אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן קז
ברור דברים שכתבתי בארבע תשובות בענין בן חוץ לארץ שנמצא בא"י ביו"ט שני אם יש עליו איסור לומר לבן א"י לעשות מלאכה עבורו בע"ה ד' טבת תש"מ למע"כ נכדי היקר והאהוב הרה"ג שבתי אברהם הכהן רפפורט שליט"א.
הנה כתבתי בענין בן חוץ לארץ אם יש עליו איסור ביו"ט שני כשישראל מתושבי א"י עושה מלאכה עבורו ונדמה להרואים אלו התשובות שאיכא בינייהו איזה סתירות, ואבאר בזה בקיצור בשני ענינים הנדפסים אחד בחלק או"ח השני בסימן צ"ט ובטעות המסדר נדפס עוד הפעם בח"ג סימן ע"א ושני בח"ג סימן ע"ג שכבר נשאלתי על הסתירה, שבסימן ע"א שהנידון שם היה בדבר בן חו"ל שיש לו בית מסחר בא"י והשכירים ישראלים מבני א"י אם מותרים לנהל המסחר ולעשות המלאכות שם ביו"ט שני שהוריתי שכיון שהלכה כרב בביצה שנולדה בראשון שמותרת בשני כדמסיק אביי אף שאנן ידעינן בקביעא דירחא כמו בא"י שמחמת זה אר"ז דכותיה דר' אסי מסתברא שהוא חק קבוע בלא ספק, מטעם שאינו חק אלא מדאגת הספק מצד ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם דזימנין דגזרי המלכיות גזירה ואתי לאקלקולי החמירו עליהם לנהוג בדין ספק לעולם כדפרש"י בביצה דף ד' שלכן לא שייך להחמיר אלא בדין הספק כשהיה לאבותינו קודם שידעו מקביעא דירחא שודאי היה מותר לבן א"י לעשות מלאכת בן חו"ל מאחר שרק בטעות היו אסורין בחו"ל כמו כן יש להיות בזה"ז שלכן מותר לבן חו"ל שיש לו קרקע ובית מסחר בא"י שיעשו עבורו שכיריו מבני א"י, ובסימן ע"ג הוריתי בבן חו"ל שנמצא ביו"ט שני בא"י שיש לו להתנהג כמו בחו"ל שהיה אסור לו לומר לנכרי שיעשה לו מלאכה גם בא"י אסור כמנהגו בחו"ל וממילא גם לומר לישראל בן א"י אסור דגם אמירה לישראל הוא בכלל המנהג שלא לומר לנכרי אף שלמעשה לא הוצרכו בחו"ל לזה דהישראל היה אסור מצ"ע מ"מ היה בכלל המנהג דעיקרו של המנהג שלא לעשות מלאכה גם ע"י אחרים, והשבתי דבסימן ע"א הא איירי ששכרם באמצע השנה שיעשו כל ימי חול שזה מעולם בזמן הספק לא נאסר לישראל בן א"י שיצא לחו"ל על זמן ארוך שיהיה שם גם ביו"ט שני לשכור שכירים שיעשו מלאכתו בקרקעו ובמסחרו כשיהיה בחו"ל שלכן לא נהגו אבותינו באיסור על אמירה כזו וממילא לא שייך שיהיה אסור אף לנו שאיסורנו הוא רק מחמת שזה היה אסור לאבותינו, אבל בבן חו"ל שבא בזמננו לא"י אחרי שכבר נאסרנו אף כשידעינן בקביעא דירחא שיום שני הוא יום חול שאף שנאסרנו בדין ספק הוא עכ"פ גם לרב דין מוחלט עלינו, דלכן איכא החומרא לנו שכשבאין אנחנו לא"י נמי אסורין כמו בחו"ל אף שלאבותינו שהיה להם ספק ממש לא היה להם דין זה דכשאירע שבאו לא"י אף בדעתם לחזור היו מותרין, שלכן כיון שבחו"ל אסור לנו ביו"ט שני לומר לנכרי כך אסור לנו בא"י שמחוייבין אנחנו להתנהג כחומרי חו"ל, אבל כתבתי שמחמת זה גם שכיריו מא"י אם יתעצלו מלעבוד ביו"ט שני אסור לו לומר להו שיעבדו אבל הם מחוייבין לעבוד כמו בכל יום חול ויהיה רשאי בעל המסחר שהוא בן חו"ל לנכות משכירותם בעד יו"ט השני שלא עבדו. וגם פשוט שאם יבואו וישאלו לו אם רשאין לילך לעבוד כגון שהוא ת"ח יהיה רשאי לומר להן שרשאין אך שלא יאמר להם בלשון ציוי שילכו לעבוד. ולומר לישראל בן א"י אף בימים הקודמין שיבשל עבורו ביו"ט שני וכן כל עניני הנאה יהיה אסור מצד האיסור שאסור לאכול וליהנות ממה שעשה נכרי עבורו שהיה אסור בחו"ל דכן צריך לנהוג גם בא"י אבל בשכירים לבית מסחרו שאינו איסור הנאת הגוף שנהגו בחו"ל יהיה מותר בא"י כששכרהו באמצע השנה.
והבאתי שם דבשע"ת סימן תצ"ו הביא מחלוקת בבן חו"ל שנמצא בא"י דברכ"י בשם מוהריק"ש סובר שמותר לומר לבן א"י שיעשה מלאכה עבורו ביו"ט שני ומהר"י פראגו ומהר"י מלכו סוברין שאסור ובארתי שטעם הברכ"י בשם מוהריק"ש הוא משום שבמציאות לא היה מנהג לאסור מצד איסור אמירה דהא הישראל אסור מצד עצמו שלכן אין להחשיבו מדברים שנהג בן חו"ל כשהיה בחו"ל איסור אמירה ובאיסור מצד מנהג סברי שלא תליא בסברא ודמיון אלא במה שנהגו ממש במציאות, ואפשר שלומר לנכרי אסור גם לדידהו שבזה הא נהגו בחו"ל וגם אפשר שגם לנכרי יתירו כדכתבתי שם שני טעמים אבל לדינא כתבתי לאסור כמהר"י פראגו והמהר"י מלכו. וכתבתי שמה שבסוף סימן ע"א כתבתי שאין לחוש להאוסר שבברכ"י הוא משום שבלשון השואל היה משמע לי שהוא שייך להנידון בדבר שכירים לבית מסחר של בן א"י אבל כשראיתי אח"ז בשע"ת שהוא בבן חו"ל שנמצא בא"י כשאומר לבן א"י לעשות עבורו מלאכה ביו"ט שני שהוא נידון דבסימן ע"ג מסתבר יותר לאיסור.
והנה בעצם גם טעם שלעשות ע"י אמירה לישראל לא היה ממילא בכלל מה שאסרו אמירה לנכרי בחלוקים דמצינו באיסורים דרבנן שאף בדברים ששוין ממש איכא חלוקים בין מצוי לשאינו מצוי דלישראל הא בהיתר ליכא כלל ואף באיסור הא אינו מצוי כלל שיאמר לו לעשות מלאכה עבורו דמטעם זה המבשל בשבת מותר לאחרים למוצאי שבת מיד וליכא איסור דנהנה ממלאכת שבת מטעם שכתב המג"א בסימן שי"ח סק"ב משום דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו והביא זה מתוס' חולין דף ט"ו בד"ה מורי, ובן חו"ל שנמצא בא"י נמי היה זה מלתא דלא שכיחא וגם הא שייך רק ביו"ט שני שודאי לא יגזרו על יו"ט שני ביחוד שלכן הוא טעם גדול להברכ"י בשם מוהריק"ש שלומר לישראל לא היה בכלל איסור אמירה לנכרי אף שבעצם ליכא שום טעם לחלק ונמצא שפיר הטעם שכתבתי להברכ"י בשם מוהריק"ש שליכא האיסור בא"י משום שבחו"ל לא נהגו בחומרא זו, שלפ"ז אדרבה מסתבר כברכ"י בשם מוהריק"ש המתירים דלא כדכתבתי בתשובתי סימן ע"ג, אבל אפשר שכיון שלנכרי אסור גם בא"י שהטעמים שכתבתי לדידהו להתיר גם אמירה לנכרי אינם טעמים גדולים שלכן יש לאסור כהמסתבר שכתבתי שם, מ"מ בדין זה אני חוזר מהמסתבר שלי כמהר"י פראגו והר"י מולכו האוסרים והוא ספק אצלי לדינא, שא"כ יש מקום למי שרוצה להקל בזה מטעם ספקא דרבנן לקולא, אבל מ"מ מאחר שהוא דבר שי"ל מתירין יש לאסור כר' אשי בביצה דף ד' שלכן עדיין יותר נוטה לדעתי לאסור, אך מסופקני אם הא דר' אשי דבי"ל מתירין הוי גם ספקא דרבנן לחומרא הוא גם בפלוגתא דרבוותא.
ובשני ענינים שכתבתי (ונדפס האחד לעיל סי' ק"ו) וכתבתי בו טעם חדש במה שאמירה לישראל דבן ארץ ישראל שמותר הוא משום שאינו יום - טוב שמטעם זה הוא עושה גם עבור הישראל דבן חו"ל דאיסור אמירה כזו אולי לא שייך שתהיה בכלל איסור אמירה לנכרי דעשיית הנכרי הוא אף שהוא יו"ט, והוא משום דאפשר לא היה האיסור דלא לעשות המלאכה גם ע"י אחרים אלא האיסור הוא על האמירה וקצת משמע כן מהא דהטור וש"ע נקטו דין אמירה לנכרי בסימן ש"ז, אבל אף אם לא נימא כן שייך שאסרו זה על האמירה שא"כ ודאי שייך לחלק דאין אמירה לישראל המותר בכלל האיסור מאחר דהוא אמירה למי שעשייתו יהיה משום שאינו יו"ט כלל שא"כ לא נהג כשהיה בחו"ל באיסור אמירה כזו דלא כדכתבתי בסימן ע"ג, ובתשובה שניה (לעיל סי' ק"ה) כתבתי שאסור לבן חו"ל מצד שהיה אסור בחו"ל לומר גם בא"י לישראל בן א"י, הנה תשובתי זו דסי' ק"ה היה לתרץ שני תשובותי הנדפסות ששם לא עלה בדעתי טעם החדש, וגם עתה הא נמי לא ברור זה דהא ודאי אפשר לומר דענין האיסור הוא שלא לעשות מלאכה גם ע"י אחרים שממילא גם לעשות ע"י ישראל בן א"י שעשייתו הוא משום שאינו יו"ט נמי יש לאסור. ואפשר דמחלוקת הברכ"י בשם מוהריק"ש שמתיר לבן חו"ל שנמצא בא"י לומר ביו"ט שני לבן א"י שיעשה עבורו מלאכה ביו"ט שני ומהר"י פארגו ומהר"י מלכו האוסרים הוא בזה, וא"כ הוא כדלעיל שאף שכתבתי בסימן ע"ג שמסתבר כהאוסרים חוזרני לומר שאינו מוכרח זה אבל מ"מ דעתי נוטה לאסור מצד שהוא ספקא דדינא מטעם דלעיל, וכן נוסף עוד טעם במחלקותם שיותר עדיף אבל ג"כ שהוא במחלוקת שהוי ספקא דדינא דנוטה לאסור מטעם דבר שיש לו מתירין שלר"א הוא לחומרא אף בספק דרבנן, אף שיש גם מקום להקל מאחר שאולי ליכא זה בפלוגתא דרבוותא וגם הוא תרי דרבנן, אבל יותר ראוי להחמיר. זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.