אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין
סימן ט
גמר ברכה בתוך כדי דיבור לברכת חברו אם יענה אמן, כתובה שכתבוה ביום והחופה בלילה, ישיבה על הקרקע בליל תשעה באב, מי שלקח בשוגג מבית הכנסת חפצים שאינם שלו, אם מותר למסור גנב לערכאות, ועניינים שונים
בע"ה כ"א אלול תש"מ. מע"כ ידידי הרה"ג מוהר"ר גבריאל קראוס שליט"א דיין במנטשעסטער.
[א]. גמר ברכתו אחר ברכת חברו, אבל בתוך כדי דיבור, אם יענה אמן, וביאור הטעם שלא יענה אמן אחר ברכת עצמו, וכשסיים ברכה בשווה עם חברו
הנה אם לענות אמן מי שגמר ברכתו אחר ברכת חברו, קודם תוך כדי דבור, אם יכול לענות אמן על ברכת חברו, אף שאינו יכול לענות כשסיימו בשווה. וטעם הספק שכתר"ה לא ביאר, הוא אם זה שאין עונין אמן כשמסיימין בשווה הוא מטעם דכיוון ששניהם אומרין אמן הוא בהכרח עונה על ברכת עצמו, ואף שכוונתם דכל אחד הוא על ברכת חברו, אין למיזל בתר כוונה. ובפרט שלשון מגונה, דאיתא גבי העונה אמן אחר ברכת עצמו, שייך יותר לגבי אינשי אחריני, שצריך לעשות באופן שלא יהיה גנאי לגבי דידהו, שהוא רק לפ"מ שנראה, שלא שייך ענין הכוונה.
ואף שלא מובן לנו כל כך ענין הגנאי בזה. ועיין בתר"י ר"פ שלשה שאכלו (דף ל"ג ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה הא דעני) דכשאומר אמן בסוף כל הברכות מודה שכבר אמר כל הברכות ואין לו לומר יותר, אבל כשעונה אמן בסוף כל ברכה וברכה ה"ז בור שמראה בכל פעם ופעם שמסיים וחוזר ואומר אח"כ ברכה. ולא מובן כל כך, דהא זהו טעם ששייך אחר שאמרו חילוק זה לדינא, אבל הא צריך טעם למה אמרו זה כלל, וצ"ע בכוונתו. ואולי זה שעונה אמן אחר סוף סך ברכות שצריך לומר ביחד הוא בדינא, שאחר שגמר מצוות הברכות עושה מצוות עניית אמן על כל הברכות שאמר, שממילא נעשה זה כסימן שסיים מצוות ברכות. שאף שמצד עצם יתור עניית אמן לא היה קפידא כל כך בזה שאינו רוצה לכלול באמן אחד על כל הברכות, אלא לענות על כל ברכה וברכה ביחוד, אבל מכיוון שליכא בזה שום מעלה, מאחר דגם באמן אחד הוא על הברכות שבסדר זה, הוא ממילא חסרון דנראה שהוא סיום ברכות מסדר זה וחוזר ואומר ברכה אחרת. ולשון ה"ז בור שבתר"י, היה שייך על עצם ענייתו אמן על כל ברכה וברכה, משום שסובר שיותר עדיף ואינו כן. אבל הא נאמר לשון מגונה, שגם התר"י גורסין כן כמפורש בתחלת הדבור. אבל לענין הפירוש דמגונה הוצרך לומר דהוא בור, דהיינו מה שסובר שעדיף יותר לשון אמן על כל ברכה וברכה מאמן אחד על הברכות, הוא בורות, וממילא הוא מגונה. שהרי לפ"מ שאינו בור ואינו טועה בזה, הרי יראה ניכר מענייתו אמן שהוא גמר סך הברכות מסדר זה, וחוזר ואומר, שסותר מעשיו, שהוא מגונה.
אבל יותר נראה לומר שהמגונה הוא על דנראה דלא סגי לו במה שתיקנו לברך, והוא מצריך שיוסיפו על הברכה שתיקנו גם אמירת אמן. וכדאיתא בברכות דף ל"ד ע"ב לענין הכורע בהודאה דבהמ"ז ובהודאה של הלל ה"ז מגונה, שכתב הרמ"א בסימן קי"ג סעיף ג', פי' שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים, וכן כתב המג"א סק"ג. ועניינו שזהו גנאי שסובר שצריכין להוסיף ע"מ שתיקנו, שכנראה מראה שלא דקדקו חכמים כל הצורך. עכ"פ זה שהוי מגונה שהוא גנאי להאינשי, עושה הכרח שלא אזלינן בתר כוונה. שלכן כששניהן סיימו בשווה, שלפי שרואין יהיה נראה שגם האמן הוא הוספה על ברכת עצמו, אסור כמו שליכא שם עוד אחר שמברך וסיים. ולטעם זה אסור לענות אמן על ברכת חברו אף שסיים קודם, כיון שנמצא שהוא אומר אמן יחד עם הברכה שלו, הרי נראה שהאמן שייך לברכת עצמו.
אבל יש גם לומר שהטעם במסיימין בשווה שא"צ לענות, הוא משום דלא נתחייבו אז בעניית אמן על ברכת האחר, דהרי כל אחד רשאי לדבר לאחר שגמר ברכתו ואעפ"כ לא חייבוהו לענות אמן, יהיה מאיזה טעם שיהיה. אבל בשמע גמר ברכה של חברו כשעדיין הוא מברך, הוא בעצם חייב לענות, דהא בכלל שומע גמר ברכה שחייבו לענות אמן הוא. אלא אף שחייב, אינו יכול לענות אמן משום איסור הפסק בברכה, שלא התירו להפסיק בשביל עניית אמן. ואף שמפסיק לענות אמן דקדיש אחר דאמירן בעלמא, ואמן דהקל הקדוש ושומע תפילה, משום דאף שעוסק בשבחו של מקום יש לו להפסיק, דלא גרע ממה שמפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, כדאיתא ברא"ש פ"ב דברכות סוף סימן ה', ובתר"י רפ"ב ד"ה ר' יהודה, ואיפסק כן בש"ע סימן ס"ו סעיף ג' וברמ"א להי"א, הרי בהכרח שייך לחייב גם בעניית כל אמן. ומש"כ המג"א סק"ו, ומתתקבל ואילך לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג, הוא שייך רק על שאר אמנים שנוהגין לענות בקדיש. אבל האמן שעונין אחר כל ברכה ששומע, דתנן במתני' דס"פ אלו דברים בברכות דף נ"א ע"ב, שהוא חיוב, כמפורש בגמ' דף נ"ג ע"ב, ואיפסק כן ברמב"ם פ"א מברכות הי"ג, ובש"ע סימן רט"ו סעי' ב', לא שייך זה. ומ"מ אין מפסיקין בק"ש ובכל ברכות, משום דאף שחייב לא התירו להפסיק לזה, והוי כאנוס ע"ז שאינו עונה האמן. לכן תיכף כשגמר, אם עדיין הוא בתכ"ד ששייך לענות אמן יש לחייבו, ולא יתבטל חיובו בשביל איזה חשש שלא יתחזי כעונה על ברכת עצמו, שאינו איסור ממש אלא שהוא מגונה.
והנה איתא בסימן קכ"ד סעי' י"א, אם בעוד האדם מתפלל סיים ש"צ ברכה וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הציבור סיים זה תפילתו עונה עמהם אמן. והוא מטעם דהביא הט"ז מפסקי מהרא"י, משום דעניית אמן נמי מן הברכה. הרי משמע דהוא דווקא מחמת שהיו ציבור שענו אמן, אבל כשלא היו ציבור שעונים אמן, אינו עונה אמן, אף שהוא תכ"ד ששייך לענות אמן, וגם הא כתב הרמ"א דהוא דוקא כשיודע על איזה ברכה קאי. ואין לומר דהוא דוקא כשכבר הוא אחר תכ"ד, אבל כיוון שעדיין עונין הציבור אמן הוא כמו תכ"ד, דהי"ל לכתוב זה בפירוש אם היה חילוק בזה, שלכן משמע דכשליכא עונין אמן אינו יכול לענות על מה ששמע קודם שגמר תפילתו. ובוודאי עניית אמן הוא מן הברכה, אפילו כשרק יחיד איכא שעונה אמן. דבב"י (סוף סימן קכ"ד ד"ה כתוב בא"ח) איתא בשם א"ח מתשובה דרב האי גאון, דשמע יחיד שאמר אמן ולא שמע הברכה, שלא יענה אמן, רק משום שעל יחיד יש לחוש לשמא היה אמן יתומה, והובא בט"ז סק"ו. ואף שלא מובן חשש זה, אולי הוא מפני שאיכא הרבה אינשי שאין יודעין זה. אבל אף אם הוא כן, תמוה למה חמור עניית אמן יתומה, מלעבור על חיוב עניית אמן. ואף שאיכא עונש יותר גדול על עניית אמן יתומה, כדאמר בן עזאי בברייתא בדף מ"ז ע"ב, מ"מ כיון שעונה בשביל הספק לא מסתבר שיהיה עונש. אך אולי כיוון שהוא עצמו לא שמע, נוטה יותר שגם היחיד שענה לא שמע כראוי. או משום דהוא בחזקת פטור, כיוון שלא שמע בעצמו, שלכן אין לחייבו כשאינו ברור כל כך. וגם אפשר שליכא חיוב לענות באופן זה אלא רשות. עכ"פ כשידוע שהיחיד שמע הברכה, גם בשביל עניית יחיד נמי יכול לענות אמן.
אבל מ"מ לא קשה כלל קושיית הט"ז על שהמחבר וכן הרמ"א סוברין שאינו יכול לענות כשכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור, דמדוע לא יוכל לענות אמן מחמת המיעוט שעדיין לא סיימו לענות, דהא הוא מטעם שמפורש בגמ' בדף מ"ז ע"א, לעניין שהבוצע אמר רב חסדא שצריך לחכות אחר רוב העונים, אף שאיכא עדיין יחידים שעונים, דאמר רב חסדא שאני אומר כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה. וטעם זה שייך אף לעניין זה שכבר כלתה הברכה בעניית הרוב, ולא שייך אריכת היחידים להברכה. וגם מה שכתב הט"ז שיכול לענות גם על מה שסיימו לומר אמן, תמוה מנ"ל זה וצ"ע דברי הט"ז. עכ"פ בלא עניית אמן דהשומעין אינו יכול לענות על מה ששמע קודם שגמר תפילתו כדכתבתי.
[ב]. כתובה שנכתבה ביום והחופה היתה בלילה, אם כשרה מחמת שהיו עסוקין באותו עניין
בדבר כתובה שכתבוה ביום והחופה תהא בלילה, בזמננו שמקדשין תחת החופה, תהיה פסולה אף שעסוקין באותו עניין. דהא דאיתא בגיטין דף י"ח ע"א בכתובה שנכתבה ביום ונחתמה בלילה, כשעסוקין באותו ענין כשר, הוא רק בזמנם שהיו מקדשין הרבה זמן קודם שהיו הנישואין, דשייך להתחייב כתובה גם קודם הנישואין, ואיכא גם מ"ד דסובר דארוסה יש לה כתובה, אבל לכו"ע יכול לכתוב לה כתובה גם באירוסין. ובתוס' ב"מ דף י"ז ע"ב ד"ה מן, סברי דליכא בעצם מאן דסבירא ליה דארוסה לית לה כתובה עיי"ש. דלכן כשרין בעסוקין באותו ענין. אבל בזמננו שהקידושין הם כשכבר הם תחת החופה, שא"כ לא שייך כלל עניין כתובה, דלא שייך חיוב כתובה לאשה פנויה, שלכן הוא מוקדם כשהזמן יהיה כתוב כשעת הקנין והחתימה. ואם אירע שכתבו וחתמו ביום בחשבם שהחופה תהיה קודם הלילה, ואח"כ אירע שנתאחרה החופה, צריכין לכתוב כתובה אחרת בזמן הקידושין שתחת החופה. והקניין, אין קפידא מתי נעשית. ואף שרבותינו מפרשי הש"ע בחו"מ סימן מ"ג סעיף ט"ז לא הזכירו חילוק עיין בש"ך שם ס"ק ל"ד שנקט דין דגמ' מ"מ פשוט לע"ד כדכתבתי (ע"ע דברות משה ב"מ חלק א' סימן כ' הערה נ"ד בהוכחת דין זה מתוס' ב"מ ז' ע"ב ד"ה בזמן).
[ג]. איזה מקום יש לכתוב בכתובה שנכתבה במקום שאינו מקום החופה, ומתי יחתמו העדים בכתובה כזו
ובדבר המקום, כשכתבו את הכתובה במקום אחר בו ביום, טוב יותר לכתוב מקום החופה, שהוא מקום הקידושין. וכן הא איתא בתוס' גיטין דף פ' ע"א ד"ה כי, שכן היו עושין אותן שרגילין לכתוב כתובה בעיר אחרת שאינו מקום החופה. אבל כתבו בשם הר"י, שאין עושין יפה, דלכתחלה צריך ליזהר אף בשאר שטרות, כדאמר להו רב לספריה כי יתביתו בהיני כתובו בהיני. אבל מסתבר לע"ד דבכתובה לא נכון לכתוב מקום אחר, במקומותינו שהקידושין הוא תחת החופה שעושין תיכף גם הנישואין, ואין רוצין שאפילו שעה קטנה תהא בלא כתובה. ומקודם לזה אין לכתובה שום חשיבות שטר כדלעיל סעיף ב', שלכן מקום שטר זה, כשיהא בחשיבות שטר, הוא במקום החופה, ושאני הוא משאר שטרות, וזה היה הטעם דכתבו מקום החופה. והאין עושין יפה, דאור"י, הוא שבשביל זה אין לכתוב כלל הכתובה במקום אחר, ואם לא יהיה שם סופר יכתוב הסופר מקום החופה, אבל לא יחתמו העדים אלא אח"כ במקום החופה.
ואף אם נימא דכוונת הר"י הוא שיכתבו בכתובה מקום הכתובה, הוא לעניין שעדיף זה מכפי שרגילים לעשות, אבל וודאי לא על חינם הורגלו לכתוב במקום החופה, וכמה גדולי תורה ידעו זה והיה ניחא להו, שהוא מטעם שכתבתי. שלכן בשביל סברות הר"י שיש לנו לחוש, יש לנו למנוע מלכתוב במקום האחר. אלא שאם מוכרחין לכתוב הכתובה במקום האחר, יכתבו מקום החופה כדהורגלו לעשות, אבל שלא לחתום עדים עליו אלא כשיבואו למקום החופה כדכתבתי. וממילא אין לעשות הקניין מהחתן עד שיבואו למקום החופה ששם יחתמו העדים. ואם העדים יאמרו שיזכרו בשעת חתימתן במקום החופה מעשה הקניין שנעשה בפניהם במקום כתיבת הכתובה יכולין לעשות הקנין במקום הכתיבה.
[ד]. מאימתי חייבים לישב על גבי קרקע בליל תשעה באב
בדבר ישיבה על הקרקע שנהגו בט' באב עד חצות, ולא הוזכר זמן התחלת ישיבה ע"ג הקרקע. דאף דגם בסעודה מפסקת הא יושבים ע"ג קרקע, כדאיתא בש"ע סימן תקנ"ב סעי' ז', הא כתב המג"א סק"ח דאחר סעודה מותר לישב על הספסל. ולשון המ"ב סימן תקנ"ט ס"ק י"א בשם הא"ר, שכתב על מה דאיתא בשו"ע דיושבים בבית הכנסת לארץ, דהיינו אחר שענו ברוך ה' המבורך דזה צריך להיות בעמידה, לא מבואר כוונתו מצד האריכות.
והנה לא שייך לדון ע"ז ממה שט' באב ביה"ש שלו אסור, דהלכה כדדריש רבא בפסחים דף נ"ד ע"ב, ואיפסק כן ברמב"ם פ"ה מתעניות ה"ז, ובטור וש"ע סימן תקנ"ג סעי' ב', דוודאי אפשר לחלק בין האיסורים ממש, לדין זה דהוא רק מנהגא. וגם שאינו מנהג לכולי יומא, שנימא שהוא כהחמירו במנהגא בדיני ט' באב, דאז היה מסתמא ככל דיני ט' באב שביה"ש שלו אסור. אבל כיון דהוא רק עד חצות, הוא מנהג שנהוג בשעה שמקוננין ובוכין, דנמשך בעלמא מתחילת הלילה עד למחרתו בחצות היום. ושייך להתחיל תפילת מעריב גם סמוך לתחילת שקיעה. שמפלג המנחה וודאי ליכא שום מקום בעולם, אף במקומות שמתפללין בכל השנה מעריב גם קודם השקיעה, לא יתפללו בליל ט' באב קודם שקיעה, ואפילו אם יתפללו בטלה דעתם, דלכן אין להחשיב זמן השייך בעלמא לאיזה ציבור, שיתחילו התענית, קודם השקיעה. אבל משקיעה ואילך כיוון ששייך שאיכא ציבור שיתחילו להתפלל מעריב תיכף בשקיעה כשנאסר לאכול, יש לאסור גם לישב על הספסלים מצד המנהג לישב ע"ג קרקע, וכמדומני שכן נוהגין, ואף כשלא ידוע צריך להנהיג כן. ונראה ליישב לשון המ"ב, דכוונתו דאיסור ישיבה על הספסלים אסור תיכף משקיעה, אבל חיוב ישיבה לארץ הוא דווקא אחר ברכו מטעם דהא צריך לעמוד כשעונה ברכו.
[ה]. איך יוציא בשבת מפיו גרעיני פירות שאין נאכלים אפילו לבהמה
בדבר פירות שיש להם גרעינים שאין נאכלים אפילו לבהמה, אם צריך לזרוק מפיו בשבת, או רשאי גם להסירם ביד מן הפה. מסתבר שאסור לנוטלן ביד, אלא צריך לזורקן מפיו בסיוע הלשון והשפתים. וכן ראיתי בערוך השלחן סימן ש"ח סעיף נ"ה ובמ"ב ס"ק קכ"ד, בגרעיני תמרים שצריך אדם חשוב להחמיר לעשות כן גם במקום שמאכילין אותן לבהמה, ואיתא בשעה"צ דהוא מא"ר בשם רי"ו. והוא מפורש בגמ' בשבת דף קמ"ג ע"א, בגרעינין דתמרי פרסייתא דאסור לטלטלן, דר' ששת זריק להו בלישניה. ועיין בש"ע הרב סימן ש"ח סעיף ס"ז, שג"כ כתב בגרעינין שאינן ראוין לבהמה שזורק בלשונו, וציין בגליון להא דר' ששת.
[ו]. אם יש איסור בציורי חמה ולבנה שתינוקות עושין
בדבר התינוקות שמציירין בדיו ובצבע צורת לבנה וחמה. אם יש ממש דמיון להלבנה ולחמה, שאנשים גדולים יאמרו שהוא צורת חמה ולבנה, יש לאוסרם לאלו שבאו לחינוך. דהא בין הש"ך ביורה דעה סימן קמ"א סק"ח, ובין הט"ז ס"ק י"ג, כתבו דגם צורת חמה ולבנה כפשוטן אסור לעשות. ולא רק מש"כ הרמ"א בסעיף ג' דהם צורות המתיחסות לחמה וללבנה, שפי' הרמב"ם במתני' דע"ז דף מ"ב ע"ב על מתני' דמוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה, אלא גם כפשוטן. אבל וודאי דהוא רק כשיש דמיון ממש, שרוב תינוקות לא שייך שיעשו כן, ואם לא כן אינו כלום. והוא כמו שהביא כתר"ה מספר יד הקטנה, דרק אם בעיני הבריות דומה לחמה אסור. אבל בשביל זה לא טוב ללמד לתינוקות לעשות ציורי חמה ולבנה, דרוצים שילמדו ברוב זמן לעשות ציורים הדומות ממש, שזה הא הוא דבר אסור. ולמה לנו ללמדם, כיוון שכשיוכלו לצייר היטב נאסור להם.
[ז]. מי שלקח בשוגג בבית הכנסת מעיל שאינו שלו, וחזר ולא מצא את שלו
במי שלקח בשוגג בביהכ"נ מעיל שאינו שלו, ומנעלים עליונים שאינו שלו, וחזר לביהכ"נ ולא מצא שוב שלו. מעצם הדין הא מפורש בב"ב דף מ"ו ע"א בנתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה ה"ז לא ישתמש בהן, וכן איפסק בכל הפוסקים, ובש"ע חו"מ סימן קל"ו סעי' ב', ופשוט שה"ה בביהכ"נ. אבל בערוך השלחן שם כתב בסוף הסימן, אחר שכתב עצם הדין, והמנהג במקומות הגדולים מקום שרבים מתאספים שם ומניחים המנעלים העליונים בפרוזדור, ובצאתם נתחלפו של זה בזה, אין מקפידין בדבר ומשתמשים כל אחד בשל חברו, עד שיתראו פנים ומחליפים א"ע, ואין בזה חשש גזילה שכן נהגו. ומשמע שלא רק על עירו ומקומות הסמוכין לו כתב זה, אלא על סתם מקומות כשלא ידוע מנהג אחר אמר זה. ואף שלא כתב מנהג זה אלא בנתחלפו נעליים העליונים, משמע שליכא חילוק, מדלא כתב שמנהג זה הוא דוקא במנעלים עליונים, ולא במעיל וכדומה. משמע שגם במעיל הוא מנהג זה, אך נקט מה שיותר מצוי להתחלף בטעות.
אבל הוא רק בסתם, שתלינן שהיה זה הטעות בחילוף, שהוא רק עד שלא נודע כלום. אבל כשנודע הבעלים של המעיל והמנעלים וכדומה שבידו, והבעלים ההוא לא לקח כלום, צריך זה שלקח בטעות להחזיר להבעלים. ומה ששלו ליכא, הוא הפסד שלו, דשלו נגנב ונאבד. ובעצם אם ליכא מנהג, יש לו לשלם מה שנהנה מהלבישה. דאף שהיה לו רשות להשתמש, הוא מחמת שהיינו תולין שנתחלפו, כפי הרוב דלא שכיחי גניבה ואבידתא שם. אבל כשנתברר שלא היו חליפין, אלא דשלו נגנב ונאבד, והוא השתמש בשל אחרים, יש לו לשלם. וכיוון שלא כתב בעה"ש גם על זה איזה מנהג, מסתבר שצריך לשלם מה שנהנה.
אבל מחמת שהמנהג לא נמצא אלא בעה"ש, יש וודאי מקומות שליכא מנהג זה. אבל טוב להנהיג זה בכל מקום ומקום ע"י ראשי הקהל, ויפרסמו זה לכל המתפללים בתחלת התקנה, ויהיה כתוב בהפנקס תקנה זו. וגם כתוב על איזה נייר דבוק במקום שמדביקין בכל ענינים דמזדמנים בביהכ"נ, שאז יש לתלות שידעו כבר זה כל הנכנסין לביהכ"נ אף אורח באקראי.
[ח]. מה לעשות בחפצים שנשכחו בבית הכנסת, ואין ידוע של מי הם
ובאדם ששכח מעיל שלו ומנעלים עליונים שלו בביהכ"נ, הוא בדין אבדה דרך הינוח, דכשיראה שאין לו, אולי יזכור המקום שהניח. שלכן אם הוא מקום שמור וגם אפשר להשאיר שם, אסור ליטלנו ממקומו. ואם אינו מקום שמור, הוא בדין אבידה, וצריך ליטול משם ולהניחו במקום שמור שבביהכ"נ, ולהודיע לכל המתפללין בקביעות ובעראי איך שנמצא בבהכ"נ במקום שמור, מעיל וכל חפץ שמצא, תחת יד הגבאי או תחת יד השמש. ויהיה כתוב זה גם על נייר דבוק במקומות שמדביקין מודעות. ואף אם היה זה של אדם שבא לעתים רחוקות, שיש לחוש שלא ישמע זה, ג"כ אין לעשות יותר. דהא כל הכרזה דאבידה הוא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ובוודאי בעיר גדולה כנוא יארק, לא מסתבר שיצטרך להכריז בבתי כנסיות של כל נוא יארק, אלא בבתי כנסיות דשייך שיבואו לשם אנשים מן המקום שבו נמצאה האבידה. שלכן כשנמצא בביהכ"נ, מאחר שהיה שם שחזינן שהוא מבאי בהכ"נ, אפשר שסגי בהכרזה בבהכ"נ זה לבד, וישמעו מזה גם בתי כנסיות הקרובים. ויותר טוב שיודיעו גם לבתי כנסיות הקרובות, ויותר אין מחוייבין. ופשוט שאין החיוב על כל מי שראה ראשון שהוא יכניסנו לביתו, מאחר שיש מקום שמור בבהכ"נ, ויהיה שמור לבעל האבדה. וברוב הימים, אם עדיין לא נמצא, יש למכור, דבגד עשוי להתקלקל. ויהיו הדמים וסימני הבגד כתובים ומונחים. ואם רוצים, רשאים להשתמש לצרכי ביהכ"נ אם צריכין, דהלכה כר"ט במתני' דבבא מציעא כ"ח ע"ב, ויכתבו סך המעות, שכשיבא בעל האבדה יתנו לו. וכל זה דברים פשוטים וברורים.
[ט]. אם יש להסתכל בצפרניים קודם ברכת בורא מאורי האש, משום דהוויא ברכת השבח
העיקר בברכת מאורי האש כמנהג העולם, לברך תחלה ואח"כ להסתכל בצפרניים. ומפורש כן בסידור הריעב"ץ ובסדור הגר"א. והטעם דאפילו שאינו ברכת הנהנין, כיוון דעכ"פ תנן בברכות דף נ"א ע"ב אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, ופרש"י שיהיו נהנים ממנו, הוא כברכה גם על ההנאה, שצריך שתהא הברכה לפני ההנאה. משום דהלכה כרבא דאמר בדף נ"ג ע"ב יאותו ממש, וכעולא וחזקיה שצריך הנאה גדולה, עיין בדה"ח אות כ', ולא שהוא מידה על גודל האור ושיעור הקורבה להאור. ותמוה מאד מה שהמ"ב בסימן רצ"ו ס"ק ל"א, כתב ורואה הצפרניים ומברך בורא מאורי האש, דלא כהגר"א ודלא כהריעב"ץ. ואף שאיתא כן בפמ"ג סימן רצ"ח במש"ז סק"ב, הא כתב זה רק לטעם הש"ל שהביא הט"ז, ולא משמע כלל שפוסק הכי. ואדרבה משמע שהוא חידוש לטעם זה, ולא לדינא, מדלא כתב הפמ"ג ולכן כיוון שהביא הט"ז טעם הש"ל יש לברך אחר שכבר נהנה. אבל אף אם היה המ"ב סובר שהפמ"ג סובר כן להלכה, נמי לא הי"ל לפסוק כן, שהוא נגד דעת הגר"א ודעת הריעב"ץ, וצע"ג. עכ"פ המנהג שלנו לברך תחילה ואח"כ להסתכל בצפרניים, הוא כפי הדין.
[י]. אם נשים שאכלו עם שלושה אנשים חייבות לענות בברכת הזימון
בדבר נשים כשאכלו בשלחן עם ג' אנשים, חייבות לענות ברכת הזימון, כמפורש בסימן קצ"ט סעיף ז'. אבל בחול, שליכא ברוב המקומות סעודה קבועה לאכול כולן ביחד, והיא טרודה בעשיית האוכלין ובהגשתן להשלחן לכל אחד, אין כוונתה לישב לאכול ביחד. וכ"ש כשיש לה ילדים קטנים שמטרידין אותה, ואין לה פנאי לקבוע אכילתה אפילו בפני עצמה, וכ"ש שלא עם אחרים, בחול שכל אחד ממהר באכילתו, שא"כ הא לא שייכא כלל לאכילתן. ומזה נמשך שאף אם אירע לפעמים שגם האשה היה לה פנאי לאכול בקביעות, לא הורגלו הנשים לענות לזימון. אבל על הבעל וודאי מוטל שיקרא לה כאשר היא חייבת, ולא להניח להאינשי לברך קודם שהיא באה להשלחן לברך יחד בזימון, או לכה"פ שתשיב ברוך שאכלנו, ותחכה עד שיגמור המברך ברכת הזן. ובשבת שהכל אוכלין יחד, ואין לשום אחד למהר לברך, מוכרחין לקרוא לה לברך יחד בברכת הזימון. ולא שייך לבקש זכות על הנשים, כי מה יש לה לעשות אם האנשים זימנו בלעדיה, ולא חיכו עליה. אבל האנשים בשבת כשממהרין לברך בזימון, ואין רוצין לחכות על הנשים, וגם אין קוראין להנשים, זה וודאי אסור בשבת, וגם בימי החול הרבה פעמים.
[יא]. אם מותר למסור גנב לערכאות המדינה
ובדבר גנב שגנב ס"ת וכלי כסף מביהכ"נ, אם מותר למסרו לערכאות המדינה ולמשטרה (פאליס), שידוע שהם דנים ביסורי הגוף במאסר הרבה שנים, הנה לכאורה פשוט שאין שייך להתיר. אף אם לא היה כלל איסור לידון בדיני המדינות לפני שופטי המדינה, אבל הא אין לנו למוסרו לדונו בדברים שלא שייך בדיני התורה, שהוא ממון כפי שומת הבקיאין, והם דנים ביסורים שזה לא חייבה תורה. ועיין במו"ק דף י"ז ע"א, בעובדא דר"ל הוה מנטר פרדיסא, אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני, רמא ביה קלא ולא אשגח ביה, ושמתיה ר"ל, וא"ל ההוא גברא אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא, אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך, ושאל ר"ל בבי מדרשא ואמרו שלו נידוי שלך אינו נידוי, והוצרך ר"ל להתיר נידויו.
חזינן דאף על גנבא אסור להחמיר יותר מדינו שחייבה תורה. וא"כ פשוט שגם מכות וישיבה במאסר וכל יסורי הגוף, שאסור, וחייב המכהו אחר המעשה מלקות, מלא יוסיף. ורק קודם שגנב רשאין להכותו שלא לגנוב. וכהא דבב"ק דף כ"ז ע"ב, בהא דגרגותא דבי תרי דאתא חד קא דלי ביומא דלאו דיליה, ומחייה, ואמר רב נחמן דלכו"ע היה רשאי למעבד דינא לנפשיה, שלא להניחו למידלא. ורב נחמן עצמו סובר דאפילו שלא במקום פסידא עביד דינא לנפשיה, שלא להניחו לגזול ממנו, וכן כשרואה חפץ שלו יכול ליקח בעצמו. אבל לתפוס חפץ ומעות בעד חוב, אף באופן שיכול לתפוס, הוא דוקא שלא בהכאה ועיין פרטי הדינים בחו"מ סימן ד'. וממילא לא שייך להתיר למסור את הגנב לערכאות, לדונו במאסר ובשאר עונשי הגוף.
והא דעוסק בזיופים, ויש לחוש שיזיק רבים, איתא ברמ"א סימן שפ"ח סעיף י"ב, שכשהתרו בו ואינו משגיח יכולין למוסרו לומר שאין אחר מתעסק בו אלא זה לבד. ומשמע דיזיק רבים שכתב, איירי שיאמרו הערכאות שגם אחרים עוסקים בזיופים, כדכתב שאומרין שאין אחר מתעסק אלא זה, היינו שרק בדרך זה שהוא להציל את האחרים שגרם שיאמרו על האחרים שעושין זה, רשאי. אבל בשביל שהזיק זיופו אף לרבים, לא התיר למסרו אף בלשון זה. והנה איתא בדרכי משה ס"ק ט"ז, כתב מהר"ם מריזבורק מי שרודף רבים בעסקיו כגון שעוסק במטבעות פסולין וכדומה, אם התרו בו הקהל ולא השגיח ימסרוהו לשלטון, ויחיד שבא לו עלילה בגינו יכול לומר שהוא אינו עושה, אלא פלוני. ולכאורה משמע שבמזיק רבים יכולין למוסרו לשלטון להדיא, ורק יחיד שבא לו עלילה בשבילו יכול ג"כ למוסרו לשלטון רק בלשון שמצדיק עצמו. אבל אף בד"מ פירושו שאיכא רבים שהשלטון רוצה לעונשם בשבילו, שזה שייך ללשון מי שרודף רבים. לא על מה שהוזקו עי"ז שלקחו מטבעות המזויפים בטעות, ונודע להם שהוזקו בממון, אלא שע"י שהטעה אותם שהן מטבעות, הוציאו מטבעות המזויפין לאחרים, והם תובעין אותם לשלטון, שמותרין למוסרו להדיא. ויחיד שנעשה עליו עלילה זו בשבילו, יכול למסור אותו לשלטון רק בדרך זה, שהוא להצדיק עצמו, לומר שהוא לא עשה זה אלא פלוני שהטעהו. והרמ"א החמיר למעשה, שאף ביש לחוש שגם רבים יזיק שיעלילו עליהם עלילה בשבילו, נמי ימסרוהו רק בדרך זה. והרמ"א לא הזכיר כלל הדין באם יחיד בא עליו עלילה בשבילו. אבל מסתבר דליכא חילוק לדידיה, דלא יפלוג בתרתי ע"מ שכתב בד"מ ועיין בסמ"ע סק"ל.
עכ"פ בגנב ובמזיק אסור למוסרו לשלטון. ולא קשה מעובדא דר"א בר"ש ור' ישמעאל בר' יוסי בב"מ דף פ"ג ע"ב, כדתירץ הב"י בס"ס שפ"ח, דכיוון שנתמנו ע"ז מהמלכות שאני, והביא זה מתשובת הרשב"א.
ידידו, משה פיינשטיין.