אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין

סימן ה

סימן ד

בחיוב הכוונה באמירת פסוק ראשון דקריאת שמע וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

בע"ה ד' כסלו תשמ"א. מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר אליקים שלנגר שליט"א אשר בבאר יעקב.

[א]. הרהר בדברים אחרים באמצע פסוק ראשון של קריאת שמע אם הוי הפסק

הנה לפי לשון המ"ב בסימן ס"ג ס"ק י"ג שכתב אפילו נתכוין לקיים בקריאה מ"ע דק"ש, מ"מ כל שבאמצע פנה לבו לדברים אחרים הרי לא קבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב. והוא מלשון הרשב"א בחידושיו בברכות דף י"ג ע"ב לעניין פסוק ראשון דק"ש וברכת אבות דבתפלה, שכתב אבל אלו שהן קבלת מלכות או סידור שבחים אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים, והובא בב"י סימן זה. והוסיף המ"ב בבה"ל סימן ק"א ד"ה המתפלל, שמשמע מלשון הרשב"א דאם פנה לבו באמצע הברכה לדברים אחרים לא יועיל, אפילו אם בעת שאמר אח"כ התיבות של הברכה יחזור ויכווין. היינו שמחדש דמה שפנה לבו לדברים אחרים אף שלא היה זה אלא במחשבה, הוא הפסק בק"ש. ומשמעותו דאם איירי הרשב"א באמר פסוק ראשון דק"ש כשלא נתכווין כלל לתיבות שאמר אלא לדברים אחרים, הרי לא קבל כלל מלכות שמים. ולא הי"ל להרשב"א לחלקו משאר מצוות, דהוא משום דבלא כוונת הענין הרי לא עשה שום דבר מהמצווה כלל. שאמירת דברים בעלמא אף שהם דברי קבלת מלכות שמים, לא שייכי לקבלה בלא שימת הלב לפירוש הדברים שאומר. אלא ודאי שידע כשאמר פסוק של שמע ישראל וכשאמר ברכה ראשונה דאבות מה שאומר, והיו דברי קבלת מלכות שמים ודברי הברכה דאבות, אבל הרהר כשהיה צריך לאומרם בדברים אחרים. כגון אחר שאמר תיבות שמע ישראל הרהר בעלמא, קודם שאמר ה' אלקינו או קודם שאמר ה' אחד, בדברים אחרים, אף דכשאמר אחר זה ה' אלקינו ה' אחד נתכווין היטב לקבלת מלכות שמים כדין, הוא הפסקה. וכן כשהתחיל ברכת אבות, כגון אלקי אברהם, והפסיק באיזה הרהורי דברים בעלמא, ואח"כ אמר אלקי אברהם בכוונה, הוא הפסקה. ולכן כתב הרשב"א אבל כאן צריך כוונת העניין, כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים, ולא כתב שידע מה שאומר. משום דאיירי הרשב"א שידע מה שאומר, אלא שקודם שאמרם בפה הרהר באיזה דברים ואח"כ אמרם כראוי בכוונה, שג"כ הוא חסרון בקיום קבלת שמים וברכה ראשונה דתפלה. ונתן טעם משום דאינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים בשעת קבלת מלכות שמים וסידור שבחים, שבשביל זה הוא מפסיק.

ומש"כ שם בבה"ל, כן משמע לכאורה מפשטות לשונו אף דיש לדחות קצת, ולכן מסיק, ויש לעיין לענין דיעבד, הוא משום שאולי כוונת הרשב"א הוא כשהרהר בדברים האחרים בעת אמירתו, שנמצא שאמר פסוק ראשון דמלכות שמים ואמר סידור השבחים בברכת אבות דתפלה בלא כוונת הענין, שא"כ לא קבל עליו מלכות שמים אף שאמר הדברים בפיו, דכיוון שאמרן בלא שימת לב הם מילים בעלמא. אבל כשאמרן בכוונת קבלת מלכות שמים וסידור שבחים, אך שהפסיק באיזה הרהור, לא יתחשב בדין הפסק, כיון שלא הפסיק בדיבור. והחידוש הוא שלא נימא שאף מצוות קבלת מלכות שמים הוא רק באמירת הפסוק לבד בלא שום כוונה, והכוונה שאמרינן בגמ' הוא רק כוונת קיום המצווה, מטעם דמצוות צריכות כוונה, דכן משמע שהיה סבור הרשב"א תחלה. וחזר בו לומר דכוונת קבלת מלכות שמים הוא עיקר בהמצווה, ואינו תלוי בדין דמצוות צריכות כוונה לצאת. ופשוט שאם מצוות צריכות כוונה לצאת יצטרך בק"ש כוונה לצאת המצוה בקריאה ובהכוונה, ואף אם אין מצוות צריכות כוונה, צריך כוונה זו שהוא עיקר בהמצווה שלא שייך קבלה בדברים בעלמא שלא בשימת הלב.

אבל מ"מ משמע ליה להמ"ב בלשון הרשב"א שהביא הב"י, שהוא לא הביא תחילת דיבור הרשב"א שהיה סובר שאיכא מקום לומר דאף למצוות קבלת מלכות שמים נמי יסגי באמירת הפסוק בלא שום כוונה. שלכן מפרש שלהב"י אין זה שום חידוש. אלא מה שהוא נחשב הפסק מה שהרהר בדברים בעלמא קודם שאמר לשון הפסוק, הוא חידוש לדידיה. וגם אולי מהלשון אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים, ולא כתב אינו בדין שלא ידע מה שאומר בשעה שאומרם, משמע ליה גם מהרשב"א עצמו. ולכן מסיק דיש לדחות קצת המשמעות ויש לעיין לענין דיעבד, שאם היה ראיה מהרשב"א היה זה גם בדיעבד, כמפורש בלשון הרשב"א, אבל מאחר דיש לדחותו הוא ספק לבה"ל לענין דיעבד. וכוונתו דלכן יצא בדיעבד כשהרהר בדברים בעלמא שלא בשעה שאמר פסוק ראשון שבק"ש וברכת אבות דבתפלה. אבל כשלא נתכוין בשעת האמירה באמת לא יצא מדינא, וצריך לחזור בק"ש. ובתפילה בלא נתכוין באבות ג"כ צריך לחזור מן הדין, אבל האידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה כדכתב שם הרמ"א בשם הטור. זהו פירוש כוונת המ"ב בבה"ל וגם איך שסובר למעשה.

ולע"ד לא מסתבר כלל לומר שהפסקה בהרהור הוויא הפסקה, אף באמצע פסוק ראשון ובאמצע ברכת אבות, כשאחר שהרהר אמר התיבות בכוונה. דחידוש גדול כזה כל כך יותר מכפי שהיה סבור תחילה הי"ל לפרש. וכל חיסרון לענין דיעבד בלא נתכווין לכוונת הענין שכתב הרשב"א, הוא רק כשלא נתכווין לקבלת מלכות בק"ש וסידור שבחים באבות אלא לענינים אחרים, הוא בשעת האמירה שדינו לחזור כאילו לא היה אומרם כלל. אבל הרהורים במחשבה בעלמא, כשלא אמר כלל, אינו בדין הפסקה, אלא אם שהה כדי לגמור את כולה, שדינו שחוזר לראש לרמ"א סימן ס"ה סעיף א' עיי"ש.

ולכתחילה וודאי יש ליזהר מעצם הדין, שבכל התפילה צריך להתכווין, כדאיתא בגמ' ואיפסק בש"ע בריש סימן ק"א. וגם בק"ש מהראוי להתכוין בכל ג' פרשיות, ובכל פרשה ראשונה ביותר. דהא איכא תנאי, ר"ע ור' אחא משמיה דר' יהודה דסברי כן, וגם רבב"ח א"ר יוחנן פסק כן אף לעיכובא. ולענין לכתחילה סברי כו"ע שצריך להתכווין בכל ג' הפרשיות כדאיתא בסימן ס"א. וגם בלא כוונה לא יצא כראוי משום שלא שייך לדקדק לקרוא כדין. ואף שגם בלא דקדק באותיותיה נפסק דיצא דהא בברכות דף ט"ו ע"ב א"ר טבי א"ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל, מ"מ חמור זה יותר. דהא ילפינן שם מקרא, דתני ר' עובדיה קמיה דרבא ולמדתם, שיהא לימודך תם, שיתן ריווח בין הדבקים, וחשיב רבא בכל ג' הפרשיות. ויש בהדקדוקים גם מה שאם אמר במהירות ממש לא יצא, שהחסיר למ"ד אחד מבכל לבבך, והחסיר מ"ם אחד מואבדתם מהרה, או וחרה אף במהירות שהחסיר האל"ף מאף, וקרא הקמץ שבוחרה בפתח, כדאיתא הרבה אינשי בזמננו, והרוב אינשי שבא"י קורין כן, הרי נמצא שקרא ממש וחרף, וכן הרבה. שבזה וודאי לא יצא כלל דהא צריך לקרא כל הפרשה. והא דנפסק בריש סימן ס"ב דיצא דהלכה כדברי שניהם להקל הוא בסתמא, דתלינן דלא קרא במהירות כל כך עד שיחסיר אותיות, אבל וודאי מצוי שיארע כן (עיין לעיל סימן ד' בהערה לסימן ס"ב סעיף א'). ומוכרחין לקרוא בנחת ובשימת לב להשגיח ע"ז. ופירוש כוונת ליבו וודאי הוא כל מחשבה אפילו המצויין ביותר ולא שייך להסתפק בזה.

[ב]. פירוש הכוונה המעכבת בפסוק ראשון של קריאת שמע, לכתחילה ובדיעבד, ואיך יעשה כשלא התכווין

והא דכתב כתר"ה לפרש הכוונה המעכבת בפסוק ראשון דק"ש, הנה וודאי צריך להתכווין לפירוש המלות, דכשאינו מבין מה הוא אומר וודאי לא שייך שוב שום כוונה. אבל פשוט שבשמות הקדושים לא שייך ענין פירוש המלות, דאין שם המפורש בחשיבות שם מצד שפירושו הוא היה הוה ויהיה, שהרי חזינן דהיה הוה ויהיה אינו בחשיבות שם. וכן שם אד', שהוא ג"כ בחשיבות שם המיוחד, כדאיתא בתוס' שבועות דף ל"ה ע"א ד"ה בפר"ח, אף שפירושו הוא פשוט שהוא אדון כל העולם אינו בחשיבות שם מצד פירושו, דהא אדון העולם אינו בחשיבות שם. ואף כשנכתב אדני אינו בחשיבות שם, אלא כשנקרא בקמץ תחת הנו"ן, ולא כשהוא נקרא בחיריק. וא"כ בהכרח מה שהוא בחשיבות שם, כשנכתב ונקרא כמו שקורין בשעה שאומרין השם, אינו מצד הפירוש אלא שכן הוא השם בעצם. אבל יש לשם זה גם כוונה שהוא אדון כל העולמים. וכן מסתבר שגם השם שד' אינו בחשיבות שם מצד הפירוש שאמר לעולמו די, דהרי ג"כ אינו בחשיבות שם אלא כשנקרא בשני פתחין או בפתח וקמץ כבסוף פסוק ומקום אתנחתא, ולא כשיקרא בסגול תחת השי"ן אף שהוא עוד יותר במשמעות שאמר די. וגם שם אלקים אינו שם מצד פירושו שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם. דהא איתא בנדרים דף כ"ה ע"א על מה שהביא הגמ' ממשה רבינו דכשהשביע את ישראל אמר להם הוו יודעין שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי וע"ד המקום. משום שחשש דאפשר שיהיה מי שישתבע אדעתא דנפשיה שיסיק שמא לעכו"ם אלוה וישבע, אלמא דעביד אינש דמשתבע אדעתא דנפשיה, דחי דהוא משום דעכו"ם איקרי אלוה. אף דלא שייכי לשום מעשה דהא הם עץ ואבן כסף וזהב. ואין לומר דהוא משום טעות הגויים העובדים להם ואומרים שיש להם כחות לעשייה, דהא לא משמע שחשדם מרע"ה לכופרים בהשי"ת ומאמינים בע"ז, אלא ששייך לישבע בע"ז אף שאינו מאמין בה, דהא תנן בסנהדרין דף ס' ע"ב הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בל"ת. ואם לא היה שייך לישבע בע"ז כשאינו מאמין בה, ה"ה בהכרח כאומר אלי אתה שחייב מיתה. שלכן חשדם שכדי שלא יהיה עלייהו חיוב שבועה נשבעו בע"ז שנקראו ג"כ בשם אלוה, ויעברו על איסור הלאו. הרי שאף אם נשבעו בהע"ז קראו להם אלוה, אף שלא שייכי לשום מעשה, דהא הם עץ ואבן וכדומה. הרי חזינן שהשם אלקים נמי הוא שם בעצם. ודוקא באותיות אלו ולא בשאר תיבות שפירושם נמי בכל /בעל/ כחות כחזק ואמיץ ותקיף וגבור וכדומה. וכן הוא בכל השמות, אין החשיבות דהוא שם מצד הפירוש, אלא שהן שמות בעצם שהוזכרו בקראי. וקבלה מסיני שז' שמות שחשבן בברייתא שבועות דף ל"ה ע"א הם השמות בעצם שאין נמחקין, ושאר השמות כחנון ורחום וגדול וגבור וכדומה אינם בחשיבות שמות אלא בחשיבות תוארים.

ונמצא שלעניין פירוש המילות כל השמות הם בפירוש אחד דהוא השם יתברך. והוי לענין פירוש המילות הכוונה ה' הוא אלקינו והוא ה' אחד, היינו שני ענינים איכא בזה. אחד דה' הוא אלקינו שקבלנו את עול מלכותו עלינו, והשני שהוא ה' אחד במציאות. ולא היה סגי לומר ה' אלקים, כי היה זה הודעה שה' הוא האלקים על העולם שהוא בראה ומנהיגה. שלדבר זה הוצרכו בזמן אחאב שעבד הוא, והרבה מעשרת השבטים אשר מלך עליהם, ע"ז, בטעותם ע"י איזבל המרשעת ותת"נ נביאי הבעל והאשרה. ואמר להם אליהו שיעשה דבר לפני כל העם שלא יסתפקו ויקבלו ללכת אחרי האלקים שהוא אמת והסכימו לזה. שלכן כשהכירו ע"י שירדה אש ה' ותאכל את העולה אשר הקריב אליהו, שה' הוא האלקים, היה סגי במה שהשיבו רק ה' הוא האלקים (מלכים א' י"ח ל"ט), שהרי כבר קבלו עליהם באמירת אליהו. אבל בחיוב קריאת שמע שנאמרה לישראל שהם מאמינים בני מאמינים, דלבד דיודעים ומכירים בה' ובתורתו, איכא חיוב לקבל כל אחד ואחד עליו עול מלכות שמים שני פעמים, שחרית וערבית, לא סגי במה שיאמרו ה' אלקים, אלא שחייבנו לומר ה' אלקינו היינו שקבלנו עלינו עול מלכותו.

אבל בש"ע סימן ה' איתא עוד דין. דכשיזכיר את השמות יכווין בכל שם כפ"מ שמשמע לנו שג"ז הוא עניין גדול בהשמות. ומדוייק לשון הטור שכתב ויכווין בברכותיו פירוש המילות שמוציא מפיו, ובהזכירו השם יכווין פירוש קריאתו באד' לשון אדנות, ופירוש כתיבתו בהויה שהוא היה הוה ויהיה, ובהזכירו אלקים יכוין שהוא תקיף אמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים, משום שהם שני עניינים. דבכל לשון הברכה צריך לכווין פירוש המילות שמוציא בפיו, ובהזכרת השמות שלא שייך לומר שזהו עיקר פירוש השם כדבארתי, יכווין עכ"פ בכל שם שמזכיר כמשמעותו, שהוא ג"כ עניין גדול בהשמות. ובש"ע שכתב יכווין בברכות פירוש המילות כשיזכיר השם יכווין פירוש קריאתו, לא מדויק, דמשמע מהלשון שהכוונה בהשמות הוא פירוש המילות, דלא כדכתבתי שאינו כן. וגם בלא זה הא לא הוזכר שצריך לכווין פירוש המילות שבכל הברכה. ולכן ברור שהפירוש בש"ע הוא שהם שני דברים, יכווין בברכות, היינו בכל נוסח הברכה פירוש המילות, והוא דין הראשון שבטור, ואח"כ כתב דין השני שבטור, כשיזכיר השם יכווין פירוש קריאתו באדנות, שהוא דין הכוונה בהשמות. וטוב יותר להגיה בש"ע לכתוב וכשיזכיר השם, שהוא ממש כלשון הטור.

ולפ"מ שביארתי ניחא מה שמפורש במתני' דף י"ג ע"א שבפ' שמע מקבל עליו עול מלכות שמים. וכן איתא הלשון שם ע"ב בגמ' א"ל רב לר"ח לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים, א"ל בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. שלכאורה איתא הכוונה באחד כדאיתא שם סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו וכו' כיוון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת, ופרש"י שהארכת שיעור שתחשוב בלבך ה' אחד בשמים ובארץ וד' רוחותיה. היינו דמפרש דמה שאומר וחושב אחדות השי"ת הוא ממילא כוונת המלכתו. וכן הוא בטור שכתב בסימן ס"א וצריך להאריך בד' דאחד שיעור שיחשוב בליבו שהקב"ה הוא יחיד בעולמו למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם. ולכן פשוט שגם בש"ע סעיף ו', אף שמחלק המחשבה לשתים כר' יונה בברכות שם בשם רבני צרפת, דבחי"ת כדי שימליכהו בשמים ובארץ, ובדל"ת שהקב"ה יחיד ומושל בד' רוחות העולם, לא פליג ע"ז. והוא משום שאחדות השי"ת הוא ממילא מלכות השי"ת. אבל הא שייך זה לענין עצם המלכות דהשי"ת על כל העולם כולו וגם על האינשי, לענין שה' מולך עליהם בכל העניינים, בין שהם יראי השי"ת בין שהם רשעים.

אבל הא מלכות זה דהשי"ת אינו נוגע לקבלת האינשי, דהא מצד עניין בחירה דהאדם הא שייך שלא יקבל עליו מלכותו אף שיודע שהוא מלך בעצם. והא מצינו שלמעשה היו גדולי עולם ונעשו רשעים להכעיס הגדולים ביותר, כירבעם בן נבט, ואחאב ומנשה, שחטאו והחטיאו ביותר, ושלילת זה הא ליכא במה שחושב באמירתו ה' אחד שהוא מלך יחיד על כל העולמות. אבל לפ"מ שבארתי הויא קבלתו מלכות שמים באמירתו ה' אלקינו. אבל חייבתו תורה לומר גם אחר שקבל עליו מלכות שמים, ה' אחד, להודיע גם שליכא עוד אחר אלא ה' אחד, היינו שלא שייך כלל לקבל מלכות אחר.

ויש לפרש שהוא שייך למצוות קבלת מלכות שמים שהוא לומר שהיא קבלה גמורה לעולם, שהרי ליכא אלא ה' אחד לבדו למעלה ולמטה ובכל ד' רוחות העולם. ולכן נחשבת מצווה אחת שהיא קבלת עול מלכות שמים, שהודעת האמונה שה' אחד הוא ג"כ מחיוב קבלת מלכות שמים עליו. ואף אם נפרש שהוא עוד חיוב מצד עצמו, להודיע בפה בכל יום שאנו בני ישראל מחוייבין להאמין באחדות השי"ת. אבל יותר נכון כפירוש ראשון, מדאמרינן רק שהוא מצוות קבלת עול מלכות שמים. עכ"פ קבלת עול מלכות שמים הוא מעיקר לשון הקרא ה' אלקינו, ולקיום הכרחי לקבלה זו היא ההודעה במה שמאמינים אנחנו שה' אחד, למעלה ולמטה ובכל ד' הרוחות.

ולענין דיעבד מסתבר שפירוש המילות והכוונה בה' אלקינו, שמקבל עליו עול מלכותו דהשי"ת, שהוא ג"כ מפירוש המילות לפ"מ דפירשתי. והכוונה באחד שהוא אחד למעלה ולמטה ובד' הרוחות, הוא לעיכובא שלא יצא בלא זה. אבל טוב כשלא נתכווין בזה, שצריך לחזור, שיגמור לקרות הפרשה ואח"כ יחזור אפילו כשליכא שומעין אף שמותר (עיין במ"ב סימן ס"א ס"ק כ"ב). ולחזור התיבה מסתבר שאסור, מאחר דנראה כמתלוצץ, לפרש"י ברכות סוף דף ל"ג, שא"כ אין זה קריאה סתם שחייבה תורה. וממילא אף שהאמת שחזר בהתיבה היה משום שלא נתכווין, מ"מ אין זה הקריאה שאמרה תורה. ועיין בבאור הלכה ד"ה בין, שג"כ כתב שלרש"י דנראה כמתלוצץ אפשר דלא יצא. ולע"ד מסתבר שלא יצא, ואף כשקורא בביתו וחוזר וקורא אותה תיבה מחמת שלא נתכווין, לא יצא. כי סברא ברורה הוא לע"ד וצ"ע לדינא. אבל לכתחילה וודאי אף בביתו אין לו לחזור את התיבה אף כשלא נתכווין מטעמא דרש"י. ולכן אף בביתו כשלא נתכווין טוב שיגמור כל הפרשה ראשונה ואז יחזור לקרות בכוונה לכה"פ פסוק ראשון.

אבל כשלא כיוון בהשמות הכוונות דנאמרו בסימן ה', אבל ידע ונתכווין בתיבת ה' שהוא השי"ת, דהוא על תרגום אידיש שכל ישראל האשכנזים דברו מאות בשנים בשפה זו בשם גאט, יצא בזה. אף שאין חילוק בין תרגום שם הויה ותרגום שם אד' ותרגום שם אלקים, שעל כל השמות מתרגמין רק בשם גאט, יצא. וכדחזינן בסידורי קרבן מנחה שניתרגמו בע"ט עבור נשי דלא הבינו לה"ק, שתירגמו פסוק ראשון דק"ש, הערצו ישראל גאט אונזער גאט ער איז איין איינציגער גאט, סגי בזה. והיה תרגום זה בע"ט גם לפני מאות שנים שראו תרגום זה רבותינו מדורות הקודמים ויצאו בזה. ואף שלא ניתרגם גם מה שצריך להתכווין שהוא יחיד למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם, נראה שזהו בכלל שתירגמו על תיבות ה' אחד ער איז איין איינציגער גאט, ולא תרגמו בקיצור גאט איז איינער, שאז היה שייך לטעות ולומר שרק לנו הוא איינער, ולכן תרגמו לומר באריכות ער איז איין איינציגער, שמובן לכל שמשמעותו שליכא אחר כלל בשום מקום, לא למעלה ולא למטה ולא בכל ד' רוחות העולם. ויותר היה ניחא להוסיף בהתרגום דע"ט ער איז איין איינציגע גאט אויך אויבן און אונטן אויך אין אלע זייטן פון דער וועלט, דמאחר שכוונה זו לעיכובא לא היה כדאי להקל ולקצר אף שהיא אותה כוונה.

ומש"כ כתר"ה שיתכווין בכל שבעת הרקיעים, זה לא הוזכר בשום מקום, ואין להוסיף מעצמנו, אף אם לכו"ע היה שבעה רקיעים. ובפרט שר' יהודה בחגיגה דף י"ב ע"ב סבר שהם שניים, ובלשון הרמב"ם פ"ג מיסוה"ת כתב שהם תשעה, ועיין בהפירוש מה שתירץ, ור"א בן יעקב שאמר עוד למעלה מראשי החיות ומשמע שלא פליגי עליו. וגם הא איכא גם למעלה מרקיעים ולמטה, ויש אחורי הכיפה דד' רוחות, שאסור וגם לא שייך להסתכל בזה, וצריך לכווין שגם שם ליכא אלא ה' אחד, לכן אסור לחשוב ז' רקיעים אלא סתם למעלה ולמטה. וברמב"ם פ"ב מק"ש ה"ט שנקט בשמים ובארץ, וכן בש"ע סעיף ו' וכן בטור בלשון הי"מ, נראה משום דהשמים סתם קאי על כל מה שלמעלה, ובארץ סתם על כל מה שלמטה. אבל כשיאמר מספר ז' רקיעים הוא למגרע.

[ג]. אם אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מעכבת בקריאת שמע

ומש"כ כתר"ה בשם הגאון מטשעבין זצ"ל שאמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אינו מעכב בק"ש, וא"כ כ"ש כשאמר ולא נתכווין. וראייתו ממתני' דרפ"ב דף י"ג ע"א, היה קורא בתורה אם כיוון לבו יצא, אף שבקרא ליכא בשכמל"ו. וראייה זו אינה מוכרחת, דהא אפשר לומר דאיירי באמר אחר פסוק שמע ישראל שקרא בתורה בשכמל"ו. והי"ל להביא ממתני' דפסחים דף נ"ה ע"ב, שלא מיחו באנשי יריחו שהיו כורכין את שמע, שלר' יהודה בברייתא שם דף נ"ו ע"א הוא שלא היו אומרים בשכמל"ו. ואם היה מעכב בקיום מצות ק"ש הרי היה להם למחות. אך אולי משום שרבא לא פי' כן במתני', ואפילו רב יהודה האמורא לא פי' כן אלא כר"מ, שלכן ליכא ראייה משם שאין למחות. אבל עכ"פ מדר' יהודה הא איכא ראייה, דהוא הא סובר שלא היו אומרין בשכמל"ו ואומר נמי שלא מיחו הרי משמע שסובר ר' יהודה שאינו מעכב, ומדר' יהודה נשמע גם לכו"ע דאינו מעכב מצוות ק"ש.

ועיין ברש"י שכתב על דברי ר"מ, ולא היו מפסיקין בין אחד לואהבת. וכתב מהרש"א בח"א שלרש"י משמע שלר"מ אין לומר כלל בשכמל"ו, ומה שכל ישראל אומרין הוא מחמת שהלכה כר' יהודה. אבל בגמ' לא משמע שאיכא בזה פלוגתא בין התנאים איך שנעשה אנן בדברים שכל ישראל עושין שני פעמים בכל יום, שהוא דבר תמוה מחלוקת כזה, ונצטרך לומר שלא ידעינן איך קראו תנאים הראשונים וכל ישראל ק"ש. וגם שלשון ואנן מ"ט אמרינן ליה, ולא אמר ור' יהודה מ"ט סובר דאמרינן ליה, נצטרך לפרש שקאי זה על זמן גדול שהתחילו לנהוג כר' יהודה. וכן לשון אמרי רבנן היכי נעביד, היה זה רבנן דאחר זמן, או שכבר היה תקנה זו, דהא ר' יהודה אומר שכל ישראל אמרו זה ורק אנשי יריחו לא אמרו, שנמצא שר"מ היה פליג על כל ישראל, שהרי א"א לטעות בדבר שכל ישראל עושין פעמיים בכל יום. ומנ"ל לרש"י דבר תמוה וזר כזה בלא שום הכרח ובלא שום משמעות. והרי שייך לפרש ולא היו מפסיקין בין אחד לברוך, שג"כ וודאי צריך להפסיק. וכדמוכרח לפרש כן לעיל מזה בהא דרב יהודה האמורא אמר ג"כ כלשון ר"מ ולא היו מפסיקין, שהוא לא היו מפסיקין בין אחד לברוך, דהא בימי ר' יהודה האמורא ודאי כבר אמרו בשכמל"ו, דר' יצחק ודבי ר' אמי ור' אבהו היו בזמנו, וגם בנהרדעא מקומו של שמואל רבו הא אמרו, ולא שייך שיפלוג עלייהו ר' יהודה. וא"כ למה הוצרך רש"י לפרש בר"מ שפליג על ר' יהודה, לא רק במעשה דאנשי יריחו במה שלא נהגו ככל המקומות, אלא שיפלוג על ר' יהודה למעשה לדידן.

ולכן מסתבר שהוא ט"ס וצריך לגרוס בין אחד לברוך, כדאיתא כן בתוס' מנחות דף ע"א ע"א ד"ה וכורכין, בסופו, שכתבו ויש מי שאומר שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך, ומסתבר שהוא פירוש של רש"י. וגם אולי אין צורך להגיה, דהא אין כוונת רש"י שבלא הפסקה יש להשמיט איזה אות, או שלא להפסיק במקום שצריך להפסיק מצד הטעמים. אלא דכאן באחד צריך להפסיק בסוף פסוק ראשון, כמו לפרשה אחרת, דהוא ענין אחר, ככוונת מרע"ה בכתיבתו ע"י הקב"ה, ע"י הארכת האחד לקבלת מלכות שמים, בגמירת אמירת פסוק זה לכל אחד ואחד שקורא, לואהבת שהוא צוואת דינים איך להתנהג ולעשות כל ימיו דאחר קריאתו. וממילא כיון שנכתב אדעתא דכל קורא יפסיק כאן, לא שייך להשתנות אף לאחר שתיקנו לומר כאן בשכמל"ו, שהוא מעין פסוק ראשון. דאינו לצוואה על הנהגתו ועשייתו לכל ימיו דאחר קריאתו, אלא לקבלת מלכות שמים שעושה בקריאתו. שהוא מברך על שזכה לקבל עול מלכותו בשמחה ובברכה לשם כבוד מלכותו, ונמי צריך להפסיק אחריו, דהרי הוא ממילא אופן הקריאה שאמרה תורה. ולכן דברי מהרש"א בח"א אינו נכון בכוונת רש"י.

וגם איכא במהרש"א שם טעות, דכתב דלגירסא שניה שהיו אומרים בשכמל"ו, אין לנו לומר כלל היפוך האמת והדין, והא מפורש ברש"י פי' שהיו אומרים אותו בקול רם. ואף שמשמע שלא היה זה בגירסתו, הרי היה מוכרח שחסר איזה דבר בלשון רש"י יותר ממה שמובן ממרדכי פ"ב דברכות וצ"ע.

אבל פלא שאחר שכתבתי זאת חיפשתי בספרים, וראיתי בביאור הלכה סימן ס"א סעיף י"ג, שהביא ג"כ הראיות מהיה קורא בתורה אם כיוון לבו יצא כראיית הגאון מטשעבין, וגם הביא ראייתי מר' יהודה דפסחים, והביא הא דמהרש"א בפשיטות שלרש"י לר"מ אין לומר בשכמל"ו. ולא הרגיש שדברי מהרש"א אליבא דרש"י לא נכון כלל, מדברור שליכא מאן מתנאי ואמוראי דפליגי ע"ז שצריך לומר בשכמל"ו, וכדאיתא בירושלמי בפשיטות, וכמנהג כל ישראל גם בזמן התנאים בלא חולק. ומסתבר שכן קראו ק"ש גם מזמן מתן תורה, אף שאינו מן התורה, כהרבה דברים מדרבנן שהיו עושין כן גם בימי מרע"ה. וכן פשוט לע"ד שמוכרחין לומר בשכמל"ו, והחמירו שיהיה בדין פסוק ראשון כמפורש בש"ע ריש סימן ס"ו לעניין שלא יפסיק בו כלל, אם לא מפני חשש שמא יהרגנו, כמו בפסוק ראשון. וסובר הלבוש שכ"ש לעניין חומרת פסוק ראשון שהוא לכוונה, וכן פסק המג"א (סימן ס"א ס"ק י"א). ולענין חזרה, הנכון כערוך השלחן סימן ס"א סעיף ו' עיי"ש, שקודם שהתחיל ואהבת צריך לחזור ולומר בכוונה, אבל אחר שהתחיל ואהבת אין להחזירו בחיוב, ואם חזר לראש עדיף. אבל לאומרו במקום אחר לא שייך. ותמוה מה שבביאור הלכה בסופו, כתב שיאמר במקום שנזכר, שלא שייך כלל במקום אחר, וא"כ יהיה זה הפסק.

והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה