אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין
סימן י
קריאת הבנים והבנות בשמות לעז, ובעניין איזה שמות פרטיים וכתיבתם בגט
בע"ה ח' מרחשון תשמ"ב. מע"כ ידידי החשוב ומכובד מאד ורוצה לתקן דורנו זה, כש"ת מוהר"ר עמנואל ראב"ד שליט"א שלום וברכה לעולם.
[א]. במה שוודאי שאין איסור בקריאת בנים ובנות בשמות לעז כיוון שהרבה גדולי עולם נקראו בשמות כאלה.
הנה בתשובתי באג"מ או"ח חלק ד' סימן ס"ו כתבתי שלקרוא הבנים והבנות בשמות לעז הוא דבר מגונה, ואינו איסור, הוא ודאי אמת וברור. ומסתבר שוודאי צווחו מתחילה, עד שנשתקעו השמות בין ישראל, שנקראו כבר לשמות ישראל. וכדהבאתי הרבה גדולי עולם שנקראו בשמות לעז, כרבינו ווידאל בעל המ"מ והר' מיימון אביו של הרמב"ם. וכשתעיין בריב"ש תמצא ערך כ"ה שמות ת"ח שהם שמות לועזיות לבד, שכנראה לא היה להם אלא זה השם דלעז לבד. ומה שפי' מע"כ איזה שמות שיש להם באור, שווידאל הוא תרגום צרפתי חיים, הנה שם ווידאל מצינו בחכמי ספרד ולא בחכמי צרפת, ובלשון ספרד תרגום של חיים הוא ביבאנט, עיין בלשון המחבר בש"ע אה"ע סימן קכ"ט סעיף י"ז. וכמו כן נקרא חיים בנבנשת, בלשון ספרד, כמו שהיה נקרא בעל כנה"ג. מ"מ אפשר שהיו אבותיו של רבינו ווידאל מצרפת שבאו אחר זמן לספרד. אבל בריב"ש שהוא ספרדי איתא עוד אינשי בשם ווידאל, או אנווידאל, שהוא ג"כ שם ווידאל אך בהוספת אותיות אנ קודם עיקר השם, כמו שאיתא שם הרבה שמות בהוספת אותיות כמו אנשמואל אנמשה וכדומה, וכן הוא אנווידאל שהוא היה מי שנקרא ווידאל, אבל בהוספת אותיות אנ והוא כנראה היה סימן לאיזה גדלות וחשיבות וכדומה, שא"כ חזינן שא"א לומר כפירוש מע"כ.
אבל אף אם נימא שהשם יש לו פירוש וכוונה, האם בשביל זה אין שם זה משמות של נכרים דהמדינה. ואם רוצה לקרא לבנו בשם חיים לסימן ברכה, הלא יותר טוב ונקל לקרותו חיים בלשון הקודש שגם מלאכי השרת מכירין, ולא ביבאנט ובנבנשת ולא ווידאל. אלא היה זה משום הסביבה שבגלות, שכל הדיבור המובן והמורגל אף לרובא דרובא, וגם אצל חכמי התורה ובלמוד התורה, היה רק בשפת המדינה. דחכמי צרפת דיברו ולמדו התורה, במה שהוצרכו לבאר הרב לתלמידיו וגם חכם לחברו חכם, רק בצרפתית. וחכמי ספרד שהיה מתחילה בשפה ערבית, למדו בערבית וחיברו חיבוריהם בלשון הערבי, כדמצינו הסוגיות הקשות ביאר הרי"ף בלשון ערבי. וגם הרמב"ם כתב פירוש על משניות בלשון ערבי, וכן ספר מורה נבוכים, ורק ספר פסקי הלכות שקראו היד החזקה חיבר בלשון הקודש, משום שלא רצה לשנות ספר של הלכות פסוקות מלשון המשנה. אבל חכמי צרפת אף שלמדו ולימדו לתלמידים בשפת צרפתית, לא מצינו שחיברו חיבורים בכתב אלא בלשון הגמ'. וכן חכמי אשכנז אף שלמדו ולימדו בשפת אשכנז, לא מצינו שחיברו בכתב אלא בלשון הגמ', אבל בכל הענינים דברו בשפת אשכנז. ושפת אשכנז זכתה מברכת נח, יפת אלקים ליפת, שאף אחר שירדו משם לפולין ולרוסלאנד אשר משלה גם על ליטא וליטביא ועוד מדינות, שנשאר שפת אשכנז לשפת היהודים, אך שנתערבו הרבה תיבות מלשונות פולין ורוסלאנד, וגם ממדינות הקטנות, שממילא אינה שפת אשכנז ברורה, אלא נעשה כשפה חדשה בשם אידיש, אף שרוב השפה הוא שפת אשכנז, וגם איכא שינוי בהברותיה. ושפה זו היא גם אצל היהודים באונגארן וכן במדינות הקטנות ביוראפ, ואף במדינות הגדולות דצרפת וענגלאנד, שרובא דרובא של היהודים הנמצאים עתה, באו מחדש לשם מרוסלאנד ופולין, וכל המדינות שהיו תחת רוסלאנד ושייכות עמהם, כולם נחשבו כבני אשכנז, ודיברו כל השנים בשפת אשכנז זו, שנקרא אידיש מחמת ההברה ומחמת עירובי מלים מלשונות פולין ורוסלאנד ושאר מדינות. ולימוד התורה בכל הישיבות הגדולות, ואף בא"י, הוא באידיש. אף שאיכא שינוי קצת בהאידיש ממקום למקום, מצד עירוב שפת המדינה שהם שפות אחרות בכל מקום ומקום.
אבל אף אחר שרוב ישראל דברו באידיש, היה חלק גדול שדברו רק בשפת המדינה אף אלו שידעו לדבר גם באידיש. ומטעם זה הרבה שמות עוד יותר משמות דלה"ק נקראו האינשי, אף באנשים, ובנשים הם רובא, בשמות המדינה. אך אחר שנעשה שפה בשם אידיש שעיקרה אשכנזית, מאחר שהשמות שקראו כשהיו באשכנז נשתקעו אצלם, נעשו כשמות של שפת האידיש. אבל בתחילה כשהיו אבותינו דורות הקודמים באשכנז, קראו הרבה לבניהם ובנותיהן בשמות המדינה. ובשביל זה כתבתי דמוכרחין ליתן שם הילדים על שם הזקנים והזקנות שהוא כבוד המשפחה.
ומש"כ מע"כ שהנכון לדעתו הוא שאף שהיו שמות של לעז היו שמות שרק יהודים השתמשו בהם. הנה האמת לא היה כן, ולא שייך סברות לשנות המציאות. וגם מסברא לא שייך כלל לומר זה שיבדו שמות אחרות שלא היו בעולם כלל בלא שום טעם, וגם המשפחה לא היו מניחים, מאחר שהוא בלא טעם. אבל כשהן שמות שהיו בשפת אנשי המדינה גם להמשפחה היו נראין יפין, לא מצד שנקראו כן הנכרים, אלא שהשמות יפין לפי השפה. וגם הרבה עשו שלא כהוגן בשביל למצוא חן בעיני שכניו הנכרים, ואף שמיחו בהם לא הועיל. והרי חזינן שיש רצון לקרוא שם כשמות הנכרים, דהרי נחשב זה לדבר גדול לאבותינו במצרים שלא שינו את שמם, ליגאל בזכות זה, ובגלות דהשבעים שנה שינו הרבה את שמותיהם לשמות הנכרים.
[ב]. בעניין איזה שמות פרטיים, אם הם שמות לעז, ואיך נכתבים בגיטין
ומש"כ ששם אלכסנדר היה זה מתוך לחץ, שהוצרכו לפצותו על שלא הרשו לו להכניס את תמונתו למקדש, היא עובדא בדויה לגמ' שלנו. דשמעון הצדיק היה חשוב מאד בעיניו, כמפורש ביומא דף ס"ט ע"א, דכיוון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו ואמר שהוא מפני שדמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי, אלא היה זה לכבודו להכרת טובה. ומה שראיתי בטיב גיטין אות מ"ב שאיתא ביוסיפון שהכ"ג הבטיח לו שהכהנים אשר יוולדו בשנה ההיא יהיו נקראים על שמו, וגם זה הוא טעם נכון, מאחר שאינו ענין איסור אף שהוא דבר גנאי, שייך לעשות זה להכרת טובה. ואדרבה עשו זה בשמחה, והכניסו שם אלכסנדר בכלל שמות העברים, שלכן כותבים שם אלכסנדר כמו אם היה שם עברי מעולם, ולא אלעקסנדער כמו שהיו צריכין לכתוב אם היה שם לעז. ואם יש להאיש עוד שם לעז שהוא כנוי, כמו זוסא או זיסקינד, כותבין אלכסנדר המכונה זוסא והמכונה זיסקינד כמו בשם עברי וכינוי, ולא כשם לעז וכינוי דכותבים דמתקרי. בכל אופן לא שייך להביא שם אלכסנדר לכאן.
שם מיכעל שהזכיר מע"כ לא ידוע שם כזה, דאין מי שמדגיש לקרא בסגול, אלא שכותבין מיכל, כמפורש כתיבת שם מיכל ביש"ש פ"ד דגיטין סימן ל"א באות המ"ם, וכן בב"ש בשמות אנשים אות מ"ם, והוא כנוי ליחיאל. ובאם נקרא שמו מעריסה מיכאל, הוא קצור השם, ונוגע לדינא. ושם מאייער שהזכיר מע"כ, שהוא שם נכרים, אינו כן, אלא שהוא הברת איזה מקומות כשאומרים שם מאיר, משום שהברת צירי הוא כן אצלם, וכותבין לאיש כזה בשם מאיר בגט. ואף במקומות שידוע שאין הברת צירי כן, נמי מפורש בב"ש בתחלת אות מ"ם שא"צ לכתוב המכונה מייאיר, והוא מטעם דהוא כשיבוש בפי ההמון כדכתב בטיב גיטין בשם ספר עזרת נשים. עכ"פ איך שנימא, הוא קריאת שם מאיר, ואין זה שם אחר כלל, וכ"ש שלא שייך לומר דהוא שם נכרים. וברור שאפילו אם איכא שם כזה בשמות נכרים של איזו מדינה, הוא לקוח משמות ישראל, והוא שם מאיר ממש. וכבר אירע אצלי קודם כתיבת הגט, ששאלתי את האשה שמה, ואמרה ששם אידיש שלה איזה שם משמות הלעז, ושם המדינה באנגלית הוא מרים, ולא ידעה כלל ששם מרים הוא שם קודש, שמה של נביאה אחות משה ואהרן, ומוזכרת בתורה ובנביאים ובכתובים. הרי שבשפת מדינתנו אמעריקא, איכא שמות לקוחים משמות ישראל שנאמרו בתורה. וכן הוא שם מאיר שבהברתם הוא כמו שהיה נקרא מייאיר, וכן הוא הברת איזה מקום גם אצל בני ישראל, והוא קריאת לשם מאיר בלא הוספת אותיות.
[ג]. בעניין המנהג לקרוא לאדם בשני שמות יחד
והקריאה בשני שמות יחד לא היה זה בדורות הקודמים, אף אחר זמן הגאונים. דמהרש"ל ביש"ש גיטין פ"ד סימן כ"ד, כתב דאין דרך להיות לאדם שני שמות כאחד. ובנחלת שבעה סימן מ"ה סעיף כ"א אות י"ב, כתב ואם ניתן לו שני שמות בשעת מילתו ונקרא בשתיהן כאחד, כאשר שמעתי שבמקצת מקומות נהגו כך. הרי שבמקומו, וברוב מקומות, לא היו קורין בשני שמות כאחד. ומסיק, ואני היכרתי אחד שהיה נקרא בין הבריות בשני שמות כאחד. משמע שהיה זה דבר חידוש אצלו. והובא דבר זה בהקדמת הגרא"ז מרגליות על ספרו טיב גיטין. ומסיק בהקדמתו, ועתה רבו מאוד שמות הכפולים. ובזמננו עדיין רבו, ואולי עוד יותר מבזמנו, בין באנשים בין בנשים. ובתוס' איכא חכם אחד בשני שמות היינו בשם הר' יעקב ישראל (בחולין קי"ב ע"א תוד"ה הני מילי, ובספר הישר לר"ת חלק השו"ת סימנים מ"ח, נ"ג - נ"ד ובעוד מקומות) אבל לא היה שכיח. אבל מכיוון שעד אחר זמן הנחלת שבעה עדיין לא היו רגילים בשני שמות, אין לומר כסברת מע"כ שמטעם לחץ השיעבוד הותחל זה. שהרי לחץ השיעבוד לא היה אלא בזמן הראשונים דרבותיו של רש"י, עד זמן מהרש"ל. וגם בזמן ההוא הנקרא ימי הביניים, לא לחצו את היהודים שיהיו כמותם, אלא אדרבא להפרישם, שידורו במקומות מיוחדים שנקראו "געטא". והיו במקומות הרבה גם חומות סגורות, וגם היו צריכים להתלבש שלא כאנשי המדינה, אף בהמקומות שלא היו צריכין ללבוש אות קלון.
אך היה שייך לומר סברא כזו בשמות הנשים שלפניהן היה קל לצאת מן הגעטא לרחובות של הנכרים, שלכן גם קראו אותן הרבה בשמות נכרים, דכשיצאו לרחובות הנכרים לדברים הנחוצים מאד, שלא היה אפשר להשיג בגעטא, לא יכירום שוטרי המדינה. וגם עצם היציאה לא היה אפשר, דאף ששיחדו לשומר הגעטא שיניחום לצאת, לא היה מניחם, אלא כשלא היה ירא שיכירום השוטרים. וכשהיה להן שמות של יהודים לא היה אפשר זה. ולכנות שם נכרית רק כשתצא מן הגעטא, היו יראות, שמאחר שלא היו רגילות בשם זה, יכירו שאין זה שמה. ומצד זה לא היו קורין אלא בשם נכריות לבד.
אבל אינו נוגע לנו לידע סבת הדבר דאף שהיה זה שלא כהוגן ומיחו בהם, מכיון שליכא ע"ז איסור גמור, לא הועיל כדלעיל. אך טעם זה מועיל לסלק אף הגנאי שלא יהיה על ישראל, אף לא על סתם אינשי שאינם בני תורה, שככל בני ישראל נקראו קודש. אבל בשמות השייכים לע"ז, כהא דכמרים מפורסמים וכדומה, וודאי אסור לקרוא, בין לגברי בין לנשי, אף לא לכינוי ולצרוף בעלמא, וכדכתב מע"כ שלא נשמע לו שהשתמשו בדורות הקודמים. אך כפי הנשמע גם עתה במדינתנו זו נזהרין בזה, שהרי אין פרסומם וחשיבותם כלום כלפי כולהו אינשי דעלמא, אף הנכרים, רק לגבי אלו המאמינים באמונתם. והא אף אלו שאינם שומרי תורה מישראל לא מחשבי להו, ולא ירצו להשתבח בהם, ובודאי לא יחשבו שמותיהם להקרא בהם. אלא רק לאלו שחושבין להשתמד ח"ו, שאינשי רשיעי כאלו כבר לא שייכי לכלל ישראל, ולא שייך שאנן נתבע מהם דבר הקטן בשעה שהם כופרים בה' ובתורתו, ומאמינים ח"ו בהבלי הגוים. וגם מע"כ אין כוונתו לרשעים כאלו, אלא לסתם אינשי שהם גם שומרי תורה, שלכן אין לנו שום צורך לדבר ולכתוב בזה.
[ד]. אדם שהוריו כינו לו גם שם לעז, אם ישתמש בו משום כבודם
בדבר אחד ששמו מנוח לפי מה שנקרא בשעת המילה, ויש לו עוד שם לעז, נורוויט, שנתנו לו הוריו בכתב תעודת לידה שלו, והוא רב ארטאדאקסי וקורין אותו אלו שקורין אותו בשמו בשם נורוויט, מטעם שחושב שאיכא בזה ענין כיבוד אב ואם, הוא ודאי טעות. לא רק מחמת שגם שם הקודש מנוח נתנו לו אביו ואמו, כדכתב מע"כ, אלא אף בלא זה אין בזה עניין כיבוד אב ואם, מאחר שעכ"פ הא איכא מעלה בקריאת שם קודש, אף באופן שליכא ענין גנאי להקרא בשם לעז. ובכלל לא שייך עניין כבוד אב ואם בדבר שמצוי להקרא בשם אחר מצד איזה צורך, והאב והאם לא קפדי בזה כלל. ואף אם נמצאו הורים שמקפידים, בטלה דעתם מאחר שאין הדרך להקפיד.
[ה]. שמות לעז שכבר נחשבים שמות ישראל, ואם איכא למימר שבימינו הווי כקודם מתן תורה להקפיד בשמות ישראל דווקא
ובדבר שמות שכבר הושקעו בישראל לחשיבות שמות ישראל, כבר מצינו הרבה גדולי ישראל שנקראו בהלעז. כמו בער ולא דוב, וואלף או וועלוול ולא זאב, ומנעדל ולא מנחם, וליב ולא אריה. ואף אלו ששמם הקודש יהודה, נמי הרבה שנקראו בשם יהודה ליב, קורין אותן רק בשם ליב, וכדומה הרבה שמות, ליכא שום קפידא, מאחר שכבר הושקעו שמות אלו בישראל ונחשבו שמות ישראל. ובכלל בשמות אריה, דוב וזאב, אף שהן מילות דלה"ק, אפשר אין זה שייכות להחשיבם שמות דקודש, שלכן לא עדיפי משמות הלעז, דליב, בער ווואלף. ורק אלו שנמצאו בקראי, שייך להחשיבם שמות דקודש למעליותא. אבל מענדל והענדל לגבי מנחם ומנוח, דג"כ מצינו גדולי ישראל שנקראו בשם הלעז ולא בשם מנחם ומנוח שהם שמות קדש דהוזכרו בקראי, ומ"מ נקראו מענדל והענדל, צריך לטעם שכבר הושקעו להתחשב שמות של ישראל.
ומה שכתבתי בסוף התשובה שם, סברא דיש מקום לומר דהמעלה שלא שינו את שמותן אפשר היה זה קודם מתן תורה, שרק בזה שלא שינו את שמם ולשונם היו ניכרין שהם מבני ישראל, ולא אחר מתן תורה. שכתב מע"כ, ששייך גם עתה שאיכא כאלו שאין להם לא טעם וריח של תורה ומצוות. הנה שייך זה רק לאלו שאינם יודעים כלל מתורה ומצוות, ולאלו הא לא שייך כלל לדבר בזה. ואם אחד יכול להשפיע גם על אלו, ישפיע עליהם באמונה וקיום מצוות, שוודאי עדיפי, ויותר נקל מלהשפיע בעניין השמות. אבל בעצם כתבתי סברא זו רק לעניין סברא ולא לדינא כדכתבתי שם. והנה ביארתי הענין בביאור גדול ואמיתי על כל מש"כ מע"כ.
והנני ידידו מוקירו ומברכו, משה פיינשטיין.