אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין
סימן ד
הערות קצרות בשולחן ערוך הלכות קריאת שמע סימנים נ"ח - ס"ה
[סימן נ"ח, סעיף ג]
מי שהוא אנוס וכו' יכול לקרותה עם ברכותיה קודם שיעלה עמוד השחר.
במגן אברהם ס"ק ג' איתא דהוא הדין ביום ערבה דמפשי ברחמי. ותמוה מאד שיתירו לקרות קריאת שמע קודם כדי שיכיר, בשביל מנהג בעלמא דאמירת הושענות וצ"ע.
[סעיף ה]
אם נאנס ולא קרא ק"ש ערבית עד שעלה עמוד השחר וכו' קורא ק"ש ויוצא בה ידי חובת קריאת שמע ערבית. ואם היה אנוס באותה שעה לצאת לדרך וכו' לא יקרא אז ק"ש פעם שנית לצאת בה ידי חובת ק"ש של יום, שמאחר שעשה לאותה שעה לילה אי אפשר לחזור ולעשותה יום.
לכאורה למה שבארתי בביאור הני תרי לישני דרשב"י בברכות ח' ע"ב, ובביאור דברי התוס' דף ט' ע"א ד"ה לעולם, ללישנא ב', שיכול לקרות שתי פעמים אחר עמוד השחר קודם הנץ, אין זה טענה דעשה לאותה שעה לילה, דלא עשאה כלל לילה, אלא מפני שהוא זמן שכיבה וזמן קימה. אלא סברא בעלמא היא. ומה שכתב הט"ז סק"ג שהוא עוד פשיטא וודאי לא מובן דהא אין זה כתוס', וממילא אינו פשיטא אף להחלוקים עלייהו. ואולי יפה כתב באשל אברהם בגליון, דהוא דווקא שקורא קודם שיכיר, אינו יכול כשקרא אז של לילה, דאז הדין מובן יותר. והוא מדקדוק לשון המחבר, ואם היה אנוס, שמשמע דרק על דין אנוס שקורא קודם שיכיר אינו יכול, אבל אחר שיכיר ליכא הסברא כל כך, כיון דיש חילוק להרבה דינים בין קודם שיכיר ללאחר שיכיר.
והנה לע"ד היה נראה דאף דתלוי בשכיבה וקימה לפירוש התוס' בגמ', מכל מקום תלוי גם ביום ובלילה, דשתי פעמים קריאת שמע הוא אחד ביום ואחד בלילה, ובשכבך ובקומך הוא שאשמועינן דלענין קריאת שמע נחשב לילה עד סוף זמן שכיבה, ויום מהתחלת זמן קימה. ומחמת זה מסתבר דלא שייך כשהוא כבר אחר הנץ. רק מעמוד השחר עד הנץ, וכן משקיעה עד אחר צאת הכוכבים, שהם יום רק מחידושא דלמאיר ובא קראו יום, בירושלמי ריש ברכות. ולכן הוי טעם השו"ע הואיל ועשה לאותה שעה לילה טעם ממש מדינא.
[סימן נ"ט, סעיף ב']
אבל אם אמר בדברו מעריב ערבים ולא אמר יוצר אור, או לא סיים יוצר המאורות לא יצא.
במג"א ס"ק א' איתא דיאמר ליוצר אור אחר י"ח. ונראה כי גם בלא אמר שתי הברכות כלל, נמי צריך לאומרם אחר י"ח.
[סעיף ג']
יש אומרים שהקדושה שביוצר יחיד אומרה לפי שאינה אלא סיפור דברים. ויש אומרים שיחיד מדלגה ואינה נאמרת אלא בציבור. ויש לחוש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה.
נראה בטעם המחלוקת דודאי הוא סיפור דברים, אבל היש אומרים שיחיד מדלגה סובר דממילא הוי גם כמקדישים אנחנו בהסיפור דברים. ומטעם זה ניחא מה שמועיל קריאה בניגון וטעמים כקורא בתורה, אף שהא הוא במקום שאסור לו בלימוד תורה, ואיך שייך להתיר בשביל הנגינה. דהוא משום דאומר הסיפור דברים שממילא הרי מן הראוי לומר בנגינה, שזהו הספור דברים שנאמר זה בקראי. אבל בציבור שממילא גם מקדישין בעצמם, יכולין לומר גם בלא נגינה. אבל ביחיד שכל היתרו הוא מפני שהוא סיפור דברים, לכן צריך לומר בנגינה כמו שהוא סיפור דברים שנאמרו בקראי. ואף שלא אמר כל הקרא, ליכא קפידא כל כך אף ביחיד כיון שהסיפור הוא גם בחצי הקרא.
[סעיף ד']
ברכת יוצר וערבית אומר עם הש"ץ בנחת וכו' ולא יענה אמן אחר סיום הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהווי הפסק. ובהגר"א, כמ"ש הטעם דעונה אמן אחר ברכותיו ה"ז בור, משום שאין להפסיק בין הברכה ובין דבר שמברך עליו.
מה שכתב הגר"א דאף בעונה אמן על ברכותיו הרי זה בור מטעם הפסקה, הוא דבר תמוה דהא אף בעונה אמן אחר ברכתו במקום שרשאי להפסיק כמו בברכת השחר נמי הוא בור וצע"ג. ועי' לקמן סימן ט' סעיף א'.
[סימן ס', סעיף ב']
מג"א ס"ק ב', איתא בכוונות ובכתבים והזכירות הללו (בברכות ק"ש) הם מצוות עשה. לכן כשיאמר וכו' להודות לך, (יזכור דהפה) לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע, וזהו זכירת מעשה מרים וכו'. וצריך טעם למה תיקנו לקרות פרשת עמלק, מה שלא תיקנו בזכירות אחרים. וי"ל דמתן תורה יש לנו חג עצרת, וה"ה שבת, ומעשה מרים ומעשה עגל לא תיקנו מפני שהיה גנותן של ישראל.
לכאורה פשוט שבלימוד האיסור דלשון הרע לא יצא הזכירה. דהמצווה נאמרה שנזכור מה שעשה למרים, שהוא שאף מרים נענשה על חטא לשון הרע שנלמד שיש עונש חמור דצרעת, ושאף מרים נענשה על שדברה רק באחיה שלא הקפיד, וכל שכן על לשון הרע חמור על אלו שמקפידין, וזה ליכא בזכירת האיסור. אבל כוונת המג"א שבתיבות להודות לך יחשוב גם זה שנענשה מרים.
ומה שתירץ דעל זכירת מרים ומעשה העגל לא תיקנו מפני גנותן של ישראל וגנות מרים הנביאה, לכאורה כיון שחייבין להזכיר, וזכירה הוא בציבור לא שייך לתרץ זה. וגם מה שייך לשון תיקנו, הא פרשת זכור הוא מדאורייתא.
ואולי הוא משום דיוצאין בזה גם כשקורין בפרשת השבוע שנזכר עמלק, וכן בכל הזכירות. וכן משמע במג"א ריש סימן תרפ"ה, ומצאתי כן בספר תורה תמימה ריש פרשת זכור. ומה שסגי בפעם אחת בכל שנה, נראה פשוט משום שעד שנה נזכר ויותר משנה נחשב שכחה, וכדדרשי חז"ל במקום אחד (ברכות נ"ח ע"ב אמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חודש) מאסמכתא דנשכחתי כמת מלב. אבל מכל מקום תיקנו שבת מיוחד לזכירת עמלק, והוקשה למג"א למה לא תיקנו שבת מיוחד לכל הזכירות. ותירץ שלמתן תורה הא איכא חג עצרת שקורין בייחוד, ולשבת, הא עצם כל השבתות הוא כזכירה ואין צריך שבת מיוחד להקריאה, וסומכין על הפרשיות שנזכר בהם שבת. ונשאר קושיא על מרים ומעשה העגל על מה שלא תיקנו שבת מיוחד. ועל זה תירץ שפיר משום שהוא גנותן של ישראל. ומה שזכירת יציאת מצרים הוא שלא בספר תורה וביחיד, כיוון שהקרא נאמר שכל יחיד יזכיר בכל יום ובכל לילה לא שייך ממילא ספר תורה שהוא רק בציבור.
[סימן ס"א, סעיף א']
יקרא קריאת שמע בכוונה באימה וביראה וכו'. ובט"ז סק"א, מידי הוא טעמא דאסור בגילוי הראש משום קלות ראש, שהוא כאילו אין עליו עול. וכאן שצריך עכ"פ אימה ורתת וזיע, אי הווה אז בגילוי הראש, הווה נמי דרך אימה, אלא שלא הטריחנו הקב"ה בזה (לפרוע ראשינו).
מה שכתב הט"ז דבשעה שקורא קריאת שמע שהוא באימה וביראה ליכא מדינא איסור דגילוי הראש, תמוה. הא מפורש בסימן צ"א סעיף ג' שאסור להוציא הזכרה בראש מגולה, ונמצא שיותר חמור מעניין קלות הראש, וצ"ע. ואולי כוונתו כשיש תפילין על ראשו, דזה עושה שלא יהיה בקלות ראש, כמו בכיסוי, ועדיין צ"ע.
[סעיף ג']
מסיים ש"ץ ה' אלקיכם אמת, וחוזר ואומר בקול רם ה' אלקיכם אמת. הגה, ואם היחיד רוצה גם כן לאמרם עם השליח ציבור אין איסור בדבר. ובמג"א ס"ק א', ובספר עשרה מאמרות כתב דש"ץ אינו אומר בלחש אמת. ויחיד אומר בלחש אמת ואינו חוזר ואומר אמת ונמצא דהווי רמ"ח תיבות מכוון, אבל אם אומר בלחש אמת וחוזר ואומר אמת הווי רמ"ט תיבות.
מה שכתב הרמ"א ואם היחיד רוצה גם כן לאמרם עם הש"צ אין איסור בדבר, נראה דהוא דוקא לשיטת התוס' ברכות דף כ"א ע"ב ד"ה עד שלא יגיע, דאי שומע כעונה, הוא הפסקה. לכן כיון שמפסיק לשמוע יכול גם לענות. אך שלא בציבור לא תיקנו שיחזור, רק בציבור לבד. אבל לרש"י ששמיעה אף שהוא כעונה לא הוי הפסק, מסתבר שיהיה אסור לאמרם אף בצבור עם הש"צ.
בדבר המחלוקת אם הש"צ יאמר בלחש אמת, נראה להכריע למעשה דאם הש"צ גומר אחר הקהל שתיכף חוזר ואומר לא יאמר בלחש אמת, דהא לא יהיה לו הפסק בין אלקיכם לאמת. ואם הוא צריך לחכות יאמר אמת כדי שלא יהיה הפסק בין אלקיכם לאמת.
והנה נמצא שהצבור משלימין לרמ"ח תיבות אף שהוא באמצע הברכה דאמת ויציב, דהא כיוון שאין חוזרין לומר אמת הרי תיבת אמת (ששומעים מהש"ץ) הוא מאמצע הברכה דאמת ויציב והוא קצת פלא.
[סעיף יד]
הגה, ויש להפסיק בפסוק ראשון בין ישראל לה', ובין אלקינו לה' השני, כדי שיהא נשמע שמע ישראל כי ה' שהוא אלקינו הוא ה' אחד.
לכאורה הא צריך גם לקבל מלכות שמים בקריאת שמע, כמפורש בלשון המשנה (ברכות י"ג ע"א) בדברי ריב"ק, ולא סגי במה שיכוין רק שה' הוא אחד. אלא דזה גופא שה' הוא אלקינו שאנחנו מקבלים עול מלכותו, נמי צריך לכוין. אך אולי בהפסק שמעינן תרתי. ותוס' פירשו בפסחים דף נ"ו ע"א ד"ה לא היו מפסיקין, שההפסק הוא כדי שלא ישתמע דאומר תפלה לה' שישמע את ישראל ויענם.
[סימן ס"ב, סעיף א']
אף על פי שמצווה לדקדק באותיותיה, קראה ולא דקדק בהן יצא.
דכן סובר ר' יוסי (ברכות ט"ו ע"א). ולכאורה תמוה דהא הוא גם על אותיות דומות כמו בכל לבבך, שמחסיר אות אחד, ומאי טעמא יצא, הא הוא כהחסיר תיבה שלא יצא. ואולי מכיוון שרגילין אינשי לדבר כן נחשב זה כלשון, ובכל לשון הא קורין קריאת שמע. ואף לשון שנשתבש הרי הוא לשון, כמו כינויי נדרים, עיין בר"ן ריש נדרים בשם הר' יהודה בן חסדאי. וטעם ר' יהודה שסובר לא יצא, אולי הוא סובר כירושלמי ריש נדרים דמצריך קרא לכנויי נדרים משום דהוא לשון שבא משבושים, ולכן בקריאת שמע שליכא קרא לא יצא (ועי' עוד בזה לקמן סי' ה' סוף סעיף א').
[סעיף ד']
אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בליבו יצא.
נראה פשוט מלשון יצא שיצא ממש המצווה. והטעם דאף דהלכה כרב חסדא (ברכות כ' ע"ב) דהרהור לאו כדיבור דמי, הא בשעת הדחק יש לסמוך אף על דעת יחיד, וכל שכן על דעת רבינא. שבגמ' לא איפסק הלכתא, ורק התוס' (שם ד"ה רב חסדא) בשם ר"ח פסק כן. ועיין ביו"ד סוף סימן רמ"ב בהנהגת הוראת איסור והיתר של הש"ך, ובט"ז סימן רצ"ג ס"ק ד'. ועיין בבאר היטב סק"ב שיד אהרן סובר דאינו חייב לחזור ולקרוא קריאת שמע כשנסתלק האונס, אף שעדיין הוא זמן קריאת שמע, אם כן וודאי סובר שיצא. ואף הפרי חדש שהביא שם שמחייב לחזור ולקרות, הוא משום דכיוון דעתה נתברר שלא היה שעת הדחק שהלכה כר"ח לכן צריך לחזור ולקרות. ולכן תמוה מה שכתב במשנה ברורה ס"ק ז' דלא יצא המצווה אלא יהרהר כדי לקבל איזה שכר, דהא יותר משמע דיצא ממש. וגם הקשה בני הרב ראובן נ"י, דהא בגמ' אמר על בעל קרי למה מהרהר לר"ח, ואמר ר"א כדי שלא יהו כל העולם עסוקין בו והוא יושב ובטל. וזה לכאורה לא שייך אלא בציבור, ולא אמר כדי לקבל שכר עכ"פ, אף שאינה קיום מצווה. ואם כל העולם עסוקין בו הוא אף ביחיד, מצד כל העולם כולו, יש לומר שה"ה גם בזה שהוא אנוס, ומנליה למ"ב טעם אחר שלא הוזכר בגמ', וצ"ע.
[שם]
הגה, ואף לכתחילה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי וכו' ובלבד שלא יהא המקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בד"ת במקום הטינופת. ובמג"א ס"ק ב', כגון בית האמצעי של מרחץ שמותר להרהר ואסור לדבר כמ"ש סי' ס"ד. ובשל"ה דף ס"ו כ' דמ"ש תר"י שמהרהר בליבו היינו שיחשוב בליבו שמחוייב לברך ויצטער על כך על שאינו יכול לברך, עכ"ל. אבל אין לשון תר"י משמע כן.
תמוה איזה מקום הוא דאינו נקי לגמרי. אם ספק, הא צואה אסור בהרהור כמו בדיבור מן התורה, ואם כן ספק לחומרא. ואם משום דקריאת שמע נמי הוא מדאורייתא, שאיכא ספק לחומרא לאידך גיסא, יהיה מותר גם בדיבור ממש. ואולי מכיוון שחזינן שהקלה תורה בהרהור מבדיבור, דנגד ערווה אסור דיבור והרהור מותר, ראו להקל לעניין ספק גם בצואה, אף שבוודאי צואה גם הרהור אסור, מצד הסברא שגם לאידך גיסא הוא ספק לחומרא, ועדיין צ"ע.
ומה שכתב המג"א ס"ק ב' כגון בבית האמצעי, הא שם ליכא זוהמא, והאיסור הוא משום שיש גם ערומים שהוא משום ערווה, דליכא איסור בהרהור, ולא שייך לומר אינו נקי לגמרי, כיון שלא מדין זה דנקיות הוא.
ומה שכתב בשם השל"ה דיצטער, לא מובן. דזה מסתבר שבכל עשה שאינו יכול לקיים הוא כן, ואף בסוכה בירדו גשמים הא יש לו להצטער דהוא כאומר איני רוצה בשימושך, ומה לנו שאר אונס ושאר מצוות, וצע"ק.
ובידיים שאין מנוקות לגמרי משמע נמי שיהרהר. עיין בביאור הלכה שמפורש כן. והוא פירש כגון שנגע במקומות המכוסים. ונצטרך לומר שאין לו מקום אף לקנח בכותל ובמידי דמנקי. ומשמע דאוסר בדיבור אף בשעת הדחק בזה. ולכאורה יש לפרש דנגע ממש במקום הטנופת, אבל עכ"פ רואה שהם נקיים מצואה וכדומה. אבל זה ברור שאם ישפשף במים יראה שהם יותר נקיים, שנמצא שהיו מטונפות בדבר שאין העין רואה שהן מטונפות, ובזה הקלו לענין הרהור וצ"ע לדינא.
[סעיף ה']
צריך ש"ץ להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים ביחד. ובמגן אברהם ס"ק ג', העולת תמיד (ס"ק ה', שכתב כ"כ הכל בו בשם המדרש ומסיים שם אפילו אמר יחיד שמע ישראל צריך ג"כ לאמרו עם הציבור שלא יהא נראה שאינו מודה למה שאומר הציבור) לא עיין סימן ס"ה סעיף ב' (קרא ק"ש ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שקורין ק"ש צריך לקרות עמהם פסוק ראשון שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל וכו', והוקשה למג"א מה הוסיף העולת תמיד הרי הלכה שהביא נתפרשה להלן). ובדגול מרבבה, ולעד"נ דבסימן ס"ה מיירי שקרא כל קריאת שמע, אבל העולת תמיד בשם הכלבו הוסיף שאם אמר פסוק שמע ישראל ואחר כך הציבור אומרים שמע ישראל צריך לענות עמהם, אף שהאומר שמע שמע כאומר מודים מודים, מכל מקום בזה שלא יהיה נראה כאינו מודה למה שהציבור אומרים יאמרם שנית.
מדברי הדגול מרבבה שכתב דאף שהקדים ואמר שמע צריך לענות עם הציבור, כיוון שלא לענות עם הציבור גרע מלומר ב' פעמים שמע. משמע דבאמצע פרשה שניה יצטרך לענות שמע, ואין לחוש להפסק, כמו עניית קדושה, וצ"ע לדינא.
[סימן ס"ג, סעיף א']
קורא אותה מהלך או עומד וכו'.
גבי מהלך, לכאורה ליכא חסרון לבית שמאי (ברכות י' ע"ב) בבוקר שצריך לעמוד, דגם מהלך הוא כעומד ולא כשוכב, והווי לעניין מהלך כמו לבית הלל, דרק אין הכוונה טובה כמו בעומד, שרק בפסוק ראשון צריך לעמוד כבסעיף ב'. ואם כן תמוה קצת מה שכתב המג"א ס"ק ד' בשם הב"ח דאחר פסוק ראשון אסור לעמוד דנראה שעושה כבית שמאי. דבשביל הא דבית שמאי לא היה צריך לעמוד דגם מהלך הוא בכלל עומד, ורק בשביל כוונה הוא עומד, שלכן גם לבית הלל טוב לעמוד מלהלך. אלמא דסובר המג"א והב"ח דלבית שמאי דוקא עומד ולא מהלך וצע"ק בזה.
[סעיף ב']
מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד נקרא עבריין. ובמג"א ס"ק ב', מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר דאיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו וכו' ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפילו עביד לשם שמים, ואפילו אין פשוט כל כך להתיר לא יחמיר נגד דברי רבו אם לא שיש לו ראיה לסתור דבריו.
נראה דצריך לנהוג כמו שהורה הרב, שאין לו לשנות, אף כשיודע שיש חולקין. כדבארתי בהא דרבה בר בר חנה דאמר לבנו בפרק מקום שנהגו (נ"א ע"א) שהוא שראה את ר' יוחנן אוכל דאייתרא מותר והבן אסור כדבארתי בחידושי לפסחים (ונדפס בדברות משה שבת ח"א סי' י' ענף ב', וח"ב סי' ל"ט הערה ט"ו, שרבה בר בר חנה עצמו היה מסופק אם מותר לאכול דאייתרא, ואכל רק משום שרבי יוחנן אכל בפניו והוי זה כהוראה לרבה בר בר חנה שיאכל, אבל להורות הוא עצמו לבנו שיאכל - לא הורה מחמת שהיה מסופק בזה כנ"ל, וחלות דין הוראה על דבר שהוא ספק הוא רק למי שקיבל את ההוראה ולא לאחריני, ועי' בזה עוד לקמן חיו"ד סי' ל"ח).
[סעיף ג']
היה מהלך בדרך וצריך לקרות ק"ש צריך לעמוד בפסוק ראשון. ובט"ז ס"ק ב', ולפ"ז נראה דכיוון דאיתא ספ"ק דקידושין דרכוב כמהלך דמי, ממילא ה"ה נמי לעניין זה שיעמוד עם הבהמה בשעת קריאת פסוק ראשון, דגם בזה י"ל שכיון שהוא טרוד בהולכת הבהמה אינו יכול לכוון שפיר.
מש"כ הט"ז אינו מובן דאף כשהבהמה תעמוד כשהוא עליה, נמי היא טרדא, כמו במהלכת וצ"ע בכוונתו.
[סעיף ה]
מג"א ס"ק ח, ותר"י ס"ל דמדאורייתא צריך לקרות פרשה ראשונה.
תמוה מאד מה שהביא המג"א בשם תר"י דבפרשה ראשונה יצא, וכן הוא ברש"י ריש ברכות (ב ע"א ד"ה עד סוף). מאי שנא ממזוזה דצריך לכתוב ב' הפרשיות, והכי נמי כיון שקאי ודברת בם על קריאת שמע, ולא בדברי תורה, למאן דאמר קריאת שמע דאורייתא, וצ"ע.
[סימן ס"ד, סעיף א']
אבל אם הקדים פרשה לחברתה אע"פ שאינו רשאי יצא, לפי שאינה סמוכה לה בתורה.
תמוה לכאורה מאי שנא מכתיבת כסדרן בתפילין ומזוזה, שאף כתיבת הפרשיות צריכה להיות כסדרן אף שאינם סמוכות בתורה. וצריך לומר דבקריאת שמע הם שתי מצוות, לקרא פרשת שמע ולקרא פרשת והיה אם שמע, ולכן אין חלוק מה יעשה קודם. וזה שאין סמוכות בתורה הוא טעם שהם שתי מצוות. דאם היו סמוכות בהכרח היה זה מצווה אחת דלא היה מקום לומר בשביל חילוק הפרשיות שהם שתי מצוות. דהמצווה היתה לקרוא מפסוק שמע עד הארץ. אבל מכיון שבאמצע ישנם הרבה פרשיות שאין בהם חיוב קריאה, מסתבר שהם שתי מצוות. ונוגע זה לשהה כדי לגמור כולה שחוזר לראש בסימן ס"ה סעיף א' ששיעורו יהיה בפרשת שמע כדי לקרות כל פרשה שמע, ובפרשת והיה כדי לקרא כל פרשה והיה. אך שיקשה לפי זה איך שייך שיוצא בפרשה ראשונה, שכתב רש"י ריש ברכות. ומוכרחין לומר דפרשה והיה הוא רק מדרבנן, ולכן לא חייבו בקרא אחר פלג המנחה לקרוא עוד הפעם בלילה, וצ"ע עדיין.
[סעיף ד']
היה עומד בוכתבתם ואינו יודע אם בוכתבתם שבפרשה הראשונה וכו' אבל אם התחיל למען ירבו ימיכם א"צ לחזור דסירכיה נקט ואתי.
יש חידוש גדול בסירכיה נקט, לומר למען ירבו אחר וכתבתם השני, שלכאורה לא היה שייך על זה סירכיה נקט, דהרי כך שייך לומר אחר הראשון כמו אחר השני. והוא משום דשייך סירכיה נקט גם על זמן אמירתו לאחר כמה רגעים משהתחיל, ואולי דמי זה לעובדא דהט"ז בסירכה נקט דהאשה במליחתה (יורה דעה סימן ס"ט ס"ק כ"ד, גבי אשה שבישלה בשר ושכחה אם מלחה אותו תחילה אם לא, והתירו משום דוודאי עשתה האשה כדרכה ומלחה תחילה, כעין ההיא דאמרינן גבי ק"ש וכו' דסירכיה נקט ואתי).
[סימן ס"ה, סעיף א']
אפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא. ובמג"א ס"ק א', כתבו התוספות והמרדכי סוף ר"ה, קשה הדבר מאד שהציבור ממתינין ושותקים עד שיגמור ש"ץ זולת.
וניחא להו האמירה דש"צ גופיה, משום דרשאין להוסיף בנוסח הברכה. אבל כיוון ששותקין, שמשמע שכן היה מנהגם דרק הש"צ היה אומר, הוקשה. ומכאן ראיה שלא שייך לצאת באמירת הש"צ להחשב כעונה. והטעם מהא דכתבו התוס' בפרק שלשה שאכלו (מ"ו ע"א ד"ה ולמאן דאמר) שאין שנים שיודעים כל אחד רק חצי ברכה אומרים ברכה אחת (שאי אפשר לצאת בשמיעה מאחר אלא בברכה שלמה) והזולת הא הוא רק הוספה לברכות שביוצר, שלכן הוא רק חלק מהברכה, שליכא על זה דין שומע כעונה.