אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין

סימן קכג

סימן קכב

בענין לולב קנרי בע"ה, כ' אלול תשל"ח. מע"כ ידידי הרה"ג מוהר"ר אליהו וייספיש שליט"א, מחבר ספר ארבעת המינים השלם.

הנה בדבר הלולב הקנרי, לע"ד פשוט וברור שאין זה ממיני לולב כלל. דיותר נוטה היה לומר, אם ניזיל בתר דמיונות קצת, היה לן להכשיר את לימוניס לאתרוג, ומ"מ כבר ידוע לעלמא שלימוניס אינם ממין אתרוגים, כמפורש בט"ז סימן תרמ"ט ס"ק ג' מהלבוש שהוא מין אחר וכן מהרמ"א, ופוסלין אף בהרכבה אתרוג ולימונא, ומפורסם זה טובא, אף שגם כן אין בין זה לזה אלא חילוקים מעטים.

ועיין בפ"א דכלאים מ"ד באילנות דהתפוח והחזרד האפרסקים והשקדים והשיזפין והרימון אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה, ובמ"ה במיני פרי אדמה נמי איתא כה"ג הצנון והנפוץ החרדל והלפסן ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה אע"פ שדומין זל"ז כלאים זב"ז. ובמ"ו במיני חיות כה"ג.

ואיתא בירושלמי פ"א מכלאים ה"ה הובא בר"ש ובכ"מ פ"ג מכלאים ה"א: א"ר יונתן יש מהן שהילכו אחר הפרי ויש מהן שהילכו אחר העלין, הלפת והצנון הילכו בהן אחר הפרי. התיבון הרי צנון והנפוס הרי פרי דומה והעלין דומין, ותימר כלאים, א"ר יונה בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי. הרי חזינן שמכל שינוי שיתחשב מין אחר, לא מיבעיא לפירוש הר"ש והראב"ד שכולן הם להחמיר, אלא אף להרמב"ם שסובר שהוא להקל, דהדמיון דלפת וצנון בפרי אף שאין דומין בעלין, והדמיון דלפת וניפוס בעליו אף שאין דומין בפרי, אינן כלאים כמו מין אחד ורק בצנון ונפוס אף שדומין בפרי ועלין הם כלאים, משום שטעם הפרי רחוק זה מזה ביותר כמבואר ברמב"ם בפ"ג מכלאים ה"ו, ורוב האחרונים סוברין כהרמב"ם וקשה להו שיטת הר"ש והראב"ד, עיין בכ"מ בשם הר"י קורקוס ובשנות אליהו ופ"מ. שא"כ נמצא שאיכא שני זרעים ואילנות שמחולקין באיזה דברים, כיון שדומין באיזה דבר הם כמין אחד שאינן כלאים. הרי כתב שם בה"ה וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות, אע"פ שהן שני מינין בטבען, הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זה עם זה, שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין, ומפרש בה"ו כיצד הלפת עם הצנון מפני שפרייהן שוין והלפת עם הנפוס מפני שהעלין שלהן שוין, הרי גם הרמב"ם סובר שהם שני מינים מאחר שאין דומין זל"ז בהפירות ובעלין וכדומה הם שני מינים, אך שלענין כלאים ליכא איסור, משום שבכלאים תלוי במראית העין. וא"כ לענין לולב גם להרמב"ם כיון שאינו דומה אילן דלולב הקנרי באיזה דברים לאילן דתמרים, אף אם יהיה גם דומה באיזה דברים הוא מין אחר, וכ"ש שהשינוי בטעם הפירות הוא רחוק מאד, שתמרים הוא בטעם טוב מאד, והפרי שבאילן הקנרי הוא בטעם רע מאד, שבשביל זה אין רגילין לאכלו, וגם אינו מפני שגדל במדבריות ובמקום הפקר שאין מעבדין את הארץ ואין משגיחין על גידולן, דהא זה הרבה שנים שנטעו אותו במקום טוב לגידול דקלים וגם השגיחו עליהם והפרי לא הוטב, הרי שעצם הפרי הוא כן, שלכן הוא כמעט מפורש שהוא מין אילן אחר, שלא שייך לומר עליו שהוא ממין דקל התמרים שאמרה תורה, שלא שייך לצאת בו ידי לולב.

איברא דמצינו בב"ק דף נ"ה ע"א דאיכא חילוקים דלא נחשבו בשביל זה לשני מינים, דעל מה שאמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זב"ז, הקשה רבא ב"ר חנן, מ"ט אילימא משום דהאי אריך קועיה והאי זוטר קועיה, אלא מעתה גמלא פרחא וגמלא טייעא דהאי אלים קועיה והאי קטין קועיה ה"נ דהוו כלאים זב"ז, אבל הא קשה ביותר על רבא ב"ר חנן מה שלא עלה בדעתו שינוי היותר גדול שזה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים שאמר אביי ושהא טעונה חדא ביעתא בשיחלא והא טעונה כמה ביעתא בשיחלא דאר"פ שהם שינויים יותר גדולים ולמה הוקשה לו ולא ידע שהוא בשביל טעם אביי ור"פ שעדיפי, שהרי חזינן שבשביל טעם זה הוא הטעם שהן כלאים.

וצריך לומר שודאי איכא בסברא טעם שאף שהשינוי שזה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים והא טעונה חדא ביעתא בשיחלא והא טעונה כמה ביעתא בשיחלא אף שהם שינויים גדולים ביותר לא יעשו חשיבות שני מינים לענין כלאים. דבתר כללא דהרמב"ם שבכלאים אזלינן בתר מראית העין לחשיבותא דמין אחד ותרי מינים באילנות וירקות, מסתבר שגם בכלאי בהמה אזלינן בתר מראית עין. ולענין מראית עין לא רק הא דשיחלא דאווז הבר הוא רק בביעתא חדא דלא ניכר וגם לא ידוע להרבה אינשי, אלא אף הא דביציו מבחוץ כיון שהוא מכוסה בנוצות הוא נמי כמו דלא נראה כלל, שא"כ הוו לענין מראית העין כמין אחד, שלכן היה סבור רבא ב"ר חנן דמוכרחין לומר דהוא משום דהאי אריך קועיה והאי זוטר קועיה דזהו דבר הנראה לכל. וכיון שאיכא אף דבר אחד שאין דומין אווז הבר לאווז הבייתי, שפיר יש להחשיבם שני מינים. אבל הוקשה לו דא"כ גמלא פרסא וגמלא טייעא דהאי אלים קועיה והאי קטין קועיה מ"ט לא הוו כלאים זב"ז, אלא צריך לומר שהשינויים שאיכא בשביל שינוי המקומות לא נחשב לשינוי להחשיבם שני מינים כיון דהשינוי בא מצד המקומות כדכתב הרמב"ם רפ"ג, א"כ גם אווז ואווז הבר אין להיות כלאים בשביל השינוי דאריך קועיה וזוטר קועיה, דג"כ בא זה בשביל שינוי המקומות בישוב ומדברות או יערים, ותירצו אביי ור"פ דהוא מצד השינוי דביציו מבחוץ וטעונה חדא ביעתא בשיחלא, שזה דבר שלא שייך להשתנות מצד המקומות, שלכן הוא עושה להחשיבו לאווז הבר למין אחר מאווז הבייתי.

ומה שאף לענין כלאים הוו שני מינים, אף שלמראית עין הם מין אחד. והטעם הוא משום דחילוק גדול הוי מצד הידיעה הברורה כמו ראיה, דזהו גם הטעם דצנון עם הנפוס שהעלין דומין והפרי דומה שלמראית עין הן שוין ביותר, אבל הואיל וטעם פרי זה רחוק ביותר מטעם פרי זה הן כלאים, כדכתב הרמב"ם, שהוא שידיעה זו היא כראיה.

וא"כ חזינן גם מרבא ב"ר חנן אדרבה, ששינוי אחד מחשיבו למין אחר שלכן היה זה טעם להחשיבם לשני מינים אי לאו דבא זה מצד שינוי המקומות כדמוכרח לפרש כן בטעמיה כדלעיל.

ואצלי פשוט שאף הסבא קדישא מהרש"א אלפנדרי זצ"ל בתשובותיו בח"ג סימן י"ב, שרוצה לומר שאף לימון אפשר הוא מין אחד עם אתרוג, יודה בלולב הקנרי שאינו לולב כלל. מצד כמה השינויים, בגובה האילן ובעובי ובגדילת העלין, והרי שינוי הפרי בין במראה בין בטעם הוא רחוק עוד יותר מצנון עם הנפוס, שבשביל זה הם שני מינים אף שנדמו יותר זה לזה, דשינוי טעם הפרי הוא מכריע נגד כל הדמיונות אף למה שבמראה הפרי הם שוין, דהרי טעם תמרים הוא מתוק ביותר עד שקראו התורה בלשון דבש, וטעם פרי דלולב הקנרי הוא פחות וגרוע עד שרובא דרובא דאינשי אין אוכלין אותו כלל. וגם שהוא אדרבה מסייע גם לשאר השינוים שהוא מין אחר.

ואף בדיעבד, כשאין לולב אחר, אין יוצאין בו ידי מצוה, והוא ברכה לבטלה, והוא ברור ופשוט עד שאין לדון בזה כלל.

ואלו שנטעו אותו בארץ ישראל הכשילו את הרבים, וגם הטעו איזה גדולי ישראל בזה ואינו כלום. כי ברור ופשוט שאינו לולב.

ומי שמוכרו למצות לולב, הוא עובר בלפני עור ובגזל. ודלפני עור עובר בפעם אחת בשעה שמוכרו לו על כל הפעמים שנוטלו הלוקח ובני ביתו ומברכין עליו. והנני ידידו משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה