אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין
סימן ג
קדימת אבל על אביו ואימו לעבור לפני התיבה ולדחות אבלים על קרובים אחרים, והדין כשהוא כהן הנשוי לגיורת
בע"ה ט"ז מנ"א תשמ"א. מע"כ ידידי הרה"ג שליט"א.
הנה מאחר שנזדמן שבא נידון מנהג זה לידי ע"י עוד שואל ואף שהוא מסתמא לקנתר מוכרח אני לברר הדבר.
הנה עצם הדין מצד מנהגי הקהילות שאצלינו הוא לא כהשיטה ראשונה ברמ"א יו"ד סימן שע"ו בסופו שאין מקום לקדיש זו אלא על אב ואם בלבד אבל לא בשאר קרובים, אלא דנהגו לומר קדיש גם על שאר קרובים כשאין להם בנים וגם שוכרין אינשי לומר קדיש. אבל להתפלל לפני התיבה כשיש אבלים על אב ואם והם עצמם ראויין לזה אין מניחין את האחרים. אף שכשניזיל בתר טעמא היה לן לומר דדווקא קדיש שהוא נתקן שיאמרו לזכות המתים, יהיה להם יותר זכות לאלו שצריכין לומר עבור אביהם ואמם, גם שלא להניח אלו שרוצים לומר בשביל מתים אחרים. אבל להתפלל לפני התיבה, שהוא חיוב מצד עצם תפילה בציבור לא בשביל זכותים למתים לא יהיה זכות להאבלים דווקא. דהא בעצם צריך שיהיה האדם ראוי להיות ש"צ לירד לפני התיבה, כדאיתא באו"ח סימן נ"ג סעיף ד', ואם ליכא כזה הטוב שבצבור בחכמה ובמע"ט. ואף אם נימא דהוא רק להיות ש"צ קבוע ולא בדרך אקראי, הא כיון שהוא על י"א חדשים הוא כקביעות. שלכן אף שבזה"ז מקילין בזה וכמדומה שהקלו בזה גם בזמן המחבר, דהא איתא שם בסעיף כ' אם אחד רוצה לומר תפילה בשביל אביו ואחד רוצה לומר בשביל אחר מי שירצה הקהל שיאמר התפילה הוא יאמר. ופי' המג"א בס"ק כ"ג, בשביל אביו, פי' שמת אביו ורוצה להתפלל כדרך האבילים. הרי שהיה כן הדרך גם אז ועוד בדורות קודמים, והניחו לו הקהל בשביל זה אף שלא היו רוצים בו כשלא היה אבל שיהיה ש"צ שלהם, ורצון זה סגי להיות ש"צ. אבל הא מדנקט המחבר דין זה בעובדא שהשני שרצו בו הקהל, ג"כ מה שרצה להתפלל היה משום שרוצה להתפלל בשביל אחר, היינו שהוא קרובו, או אף בשביל אחד שאינו קרובו כלל, אלא שהוא שוקד לטובתו, ובל"ז לא היו רוצין הקהל גם בו, הוא משמיענו עוד חידוש, דאף רצון כזה שאינו מחמת שרוצין בו בעצם מחמת שראוי לכך, אלא מצד טובת זכות להמתים, נמי אם רוצים באחד יותר, מכריע רצון הקהל. ונשמע מזה שני דברים, האחד, דהקהל צריכים להסכים שיתפלל לפני התיבה מי שצריך להתפלל בשביל זכות המת, אם לא כשהוא פסול ממש, שאז מסתבר שאפילו הסכמת הקהל לא יועיל. והשני, דאין חילוק לעניין הסכמת הקהל בשביל זכות המת, אם הוא לבן, או לקרוב בעלמא, כגון אחיו ובן אחיו שמתפלל בעד אחיו ודודו, ואולי גם לאיש אחר המתפלל בעד חברו שמת שרוצה לזכותו שקיבל עליו לומר קדיש ולהתפלל עבורו, שהם רשאים להסכים להאחר שהוא קרוב בעלמא, ואולי גם לאיש אחר בעלמא, דאין הקהל צריכין להתחשב בזה כלל.
ושמעינן מזה לכאורה דלתפילה לפני התיבה ליכא חילוק בין אבלים על אב ואם, ובין שאר קרובים ואף אינשי בעלמא. דהא הקהל צריכין להסכים שיתפלל לפני התיבה מי שמתפלל לזכות המת, ומ"מ רשאין להסכים לקרובים ולאינשי בעלמא שמתפללים לזכות קרוביהם וחבריהם המתים, אף שאיכא שם אבל על אב ואם. אבל מ"מ אפשר להסתפק אם להקהל הם שווין ולא איכפת להו מצדם מי יתפלל לפני התיבה, אולי אז יכול האבל על אב ואם לדחות מי שרוצים להתפלל בעד שאר קרובים, דלכאורה גם אז ליכא עדיפות, וצריכין להטיל גורל בינייהו. דאל"כ לא היו הקהל יכולין לדחות להאבל על אב ואם, כשרוצים במי שמתפלל בשביל קרוב ואיש אחר בעלמא. אלא הוא משום שבתפילה שהוא ענין הציבור לא שייך שום זכיות ליחידים, ומה שהניחו שיתפללו לפני התיבה למי שמתפלל לזכות המת הוא מצד דאגת הקהל לטובת המתים, שלהם אין חלוק בשביל איזה מת, שלכן גם כשלא איכפת להו אין יכול האבל על אב ואם לדחות האחרים.
או דילמא דיש לאמוד דעת הקהל, דכיון שאצלם הם שווין, מסרו הדבר להצריכים להתפלל שיתנהגו כפי שנסדר להם, שהאבל על אב ואם קודם ודוחה לאלו שהם רוצים להתפלל בשביל אחרים. ואם נימא כצד הב' ניחא מה שנוהגין שהאבלים דוחין את הרוצים להתפלל לפני התיבה מחמת קרוב וחבר. אבל אם נימא כהצד הא' שכן יותר מסתבר לכאורה, נצטרך לומר דאצלינו בזה"ז הוא מנהג בייחוד שהתפילה לפני התיבה נמסר מהקהל לאלו הצריכים להתפלל, כמו שהוא דבר פרטי שלהן, והולכין אצל התיבה גם בלא נטילת רשות. ורק כשליכא מי שצריך להתפלל מכבדין הקהל לאחד שיתפלל. שלכן הוא שייך גם לתפילה דוקא למי שהוא אבל על אב ואם ולא למי שמתפלל עבור קרובו וחברו, אפילו כשיזדמן שהקהל יאמרו דעתם שאין רוצים בזה מאיזה טעם, כשלא נפסל לדינא בשביל זה.
עכ"פ למעשה נוהגין בקהילות שאצלינו, שהאבלים מתפללין לפני התיבה והן מדחין כל מי שרוצה להתפלל בשביל קרובים וחברים. אבל וודאי מי ששמועתו רעה באיזה דבר עבירה, בין בדברים שבין אדם לחבירו בין בדברים שבין אדם למקום, אין מניחין אותו להתפלל לפני התיבה אפילו הוא אבל. אבל ברור ופשוט שאין לעשות מחלוקת בזה. דאם הקהל דביהכ"נ יודעין במעשיו ומ"מ רוצים כולם שיתפלל לפני התיבה, בין משום שמחזיקין אותו לבעל תשובה בין משום שרוצים לקרבו מאיזה טעם, אין למחות בזה. ואם יש כח ביד הרב להשפיע על אנשי קהילתו שיסדרו שלא כל מי שרוצה יוכל להתפלל לפני העמוד אלא אינשי שמוחזקין שהם שומרי תורה, אף בתפילות דכל יום ויום, היה זה דבר גדול. אבל אם א"א לתקן זה באופן טוב ושלום אין למחות.
והנה לא ידע נכדי מהר"ר מרדכי שליט"א שיושב בביתי, שהשואל הוא מביהכ"נ שיש שם רב, וחשב שאין שם רב, ומחמת שהוא הגבאי, שואל. דלכן אמר לי שאחד, שכנראה הוא גבאי, שואל בכהן שנשא גיורת, שחזר בתשובה לענין כל התורה ומקפיד על מצווה קלה כבחמורה, אלא חי עם האשה הגיורת וילדיו, וכמובן שהוא משום שהוא דבר היותר קשה לו לפרוש. ולכן אמרתי שאף שהיה לנו להרחיקו כ"ז שאינו מגרשה לאשתו הגיורת שפסולה לכהונה, ולא להניחו להתפלל לפני העמוד, מ"מ מאחר שעכ"פ שב בתשובה לענין כל התורה, אין לדחותו לגמרי ויש ליתן לו איזה זכות אך לא כראשון. והטעם דכיוון דבכהן שנשא גרושה, וכן שאר פסולי כהונה, הקנס מדינא איתא בסימן קכ"ח סעיף מ' רק שלא ישא את כפיו ולא יקרא ראשון בתורה, ולא שיקנסו גם יותר שלא יהיה לו גם זכות סתם אינשי שאף למפטיר לא יקראוהו. לכן אף שמ"מ כיוון שאין בידינו לענוש לעוברי עבירה אלא בעניינים אלו שלא יכבדוהו בעניני ביהכ"נ, אנו קונסין אותו הרבה, יש בידינו גם להקל כשרואים שחזר בתשובה מכמה דברים, שלא לקנסו ביותר ממה שחייבו לנו משום דאולי ראוי יותר לקרבו. ולכן אמרתי דאין לדחותו לגמרי אלא ליתן לו זכות קטן מאבל השני.
ועתה שנודע שהשואל הוא מביהכ"נ אשר כתר"ה הוא הרב שם ולא שייך לו לשאול שאלה זו, דהרי על כתר"ה מוטל לדרוש ולחקור אחר כל פרטי העניין. ולכן יש לכתר"ה לדון כפי שנראה בזה העניין. אבל בשביל זה טוב שכתר"ה בעצמו לא יתפלל לפני העמוד, להתרחק מן החשד, ואז ידון כפי שדן, מאחר שאיכא מערער. וגם אף כשליכא מערער מצינו שהקפידו חז"ל הרבה על עניין חשד אף בדרך רחוק.
ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.