייכו. ולמה שיחייכו דהיה לו בשביל זה לילך אף ברגל דאין בו מכה בלא מנעל אלא יחף לגמרי, אינו חוכא כל כך, שיתבייש בשביל זה להסירהו. ורב הונא סובר דבשביל חוכא זאת נמי יש לחוש שמא יסיר, כיוון דיש אנשים שמקפידים גם על חוכא קצת. אבל באותו שיש בו מכה, שלובש כדי שלא ינזק בשביל המכה, שאחר שיאמר להם שיש לו מכה לא יחייכו, לא יקפיד כל כך להסירו מייד כשמחייכים עליו, אלא יאמר להם שיש לו מכה.
[סעיף ח]
לא יצא במחט התחובה לו בבגדו, בין נקובה בין שאינה נקובה. ואם יצא בנקובה חייב, ובשאינה נקובה פטור. וי"א בהיפך. ובט"ז ס"ק ה', ובאשה חייבת במחט נקובה, ואע"ג דתחובה בבגדה, כי כן דרכה תמיד להשתמש במחט שאינה נקובה - בצעיפים או מפתח חלוקה כדאיתא סי ש"ג. ע"כ אומר בפי' דמתניתין דאם יצאת בנקובה חייבת דהוי משוי לה והוא דרך הוצאה.
מה שכתב הט"ז דבאשה חייבת בנקובה, אף בבגדה, כי כן דרכה במחט שאינה נקובה, אין הכוונה דכיון דבאינה נקובה הוי דרכה, חייבת גם על נקובה, שאין דרכה להניח שם. שלא מסתבר זה. וגם יקשה מטבעת שאין עליה חותם, לקמן בסעיף ט', שחייב על הוצאתה, שהוצרכה הגמ' בדף ס"ב ע"א הובאו הדברים בט"ז לעיל לטעם דמוליך על אצבעו דהיינו שפעמים שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת להוליכה אצל האומן, ומניחה באצבעו עד שמוליכה לאומן, ונמצא דרך הוצאתו בכך בחול. ואם חייב גם באופן שאין דרכו להוציא, מצד שמוציא כלי דומה בצורה שכזו, מדוע הוצרכה הגמ' לטעם זה, הלא אף אם לא היה דרכו לשאת באצבעו טבעת שאין עליה חותם בחול, היה חייב, כיוון שנושא כך טבעת שיש עליה חותם, שדרכו לצאת בה. אלא כוונתו הוא דכיוון שדרכה להוציא מחט שאינה נקובה לכן היא רגילה לתחוב שם גם נקובה, והווי גם דרכה להוציא כך מחט נקובה. מה שאין כן באיש, שאין רגיל לתחוב מחטין כלל ולכן מה שאמר עולא וחילופיהן באיש, לא קאי על מחטין, שלעולם פטור אם יצא כשהם תחובין בבגדו.
[שם]
במג"א ס"ק ט"ו, והכלל הכל לפי הזמן. אם דרכן לצאת כן בחול, ולא הוי תכשיט, הוי דרך הוצאתו בכך וחייב. ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול, פטור, אבל אסור משום שאינו תכשיט. אלא שנחלקו באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד. ואם רוב העולם אין דרכן להוציא בכך, אע"פ שאנשי מקום אחר מוציאין בכך פטור, דבטלה דעתן אצל כל אדם, כדאיתא בגמרא דף צ"ב (ע"ב).
כוונתו להא דאנשי הוצל בטלה דעתן. לכאורה אין זה כלל. דהא אשכחן אתרא דלא בטלה, כגון בערביא דמגדלין קוצים, מטעם שכיוון שיש להם גמלים יש להם לגדל, כדאיתא בתוס' (ד"ה ואת"ל אנשי הוצל). אם כן, אפשר שבדבר שבזמן אחד עשו כמקום ההוא, רק בזמן הזה אין עושין, לא נבטל דעתם מחמת שהיה לה טעם במה שעושים כן, וצע"ק. עכ"פ מסתבר דאף להמג"א הוא רק בעיר אחת, ולא במדינה - שוודאי לא נבטלו.
[סעיף ט]
לא יצא בטבעת שאין עליה חותם, ואם יצא חייב. ואם יש עליה חותם - לרש"י (ס"ב ע"א ד"ה אמר עולא) פטור, ולר"ת (תוס' שם ד"ה וחילופיהן ורא"ש סימן י') והרמב"ם (פי"ט מה' שבת ה"ד) מותר, דאינו תכשיט אלא לאיש.
מחלוקת רש"י, ור"ת ורמב"ם, בטבעת שיש חותם, אם מותר לאיש. נראה דרש"י שאוסר, סובר שאף שאין דרכו של האיש למישלף הטבעת שבידו להראותה, כדכתב הרא"ש בשם ר"ת, כיוון דעכ"פ הוא בשם טבעת, הוא בכלל הדין דדבר שהוא תכשיט, בין לאיש בין לאשה, אסרו גם לאיש. ור"ת ורמב"ם סברי כיוון דהוא עניין טבעת אחר, שזה לנוי לאשה, וזה לתשמיש לאיש, הם שני עניינים שלא נאסר לאיש. ונראה לטעם זה, שאף שטבעת איש כאשר היא לנוי - ולא לתשמיש, וטבעת אשה, הם וודאי משונים זה מזה בצורתם כבזמן הזה, וכן וודאי היה בכל זמן, מכל מקום נחשבו שניהם אחד, שהוא בכלל האיסור דאסרו גם לאיש. דבזה יודו ר"ת והרמב"ם, כיון שהוא רק שינוי בעלמא בצורתם ולא בתשמישיהם, שהרי שניהם בזה"ז לנוי. ופליגי רק בחותם, שהוא ענין לבישה אחרת. ובמה שמותר לר"ת ורמב"ם, ולא קאסר אף בבית מצד מוקצה, דהא מלאכתו לאיסור, נראה דהוא משום דהוא לצורך גופו, שנושאו בשבת לנוי, שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור. ואין צורך לפרש מחלקותם אם נאסר כלל לאיש לפי שאין דרכו למישלף ולמחווי, דהוא תלוי בפירוש לכך ולכך שבירושלמי (שהובא ברא"ש סימן י', הדא אמרת העשוי לתכשיט אסור, הדא אמרת העשוי לכך ולכך, הדא אמרת אחד האיש ואחד האשה. ופירש הרא"ש שני פירושים בעשוי לכך ולכך. אם איירי בעשוי לאיש ולאשה, או שאיירי בעשוי לתכשיט ולתשמיש) אלא כדבארתי שגם תכשיט האיש אסור, שהוא בכלל הגזירה, והמחלוקת רק בטבעת חותם שעיקרה לתשמיש. ועיין דברות משה שבת חלק ב' סימן נ' בביאור המחלוקת.
[סעיף י"א]
דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט, אסור. שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא, ויש מתירים אם הוא של כסף.
מה שאסור לדעה א' דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, משום שיאמר הרואה שלצורך תשמיש מוציא, תמוה. מאי שנא מבגדים שלובש בכוונה להוציא, ומותר, כדאיתא בדף ק"כ ע"א. ולת"ק לובש כל מה שיכול ללבוש, אף יותר מי"ח כלים, שהוא הדרך בלבישה. ואף לר' יוסי שאוסר ללבוש יותר מי"ח כלים, מסתבר שהוא רק בדליקה שהחמירו מצד הגזירה (קי"ז ע"ב). ומוכרחין לומר שתכשיט שאני. דהא משמע שאם לכוונת הוצאה, היה גם חייב. וכן הוא בירושלמי פ"ו סוף ה"ג, הוציאה לחתום בה חייב. וקשה וכי הכוונה לשימוש משנה המציאות שהוא גם תכשיט, וצ"ע. וגם מאי שנא מסעיף י"ג שאם נעשה הבגד שהנידה קושרת לפניה כדי שלא תתלכלך בדם נידותה כסינר, מותרת לצאת, אף שכוונתה הוא לאצולי מטינוף, אף שאינו מלבוש גמור, וצע"ק. (וע"ע דברות משה שבת ח"ב סימן נ ענף ד ד"ה אבל ראיה).
[סעיף י"ד]
דבר שהוא דרך מלבוש, אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף, מותר לצאת בו בשבת. ובהגה, ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים, או כובע על ראשו. אבל אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים, דאין זה דרך מלבוש. ובמג"א ס"ק כ"ג, ז"ל מהרי"ל מה שרגילין הנשים לשאת בשבת חתיכות בגד פשתן על הצעיף כשיורדין גשמים להציל מטינוף המטר וכו' חשוב גם לעשירות מלבוש ולא משאוי, עכ"ל. וכו', ואם כוונתה שלא יצערו אותה הגשמים שרי בכל עניין, ואפילו ניצלת עי"ז מטינוף.
מש"כ במג"א ואפילו ניצלת על ידי זה מטינוף שרי, איזה חדוש יש בזה. ואולי שלא יאמרו דרק משום אצולי טינוף הוא.
בהא דנסתפקתי, ביש לה צער מטינוף, שלא תוכל לצאת בחוץ, אם גם זה נחשב אצולי טינוף שאסור, או שהוא צער שמותר. הביא הרב דוד יהושע בלום נ"י ראיה שגם זה נחשב צער להתיר, מהא דכתבו התוס' בדף נ' ע"ב ד"ה בשביל צערו, במגרר גלדי צואה וגלדי מכה בשביל צערו (שלהתייפות אסור משום איסור דלא ילבש, ובשביל צערו מותר), שאף צער שמתבייש בין בני אדם נמי מותר. אבל אולי יש לחלק בין האיסור דלא ילבש, שלא שייך אלא בליפות, אבל בשביל שלא יהא מבוזה הוא גם דרך אנשים. ולא שייך טעם זה בשבת, שהוא מצד איסור הוצאה.
[סעיף ט"ו]
אין הקיטע יוצא בקב שלו, דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו, ואינו עושה זה להלך בו, שעל כל פנים צריך הוא למקלו, אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל וכו' כיוון שאינו צורך הילוכו, אסור.
נראה דאם בלא זה (הקב) אינו יכול לילך אף במקל, ובהקב יכול לילך במקל, מותר. והאיסור הוא כשבמקלו יכול לילך בלא הקב.
[סעיף ט"ז]
הגה, וכן מותר לצאת במנעל של עץ וכו' וכן בפנטני"ש דמשתלפי במהרה וממילא.
מה שמותר בפנטני"ש דמשתלפי ממילא ובמהרה, משמע שכיוון שהוא בגד על רגלו, אף שאפשר לילך יחף, לא גזרו. ולא דמי למנעל אחד (לעיל סעיף ז') שגזרו שלא ילך כך, משום דמחייכי עליה ואתי לאיתויי, דהתם הוא משום דהולך יחף באחת. משמע דבשתי רגליו, אף שהם מנעלים דחייכי, נמי מותר. וצ"ע לדינא.
[סעיף כ"א]
אין יוצאים בתיבה וקופה ומחצלת, אבל יוצאים בשק וכו'. ובמג"א ס"ק ל', בשק - מפני שדרך לצאת בו מפני הגשמים, ולכן אף בלא גשמים נמי שרי.
ההיתר בשק שכתב המג"א, שדרך לצאת מפני הגשמים, לכאורה אינו כמבואר בגמ' שבת דף ס"ב ע"א וכן בנדרים נ"ה ע"ב. שאיתא שם, הרועים יוצאים בשקין, ולא הרועים בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדרכן של הרועים לצאת בשקין. ונראה דלא קשה, דהוא אף שהרועים נמי אין יוצאין בשק אלא בגשמים, מותר גם לכל אדם, אף בלא גשמים.
[סעיף כ"ה]
ומותר לצאת בקמיע מומחה וכו' בין בחולה שיש בו סכנה, בין בחולה שאין בו סכנה.
נראה דהטעם פשוט דאין ההיתר מצד דחיה דאיסור הוצאה מצד פיקוח נפש. דאף ביש בו סכנה, לא מסתבר שיתירו דברים שהרפואה אינה מצד הטבעיות לדחות שבת. וגם ראיה מדין זה גופא, דאם גם לקמיע היה דין דחיית שבת, כמו לרפואה טבעית, הא אף ברפואה שאינה ברורה דוחה שבת בפיקוח נפש מצד ספק, ואין צריך לחזקות, ומאי שנא שבקמיע צריך לחזקות. אלמא דאין בזה דין דחיית שבת. אלא הטעם הוא משום שנחשב תכשיט דידיה ולכן אף באין בו סכנה נמי כיון שרוצה להתרפאות הוא תכשיט שלו. אך ראיה מהא דאסור לצאת בקמיע שאינו מומחה שאין רפואה לא טבעית דוחה שבת, ליכא, דאפשר איירי ביכול לישב בביתו בלא סכנה. מכל מקום כיוון שעניין היתר הוצאה בקמיע מומחה אינו מדין דחייה, אין לנו ראייה שדוחה שבת, ולכן לא הוזכר שיכול לכתוב קמיע מומחה לחולה שיש בו סכנה. אך נראה דאם החולי שבשבילו יתנו לו הקמיע הוא באופן שיש לחוש שמצד הצער ימות, מותר גם לכתוב. אבל אם כן, אפשר הוא גם באינו מומחה, אם החולה סובר שזהו רפואה. וצ"ע לדינא.
[שם]
ט"ז ס"ק ט"ו, וג' חלוקות יש כאן. הא' איתמחי גברא ולא קמיע. היינו שכתב ג' איגרות של לחש אחד, וכל אחד ריפא איש אחד בפני עצמו. אז יש מעלה לקמיעות אלו מצד הכותבם, שעל ידו נעשו ג' רפואות בכתב לחש זה. אלא שהקמיע לאו מומחה, דהיינו שאין ליתן מעלה להכתב עצמו בלי מעלת הכותב. והקשו התוספות בשם רשב"א, למאי נפקא מינה קמ"ל שהקמיע אינו מומחה בזה, דהא עכ"פ בכל פעם שיכתוב זה לחש זה יועיל, מחמת הגברא שהוא מומחה. ותירצו דנפקא מינה אם איבד זה האיש מעלתו, דהיינו שכתב ללחש זה אחר כך ג' פעמים ולא הועיל. אז אם היה מעלה מצד הקמיע עצמה, דהיינו אם ריפא כל אחד מהם ג' פעמים, אז מותר לצאת בקמיע זו מחמת מומחה קמיע - אע"ג דהורע מעלת הגברא. אבל עכשיו שלא ריפא כל כתב רק פעם אחת, הרי נאבד מעלת הגברא, ולא הגיע עדיין מעלת הקמיע. ומשום הכי קראו גם בלא נאבד מעלת הגברא, גברא מומחה ולא הקמיע.
מה שכתב הט"ז בשם התוס' דבאיבד האיש מעלתו שכתב אחר כך ללחש זה ג' פעמים ולא הועיל, שמכל מקום הקמיע שכתב תחילה שהועיל לג' בני אדם מותר, ראייה שלא תלוי זה בצידקות האדם. שאם תלוי בצידקות האדם, גם הקמיע מתקלקלת כשאיבד הגברא חזקתו. אלא צריך לומר שלא תלוי בצידקות, אלא במזלא בעלמא, וצע"ק.
[שם בט"ז]
החלוקה שנית, באיתמחי קמיע ולא גברא. דבחד קמיע ריפא ג' פעמים אפילו לאדם אחד. ממילא יש מעלה לאותה איגרת מצד עצמה, כמות שהיתה, לכל העולם. ולא אמרינן דשמא מזליה דהאי גברא גרם, דמקבל כתבים, כמ"ש בחלוקה הג', דמעלת מומחה היא מילתא דמסתבר טפי למיתלי בה מבמזל דגברא. משא"כ במומחה דגברא, לא עדיף ממזלא דגברא דמקבל כתבים. על כן צריך שם ג' בני אדם.
בט"ז כתב דמעלת מומחה הוא מילתא דמסתבר טפי למיתלי בה ממזל דגברא, שלשון זה משמע אף מומחה דרופא הגברא. ומסיק, מה שאין כן במומחה דגברא, לא עדיף ממזלא דגברא, והדברים נראים סותרים זא"ז וצריך להגיה בתחילה, דמעלת מומחה דקמיע היא מילתא דמסתבר.
[סעיף כ"ו]
נאמן לומר הרופא על עצמו שהוא מומחה.
נראה פשוט, משום דלאיסורין נאמן עד אחד, אף כשמרוויח על ידי זה מעות. כגון בטבח, שאומר שהבשר שמוכר הוא כשר. ולכן אף כשיש לו כבוד מזה, נמי נאמן באיסורין. ואפשר גם מצד מילתא דעבידא לאגלויי, כדרצו לומר איזה מהתלמידים, ואם כן יצטרך לומר למי ריפא, שיהיה שייך להיוודע. ומדסתים, משמע שהוא כדבארתי.
[סעיף כ"ז]
אבל כל לחש מותר, ויש מי שחושש בכל קמיע שאינה מומחה משום דרכי האמורי. ובבי' הגר"א, וצ"ע הא במתני' תנן ולא בקמיע כו', משמע הא בחול ש"ד.
פשוט דלהיש אומרים דבקמיע שאינו מומחה אסור אף בחול משום דרכי האמורי, לא דמי לאינו מומחה לדין שבת. שהתם בעינן איתמחי גברא, או איתמחי קמיע, ג' פעמים. והכא סגי כשהלחש הזה ריפא ג' פעמים, ששוב אינו דרכי האמורי. מאחר שחזינן שלחש זה הוא דבר המרפא, ולא רק מקרה בעלמא אירע שנתרפא משום שבא זמנו, כהא דע"ז נ"ה ע"א שהשיבו הזקנים (יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני וכו' כיוון שהגיע זמנן לצאת הלך זה לבית עבודת כוכבים וכו'). אבל לשבת צריך שיהיה מומחה גברא זה בדווקא או קמיע זה דווקא. וצ"ע במה שהגר"א נשאר בקושיא.
[סעיף כ"ט]
היוצא בטלית מקופלת על כתפיו, דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה על כתפיו, חייב חטאת.
פשוט לע"ד שמה שבימים החמים כופלים השרוולים איזה פעמים, הוא אסור לצאת ברשות הרבים, כיון שאין זה צניעות יותר מאילו היו השרוולים קצרים. וכדומה לכך יש ללמוד למקום אחר (ועיין עוד הערה לסעיף ל"ד)
[סעיף ל"ב]
היוצא במעות הצרורים לו בסדינו חייב. ובמג"א, מהרי"ל ז"ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבעות מנוקבים, כל שהוא בשעת הסכנה, אך לא יוציאם מחוץ לעירוב. וי"א שהתיר בכה"ג גם בשאין מנוקבים, וכו'. ומ"מ משמע מדבריו דלשאת אותן בידו אסור, רק לשאת אצלו, דהווי טלטול לאחר יד. וכ"כ הב"י בשם אגור ובמהרי"ל. ומ"ש סי' ש"ג סכ"ב דמותר לצאת (במטבע שפרפה עליו בערב שבת), היינו משום שייחדו לתשמיש, ובטל לגבי הבגד. אבל נקובא בעלמא אינו מועיל, אא"כ נקבה לתלותו בצוואר בתו.
טעם מהרי"ל, שהביא המג"א, שהתיר מטבע מנוקב מצד מוקצה ולא חוץ לעירוב, דמצד הנקב נעשה כלי. ואף שעדיין מוקצה הוא, כל זמן שלא תלאם בצוואר בתו, והווי מוקצה, הווי לו דין כלי שמלאכתו לאיסור, שיכול לטלטלו לצורך גופו. והיש אומרים שמתירין גם אינן מנוקבים משום שמטבע עצמו נחשב כלי כדאיתא בתוס' ב"מ דף מ"ה ע"ב ד"ה אין מטבע, לעניין חליפין, דמטבע מיקרי שפיר כלי, לפי שיוצא בהוצאה וקונין בו כל דבר. ולכן גם לעניין מוקצה יסבור דהוא כלי, שמותר לטלטלו לצורך גופו. ומהרי"ל יסבור שלא נחשב כלי כלל כרש"י בב"מ שם ד"ה מ"ט דמ"ד. או אפילו יסבור כתוס', אין להחשיבו כלי לשבת. ומה שמותר לשאת את המטבעות איתו, דהוא רק כדי שלא יגנבו, אף שגבי כלי אינו נחשב כה"ג לצורך גופו ומקומו (כדאיתא בסימן ש"ח סעיף א'). נראה משום דשמירת מעות הוא צורך גופו, שצורכו הוא שיהיו לו, לא רק תשמיש ההוצאה ותשמישין אחרים ממש, שזה שיהיו קיימים לו הוא הצורך יותר גדול במעות, שזהו עצם מהותן במה שהן מעות, שמחזיקים אותם כדי שיהיו בידו, ולאו דווקא כדי לקנות בהם דבר מסויים, (וכה"ג נתבאר בשו"ת חת"ס יו"ד סי' קל"ד). אבל כלים ממש רק התשמיש בהם הווי צורך.
[סעיף ל"ד]
יוצא אדם בסודר המקופל על כתיפו. ובט"ז ס"ק כ"ד, צריך ביאור למה מותר טפי כאן במקופל, מבטלית שחייב במקופלת, וכו'. והנלע"ד וכו' דבאמת אם מצא הטלית מקופל והניחו על כתיפו דרך עיטוף דמותר. אלא הא דאסור, היינו שהניחה תחילה כמות שהיא ע"פ כל רוחב הטלית, וזהו אינו דרך מלבוש עע"כ חייב. אבל אם לא עשה כן, אלא לקח סודר מקופל כבר, והניחו על כתיפו מותר. דכן הוא דרך הסודר שלובשין אותו בעודו מקופל, והוא הדין נמי בטלית.
טעם הט"ז דבמקופל תחילה קודם עטיפתו מותר, נראה דכמו דרשאי ללבוש שני בגדים זה על גבי זה, כמו כן כשהוא כפול לא גרע מאם היה חותכו לשנים ומתעטף בשניהם, שהיה מותר, כדאיתא בסעיף ל"ו בב' מלבושים, והוא הדין בשני טליתים. ולכן הווי האיסור בשנתעטף תחילה כשאינו מקופל, שרק בזה הוא רוצה, ואחר כך הגביה השוליים בקיפול על כתפו. ואף שמותר ללבוש בגד על בגד, אף כשאין לו צורך בבגד השני, הוא דוקא בלבישה הגונה, ולא בלבישה כזו שרק מקפלה, שאינו מקפיד שיהיה נאה כדרך עטיפה. ולכן משמע שאף אם נזדמן שנעשה כדרך עיטוף, כיוון שרק נזדמן כן, ולא נעשה בכוונת עיטוף אסור לצאת בו. ועיין בלבושי שרד שתמה בטעם דברי הט"ז, וטעם שבארתי נכון. דלכן דכשמתעטף תחלה במקופל, אף שנזדמן שלא עלתה העיטוף, כיוון שהיתה לכוונת לבישה, הווי גם שלא באופן יפה, נמי לבישה. ובקיפל אחר כך, שהוא לכוונת קיפול, אף שנזדמן שעלה הקיפול יפה, אסור, כיוון שהיה לכוונת קיפול.
[סעיף ל"ח]
היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה, חייב, מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו ודעתו עליהם עד שישלים ויעשהו ציצית. ואם היא מצוייצת כהלכתה, אע"פ שאין בה תכלת מותר לצאת בה בשבת.
מש"כ בטלית בלא תכלת, אף שדעת בעל המאור (שבת פרק ב', י"א ע"ב מדפי הרי"ף) שמעכב, לא שייך לחוש בשביל זה בשבת ביציאה לרשות הרבים. דכיוון דבחול עושין ד' ציציות דלבן לבד (ולא רק שתיים או שלוש לבן כדין), אף שאינו מדינא אלא זכר לתכלת, הוא וודאי צורך הבגד, לפי המנהג שנוהגין, דלא כבעל המאור. לכן גם לעניין שבת אינו משא, דמאי שנא לעניין שבת אם הוא מדינא, או ממנהגא. וכי מה שיוצאין לרשות הרבים בציצית הוא ענין דיחוי, אלא משום דהוא צורך הבגד, דלא גרע מצורך יפוי וכדומה. אם כן גם הצורך ממנהגא הוא צורך, ומותר. וטעם חשיבי דבציצית, דלא בטלי לבגד, כשאינה מצוייצת כהלכתה, הא איכא הרבה טעמים. לרש"י שבת דף קל"ט ע"ב ד"ה (חייב חטאת) [חשיבי], הוא משום דשל תכלת הן ולא בטלי. והרא"ש שכתב סתם בפ"כ סימן ד', ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי, משמע שהוא כפירוש רש"י - משום חשיבות הציצית - אך גם הלבנים חשיבי. וכן הוא בר"ן (נ"ז ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ציצית), להרמב"ם, שביאר בדעת הרמב"ם בפי"ט מה' שבת ה"כ, דאפילו לדידן דלית לן תכלת, חשיבי ולא בטלי. והתוס' שבת שם ד"ה ציצית בשם ר"ח, כתב לפי שחשובים בעיניו שדעתו ליתן בטלית ציצית רביעית, וכוונתו שחשיבותם מחמת שדעתו בדווקא להשאירם, אף שעתה אין צורך הבגד בהם. ולטעם זה כתב החיי אדם (כלל נ"ו סימן י"ד) שזוג קרסים שנפסק קרס אחד, אפילו שהן משיחה או חוט ברזל בעלמא, ואינן חשובין אצלו כלל, מ"מ אסור לצאת בקרס התלוי על חוט אחד. וכן היינגער (לולאה שמתחת לצווארון הבגד המשמשת לתלייתו) שנקרע מצד אחד, ותפור רק מצד אחד, שאין צורך בו כפי שהוא עתה, וחשיב אצלו כדי להשלים, גם כן לא בטיל ואסור לצאת בו. ויש לפרש טעם אחר דציציות פסולות לא בטלי, דחשיבי מצד המקום שהחוטים הפסולים תלויים בו, שמוכרח כשיתקן הציצית להסיר את הפסולין כדי לתלות את הכשרים במקומם, וא"כ החוטים הפסולים חשיבי להסירם ממקומם. וטעם זה לכאורה ניחא יותר. ויש להחמיר ככל השיטות גם בחוטים חשובים מצד עצמם, גם בחוטים שדעתו להשלימם, וגם בחשובים מצד שצריך להסירם ממקומם.
[סעיף מ"ב]
המוצא תפילין בשבת בביזיון במקום שאין משתמרין וכו' אם יש בהם רצועות שבכך ניכר שהם תפילין ולא קמיעים וכו' מכניסן זוג זוג דרך לבישה.
לכאורה, גם קמיעין, כיוון שיש בהן שמות, מאי טעמא מותר לו לילך משם, הא כיוון שאינו יכול להביאן, יהיה מחוייב לעמוד שם עד הלילה. וכל שכן שמשמע אף שהוא רק ספק קמיעין, לא הטריחוהו. שקשה. ונראה משום דהוא רק גרם מחיקה ואבדון, שמדין התורה ליכא איסור, כדאיתא בשבת דף ק"כ ע"ב, לכן לא הצריכו לטרוח כל כך, ולא פלוג בין זמן מרובה לזמן מועט.
[שם]
במג"א ס"ק נ"ד, אבל אשה אסורה להכניסה. ואע"ג דק"ל דמותר לצאת בשק, מפני שהרועים רגילים לצאת בהם מיקרי מלבוש לכל אדם, שאני נשים שהן עם בפני עצמן. ולכן נ"ל שאם יצאה בטלית המצוייצת חייבת חטאת, אבל דבר שהוא מלבוש גמור לאיש, מותרת אשה לצאת בו.
הקשו, הא לתוס' (ראש השנה ל"ג ע"א ד"ה הא רבי יהודה) יכולה אשה לברך על ציצית ועל תפילין. ואף להרמב"ם (הלכות סוכה פ"ו הי"ג) דאינה מברכת, מכל מקום יש לה מצווה כאינו מצווה ועושה. אם כן תהיה מותרת להכניס. אך בתפילין יש לומר דכיון דשבת לאו זמן תפילין, וההיתר להכניסן הוא רק משום דהוא דרך מלבוש, לא הוי זה ממילא דרך מלבוש לאשה, כיוון שאינה רגילה ללבוש התפילין למצווה בחול. אבל מה שכתב המג"א דבטלית מצוייצת חייבת חטאת, קשה. וצריך לומר שהוא דווקא בטלית גדול, המיוחד לתפילה, שאינו בגד שלה. אך שמכל מקום מצד הטלית, כשמתעטפת, היתה פטורה, משום דמתחממת בו. אבל בשביל הציצית מתחייבת. ועיין בלבושי שרד שגם כן כתב שהוא בטלית של מצווה לתפילה. ואולי זה כוונתו דהלב"ש, ועדיין צ"ע.
[סעיף מ"ה]
מי שנשרו כליו במים וכו' ולא ישטחם לנגבם מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שכיבסן בשבת. ואפילו בחדרי חדרים שאין שם רואים, אסור.
פשוט שבגדים שאין דרכן לכבסם, מותר לשטוח כשנפלו במים, או שנפלו עליו הרבה גשמים.
[שם]
במג"א ס"ק נ"ו, פסק כרב (שבת ס"ד ע"ב) וכו'. והב"י בסי' של"ו ס"ט כתב בשם התוספות (כתובות ס' ע"א ד"ה ממעכן ברגלו) דדווקא במקום שיחשדוהו שעושה איסור מדאורייתא אסור בחדרי חדרים, וכו'. ומ"מ קשה ה"ל לשינויי הכי בשבת דף ס"ה, ואפשר דהתוס' סוברין דסוגיא דשבת אידחי ליה מההיא דכתובות.
בגמ' כתובות דף ס' איתא צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש, מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו. ועל זה קאי דברי התוס'. ומשמע שרק מצד הפסד לא אסרי גם בצנעא. ואם כן לא פליגי הסוגיות, דלא כהאפשר שבמגן אברהם, וצע"ק.
[סעיף מ"ו]
בגדים השרויים במים אסור לנגבם סמוך לאש. ובמג"א ס"ק נ"ז, משום מלבן או משום מבשל, וכו'. ומיהו במקום שאין היס"ב ליכא משום בישול כמ"ש סי' שי"ח סי"ד, ובמקום שאין בישול אין ליבון, דאל"כ בחמה נמי ליתסר משום ליבון, אלא ע"כ כמ"ש.
הראיה מחמה תמוה. דבחמה מה שאין ליבון, לא שייך למה שאין בישול. דאף בבישול ממש בחמה, ויד סולדת, ליכא חיוב בישול. אם כן מה שליבון בחמה ליכא, מוכרחין לומר דניגוב שעל ידי חמה אינו עושה ליבון, או שאף שעושה פטור, כמו בבישול. ומה שייך לאין היד סולדת, דליכא בישול משום שאינו מתבשל, ומ"מ אפשר שליבון עושה, וצ"ע.
[סימן ש"ב' סעיף ג']
מקפלים כלים בשבת לצורך שבת ללובשם בו ביום. ובמג"א ס"ק ו', ונ"ל דמיטה העומדת בחדר שדר שם, ואיכא ביזיון ודבר מגונה שיעמוד כך, מותר להציעו, דצורך שבת הוא, ערסי' רפ"ט. ובספר באר שבע (ספר באר מים חיים, סימן ה') משמע דאף זה אסור. ול"נ כמ"ש.
ההוכחה מריש סי' רפ"ט היא ממה דאיתא שם שגם בשחרית יהיה מטה מוצעת, הרי דהציעה בשבת, כדפירש במחצית השקל. ודיחוי הב"ש שהביא במחצית השקל שאיירי דווקא בדעתו לישן ביום, תמוה. דאם כן למה יקדים להציע קודם הסעודה, הרי אחר הסעודה ילך לישן. ולכן צריך לפרש שאין הכוונה דמוצעת באופן שהוא הכנה לישן, אלא באופן שלא לישן, ומציע את מיטתו כדי שלא יהיה מגונה, כפירוש מג"א, וצע"ק.
פשוט שמה שכתב במג"א, בחדר שדר שם, אין הכוונה שהוא רק באין לו אלא חדר אחד, דלא מחוייב לצמצם בדירתו. והוא רק למעוטי חדר שאין נכנסין בו תדיר.
[סעיף ה']
חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה, ומשפשפים אותו בידיים לרככו, מותר לעשותו בשבת, שאין כוונתו אלא לרככו. אבל סודר אסור, מפני שמתכווין לצחצחו והווי מלבן.
נראה דאם אינו יכול ללבוש החלוק בלא ריכוך, יהיה אסור מצד מתקן מדרבנן, דמדאורייתא אולי אינו תיקון גמור. אך מכל מקום אפילו יכול ללבשו ללא הריכוך והצחצוח בסודר אסור, משום דמתכווין לצחצחו, שהווי ליבון.
[סעיף ז']
טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים וכו' אבל לא בחוץ, דדמי למלבן. ומגרדו בציפורן, ויש אומרים דהני מילי לח, אבל יבש אסור דהווי טוחן. ובט"ז ס"ק ו', נ"ל דזה דווקא שיש ממשות טיט על הבגד, וכשהוא מגרד שם, אז נופלים פרורי הטיט, זה דומה לטוחן. אבל אם אין שם אלא מראה וכו', אין זה דומה לטוחן. ומטעם זה יש היתר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה, והוא יבש, יוכל לגרד בציפורן ולהסיר המראה, כדי שיתפלל בנקיות.
נראה דהא דכתב הט"ז שמותר לגרד הצואה ולהסיר המראה כדי להתפלל, הוא רק שיסיר הבעין שאז מותר להתפלל, אבל נשאר קצת מראה, דאם לא כן יהיה אסור כמלבן.
[סעיף ט']
מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו, אבל לכבסו, דהיינו שמשפשף צידו זה על צידו זה, אסור.
נראה דהמפות מפלאסטיק הוי כמו עור רך (שעל זה קאי הסעיף, כבזבחים צ"ד ע"א) שלכבסו בשיפשוף אסור וליתן מים מותר.
[שם]
בהגה, ובגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מועטים, ולא מרובים, שמא יסחוט. ובמג"א ס"ק י"ט, ונ"ל דבדבר שאין מקפיד על מימיו שרי.
הא דנידה מערמת וטובלת בבגדיה (ביצה י"ח ע"א) הרי הם מים מרובים, כיון שכולו היה במים. ואולי ההיתר הוא משום שאין מקפיד על מימיו, וליכא שמא יסחוט. ומלבן ליכא, משום שהוא נקי.
[סימן ש"ג סעיף א']
לא תצא אשה בחוטי צמר וכו', ואם הם קלועות בשערה, מותר. ויש מי שאוסר. ובט"ז ס"ק א', מותר, דלא חיישינן דלמא אתי לאתויינהו ברשות הרבים, שאסור לסתור קליעת שערה בשבת. וזהו דעת רבנו תם בטור ובתוס' (שבת נ"ז ע"א ד"ה במה), וכו'. ויש מי שאוסר הוא רש"י. ונראה שהוא מתרץ קושיא זו, דכי מתרמי לה טבילה, תצטרך להוציא החוט, ולסתור הקליעה, ותעשה זה ע"י גוי. דוודאי מותר ע"י גוי, דהוי שבות דשבות.
מה שכתב הט"ז סק"א, לטעם על מה שאוסר רש"י לצאת בחוטין, אף בקלועין בשערה, משום דתעשה על ידי גוי, תמוה לכאורה. דאם תזכור שהוא שבת לבקש גוי, איך ניחוש שמא תשכח ברגע ההיא, ותילך ד' אמות ברשות הרבים. הא דמי זה, להוא עצמו מחזר לשורפו בפסחים י"א ע"א, דלא חיישינן דמתוך כך יבוא לאכול ממנו, וצע"ק.
[שם]
ואם הם מעשה אריגה, מותר, שאינה צריכה להסירם בשעת טבילה. הגה, ובלבד שלא יהיו מטונפות וכו'. ובט"ז ס"ק ב', ובטור כתוב שאז צריכה להסירם מפני הטיט שחוצץ. ונראה דעתו דאע"פ שטיט הלח אינו חוצץ, כמ"ש בי"ד סי' קצ"ח סי"ד, מכל מקום מבואר שם דאם היא מקפדת חוצץ. וס"ל לטור, כיוון שאסור בזו המקפדת, אין חילוק בין הנשים. ותדע לך, שאל"כ נתיר באשה זקינה שתצא בכל הני, דאסורים משום טבילת מצווה, ובזקינה אין שייך טבילה, אלא וודאי כל שאסור בקצת, אסור בכולם.
מה שכתב הט"ז בזקינה לא שייך טבילה, תמוה טובא. דהגזירה היא לא רק בשביל טבילה לבעלה, אלא בשביל טבילה לטהרות, שאיכא יותר טומאות מצויות מנידה, שהוא רק פעם אחת בחודש. ובשאר הטבילות גם זקנה שייך כנערה, וצ"ע.
[סעיף ט']
לא תצא במחט נקובה וכו', ושאינה נקובה, אם מעמדת בה קישוריה מותר לצאת בו, ואם אינה מעמדת בו קישוריה אסור. ובמג"א ס"ק ח', ומיהו אם היא עשוייה כמין תכשיט בראשה אפילו מעמדת בה קישוריה אסורה, דילמא מחויא כמו שכתב ב"י וכו'. ואפשר דבמחטין שלנו ל"ש זה, ולכן נהגו להקל. ועי' סס"י י"ח, וכו'.
מה שכתב המג"א ועיין סוף סעיף י"ח, לכאורה בס"ס י"ח איכא שנהגו להקל בכל תכשיטין, או מטעם שאין לנו רשות הרבים גמור, או מטעם שעכשיו שכיחי תכשיטים ויוצאים בהם גם בחול, וליכא למיחש דילמא שלפה, ולא רק במחטין מטעם שנתייחד בהם שאצלינו אינו תכשיט ולכן דווקא בהם ליכא למיחש לדילמא שלפה. ואולי כוונתו שבהמחטין שלנו אין צורך אף לומר להן לסברת השו"ע שם שכתב ויש שאמרו שמדינא אסורות, אלא שכיוון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות וכו', וצע"ק.
[סעיף ט"ו]
יוצאת וכו' ובסנדל ומנעל הסתומים מכל צד, אפילו אינו קשור, מותר. ובמוך שהתקינה לנידתה, אפילו אינו קשור, דכיוון שהוא מאוס לא חיישינן דילמא שקלא ליה.
לכאורה במנעל סתום, אינו קשור עדיף מקשור שלא כדמשמע מלשון המחבר, שהקשירה היא יתרון שאין בו צורך, ויש להחשיבו משוי. אך אולי בטל הוא להצורך. אבל עכ"פ לשון אפילו שכתב המחבר דחוק, שאף שאין הקשר מקלקל, מכל מקום מאי מועיל. ואולי הקשירה מועילה שיונח יותר בטוב, ולכן לא יצטרך להוציאו מחמת שכואב לו, וצע"ק. וכן קשה לשון אפילו אינו קשור, במוך לנידתה, דמאחר שאין צורך לקשרו, מה מועיל אם היה קשור, וצע"ק.
[שם]
ויוצאה באצעדה שמניחין בזרוע או בשוק, והוא שתהא דבוקה לבשר ולא תישמט, ויש מי שאוסר בשל זרוע. ובט"ז ס"ק י"א, הוא דעת רש"י גבי בירית, (ס"ג ע"ב ד"ה תחת אצעדה) שלא התירו אלא בשוק דלא שלפה דלא מגליא שוקה. חזינן דאף דגם גילוי זרוע של אשה מגולה הוא פריצות, מכל מקום אינו פריצות כגילוי שוקה. דלכן לרש"י אסורה בשל זרוע, דחיישינן דלמא שלפה, אף שאינו חושש באצעדה שבשוקה.
[סעיף י"ח]
ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם, הרי זה להם כתכשיט ושרי. ולפי זה אפשר דכיוון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם, הרי הוא להן כתכשיט ושרי. ומכל מקום צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות וכו' ולא יותר, כי בזה שאין להן תועלת בו, תשמעו לנו. ובגליון רעק"א, מקורו מהר"ן (ריש פ' במה אשה). וכ' כן דלר"ת באנשים לא גזרינן דשלפי ומחווי, לדידן מותרים לצאת גם אין עליהם חותם, דעתה זה תכשיט. אבל לפיסקא דהש"ע סימן ש"א ס"ט דתכשיט לאיש ולאשה, גם לאיש אסור, אם כן מה מהני דעתה הווי אין עליו חותם, תכשיט, הא מכל מקום הוא גם כן תכשיט לאשה, ואסור מדרבנן. ואפילו ביש עליו חותם כיוון דהווי עתה גם כן תכשיט לנשים, מיגרע גרע. אם כן קולא זו זהו רק לפי המתירים, דעתה שאין לנו רה"ר לא גזרינן לשילף ומחווי. אבל לפי דכ' המחבר ומ"מ צריך להזהיר לנשים וכו' תשמעו לנו, משמע דאין סומכים על ההיתרים הללו, רק דאין מוחים לנשים, דמוטב שיהיו שוגגים. אם כן לכאורה עתה אין ראוי להאנשים השומעים לברי חכמים לצאת בטבעת, בין יש עליה חותם, בין אין עליה חותם.
נראה בטעם הב"י שמתיר טבעת לאנשים, הוא משום לנשים. דאף שטעם ההיתר לנשים הוא רק שלא יהיו מזידות, מכל מקום חזינן דהותר להן לגמרי. דאם לא כן, היה לו לומר דנשים של תלמידי חכמים ששומעות לנו יאסרו לצאת בטבעות. אלמא דהתירו ממש להן, אף לטעם זה, כמו לטעם שנחשבו חשובות, (ואינן מראות תכשיטיהן זו לזו, כדכתב הרמ"א בשם התוס'). וכיוון שבטל העיקר, בטל הלא פלוג בין נשים שמראות תכשיטיהן, לאנשים שאין דרכן לעשות כך, שמחמת סברא זו אסרו לאנשים. ומתורץ קושית רעק"א. ועיין עוד דברות משה שבת ח"ב סימן נ' ענף ח', שיישב גם באופן אחר, שהאיסור על תכשיטים היה שלא להחשיבם למלבושים, וממילא אסורים בין לאנשים בין לנשים. אבל כשאין מוחין עוד בנשים, שוב נעשו התכשיטים בחשיבות מלבוש, אף שהיה זה באיסורא. כיוון דאנן שתקינן להו בתכשיטין, ומוחין בהן כשישאו משא ממש, נמצא דממילא נעשה זה בחשיבות מלבוש. ואף שלנשים עדיין יש איסור, הוא רק כתקנה שאף שבטל הטעם לא בטלה התקנה. אבל לאנשים, לא שייך לאסור כלל, כיוון שכל איסורם היה רק מחמת שאין לתכשיטים חשיבות מלבוש, משא"כ עתה.
[סעיף כ"ה]
אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה משום צובע. ובמג"א ס"ק י"ט, כיוון שדרכה בכך מיקרי צובע, משא"כ באיש, כמ"ש ססי' ש"כ.
מה שכתב המג"א דבאיש ליכא איסור בסרק, נראה פשוט דאם האיש רוצה בהצביעה, יהיה אסור. אבל סרק אינו צבע גמור, ולכן רק באשה הוא צביעה, ולא באיש. ועל זה מביא מס"ס ש"כ לענין אוכל תותים שאיתא שם במג"א ס"ק כ"ה, דאע"ג דצובע פניו וידיו ליכא למיחש, דאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע, שגם כן איירי דווקא באין כוונתו לצבוע בהם, ועדיין צ"ע.
[סעיף כ"ז]
אסור לסרוק במסרק בשבת וכו', שא"א שלא יעקרו שערות. ובמג"א ס"ק כ"ב, ואפילו להי"א דפסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי, כמ"ש סי' ש"כ סי"ח, מ"מ כיוון שהוא רוצה בהפרדת השערות, וא"א זה זולת ההשרה, חייב.
מהמג"א ראיה לסברתי לעניין הניצוצות שיוצאין בשעת דבקות חוטי החשמל (עלעקטרי) זה לזה, (בהפעלת מכשיר חשמלי, או בהפסקת פעילותו, שהמפסק מקרב החוטים זה לזה, או מפרידם זה מזה, שאסור לעשות כן מחמת אותם ניצוצות. וכן בהעלאת העומס על מנוע חשמלי, כגון כאשר עולה אדם על מעלית). שאף שאמרו יודעי ענין החשמל שאין צורך כלל בהניצוצות, ולא ניחא בזה, מ"מ כיוון שאי אפשר להשיג כח החשמלי שיוליכו המעלית (עלעווייטאר) בלא זה, הרי הניצוצות אינם בגדר פעולה צדדית, התלוייה בדין פסיק רישא, אלא חלק מעצם העלייה למעלית (כך ביאר מרן זצ"ל על - פה, והראה לאידך גיסא גם מקום להקל מפרי מגדים במשבצות זהב סי' תק"ב ס"ק א', שניצוצי אש היוצאים מהכאת אבן באבן אינם מלאכה גמורה) ולכן יש לאסור.
[סימן ד"ש, סעיף א']
אדם מצווה על שביתת עבדו. ובמג"א ס"ק א', וכשעושה העבד מלאכה, הרב עובר, כמו על שביתת בהמתו.
משמע מהמג"א, דרק כשעושה מלאכת בעל הבית עובר על שביתת עבדו, כעין שביתת בהמתו שדימה לה, ועי' למטה בהערה למג"א ס"ק ה'. אבל בעושה דבר להנאתו, אף שחייב העבד סקילה, לא שייך זה להאדון. רק מצד חיוב תוכחה, חייב למונעו באפשר לו. ובמשנה ברורה לא משמע כן שכתב בס"ק א', דהנה תרי קראי כתיבי, חד למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, זה קאי על עבד שמל וטבל לשם עבדות, וקיבל עליו כל מצוות עבדים, דהיינו כל מה שאשה חייבת. וא"כ גם מצוות שבת בכלל, ואסור לעשות מלאכה בשבת. ואתי האי קרא לאורויי דשביתת העבד מוטל גם על רבו, שהוא מצווה עליו למונעו מעשות מלאכה, אפילו לצורך עצמו של העבד.
[שם]
ואם לא קיבל עליו שום מצווה אלא עדיין הוא גוי גמור, דינו שווה לקיבל עליו שבע מצוות. ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה, דקיי"ל אומר לגוי ועושה וכו', אסור לומר לעבד וכו', דכיוון דמלאכת העבד אסור מן התורה, לא הותרה בדבר שאין בו פיקוח נפש. ויש חולקים ומתירים בזה, וכו'. וי"א שכל שלא קיבל עליו שבע מצוות בני נח כיוון דגוי גמור הוא, אין רבו מוזהר עליו, ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה וכו', מותר לומר להם לעשותו. ובמג"א ס"ק ה', וצ"ע למה כפל הרב"י הדברים (דעת החולקים וסוברים שדין העבד הזה כדין גוי גמור).
לכאורה נראה דיש חולקין ומתירין בזה, הראשון, הוא שאף שלרבו של העבד אסור מדאורייתא לומר לעבד ערל שלא קבל ז' מצוות לעשות מלאכתו, מכל מקום לאחרים מתירין מצד זה דאיסור דאורייתא דשביתת העבד, ואסור רק מדין אמירה לגוי. שלכן יהיה מותר בחולה שאין בו סכנה, ובמת ביום טוב ראשון. ויש אומרים האחר, סובר שאף לרבו מותר ואין כלל דין שביתת עבד, במי שלא קיבל ז' מצוות. ומתורץ קושית המג"א שהוא כופל דברים. והמג"א סובר שלאחרים לכולי עלמא מותר שרק מלאכת האדון אסורה מדין שביתת עבד גוי, כשיטתו שנתבארה לעיל, במש"כ לס"ק א'. ויש חולקים הראשון סובר דאף לרבו מותר, דאם כן הקשה שפיר דהוא כופל דברים, וצ"ע עדיין בזה.
[סעיף ג']
גוי גמור שהוא שכיר, אין רבו מצווה על שביתתו. ובמג"א ס"ק י"ב, ואם קיבל עליו מצוות הנהוגות בעבד, והוא שכיר, נ"ל דאין רבו מצווה וכו'. אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפילו לעצמו, דהא קיבל עליו מצוות הנהוגות באשה. ובביאור הלכה, וצע"ג, כיוון שאין קנוי לו, הלא בוודאי אין גירות לחצאין, ומאי מהני קבלתו למצוות בעבד וכו'.
שיטת המג"א דיכול עכו"ם לקבל עליו מצות כעבד וודאי תמוה, כדהקשה בבאור הלכה. ומה שתירץ דיכול בן נח להוסיף בקבלתו, עיי"ש שהאריך, לא משמע זה ברמב"ם פ"י ממלכים ה"ט שכתב אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, וצ"ע.
[סימן ש"ה, סעיף י"ח]
בהגה, ואסור לישב על קרון שהגוי מנהיגו בשבת, משום שמשתמש בבהמה, גם שלא יחתוך זמורה. ובמג"א ס"ק י', אע"ג דה"ל צידי צדדין, שאני התם דאין משתמש בבהמה כלום. אבל הכא משתמש בבהמה, שהבהמה מוליכתו, וכו'. ובס' טל אורות כתוב שהדף היוצא מהעגלה הווי צידי צדדין. ול"נ, דא"כ נימא ג"כ דהעץ הארוך הוי צדדין, והעגלה הווי צידי צדדין. אלא ע"כ וכו' דהכל כלי אחד הוא ומיקרי צדדין.
לכאורה בתחילה כתב שעל קרון הוא צידי צדדין, והאיסור הוא משום שעכ"פ משתמש בהבהמה שמוליכתו. ולבסוף כתב שכל העגלה הוא אחד עם הדף, ועץ הארוך, והוא רק צדדין. ואולי לעיל איירי בקשור העגלה להסוס בחבל, ולבסוף איירי בקשור בהעצים גופייהו, שיש מקום להכניס שם הראש של הסוס, ואינו יכול להוציאו, ואז הוי העגלה ממש צידי הבהמה, וצע"ק.
[סעיף י"ט]
בהמה שנפלה לאמת המים וכו' מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צער בעלי חיים, אע"פ שמבטל כלי מהיכנו. ובמג"א ס"ק י"א, ונ"ל דווקא בכרים וכסתות (מתבטלים מהיכנם ע"י שנשרים במים), אבל בגדי מלבוש ראויים להשתמש (גם כשהם לחים). וכ"מ סימן ש"א סמ"ה (מי שנשרו כליו במים הולך בהם ואינו חושש שמא יבוא לידי סחיטה), וסי' ש"ב ס"א (אסור לנער בגד שנשר במים, או שירדו עליו גשמים, ודווקא בבגד חדש שמקפיד עליו. ומשמע שללובשו לח מותר - מחה"ש).
תמוה מאד דמייתי המג"א שבגד לח ממים יכולין ללובשו, מהא דסימן ש"א סעיף מ"ה, וסימן ש"ב סעיף א', ששם בסימן ש"א הרי נשרו כליו בדרך ומה לו לעשות. ובסימן ש"ב נמי הוא בדרך, וגם אפשר שהוא בבגד העליון שרק משהו מים יש עליו, והקפידא הוא רק בשביל יפוי. וצע"ג, דפשוט שאם הוא לח ממש שאינו ראוי ללבישה בתחילה, כמו כרים, והוי גם בבגדים ביטול כלי מהיכנו, וצ"ע.
[סעיף כ"א]
גבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל, מותר, כיוון שאינו אומר להן שיעשו.
מכאן קשיא על הש"ך יו"ד סימן קט"ו ס"ק כ', שסובר דבעשיית עכו"ם גבינות, אף בפניו של ישראל, אסורות. דהא כאן הוא לצורך ישראל, דלצורך עצמן ליכא כלל איסור, וצ"ע (ועיין בש"ך שם במה שהביא בשם אגודה ומה שיישב, אבל המחבר כאן היה לו לומר שהגבינות אסורות באכילה).
[סימן ש"ו, סעיף א']
ממצוא חפצך, חפציך אסורים, אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה, כגון שמעיין נכסיו וכו', וכן אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים וכו'. ובהגה, והוא הדין דאסור לטייל למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת בו.
ולכאורה מה חידש הרמ"א, הא הוא אותו הדין דאין מחשיכין על התחום ממש. ונראה דמחדש דאף שכוונתו לטייל ממש, כגון דדרכו לטייל בכל שבת, אבל בשביל הטיול היה הולך במקום אחר, שכן דרכו, ועתה רוצה לטייל במקום זה בשביל הסוס או ספינה וקרון, נמי אוסר, באם ניכר שבשביל זה הולך כאן.
[סעיף ד']
השוכר את הפועלים לשמור וכו' אינו נותן לו שכר שבת וכו'. היה שכיר שבת שכיר חודש וכו' נותן לו שכר שבת וכו'. ובהגה, ואם שכרו לחודש, והתנה עמו לשלם לו בכל יום כך וכך, מיקרי שכיר יום. ובמג"א סק"ז, וכ"כ בבדק הבית וכו', וכתב שאין הדין כן. ואפשר דלא ראה דברי הר"ן שכתב הטעם, שאם יסלקו באמצע השבוע, אין צריך לשלם לו בעד השבוע כולה, אלא בעד הימים שעברו. ולכן מיקרי שכיר יום, והווי שכר שבת, ע"כ.
ברור שבשכיר חודש אף אם יתנה לשלם בכל יום, אין זה ביטול על השכירות לזמן, ולא יוכל בעל הבית לחזור בו, וממילא אינו שכיר יום. דהתנאי היה רק לעניין אופן התשלומין, והוצרך לכך משום דדין התשלומין הוא לבסוף. וזה שכתב הרמ"א דהווי שכיר יום, הוא בהתנה שבעל הבית יוכל לחזור בו באמצע זמן השכירות, כדהביא המג"א סק"ז לשון הר"ן, שלא יצטרך לשלם לו כשיחזור בעל הבית. אך הרמ"א שסתם דבריו, משמע שהוא שכיר יום גם באופן זה דמשלם בכל יום, ואין בעל הבית יכול לחזור בו באמצע תקופת השכירות. ונראה דאף דאינו יכול בעל הבית לחזור, מכל מקום התשלומין צריך נמי להיות בהבלעה, וצ"ע לדינא.
[סעיף ה']
אסור להשכיר חזנים להתפלל בשבת, ויש מי שמתיר. ובמג"א ס"ק ח', כיוון דצורך מצווה הוא.
מה שכתב המג"א בחזנים דיש מי שמתיר, משום דצרכי מצווה הוא, לכאורה תמוה. דלהחזן לא שייך להתיר בשביל צרכי מצווה, שהרי יכול לעשות המצווה בלא שכר, וצ"ע.
[שם]
בהגה, ואם שכרו לשנה או לחודש, לכולי עלמא שרי. ובמג"א סק"ט, פי' שיתפלל גם בימות החול, ומשלם לו לחודש בבת אחת, וה"ה לשבוע.
נראה דמה שכתב המג"א, בשכרו לשנה שהוא דווקא אם יתפלל גם בימות החול, הוא כשאין צריך להכין בחול איך להתפלל בשבת. או אף כשהוא צריך להכין, אבל אין זה צורך להקהל, דהקהל יכולים למצא מי שאינו צריך להכנה. אבל בחזנים שצריכים להכין, וכן הדרך בכל חזנים, הרי הוא צורך הקהל, ונמצא שיש לו עבודה גם בחול. בשביל זה יהיה מותר אף כשאינו צריך להתפלל בימות החול, כהחזנים שבזמננו שאין צריכין להתפלל בחול.
[סעיף ו']
חפצי שמים מותר לדבר בהם, כגון חשבונות של מצווה, ולפסוק צדקה וכו'. ובמג"א ס"ק י"א, ואע"ג דאין מקדישין, כמ"ש סימן של"ט ס"ד, וכו'. אבל בכל בו כתב דווקא הקדש מזבח, או לבדק הבית אסור, דיוצא מרשותו לרשות גבוה. אבל הנודר ס"ת או עטרה מותר, לפי שעדיין אין מיחדין שום דבר שיוצא מרשותן, עכ"ל. נ"ל כוונתו דהקדישות דידן חולין נינהו, כמ"ש בח"מ סימן צ"ה, ויש לכל ישראל חלק בהן, א"כ לא יצא מרשותו, דיש להמקדיש גם כן חלק בו, כנ"ל.