אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן קו
בענין צרוף אחד שהוא בן א"י לתשעה לתפלת מוסף ביו"ט שני, ובאור שיטת הרמב"ם שמחדש שבזה"ז אין מערבין ואין מעשרין על תנאי שתמוה מאד, ודין ק"ש נגד חיתולים מכובסים. בע"ה ט"ז מנ"א תשל"ב. מע"כ ידידי הרב הגאון מהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.
[א'] ובדבר יו"ט אחרון שהיו רק תשעה מתפללין והעשירי היה בן א"י אם אפשר לצרפו לתפלת מוסף, הנה מכיון שאף כשיש ששה שלא התפללו וארבעה שהתפללו נוהגין שמתפלל הש"צ בקול רם ואף בתחלה בלחש כדאיתא במג"א סימן ס"ט סק"ד, ועיין בתשובתי בחלק או"ח סימן כ"ח ד"ה ומה, שכתבתי חלוק המג"א לענין תפלת הש"צ בלחש שביש ששה מתפלל גם בלחש ובליכא ששה אף שהוא סובר דיכול הש"צ להתפלל כל התפלה גם בשביל אחד שלא התפלל דמ"מ לא יתפלל בלחש אלא יתחיל מיד בקול רם, שהוא מטעם דעל ששה יש חובת צבור כשאיכא עשרה בצרוף לכן יש גם דין צבור זה שצריך הש"צ לסדר התפלה תחלה ובליכא ששה שליכא חיובי הצבור ורק שבשביל קדושה צריך לומר בקול רם לא חייבוהו לסדר מתחלה, וא"כ נמצא שעל התשעה שמהעשרה איכא חיובי הצבור שהוא להתפלל בלחש תחלה תפלת המוסף כל הצבור יחד ולחזרת הש"צ התפלה כשאיכא בצרוף עשרה אף עם אלו שכבר נפטרו, שלכן גם בן א"י אף שהוא פטור בעצם נמי מצטרף, דדין העשרה שצריכין הא בארתי שם בריש הסימן דבשיעורים לא שייך ענין רובו ככולו אבל על הדינים שמתחייבין כשאיכא צבור הוא נידון בדין רובו ככולו, שאם רוב הצבור מחוייבין נעשה על הצבור החיובין, דכן משמע מלשון הר"ן בשם הרמב"ן במגילה דף ה' ע"א ד"ה אמר דכתב דכל אותם דקא חשיב התם חובת צבור הם ואין עושין אותם אא"כ בעשרה או רובן מחוייבין בדבר, אך נסתפקתי אם בשביל העשרה גם הארבעה שנצטרפו נתחייבו או שהצבור הועיל רק לחייב מי ששייך להתחייב, עיי"ש שהארכתי בזה, עכ"פ איך שנימא מצטרף גם בן הא"י להתשעה לחייבם לעשות סדר תפלת המוסף כתפלת צבור במוסף כשכל העשרה מחוייבין.
אך שלכאורה יש קצת לחלק דלבן א"י הרי אם היה מציאות כזה בזמן שקבעו ע"פ הראיה שהיה בחו"ל ספק ממש שיהיה אחד מא"י בחו"ל, דמסתבר דלא היה מצטרף מאחר דלדידיה טועין אלו שבחו"ל וגם הם פטורין בעצם, ולכן מאחר דהתקנה שיעשו אף עתה שגם בחו"ל ידוע קביעא דירחא, הא איתא בביצה דף ד' ע"ב דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם, שמטעם זה דחה אביי סברת ר' זירא דהלכה כר' אסי אלא כרב דנולדה בזה מותרת בזה משום דנשאר התקנה שיתנהגו רק בדין ספק כמו אבותינו בזמן הספק, ולא שהוא חק קבוע בלא ספק, וא"כ גם הצרוף לכאורה יש להיות כבזמן הספק ממש שמסתבר שלא היה מצורף מאחר דלדידיה הם טועין וגם הם פטורין ממוסף. אבל נראה דהוא רק לענין אופן החיוב דעשו בדיני יו"ט שני בזה"ז, דעשו רק כדין הספק שהיה אז ולא כדין הודאי, אבל החיוב באופן שעשו הוא דין מוחלט לנו בני חו"ל, ולא שייך שיאמרו בני א"י עלינו שאנחנו טועין כמו שאמרו על אבותינו בזמן הספק ממש. ומטעם זה הוא כשבני חו"ל באין לא"י אסורין ביו"ט שני במלאכה וצריכין לנהוג בכל המצות דיו"ט כמו בחו"ל, אף שבזמן הספק ממש כה"ג היו מותרין, דהוא ג"כ משום דדין הספק שעשו על בני חו"ל מטעם חשש קלקול גזרו עלייהו בדין מוחלט בכל מקום שיהיו, ול"ד לזמן הספק ממש שעדיין לא גזרו כלום שלא היה טעם לגזור ועשו כפי הדין שלכן כשבאו לא"י שגם להם היה ברור איזה יום הוא יו"ט לא היה שייך גם להם ענין חשיבות יו"ט ביום שני שיודעין שהוא חול, אבל בזה"ז שגזרו מפני חשש הקלקול ואלו הבאים לא"י רק לזמן ג"כ הרי יחזרו כפי מחשבתם לחו"ל ויהיו באותו חשש קלקול, הם באותו דין המוחלט שגזרו לבני חו"ל שינהגו דין יו"ט בדין ספק גם כשהן בא"י. ומאחר שדין הספק הוא עכ"פ מוחלט לבני חו"ל לא שייך שבן א"י ידון את בני חו"ל כטועין, ואף לדידיה מחוייבין בני חו"ל בדיני יו"ט בשני אף שהוא בעצמו פטור, שלכן כיון שרוב הצבור דהעשרה הם מבני חו"ל שחייבין במוסף שייך שיצטרף להם המיעוט דבני א"י לחייבם בדיני הצבור דתפלת מוסף ונשיאת כפיים. ועדיף בזה"ז מכפי שהיה בזמן הספק ממש לענין זה.
ועיין בתשובתי או"ח ח"ב סי' צ"ט (ולעיל סי' ק"ה ולהלן סי' ק"ז) בבן חו"ל שיש לו בית חרושת בא"י ושכיריו ישראלים, שאסיקנא להיתר מטעם דמאחר דהלכה כרב שפסק רבא כוותיה שהאיסור הוא בדין ספק כמו שהיה בזמן הספק שאז כה"ג היה מותר לשכיריו שבא"י לעשות מלאכתו מחמת שלהשכירים בני א"י ברור שהוא יום חול אף שיודעים שהוא ספק לבעל בית החרושת שנמצא בחו"ל שלכן גם בזה"ז יש להתיר, אף דעל בעל בית החרושת איכא דין מוחלט להתנהג בדין יו"ט שני מספק בכל מקום שנמצא והיה שייך להחמיר בזה"ז אף שבזמן הספק ממש לא היה אסור. אבל ל"ד כלל דהתם דין זה דיהיה אסור לבני א"י לעשות מלאכת בן חו"ל בא"י לא היה מעולם, ולכן כיון שאסרו על בני חו"ל להתנהג כמו שהיו נוהגין אבותינו בזמן הספק אף שהוא דין מוחלט עתה עכ"פ דין זה הא לא היו נוהגין מעולם ולא שייך לאוסרו בכלל איסור זה.
אך זה שכתבתי שם בסוף התשובה ורשאי אף לצוות להם שיעשו, אפשר יש לדון דכיון דהוא אסור במלאכה יש עכ"פ לאסור אף שכה"ג לא היה אז אסור משום דבעשייתם דשכיריו המלאכה נתברר שגם הוא בעצמו היה מותר אם היה שם במקום המלאכה, אבל בזה"ז שהוא אסור אף אם היה גם הוא בא"י דהוא מקום המלאכה היה לנו לאסור שיאמר להם לעשות כמו שאסור בעצמו, וסגי הטעם דלא שייך לאסור מאחר שלא היה אז אסור רק כשעושין בעצמן דעל השכירים שעושין בעצמן ליכא שום ענין איסור דלהם אינו יו"ט, ורק מצד האיסור דאיכא למי שנעשה בשבילו היה שייך לאסור, שלכן כיון שלא היה מעולם איסור זה לא שייך לאוסרו בכלל מה שחייבו להתנהג בדיני יו"ט כפי מה שנהגו אז. אבל מסתבר דלא שייך זה באמירה לישראל דעשייתו אף להבן חו"ל הוא משום דאינו יו"ט וגם לא אפשר לעשותו ליו"ט, דאמירה כזו לא היתה מעולם אסורה דלכן אינו בכלל האיסור שאסרו בזה"ז ביו"ט שני, ואמירה לעכו"ם שייך לאסור אף בא"י כמו שאסור לו לומר לעכו"ם בחו"ל, דהא עשיית העכו"ם אינו משום שאינו יו"ט אבל לא אמירה לישראל. וגם התם הא להט"ז בסימן רס"ג סק"ג ליכא גם בלא זה איסור אמירה לישראל המותר בהמלאכה, שלכן מדין ספק דרבנן וביו"ט שני שהוא עוד דרבנן היה לן להקל, שלכן אף שכתבתי שמן הראוי להחמיר שפיר אסיקנא דאין להחמיר לומר לישראל שהוא בן א"י שאיכא עוד הטעם הגדול שלא שייך כלל לאסור.
ומש"כ בחדושי רעק"א בש"ע סימן תצ"ו על המג"א סק"ז בשם גנת וורדים דאסור לבן חו"ל לומר לבן א"י לעשות מלאכה, נראה דאיירי בחו"ל דאף שהבן א"י עדיין חוץ לתחום שמותר עדיין לעשות מלאכה אסור לבן חו"ל הנמצא ג"כ שם לומר לבן הא"י שיעשה מלאכה שהרי שם הא היה האיסור גם לאבותינו בני חו"ל בזמן הספק ממש שזה הא ודאי הוא בכלל האיסור, ואולי גם להט"ז יש לאסור שם דאין להחשיב מקום זה שהוא מקום שלא נאסר לכל דהרי אם יעשה שם ישוב הוא מקום האסור לכל (וספר גוו"ר אין אצלי לעיין בו וסמכתי על שציין רעק"א דבריו על המג"א דאיירי באופן זה ואם איירי בבן חו"ל הנמצא בא"י תמוה).
ולענין צרוף לתפלה איכא עוד טעם דהא אם לא יצרפו אותו באשר הוא בן א"י הרי אין לך פרסום גדול מזה שאסור לשנות מפני המחלוקת, ועיין בפסחים דף נ"א ע"ב דאמר רבא דואל ישנה מפני המחלוקת קאי אסיפא דנותן טעם על מה שבהלך ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ולא ליעבד משום דאין בזו מפני המחלוקת מאי קא אמרת הרואה אומר מלאכה אסורה מימר אמרי כמה בטלני הוו בשוקא, הרי הוא כמפורש דאם היה שייך מפני המחלוקת אף שהוא לעבור איסור מלאכה דהוא דבר אסור היה מותר דגדול השלום לדחות איסור המנהג דאיסור מלאכה דאסור כמנהג מקומו, וא"כ אפשר שייך להתיר גם להבן א"י להתפלל מוסף דאף שאם הוא פטור הוא באיסור ברכה לבטלה דחמיר מאיסור מלאכה דקודם חצות בערב פסח דהוא רק מנהגא, דהרי אפשר מפני המחלוקת תיקנו שגם לו יתחשב יו"ט, כמו שהיה שייך לרבנן לתקן עצם יו"ט שני בזה"ז מפני חשש רחוק דקלקול, שייך נמי שיתקנו מפני המחלוקת, ואולי עוד כ"ש שיתחשב גם לו כיו"ט ולא תהיה ברכתו לבטלה, ולטעם זה יכול גם להתפלל בעצמו. עכ"פ להצטרף לעשרה כשיתפללו כתפלת הצבור בלחש ובחזרת הש"צ ובנ"כ ודאי מצטרף.
ועיין ברמב"ם פ"ו מיו"ט הט"ו שכתב ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזה"ז לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא שיתופי מבואות ואינו מעשר הטבל על תנאי מטעם שכתב בהי"ד שבזה"ז אינו ספק אלא מנהג, שלכאורה תמוה מ"ש מביצה שנולדה בזה שמותרת בזה ומה שניצוד ונעקר בראשון מותר בשני כדפסק הרמב"ם בפ"א מיו"ט הכ"ד אף בזה"ז משום שהלכה כרב כדכתב המ"מ, הרי דגם בזה"ז הוא בדין ספק ומ"ט החמיר באלו, ועיין בלח"מ שהקשה זה ותירץ בדוחק דהוא משום דאין יכול לומר לשון התנאי, ואולי זהו גם כוונת המ"מ. ולמה שבארתי שאף שגם בזה"ז הוא בדין ספק הוא עכ"פ בדין מוחלט שהוא יו"ט לדיני ספק כמו שהיו הדינים בזמן אבותינו שהיה רק בדיני ספק מחמת שאז היה ספק, לכן שפיר מחלק הרמב"ם דלא שייך לאסור ביצה שנולדה בראשון ומה שניצוד ונעקר בראשון גם בשני אף בזה"ז דאינו ספק כיון שעכ"פ היה מותר אז, וכן הם גם בזה"ז שתי קדושות לענין עירובי תחומין כדפסק בפ"ח מעירובין ה"ה דאין לאסור בזה"ז שהוא מצד מנהג אבותינו יותר ממה שהיה אז, אבל עכ"פ לענין דברים הצריכים להעשות בחול כעירובי תבשילין וחצרות ושיתופי מבואות ולעשר טבל, אף דבזמן הספק ממש היו יכולין לעשות על תנאי אם הוא חול בזה"ז אין יכולין וחמיר לענין זה, משום דבזה"ז אינו ספק אלא ודאי אך בדיני ספק.
וניחא לפ"ז מה שאינו מחלק הרמב"ם לעיל מזה בהי"א ובהי"ב בזמן שקבעו ע"פ הראיה שהיה ספק ממש שכתב שיכול לערב עירובי תבשילין על תנאי ולעשר על תנאי שהוא רק במקומות שהגיעו שלוחי תשרי ולא במקומות שלא הגיעו שלוחי תשרי שמ"מ היו עושין שני ימים גם בפסח אף שכבר ידעו שם קביעא דירחא, וכן לא ביו"ט של עצרת שבכל המקומות ידעו שרק יום הראשון הוא יו"ט ויום השני אינו יו"ט ומ"מ עושין שני ימים מתקנת חכמים כדי שלא לחלוק במועדות שהתקינו שיעשו גם בפסח ובעצרת שני ימים כדאיתא בפ"ג מקדה"ח הי"ב, דשם לא היה מצד ספק אלא דין ודאי, שלא יוכלו לערב ולעשר על תנאי כסברת הרמב"ם בזה"ז שלכאורה היא קושיא גדולה, אבל הוא משום דבזמן שהיה ספק ממש בסוכות והיתה התקנה שלא לחלוק במועדות, היתה התקנה להחשיבם ספק ממש גם בפסח וגם בשבועות כמו שלא שמעו כלום ואיכא ספק גם בפסח ושבועות, דהרי שייך לתקן זה, דהא איכא מציאות שלא ישמעו גם בזמן גדול כשבועות מתי נקבע ר"ח ניסן כגון שהיה שעת חרום גדול, שלכן אין להחמיר בהם יותר מסוכות ומפסח במקום שאין מגיעין שלוחי תשרי, אבל בזה"ז שאין חלוק בין חו"ל לא"י ולא שייך לתקן שיהיה ספק ממש בשום מקום שנמצאים יהודים ואין צורך להם לשמוע דוקא מא"י לכן סובר הרמב"ם שהתקנה היא שיתחשב ודאי יו"ט, רק בדיני ספק, כיון שהתקנה היא שלא ישנו ממנהג אבותינו, שלכן בהכרח סובר שחמיר לענין זה שאין לערב ולעשר על תנאי כדלעיל, ולתירוץ הלח"מ דלא שייך לשון התנאי כיון שליכא ספק, יקשה דגם בזמן הספק הי"ל לרמב"ם למינקט חלוק שבפסח במקום ששלוחי ניסן מגיעין ובשבועות בכל מקום לא יוכלו לעשר ולערב על תנאי דהא בזמן שקבעו ע"פ הראיה היה שייך להזדמן שני יו"ט של שבועות בחמישי ובששי ובפסח בימים הראשונים גם בזה"ז נזדמן שהוא בחמישי ובששי, והיה שייך למינקט גם דין עירוב על תנאי שאין לעשות, ודין המעשרות הא שייך בכל שבועות ופסח והיה לו למינקט שגם אז לא יכלו לעשות על תנאי, אבל למה שבארתי ניחא.
אך מ"מ אף שבארתי טעם נכון לשיטת הרמב"ם וגם הראב"ד כתב שהוא טעם, פליגי עליו כמעט כל הפוסקים וכדפסק המחבר שגם בזה"ז יכול להתנות [או"ח] בסימן תקכ"ז סעי' כ"ב, ולא הביא דברי הרמב"ם אף לשיטה די"א כלל, מטעם שכתב הר"ן בביצה דף י"ז דכיון דהוא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם לית לן לאחמורי טפי מינייהו וכיון דאינהו הוו מצי מתני אנן נמי מתנינן. אבל מ"מ אין זה מטעם שהוא גם לנו כספק בעצם היום מתקנה, דא"כ לא היה שייך להחמיר על בני חו"ל כשבאים לא"י שינהגו יו"ט שני, (ובזמן שהיה ספק ממש פשוט למה שבארתי שבני חו"ל כשהיו באים לארץ היו נוהגין רק יום אחד גם בשבועות ובפסח אף שגם בחו"ל לא היה להם ספק), אלא ששייך להתנות גם על ספק הדין כמו על ספק היום, שיאמר אם היום איכא דיני יו"ט ולמחר ליכא למחר אבשל ואופה לשבת ואיני צריך כלום ואם היום ליכא דיני יו"ט ולמחר איכא דיני יו"ט יותר לי בעירוב זה לבשל ולאפות למחר מיום טוב לשבת, והיה יותר טוב לומר התנאי בלשון זה, אבל בש"ע כתב התנאי על היום, ואולי כיון שלא כתב אם היום יו"ט כלשון הרמב"ם אלא כתב אם היום קדש שייך לשון זה גם על הדינים אם היום קדש בהדינים, ואולי אף לשון יו"ט שייך על דיני יו"ט, אבל נראה דלכתחלה טוב שיאמר אם היום קדש וכ"ש כשיאמר אם היום איכא דיני יו"ט שמפורש יותר. עכ"פ מה שכתבתי שמצטרף הבן א"י לעשרה לתפלת מוסף הוא אף לרוב השיטות החולקים על הרמב"ם.
[ב'] בדבר החיתולים של התינוקות כשהן נקיים אם מותר לקרות ק"ש כנגדן ובדבר החיתולים של התינוקות לאחר הכבוס, פשוט שמותר לקרות ק"ש אף כשהם אצלו בתוך ד' אמות דכבוס דבגדים מועיל שיצא כל הבליעה אשר בהם, עיין בתוס' ע"ז דף ע"ה ד"ה דכיתנא שכתבו בשם ר"ת דבין יין נסך שהוא צונן ובין שאר איסור רותח שנפל על המפות מותרין בכבוס בכלי שני, וברא"ש איתא שר"ת לא אמר אלא ביי"נ שהוא צונן, וצריך לומר שהתוס' הוא דסברי שאין לחלק וסברי זה כן גם אליבא דר"ת, וגם הרא"ש מסיק להיתר אף בנפלו רותחין מחמת שרגילין לכבסן בכמה כבוסים, ובהג"א כתב דאפשר אפילו בלא כבוס חמין ואפר מועיל ברותח כמו בבליעת צונן עיי"ש, והרמ"א ביו"ד סימן קל"ח סעי' ח' מתיר בהדחה אפילו נפל יין רותח, וכוונתו מוכרחין לומר דאינו הדחה בעלמא אלא כבוס דצונן דהוא בשפשוף וחביטה וסחיטה כדרך כביסה, דהא ציין להג"א ומרדכי, ובהג"א הא מפורש דהוא בכבוס ולכן גם במרדכי שכתב לשון הדחה בצונן משמע נמי שהוא כבוס בצונן, וגם מלשון המרדכי דמסיק דכיון דבליעתו ע"י צונן גם הכשרו ע"י צונן מוכרח כן דבהדחה לא שייך שיצא הבלוע, אלא ודאי שכוונתו בכבוס דצונן, (ומש"כ דכיון דבליעתו ע"י צונן אף שכתב דגם ביי"נ רותח כן, צריך לדחוק בכוונתו ולפרש דכיון שלר"ת כתבו התוס' דיי"נ רותח ואיסור רותח ואין לפרש דהוא בצונן דהא בבליעה ע"י צונן ודאי הכשרו בצונן, לכן גם רותח הוא בצונן, ועדיין צ"ע ליישב לשונו), ובש"ך סק"י כתב דלתוס' הוא דוקא בכבוס שרגילין שחובטין כמה פעמים ולהרא"ש דוקא גם באפר והוא כתב שלא פליגי דהרא"ש איירי בדבר הנדבק והתוס' איירי בלא נדבק עיי"ש, עכ"פ בכביסה כפי הרגילות לחבטן הרי סגי ודאי אף בבליעה דרותחין, וכ"ש בצונן כהא דמי רגלים וצואת התינוק, וכבוס שבמדינה זו הוא כבוס היותר טוב גם מכבוס דאפר שמשימים דברים חריפים המוציאים כל בליעה ונעשים כחדשים ממש, לא רק כבוס הקאמפאניעס דאומנותן בכך אלא אף אלו הנשים שמכבסות בעצמן בהמאשינעס [במכונות כביסה] היא כביסה טובה, שלכן ודאי מותר לקרות ק"ש וללמוד תורה אפילו אצלם ממש. ואם לא נכבסו אלא שיבשו אותן ואפילו הדיחו במים בלא שפשוף וסחיטה גדולה נראה שאסור לקרות ק"ש וללמוד תורה וצריך להתרחק ד' אמות או לכסותן. ואם נשרו במים איזה זמן ושפשפו היטב וסחטו היטב יש ג"כ להתיר כיון שהבליעה היה מצונן, אבל בזה ראוי להחמיר כשאפשר אבל בכבוסין שרי אף לבעלי נפש. ול"ד לעביט של עץ דאף שמהני הגעלה מבליעת איסור אסור לקרות כנגדו דהתם כיון דאין הדרך להגעילו ונשאר כן הוא מאוס, ודמי לבית הכסא שאסור אף כשאין בו צואה מטעם המאיסות דהא אף בהזמנה אסור כדאיתא [שו"ע או"ח] בסימן פ"ג סעי' א' וסעי' ב', אבל החיתולים שדרכן להכבס ולעשותן נקיות אין טעם לאוסרן, דאדרבה הא חזינן דכשהעביט הוא של מתכת וכלי חרס מצופה מותר אם הם רחוצים יפה כדאיתא בסימן פ"ז סעי' א', אלמא דלא כל דבר הוא נחשב מאוס דבשל מתכת וכדומה שאין בולעין אינם בחשיבות מאוס מאחר דיש להסיר הלכלוך והריח ע"י רחיצה, ולכן כ"ש החיתולים שברור שעומדים תמיד לרחיצה ולעשותן מנוקין שליכא שום איסור. והנני ידידו, משה פיינשטיין.