אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן קה
עשיית מלאכה בא"י ביו"ט שני לבן חו"ל, מזוזה בפתח העשוי ככיפה, אם פרסומי ניסא מעכב בנר חנוכה, ועניינים שונים ט"ו טבת תשל"ט. מע"כ ידידי ש"ב נכד גיסי הגר"ר ז"ל מהר"ר יעקב אפרים הלוי שליט"א.
[א'] הנה בדבר הסתירה בשתי תשובות קרובות בדפוס שבח"ג מאו"ח סימן ע"א כתבתי מטעם פשוט ומוכרח שבן א"י שיש לו בית מסחר בא"י והעוסקים בהמסחר הם בני א"י שמותרין השכירים בני א"י לעסוק בהמסחר אף במלאכות דאורייתא מטעם דהאיסור לבני חו"ל הוא מנהג אבותיהם אין לאסור אלא כמו שהיה ספק ממש שהדין היה שאלו היודעין שהוא חול לא היו נאסרין אף לעשות מלאכות אלו שאינם יודעין, וכתבתי שהוא תלוי במחלוקת רב ור' אסי בביצה דף ד' ע"ב לענין ביצה שנולדה בראשון אם מותר בשני שהלכה כרב מטעם שפרש שאף בזה"ז אינו חק אלא מדאגת הספק החמירו דזימנין גזרי המלכות ואתי לקלקולי שעוד הפעם יהיה ספק שלכן לא שייך להחמיר אלא כדין הספק ולא יותר, ובסימן ע"ג כתבתי שכיון שהוא מצד מנהג יש לו להתנהג גם כשבא לא"י כמו שהיה נוהג בחו"ל שהיה אסור לו לומר לנכרים שיעשו לו מלאכה שא"כ גם בא"י אסור לומר לנכרי שא"כ גם לומר לישראל אסור דהוא ממילא בחו"ל בכלל האיסור אך שבחו"ל לא הי"ל מציאות לזה, הנה החלוק הוא פשוט דלאסור להשכירים שלו בא"י שחייבין לעשות כל ימי חול לא היה שייך להיות בהמנהג שהוא כמו שנהגו בעת שהיה ספק ממש, וכמו שהדין עתה באחד שהלך למקום שאין שם יהודים ושכח על שני ימים איזו מהן שבת שאף שהוא אסור לומר אף לנכרי בשני הימים לעשות לו מלאכה מותרין אלו שבעיר לעשות לו מלאכה שם ביום החול, שלכן מותרין אלו שבא"י לעשות מלאכתו והוא יכול גם לצוות להם כששכרם שיעשו המלאכה בהעסק בכל ימי החול שלא יטעו בדין לומר שהן אסורין לעשות עבורו בי"ט שני, אך שלא יכול לומר להם ביו"ט שני ממש לכו ועשו המלאכה בעדי כיון שאצלו נגזר מדרבנן שהוא נחשב ספק שאינו יודע ושמא היום השני הוא יו"ט, אם הוא שם וראה שמתעצלין מלעשות מלאכה ביו"ט שני מצד מנהגו שהוא ספק אצלו, אבל הם עשו שלא כהוגן במה שלא עשו המלאכה שלהם שנתחייבו לעשות בכל ימי החול ביו"ט שני, ורשאי יהיה בעה"ב בן חו"ל לנכות להם משכירותם יום אחד, ומה שכתבתי ורשאי אף לצוות להם שיעשו הוא בתחלת שכירותם וכל השנה בלשון שצריכין לעשות כל ימי החול, אבל לא שיאמר להם ממש ביום שני דיו"ט שזה אסור. ובסימן ע"ג כתבתי בבן חו"ל שנמצא בא"י ורוצה שבן א"י יעשה עבורו מלאכה שהוא צריך כבשול וכדומה, שבארתי שכיון שבחו"ל הא נוהגין גם באיסור אמירה לנכרים גם לומר לישראל הוא בכלל המנהג אף שלא היה מציאות לזה, מחוייב לנהוג כן בא"י דהאיסור שמצד מנהג אין לחלק בין איסור חמור לאיסור קל לכן אסור לומר גם בא"י בין לנכרי ובין לישראל ביו"ט שני שיעשה עבורו, ואף להשכירים שלו במסחר אסור שיאמר להם ביו"ט שני כשמתעצלים לעבוד כדלעיל.
אבל בהא דצריך לאיזה מלאכה ביו"ט שני לומר שיעשו לו יהיה אסור אף כשיאמר לו באיזה ימים קודם יו"ט אף באופן שיתחייב לעשות עבורו משך זמן, דהא עושה אז ביו"ט שני להנאת הבן חו"ל שג"כ הוא איסור שנוהג בחו"ל, ורק בשכירים למסחר או לבית חרושת מותר דאינו ענין איסור הנאת הגוף שנהגו כשעושה נכרי בשביל ישראל ביחוד. והוא חלוק פשוט שמובן בעצם. אך אפשר שלשכירים בבית מסחר ליכא כלל אוסר בברכי יוסף דמה שמביא בשע"ת סימן תצ"ו סעי' ג' מחלוקת איירי באמירה לבן א"י לאיזה מלאכה שצריך הבן חו"ל שבארתי טעם המחלוקת בסימן ע"ג ואסיקנא שנוטה לאסור לדינא כמהר"י פראגו ומהר"י מלכו, ומש"כ סי' ע"א דהאוסר בברכי יוסף לא נחית לסברא פשוטה זו ואין לחוש לדבריו הוא לפי מה שכתבו לי בהשאלה דבית מסחר, והניכר מלשון תשובתי שאין זה לשון שאני הבאתי דלא כתבתי ועיין בברכי יוסף שאיכא מאן דאוסר ואין לחוש לדבריו אלא כתבתי והאוסר שבברכ"י שהוא לשון שאני מסלק מה שהובא בהשאלה, אבל אם דברי הברכ"י הוא מה שהובא בשע"ת אה"נ שליכא אוסר בהא דשכירים לבית מסחר כלל.
[ב'] מזוזה בפתח העשוי ככיפה הט"ז יו"ד סימן רפ"ז שנראה לך כסתירה דבסק"ב כתב דאף להרמב"ם שמצריך שיהיו שתי המזוזות בשוה בלא עיקום גובה עשרה טפחים, כשר כשאחר גובה י"ט נעשה כמין כיפה לקבוע המזוזה למעלה בשני שלישים מלמטה אף שהוא בהעיקום דכיון דהיה בגובה עשרה קודם העיקום והיה עליה חיוב אז גם חלל העליון שייך לחיוב שלמטה והכל בכלל שעריך עד המשקוף, שנמצא שחשבינן גם הכיפה מהמזוזה, ובסק"ג לתרץ קושית הכ"מ דמה לנו בגובה המזוזות לענין חשיבות משקוף, כתב דבלא מזוזות אין להחשיב משקוף ובפחות מגובה י' טפחים בשוה לא נחשבו מזוזות ולומר שחלק מהמתעקם הוא נחשב למזוזה והשאר למשקוף אי אפשר שאין אתה יכול לעשות מזוזות ממנו וגם משקוף, הנה כשאיכא מזוזות בגובה י"ט כשהוא בשוה שנעשה חיוב מזוזה הוי גם החלל שלמעלה כשהוא חלל לא פחות מד' טפחים שייך להחלל שבין שתי המזוזות והמשקוף, ויתחשב למשקוף מה שסתום אחר שנתקטן החלל מד' טפחים, דכיון שיש גובה עשרה להמזוזות יש משקוף, אבל חשיבות משקוף אינו על מה שמתעגל כדכתב בבאר הגולה אלא כל המקום שאיכא חלל ד' טפחים שייך להחלל בדין המזוזות ושייך חלק עובי המתעגל להמזוזות, ואחר שהתחיל החלל להתקטן מד' טפחים הוא המשקוף. אבל כשאין המזוזות גבוהות י"ט בשוה לית כאן מזוזות וממילא ליכא משקוף, אך ששייך לומר שחלק מה שמתעקם יתחשב להמזוזות מדין חוקקין להשלים כר"מ ביומא דף י"א ע"ב שבזה הא איפסק אין חוקקין להשלים כרבנן כדאיתא בהגהות מיימוניות ברמב"ם פ"ו ממזוזה ה"ד, ובעצם הא זה עצמו היה סגי דליכא חיוב מזוזה כשליכא מזוזות וכיון שליכא גובה י"ט לא נחשבו מזוזות ומה לנו מה שיש משקוף,
אבל הרמב"ם הא מסיק שלכן פטור משום שאין לו משקוף ולא כתב משום שאין מזוזות שהוא ודאי עיכוב בחיוב מזוזה דזה הא מפורש בקראי, ואף שגם בליכא משקוף ליכא חיוב משום ששער ופתח לא חשיב בלא משקוף דזה דוקא הוא צורת הפתח בכל מקום וכדאיתא בה"א בהעשרה תנאים לחיוב מזוזה שיהיה לו משקוף אבל הא מזוזות נמי איתא שם שהוא עיכוב לחיוב המזוזה והוא גם מפורש בקרא, וזה נראה בכוונת קושית הכ"מ דכיון דלא מסיק הרמב"ם שהפטור הוא משום שאין לו מזוזות אלא משום שאין לו משקוף אלמא דנחשבו מזוזות אף שאין גבוהים עשרה א"כ איכא גם משקוף אף שהוא בעיגול ואם אין הכיפה חשיב משקוף משום שהוא בעיגול כי הוו המזוזות גובה י"ט מאי הוי אטו גובה המזוזות משוי לכיפה משקוף, ומוכרחין לומר דבעצם היה שייך לומר דליכא דינים להמזוזות איך שיהיו דהרמב"ם הא לא פסק בפיתחי שימאי שאמר רבא במנחות דף ל"ג ע"ב שפטורין מן המזוזה כהמ"ד דלית להו שקופי שפי' התוס' בד"ה דלית דהוא שאין שם מזוזות אלא האבנים בולטות כגון שיני חומה, ורש"י בעירובין דף י"א ע"א פי' בד"ה שיקפי מזוזות שנחלצו אבניהם מכאן ומכאן אבן יוצאת ואבן נכנסת (דמרש"י במנחות משמע שמפרש בלית לו מזוזות כלל או שאין לו משקוף כלל), שלא נמצא זה לא ברמב"ם ולא בש"ע דלא כהטור סימן רפ"ז אלא כמ"ד דלית להו תקרה היינו שאין הבית מקורה, שא"כ גם כשהמזוזות הם בעיגול היה שייך להחשיבם מזוזות, שלכן לא שייך לפסול בכיפה מחמת שאין מזוזות בזה שהמזוזות הם בעיגול שגם בעיגול שייך להחשיבם מזוזות אלא מוכרחין לומר שהפטור הוא משום שאין לו משקוף, ואף שכיון שליכא דינים להמזוזות איך שיהיו שא"כ הא יש להחשיב העיגול דכיפה שהן המזוזות, אבל א"כ הא לא יהיה משקוף שאין לחלק העיקום להחשיבה מקצתה להמזוזות ומקצתה להמשקוף, וזהו כוונת דברי הט"ז, ואין לתרץ כבאה"ג דחשבינן כל המתעגל למשקוף דא"כ היה הפסול משום דאין לו מזוזות כשהן פחותות מגובה עשרה וצ"ע כוונת תירוצו בזה על קושית הכ"מ, אבל התירוץ הוא כהט"ז ומוכרח זה מהרמב"ם שאינו פוסל משום שליכא מזוזות אלא משום שליכא משקוף, אבל מחדש הרמב"ם להט"ז דכל זה הוא כשאין המזוזות גבוהות עשרה טפחים בלא העיגול, דאם הן גבוהות י"ט שהוו כבר מזוזות המחייבין במזוזה, בהכרח שגם החלל שלמעלה שייך לחיוב שלמטה דהא אין לחלק החלל שחלק התחתון יהיה חייב וחלק העליון יהיה פטור, אך שהיה שייך לפטור מטעם שאין לחלק את העיקום ויש להחשיב את כל העיקום למשקוף שאין בו מקום לקבוע המזוזה, וליכא מציאות לקיים את חיוב המזוזה, לכן כיון שבהכרח איכא חיוב לקביעות מזוזה לא שייך לפטור מטעם שצריכין אנו להחשיב את המתעקם להמזוזות שא"כ ליכא משקוף דהרי לא חסר לנו לענין החיוב כלום בהמזוזות שכבר גבוהין י"ט, וזה חייב גם את החלל שלמעלה בלא שום צורך לצירוף, וכיון שאין צורך לצרוף להמזוזות הוא בהכרח בחשיבות משקוף, אך זה אינו פסול גם לחשיבות מזוזות דהא ליכא דינים במזוזות איך שיהיו, שלכן בהכרח מתחלק דעד המקום שצריך לקבוע המזוזה שהוא בתחלת שליש העליון נחשב מהמזוזות לענין זה שיוכל לקיים שם חיובו דקביעת מזוזה ולמעלה מזה יהיה בחשיבות המשקוף שאיכא בהכרח מאחר שאיכא מזוזות די"ט.
ומשמע לי מלשון הט"ז דבכה"ג יקבע המזוזות דוקא בתחלת שליש העליון אף שבסתם פתח הוא רק לכתחלה ובדיעבד כשרה גם למעלה עד טפח מהמשקוף הכא כיון שבעצם אין מחלקין את העיקום רק הכא כדי שיהיה מקום לקבוע המזוזה מתחלק הוא נחשב להמזוזות מהעיקום רק עד ההכרח שהוא בתחלת שליש העליון, וכן כשגבוה הרבה אינו יכול להניחה דוקא אלא כנגד כתפותיו כהב"י בשם המרדכי בסימן רפ"ט שכן סברי גם הט"ז שם סק"ג והש"ך סק"ד, אף שמסתבר דבדיעבד כשרה גם למעלה דהא הרמב"ם לא פסק כהירושלמי כדאיתא בכ"מ פ"ו ממזוזה הי"ב, (והב"י כתב שבתוס' פ' הקומץ מביא הירושלמי ומסקי וחולק על תלמוד שלנו ומשמע שמפרש זה לענין שלתלמוד שלנו אין להניח אלא בתחלת שליש העליון, ובתוס' שבכל הגמרות שלנו ליכא מסקנא זו בתוס' לא בפ' הקומץ ולא ביומא סוף דף י"א, ואף אם היה גירסא זו בתוס' לא היה זה לענין כנגד כתיפותיו אלא לענין שגמ' שלנו סובר דפתח דבי מדרשא לא מצריך לקבוע מזוזה וכן הוא מפורש בתוס' יומא שם ד"ה שאין שהקשו מירושלמי דבבי מדרשא דר' חנינא הו"ל מזוזה ומתרצי דשלהם היה ולא של רבים, א"כ משמע שלענין כנגד כתיפותיו לא סברי שפליגי וצ"ע בכוונתו), עכ"פ לא משמע שאף בדיעבד תהא פסולה למעלה מכנגד כתיפותיו, מ"מ הכא משמע בט"ז שלא מכשיר אלא כנגד כתיפותיו משום דסובר דלמעלה מזה נחשב כבר מהמשקוף שפסול לקבוע שם מזוזה דלכן כתב זה כאן. אך הכרח אולי ליכא דאפשר נחשב כל העיקום עד לאחר כל החלל דד' טפחים להמזוזות ורק מה שלמעלה מזה למשקוף וכן הוא משמע קצת מלשונו בסוף שכתב וכשר כל שלמטה מהמשקוף אבל יותר נראה שלא דק בלשונו זה, ולא מכשיר הט"ז אלא בתחלת שליש העליון ובפתח גבוה דוקא כנגד כתיפותיו. עכ"פ זה נראה בביאור דברי הט"ז.
[ג'] להלביש ילדים בשבת בבגדים שצריכים לשינה במוצאי שבת ובדבר להלביש ילדים הקטנים כשעדיין הוא שבת בגדים שישנים בהם ויודע שקודם הבדלה לא ילכו לישן אם נחשב זה הכנה משבת לחול, הנה כפי שידוע לי רוב הילדים דבני שתים עד בני ארבע ואולי קצת יותר אין חושבין לישן כלל עד אחר איזו זמן שעה או שתים אלא רוצים מתחלה להשתובב ולרוץ בבגדים אלו עד שמתעייפין וישנים, ונמצא שהוא דרך לבישתן בבגדים אלו כשעה ושתים קודם השינה וממילא ליכא איסור דהרי בזמן שעה או שתים קודם הבדלה הוא דרך לבישתן בבגדים אלו לפי מה שנמצא מצבן לענין שינה, אבל אם הוא קודם להזמן שדרך להלבישן בבגדים אלו ורק שהאם רוצה להקדים דשמא לא יהיה לה פנאי, וגם אם אין דרך ילדיה כן אלא הולכין תיכף לישן והאם רוצה להקדים בשביל שעתה יש לה פנאי יש טעם גדול לאסור כמו שאתה כותב, כי איסור ברור קשה לומר בזה כי הרבה פעמים טוב להחליף את בגדיהם שכבר לכלכו אותן וכיון שהוא קרוב לזמן שינה מלבישתן האם בבגדים אלו שזה הא ודאי מותר אף שנמצא שלא תצטרך לעשות זה בלילה, או שהולך בבגדים חמים ולהניח ערום אינה רוצה מלבישה אותו בבגדים אלו שתצטרך להלבישן בעוד זמן קצת דג"כ הוא מותר וכן איכא כיוצא בזה הרבה אופנים ותלוי זה רק בידיעת האם המלבישתן, אם הוא רק כדי שלא תצטרך להלבישן אחר הבדלה יש לאסור.
ובדבר למתוח האהל הקבוע בעגלות תינוקות שהחזון איש התיר ויש לפקפק בדבריו במה שחולק על הנו"ב ואין עתותי לפי שעה לעיין בזה הרבה, לכן יש להחמיר שיניח מערב שבת שיהיה פרוס מעט שיעור טפח וכשיצטרך בשבת ימתחם לגמרי דיהיה רק הוספת אהל עראי שמותר וכמדומני שכן נוהגין.
[ד'] ובדבר אשה שצריכה להתחיל לספור ז' נקיים ויש לה איזה חולי שהרופא נתן לה פתילות לרפואה לשים שמה אם תוכל לספור. הנה אחר שהיה לה הפסק טהרה וגם בדיקה אחת ביום ראשון שהיו נקיים יכולה להשים וביום ז' לא תשים כדי שתוכל לעשות שתי הבדיקות המחוייבות.
[ה'] הנחת תפילין בחול המועד בארץ ישראל ובדבר להניח תפילין בחול המועד שבא"י שעיקר הישוב מתחלה היה מהספרדים וממדינות הערבים שעושין ברוב דברים כהרמב"ם ובעיקר כהב"י לא הניחו תפילין בחול המועד, ואלו שבאו מיוּראָפ לא"י היו הראשונים תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט ואנשי חב"ד שג"כ לא מניחין תפילין בחול המועד ממילא נעשה מנהג דא"י שלא להניח תפילין בחול המועד, שא"כ מכיון שכבר אתה תושב א"י אתה רשאי לנהוג מהיום כמנהג א"י אף שהוא מדיני דאורייתא, דהא גם על חלב דאייתרא כשאין דעתו לחזור עושה כמנהג המקום שנתיישב בו אדעתא שלא לחזור בין לקולא בין לחומרא דבפסחים דף נ"א ע"א הוא לחומרא ובחולין דף י"ח ע"ב במוגרמת דנמי איסור מדאורייתא הוא לקולא. אבל מ"מ אם אתה רוצה להניח תפילין מספק ג"כ אתה רשאי כי אפשר שעתה שכבר באו הרבה מיוּראָפ יש גם שמניחין תפילין ואין מקום קבוע כעת, ויש הרבה מרבותינו הראשונים דליכא איסור להניח תפילין אף לאלו שאין מניחין, אבל אם אתה רוצה להניח תפילין הוא דוקא בצנעא בבית ובלא ברכה כי גם במקומנו רוב ת"ח אף שהניחו תפילין הניחו בלא ברכה מאחר דמחלוקת הגאונים היא ספק ברכות להקל.
[ו'] הקדמת לידה בתחבולות שעושים הרופאים ומה שכתבתי (יו"ד ח"ב סי' ע"ד) דלידה בזמנה כדרך הנשים לא נחשב לסכנה כלל הוא אמת ברור, היינו דמצד המציאות איכא בלידה סכנה אבל הוא הבטחה שלא יהיה בזה לעולם שום סכנה, ואלו המתות בשעת לידתן הוא מחמת שמחוייבת עונש כדתנן בשבת דף ל"א ע"ב על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, וטעם שנקבע זמן עונשן בשעת הלידה הוא מאחר שבעצם מצד הטבע יש בזה גם ענין סכנה כדאיתא שם בשבת דף ל"ב וכדאיתא גם בתנחומא והוא כמעט מפורש שם בתשובתי, שלכן כתבתי שהוא רק בלידה בשעתה ממש אבל לא כשיקדים הלידה באיזה תחבולות דלא כפי שהיה צריך להיות שע"ז ליכא הבטחת השי"ת שלכן אסור לעשות תחבולות להקדים הלידה אם לא כשאיכא סכנה לחכות וכנראה שלא ראית כל דברי שם בתשובה.
[ז'] אם פירסום הנס מעכב במצות נר חנוכה הנה לע"ד מסתבר בפשיטות דגם נר חנוכה אין הפרסומא ניסא עיכוב לעצם חיוב הדלקת הנרות לומר דבליכא ענין דפרסומי ניסא שהוא נמצא במקום שליכא אינשי יפטר לגמרי, דמ"ש ממגילה דצריך לקרא אף כשהוא יחיד בביתו ופשוט זה כל כך עד שכתב רש"י במגילה דף ה' ע"א על ר' אסי דאמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה, דהוא רק מצוה לחזר אחר עשרה אבל אי לא אשכח עשרה לא א"ר אסי דלא ליקרי, ול"ד להא דשלא בזמנה בעשרה דהוא עיכובא דבלא עשרה אין קורין אותה בכפרים דליכא פרסום ניסא משום דכיון שעדיין ליכא חיוב דודאי על הכפרים ליכא חיוב לקוראה קודם פורים אלא שהוא רשות ולכן צריך לכה"פ שיהיה באופן שיהיה פרסומי ניסא דאל"כ ליכא שייכות כלל אף לימים אלו דמי"א באדר לקרא, ואף להי"מ שהביא הרא"ש דשלא בזמנה הוא כגון י"ד שחל בשבת נמי הוא משום דעדיין לא שייך יום זה לפורים, ואף בט"ו שחל בשבת לבני כרכין שנמי קורין בי"ד נמי סברי הי"מ דהוא דוקא בעשרה אף שאף לבני כרכין שייך יום י"ד לפורים דהא גם לבני כרכים דתרוייהו ימי פוריא אינון לענין איסור הספד ותענית כדאיתא במגילה דף ה' ע"ב בין לבני עיירות בין לבני כרכים ולהי"א בהרמ"א [או"ח] סימן תרצ"ו סעי' ד' גם אבלות אינו נוהג בשני הימים לכו"ע וגם נוהגין כן, מ"מ לענין הלכות פורים אין נוהגין כלל בי"ד בני כרכין בט"ו שחל בשבת שאין מזכירין על הניסים בתפלה ובברכת המזון ואין קורין קריאת התורה ואין עושין הסעודה בי"ד וליכא שילוח מנות בי"ד, ורק שקורין בו המגילה מאחר שא"א בשבת שלכן הוי זה כהקדמה לקרוא בימים שלפני פורים שעדיין ליכא חיוב מצד היום שלכן הוי פרסומי ניסא עיכובא, וכן פשיט לו להרא"ש ולבעה"מ אף לר' אסי,
ואף להרי"ף שמשמע שסובר דלר' אסי עיכובא הוא לקרות דוקא בעשרה כפי שכתב הרמב"ן במלחמות והר"ן שם מ"מ לדינא גם הם פסקו כרב דהוא אפילו ביחיד ממש, ואולי אף להרי"ף אליבא דרמב"ן ור"ן הוא לא לפטור מי שאין לו עשרה כגון שהוא נמצא במקום שא"א לו להשיג עשרה וא"א לו ליסע למקום שנמצא עשרה, אלא דבמקום שאפשר להשיג עשרה אין לו לקרא שלא בעשרה ואם קרא צריך לחזור ולקרות בעשרה גם בברכה משום דאף שיצא ידי עצם קריאת המגילה לא יצא ידי חיוב פרסום הנס שהיא ג"כ מצוה מיוחדת לר' אסי, ורב סובר שליכא מצוה לחיוב בפרסום ניסא אלא להדור שלכתחלה צריך לקרא בעשרה לפרסום ניסא ג"כ אבל אם כבר קרא לא חייבוהו לחזור ולקרא בעשרה בשביל פרסומי ניסא, ומה שהוכיח הרי"ף מר' יוחנן שהלכה כרב מהא דביחיד יצא גם בקורא במגילה הכתובה בין הכתובים, הוא משום דלא שכיח כלל יחיד שיקרא לר' אסי מאחר דרק כשליכא להשיג עשרה בשום אופן קורא ביחיד, וזה מסתבר שלא יהיה מחלוקת רחוקה כל כך דלרש"י ודעימיה א"א כלל לומר דיהיה ענין פרסום עיכובא ולהרי"ף אליבא דרמב"ן ודעימיה יהיה ענין פרסום עיכובא גם שלא לקרא כלל כשליכא, דלפ"ז לכו"ע אין ענין הפרסום מעכב את עצם מצות הקריאה אלא שלר' אסי איכא גם מצות פרסום ביחוד ולרב ליכא מצות פרסום ביחוד אלא שהוא ענין הדור למצות הקריאה.
ולפ"מ שבארתי שהוא הנכון הרי לכו"ע אף לר' אסי איכא עצם המצוה שהוא בשביל הנס גם ביחיד אף כשליכא פרסום ואף אם לא נימא כן אליבא דר' אסי הרי עכ"פ לדינא שהלכה כרב הא ודאי עצם המצוה שהוא בשביל הנס הוא גם ביחיד, וא"כ גם בחנוכה מסתבר שהוא כן בעצם המצוה הוא אף ליחיד שלא שייך שיתפרסם, אלא דענין הפרסום הוא עוד דין דצריך לעשות המצוה בפרסום, ולכן אף כשאחד נמצא במקום שליכא שום איש צריך להדליק בברכה ולא שייך לפוטרו מהדלקה כשליכא אינשי. ונראה שזהו מש"כ הש"ג שבת דף כ"ג ע"א על הא דאכסנאי בשם ריא"ז שנראה בעיניו שאם היה עומד בין הנכרים אע"פ שאין לו בית לעצמו ולא פתח לעצמו חייב להדליק נר לעצמו אע"פ שאשתו מדלקת בביתו, ופרסום דהנכרים לא מסתבר שיתחשב פרסום ומ"מ מחייבו להדליק אע"פ שעצם הדלקה הא יצא בהדלקת אשתו, וכ"ש שחייב כשלא הדליקו עליו בביתו אף שהוא רק יחידי ואין שום איש אחר שם וכן הביא בשער הציון סימן תרע"ב אות י"ז בשם ספר חמד משה מהא דהש"ג בשם הריא"ז דאף אם הוא בין הנכרים לבדו צריך להדליק ומשמע מדכתב כן בפשיטות שידליק בברכה אלא ודאי דאם יכול לפרסם ההדלקה בפני רבים יותר עדיף אבל אי ליכא אנשים בשביל זה לא יבטל המצוה ומסיק דכן נוהגין העולם, והוא לע"ד ברור כדכתבתי ואף שליכא גם נכרים דפרסום הנכרים אינו כלום דזה הא חזינן בפשיטות מס' חמד משה, ולא מסתבר שיחלקו בזה, וא"כ קשה הלישנא דעד שתכלה רגל מן השוק הוא דאי לא אדליק מדליק (כ"א ע"ב) שפירשו התוס' אבל מכאן ואילך עבר הזמן וכן פי' הרא"ש וכן הוא בר"ן, וכן פסק הרמב"ם פ"ד מחנוכה ה"ה שכתב וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר עבר זמן זה אינו מדליק, וגם בש"ג עצמו בשם הריא"ז כתב ובתוך זה השיעור יכול להדליק אבל מכאן ואילך אינו יכול להדליק והרי בטלה מצוה, והא הוא סובר דלא נפטרין מעצם מצות הדליקה בשביל ענין פרסום דאף כשהוא רק יחיד לבדו מדליק ומברך שהוא לכאורה סתירה גדולה.
וצריך לומר דכיון שבתחלת הלילה הוא גם בזמן שאיכא פרסום שלא כלה רגל מן השוק, וגם בלא זה היה עיקר הזמן דזריזין מקדימין, לא רצו לתקן שיהיה זמן הדלקה בדיעבד גם אחר זמן בשביל אלו שאין חוששין לזריזות ואין חוששין למצוה מן המובחר שאין רוצין לבטל מלאכתן, דהא גדולה מזו חזינן דשייך גם לעקור ולאסור מלקיים המצוה ולתלמידי רבנו יונה ריש ברכות דס"ל לרבנן שאפילו ק"ש עצמה דהיא מן התורה כל הלילה אינו קורא אותה אחר חצות שיכולין חכמים לפטור ממצות עשה כל זמן שעושין כן משום סייג או משום קיום המצוה, והוכיחו מלולב ושופר בשבת ומסדין בציצית דפטרו עיי"ש, ועיין בפתיחת פמ"ג ח"א סעי' ט' שהביא הא דר' יונה וסובר שאחר שעקרו רבנן לדידיה חיוב המצוה אחר חצות אף מדאורייתא לא יצא והחולקין על ר' יונה מודים ששייך אבל אין סוברין שבק"ש עקרו מקיום המצוה או שרק אסרו מלחכות בהקיום עד אחר חצות, דהא חזינן שעקרו מצות ציצית מבגדי פשתן ועקרו מלקיים שופר ולולב וא"כ ודאי אפשר כמפורש ביבמות דף צ' ע"ב, וא"כ כ"ש שבתחלת החיוב שייך שלא רצו לתקן שיוכלו לקיים מצות נר חנוכה אחר זמן חצי שעה שכלה כבר רגל מן השוק כדי שכל אחד יניח מלאכתו וילך לביתו לקיים מצות חנוכה בזריזות ובהדור דפרסום ניסא שהוא הדור גדול מאד.
ולפ"ז הוא רק לענין הזמן אבל בתחלת זמן זה אף שנזדמן לאחד שהוא יחידי במקום נכרים ואף יחידי לגמרי שלא שייך פרסומי ניסא הוא חייב עכ"פ בהדלקה דהא על אותו זמן הא תיקנו שלכן אף שהש"ג בשם הריא"ז סובר דלא תיקנו אלא עד שתכלה רגל מן השוק ואח"כ אינו יכול להדליק ובטל המצוה, מודה דבאותו זמן אף שהוא נמצא יחידי בין הנכרים וה"ה כשהוא יחידי לגמרי שאף נכרים ליכא צריך להדליק, ומחדש עוד יותר שאף שאשתו הדליקה בביתו ויצא עצם מצות הדלקה נמי חייב משום הראיה ושיהיה מפורסם גם אצלו, וליכא שום סתירה וא"כ ניחא גם שיטת התוס' והרא"ש והרמב"ם. וניחא לפ"ז מה שבשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו ולא נאמר שבשעת הסכנה תיקנו משום שא"צ לתקנה מיוחדת לזה משום דמתחלת התקנה לא תיקנו שיהיה פרסומי ניסא עיכוב במצות חנוכה שלכן בשעת הסכנה שא"א לקיימה בפרסומי ניסא מחוייב להדליק אפילו על שלחנו שליכא היכר כלל אפילו לבני בית.
וסובר הר"י בתוס' בד"ה דאי וכן הרא"ש וכן סובר הרמ"א [או"ח] סימן תרע"ב סעי' ב' ולהר"י פורת והמחבר בש"ע שפסקו כלשון האחר שכל הלילה כשר להדליק חייב להדליק אף כשהוא רק איש אחד במקום שנמצא בברכה דענין פרסומי ניסא אינו עיכובא כיון שלא תיקנו זמן להדלקה בדיעבד להר"י פורת, ולהמחבר ולהר"י בתוס' והרא"ש והרמ"א שבזה"ז שמדליקין בפנים זמנו כל הלילה דאין לנו זמן לפרסומי מלתא יותר, יכול להדליק אף כשהוא יחידי במקום ממש ואף כשבני הבית כבר יצאו וישנים כשבא לביתו גם בברכה כהש"ג בשם הריא"ז כשהוא במקום נכרים כדכתב החמד משה דלא כהמ"א ואין בזה ספק ברכות לכאורה וכדמסיק גם בשעה"צ שמי שרוצה לנהוג כוותיה דהחמד משה גם לברך אין מוחין בידו ולענ"ד מחוייב לברך דשיטת המ"א תמוה וצ"ע.
והנה אתה רואה מזה איך הוא לדינא, אבל המ"א דסובר דבחנוכה הוי פרסומי ניסא עיכוב בהמצוה גם רווק יסבור שפטור ואם יביא אתו איזה איש גם להמ"א יצטרך לברך, ואם אחד בא כשבני ביתו ישנים אם הביא עמו איזה אינשי, דאינשי אחריני ודאי טוב רק שסגי בהיכר דבני הבית לבד, דמה שכתבת דלהמ"א הוא דוקא כשיקיץ בני ביתו ולא יועיל אינשי אחריני אין לזה טעם, אבל דברי המ"א תמוהין וצריך להדליק בברכה אף כשבני הבית ישנים ואף כשהוא רק לבדו בבית וגם רק לבדו בכל העיר צריך להדליק בברכה וכדבארתי, וכדהביא המ"ב בשעה"צ גם מחמד משה וגם הסכים שמי שרוצה לנהוג כוותיה אין מוחין, ולא קשה כלום ואדרבה כן מוכרחין לעשות כדלעיל. דודך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.