אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין

סימן צב

סימן צא

בענין ברירה בערובי תחומין מע"כ ידי"נ הרב הגאון מהר"ר שמעון טרעבניק שליט"א שלום.

במה שהקשת ידידי לדעת התוס' והר"ן דבע"ת הוי ספיקא לחומרא בשבת דף ל"ד ע"א מ"ט אמרינן ברירה לדעת הר"ן בגיטין רפ"ג דהחילוק בין דאורייתא לדרבנן משום דהוא ספק וספק דרבנן לקולא. הנה ידידי לדעתי אינו ברור דעת הר"ן שיסבור דהוא ספק דהא למאן דלא מחלקי וסברי בכל מקום או אין ברירה או יש ברירה בודאי סברי שאינו שייך לדיני ספק כ"כ נ"ל אף למאן דמחלק משום דהדעת נותן שאינו שייך לספק דספק מיקרי שאנו אין יודעין זה אבל הדבר שייך בה ידיעה בעצם היינו דאליהו הנביא הי' יכול לברר זה ולכן יש בזה חילוקי דינים בין דאורייתא לדרבנן אם ניזיל לחומרא או לקולא דבדאורייתא מחויבין אנו לחשוש לאיסור ובדרבנן כ"ז שאין ידוע לאיסור תלינן לקולא אבל ענין ברירה קודם שנברר אין שייך בזה ידיעה כלל ואף אליהו הנביא אין יכול לברר קודם החלוקה איזה של ראובן ואיזה של שמעון מאחר דיכולין לחלק כפי שירצו ואף שידע אליהו הנביא איך יחלקו בעת החלוקה מ"מ הוא ידיעה רק מה שיהי' אח"כ אבל עתה אין שייך בזה ידיעה כלל והוי דבר ודאי שעומד לזה כמו לזה וא"כ אין שייך לתלות לקולא בדברים שאזלינן בספיקו לקולא כגון בממון ובדרבנן שנימא שהוברר אם לא אמרינן ברירה. רק שנוכל לומר בכ"מ ברירה דמאחר דהדבר יתברר אח"כ נחשב אף עתה כמבורר ויהי' ודאי כמבורר אף בדברים שאזלינן בספיקא לחומרא. אבל להחשיבו לספק זה אין סברא כלל ורק מאן דמחלק בין דאורייתא לדרבנן וסבור שהקלו בדרבנן לומר יש ברירה בודאי ולא מטעם ספק לקולא דיש הרבה דברים שהקלו בדרבנן אף שאינו שייך לספק.

ובמכתבי לדודי הגר"י (אג"מ או"ח ח"א סי' י"ט) חשבתי הרבה מהם ולא עת האסף פה. וכ"כ הוא דין ברירה ורק מוכיח הר"ן מזה דצריך לומר לפ"ז שבדאורייתא שלא אמרינן ברירה הוא רק לחומרא ולא לקולא דאם כן יהי' קיל מדרבנן ולכן צ"ל שבדאורייתא מסתפקין אנו איך לדון והוי לחומרא. ואם כן אף שבע"ת אזלינן לחומרא דספק לדעת הר"ן והתוס' והוא מטעם שאזלינן בתר חזקת תחום ביתו כדאיתא בפמ"ג כללי ספק ספיקא אות כ' ולכן אינו שייך זה אלא בספק אבל מאחר שזה שיש ברירה בדרבנן הוא דין ודאי שהקילו בדרבנן ולא ספק ולכן שבערובי תחומים איכא חזקת תחום ביתו נמי יש ברירה והוי עירוב דדין חזקה אינו שייך בודאי. ונסתלקה קושית ידידי. (ועיין בתוי"ט פ"ח דפסחים מ"ב דסובר דבדאורייתא אין ברירה מטעם ספק ובדרבנן סובר דיש ברירה אף להחמיר בביצה פ"ה מ"ה וא"כ הוא מטעם ודאי ולא ספק בדרבנן אף שבדאורייתא הוא אסור מטעם ספק וא"כ מוכרחין לומר דבדרבנן הוי ודאי יש ברירה משום דברוב הפעמים יש ברירה הוי קולא ולכן קבעו דבר ודאי שבדרבנן יש ברירה וממילא אף אם אירע לפעמים חומרא עיד"ז נמי יש ברירה דא"א לומר שיהיה מטעם ספק לקולא דברירה אין זה ספק שנוכל לתלות שהוא כן כאופן הקולא ולא לחשוש לצד החומרא כדבארתי והוא הוכחה לדברי). אך בתוס' רעק"א בגיטין אות כ"ג משמע שמפרש דברי הר"ן דהחילוק הוא מחמת דברירה הוא דין ספק וכן איתא בצל"ח ביצה ל"ח וא"כ קשה קושית ידידי דא"כ בע"ת מ"ט אמרינן ברירה הא ספק לחומרא. וצ"ל דזה שהוא ספק לדעת הצל"ח אינו ספק בגוף הדבר דאינו מסתבר כלל שמספק זה יהי' ספק לקולא בדרבנן בברירה כדבארתי רק שהוא ספיקא דדינא אם אמרינן ברירה או לא ולכן בדאורייתא הוי לחומרא ובדרבנן לקולא וא"כ אף שספק לחומרא בע"ת מטעם שאוקמינן אחזקת תחום ביתו מ"מ אמרינן ברירה דבספיקא דדינא ל"א אוקמא אחזקה כדאיתא בקונה"ס כלל ד' אות ד' בשם האחרונים עיי"ש. זהו מה שמסתבר לדעתי לתרץ קושית ידידי.

ובקושית ידידי על רעק"א שנשאר בצ"ע על התוס' בעירובין דף ל"ה ע"ב ד"ה אר"י דסופו שכתבו דבלא ב' כיתי עדים הי' ספיקו לקולא אם ע"ת דרבנן אף דאיכא חזקה לחומרא משום דאיכא נמי חזקה לקולא ומש"ה מוקי מתני' בב' כיתי עדים והקשה על זה רעק"א בחדושיו מה בכך דתרי ותרי מפקי לה מחזקה הא כי היכא דמפקי מחזקה דתרומה מפקי נמי מחזקה דתחום ביתו והוי ספק השקול דמקילין ונשאר בצ"ע והקשה ידידי הא התוספות בכתובות דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן מתרצי זה משום דאיכא ריעותא דהרי נטמאת לפניך ול"א השתא הוא דאיטמי בב' כיתי עדים. הנה לדעתי לא דמי כלל דהתוס' דשם אמרו זה לענין חזקה דתרי ותרי דבדרבנן הקלו ואוקמו אדינא והקשו מ"ט לא אוקמינן לפ"ז בתרי ותרי דע"ת אחזקה שלא נטמאת בין השמשות וע"ז תרצו משום דאיכא ריעותא דנטמאת לפניך החמירו אף בדרבנן דתרי ותרי אף דמדינא גם בזה צריך למיקם אחזקה דעד עתה היתה טהרה. וזה שלא תירצו דאיכא חזקה אחרת שלא עירב כנגדה משום דסברי כתירוץ א' דתוס' עירובין דאינו נחשב לחזקה והטעם צ"ל משום דאיתרע בזה שהניח עירוב. אבל לתוס' עירובין דחילקו לענין ספק מ"ש הא אף בתרי ותרי לא הוי יותר מספק כמו בלא עדים כלל דהוי ספק מחמת דאוקים חזקה כנגד חזקה דבתרוייהו הוי ספק השקול וא"כ כמו שהוי ספיקו לקולא בלא עדים ולא משגחינן אריעותא דנטמאת לפניך דמ"מ אינו עושה זה לספק כ"כ הי' צ"ל בתרי ותרי דג"כ הוא ספק השקול וזהו קושית רעק"א.

אך יש לדקדק בתוספות כתובות אף אם לא מוקמינן אחזקה בתרי ותרי מדאורייתא מ"מ יהי' לקולא מטעם ספיקא דרבנן לקולא וזהו לכאורה תימא גדולה על התוס' כתובות וצ"ל דבר חדש דהתוס' סברי דספק דתרי ותרי לא הוי לקולא אף בדרבנן והטעם בזה שספק בדרבנן לקולא אינו אלא בדבר שאפשר לנו להחליט שהדבר שמסתפקין אנו בו הוא היתר שאין דבר שמכריח לנו שנסתפק ולא נוכל להחליט שהוא היתר ולא לחשוש לאיסור ובאופן כזה הקלו בדרבנן שלא נחוש לצד איסור שמא הוא איסור מאחר שאפשר שהוא היתר אבל אם א"א שלא להסתפק כגון בתרי כיתי עדים שלא נוכל להחליט שהוא היתר שא"כ נמצא שמחליטין אנו שהכת האומרת שהוא איסור הם פסולים לזה א"א ולכן הוי אף בדרבנן ספיקו לחומרא. ויהיה לפ"ז בשתי חתיכות אחר היתר ואחת איסור דרבנן שג"כ א"א שלא להסתפק ולהחליט על האחת שהיא היתר ויאכלנה דא"כ מחליט על השניה שהיא איסור וזה א"א ולכן צ"ל לפי סברא זו לחומרא ולכן הוצרכו התוס' לומר דתרי ותרי ספיקו דרבנן ומוקמינן אחזקתו דאוקמו אדינא דדרבנן אף דספק לחומרא ובעירוב לא מוקמינן אחזקה שלא נטמאת משום דאיכא ריעותא החמירו בזה כמו בדאורייתא. ולפ"ז נסתלקה קושית רעק"א לכאורה דבלא עדים והוי הספק מחמת חזקה כנגד חזקה הוי לקולא אבל בתרי ותרי הוי מצד ספק לחומרא ורק מטעם חזקה שלא נטמאת הי' מקום לומר דיהיה לקולא וא"כ לתוס' דאיכא כנגדה חזקה שלא עירב צ"ל לחומרא ומ"מ באם לא היתה עתה ודאי טמאה ותרי אמרו שהיא טמאה מבעוד יום ותרי אמרו שגם עתה היא טהורה הי' עירוב דמאחר דהספק הוא נוגע גם לתרומה והיא טהורה מה"ד דאוקמינן אחזקתה ומותרת לאכילה א"כ ממילא ראוי אף לכתחלה לעירוב אבל מאחר שעתה ודאי טמאה ואינו נוגע להתרומה וכל הספק הוא בהעירוב ולכן הוי זה חזקה כנגד חזקה והוי ספק השקול שבלא עדים הוי לקולא ובתרי ותרי הוי לחומרא. רק בלשון התוס' לא משמע פירוש זה אבל עכ"פ קושית רעק"א נסתלקה באופן זה לכאורה. והנה היכא דעתה היא טמאה והספק הוא איך הי' קודם בעת חלות העירוב נמי יש לומר סברא דהוי מכריח לן זה שעתה שהיא טמאה להסתפק דהא לפי מצבו עתה אינו ראוי לעירוב וכל הרואה זה אם יראה שעירבו בזה יתקשה ע"ז עד שיתרצו לו שהיה טהור ביה"ש ולכן אף בזה נחשב כמכריח לן ספק ולשיטת התוס' דכתובות צ"ל לחומרא אף בדרבנן וא"כ צ"ל שהתוס' בעירובין שכתבו דמחמת דהוי חזקה נגד חזקה והוי ספק השקול הוי לקולא אף שמוכרחין אנו להסתפק מחמת שעתה היא טמאה פליגי אתוס' כתובות וסברי דבכל אופן הוי ספק בדרבנן לקולא וא"כ אף בתרי ותרי נמי צריך להיות לקולא בדרבנן ולכן כתבו התוס' בעירובין טעם שהוא לחומרא מחמת דמפקי מחזקה משום דאף דתרי ותרי הוי ספיקא לקולא ולכן הקשה רעק"א שפיר.

אך בודאי נוכל לחלק שזה שעתה היא טמאה אין נחשב שמכריח לן להסתפק מאחר דנוכל להחליט שעד עתה היתה טהורה שאין דבר שסותר ואינו מניח לן להחליט זה ורק גורם לן שנסתפק אבל עכ"פ נוכל להחליט בדרבנן שהקילו ולא דמי לתרי ותרי ששם יש דבר הסותר שלא נוכל להחליט כדבארתי ולכן אף שהוא עדים הוי לקולא אף שעתה היא טמאה מ"מ בתרי ותרי הוי לחומרא מצד ספק כדתירצנו לעיל קושית רעק"א אך לדברי התוס' שלא נוכל לפרש כן וצריך לפרש כדלעיל קשה קושית רעק"א. ומה שיש לתרץ קושית רעק"א אף ללשון התוס' דיש חלוק בחזקה בין שלא בעדים לתרי ותרי דאף שדין חזקה ישנו גם היכא דנמצא עתה טמא דאמרינן דברגע האחרונה נטמא מ"מ בתרי ותרי לא נימא אז חזקה משום דהא עדים מפקי מחזקה דלא עדיף חזקה מכח עדים רק כל גדר חזקה בתרי ותרי משום דעכ"פ מאחר שהוא ספק לא נוכל לחדש דבר להוציאו מחזקתו שעומד לזה כ"ז שליכא ראיה ברורה וא"כ נ"ל שחידוש דבר לא הוי רק על מה שמעידים לדינא כגון הכא שעתה טמאה ודאי אין נוגע הדין רק לעירוב ולכן הוי זה שהוא עירוב חדוש דבר דהא עומד בחזקת שלא עירב ולכן אף שבלא עדים הי' ספק השקול ולקולא מ"מ בתרי ותרי שעדים מפקי מחזקה לא נחשב חזקה שלא נטמאת כלום מאחר שהיא טמאה ואין נוגע עדותן רק לעירוב לא מפקינן מחזקת תחום ביתו שלא נוכל לחדש דבר כשאיכא תרי ותרי ולכן אף שספק דתרי ותרי נמי לקולא בדרבנן הוי הכא לחומרא משום דנבטל חזקה דלא נטמאת גם נוכל עוד לומר שאם עתה נטמאת ודאי לא אמרינן חזקה דתרי ותרי שהשתא הוא דאיטמא משום דעדים מפקעי מחזקה רק שאין יכולים לחדש דבר והכא הלא כבר נתחדש במה שמעידים ונשאר רק דין חזקה שעדים עדיפי ואם לא היה חזקה לצד אחר הי' ספק ולקולא אבל מאחר שאיכא חזקה שלא עירב שהוא חזקה שלא נתחדש כלום לא נוכל להוציאו מחזקתו ואסור גם התוס' בכתובות נוכל לפרש כן ויהי' לפ"ז ספק דתרי ותרי נמי לקולא וזה שהוצרכו בתרומה דרבנן לחזקה צ"ל משום דעיקרו דאורייתא ובעירוב משום חזקת תחום ביתו והיה קושיתם שנימא השתא הוא דאיטמא מטעם חזקה ויהי' ספק השקול ולקולא וע"ז תירצו משום דל"א השתא הוא דאיטמי בתרי ותרי ונסתלקה קושית רעק"א. אך זה אינו נכון דאם נפרש בתוס' שרק חזקה דלא נטמאת ליתא אבל חזקת תחום ביתו איתי א"כ מ"ט אמרי חמר גמל היה צ"ל מותר בתחום ביתו א"ו שתרווייהו ליתא דספיקא דאורייתא ומ"מ הוי לחומרא וא"כ קשה קושית רעק"א אם לא דנימא דתרי ותרי הוי ספק לחומרא אף בדרבנן ולכן על תוס' עירובין דל"ס כן דא"כ למה הוצרכו לומר דמפקי מחזקה קשה קושיתו אם לא דנדחוק דחזקה גמורה לא הוי תחום ביתו מאחר דהניח עירוב כדחזינן שתירוץ ראשון לא חשיב זה לחזקה אך מ"מ סברי דנשארה החזקה לזה שאסור במק"א ולכן הוא מנגד חזקת טהרת תרומה אך שמ"מ הוי לקולא מטעם ספק ובתרי ותרי שליתא חזקת תרומה משום דעתה דהיא ודאי טמאה נשאר על חזקת איסור במק"א אף שגם במקום זה אסור משום דאיתרע חזקת ההיתר ונשאר התירוץ במקומו ועדיין צע"ג בזה. והעיקר לדעתי שהתוס' בכתובות סברי דתרי ותרי וכן בב' חתיכות הוי ספק לחומרא אף בדרבנן.

בעיוני למעשה להפלאה סימן קי"ב סעיף ט"ו שכתב טעם נכון על מה שפסקינן כרבנן דאדמון בנכסים מועטים דמאחר שפסקינן כרשב"א נ"א דרק מקרקע הוו ניזונות הבנות כחוב וליתא לקושית אדמון עיי"ש וכתב דבזה ניחא מה שבמטלטלים אחר תקנת הגאונים הלכה כאדמון והוא פלא הא אף בחוב תקנו הגאונים דליגבו ממטלטלין וא"כ עדיין נוכל לתרץ קושית אדמון ומ"ט פסקו כאדמון ובאמת ל"צ ע"ז תירוצים דהטעם הוא כדאיתא ברא"ש ר"פ מי שמת דלא אלימא תקנתייהו כ"כ ודי לנו בזה שתקנו שניזונו יחד אבל דברי הפלאה צע"ג לדעתי. אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה