אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין

סימן עז

סימן עו

עוד בעניין עצמות העוף שבטשאָלֶנט [שבחמין] אם כשלא הגיעו למאכל בן דרוסאי נאסר להחזיר הקדירה בשבת מחמת שמבשלן בע"ה ט' תמוז תש"מ מע"כ ידידי הגאון הגדול מפורסם מחכמי א"י כש"ת מוהר"ר שלמה זלמן אויערבאך שליט"א.

הנה נהניתי מאד אשר ידידי הדר"ג כתב לי דעתו בזה ובאשר שהוא כחלוק במציאות השתדלתי למצא מי שמניחין גם בפה בשר תרנגולין בטשאלענט ואין יודעין חלוק לענין הבשול, דמה שאוכלין מהעצמות הוא הסחוסים שבראשי העצמות שמראיהן משונה מהעצמות ממש אף שהם ג"כ קשים אבל לא כהעצמות ממש וכן עצם קטן שבראשי הכנפים, אבל מי שאוכל אותם אוכלם גם בבשול גדול דבחול, אשר מזמן שמניחין הטשאלענט לפ"מ שדרכן בכאן הוא כבר מבושל עד אמצע סעודת הלילה וכבר הם ראוין לאכילה. והעצמות דחוליות הגרגרת אין אוכלין אף אחר שהיה בשול גדול משעה שהניחו הטשאלענט עד סעודת הצהרים שהוא יותר מט"ו שעה, ואם יש מי שאוכלן הוא רק בליעה בעלמא בלא טעם שזה אפשר אחר בשול גדול אף דבחול שכבר נוחין להתפרק, אבל הא הדר"ג כותב שאוכלין אותן בא"י כשנתבשלו בבשול זמן ארוך דהטשאלענט מוכרחין לומר דבמדינתנו ארה"ב שרגילין הכל אפילו עניים בהרבה בשר וכולן מניחין בטשאלענט בשר בהמה, וגם בשר עוף יש להם הרבה, אין טועמין שום טעם הנאה בלעיסת עצמות אף של הגרגרת וכדומה ואף הסחוסים לא הכל אוכלין, ובא"י שאינו מצוי כל כך בשר ועיקר אכילת בשר הוא של עוף ולעניים אף לשבת אין להם בשר בהמה אלא בשר עוף, וג"כ לא בריבוי כל כך, אוכלין מה שאפשר אף שהוא בדוחק גדול ובלא הנאה גדולה ולא קשה חלוק המציאות.

אבל א"כ מסתבר שאף בא"י הרוב בע"ב אף שאינם עשירים משיגים בשר בהמה לשבת לכה"פ להניח בטשאלענט ולא יניחו בשר עוף בטשאלענט, שידוע שבשר עוף בבשול רב אף של חול לא כל כך מוטעם משום שנימוח הבשר, ואלו שצריכין ללפת את הפת בבשר כמעט שאינו ראוי וחושבים זה להפסד. והעשירים שבא"י הרי ודאי נוהגין כמו בכאן, ורק העניים ביותר שאין להם בשר אף לשבת ובישיבות נמי מאחר שהן דחוקין נמי אין להם אלא בשר עוף, שהם מניחין בטשאלענט בשר עוף, שא"כ הוא רק מיעוט קטן אף בא"י שמסתבר שלא נחשב דבר אוכל. וכשיש בקדרה גם דבר שאינו אוכל והבשול הוא לאכילה לא מסתבר שיתחשב בשול בשביל אכילת המעט שאוכלים בעצמות, דהא מצינו במלאכות דשבת נמי הא דבטלה דעתם כדאשכחן בהוצאה באנשי הוצל בשבת דף צ"ב ע"ב ובסחיטה בדף קמ"ד ע"ב גבי מנשיא בר מנחם, ול"ד לעור ששלקו דאף שאינו עומד לאכילה מ"מ ודאי חייב על הבשול מאחר דנעשה אוכל אחר הבשול שכו"ע אוכלין זה, דמה שהעלמא לא היו מבשלין זה שמטעם אין מטמא טומאת אוכלים אף כשחישב לאכלו כדתנא בעירובין דף כ"ח ע"ב אינו משום דאינו ראוי לאכילה אלא משום הטירחא הגדולה שאיכא בזה וגם בשביל שיש צורך אחר בעורות לא יבשלו עור לאכילה ואף בחישב לאכילה תולין שודאי יחזור בו, שלכן כשבישל ממש שהוא אוכל ודאי, שטוב לכו"ע, יש לחייבו על מה שבישל שהרי לפ"מ שנעשה אוכל הא היה צריך לבשלו, אבל בעצמות הרכים אלו כגרגרת וכדומה שהרוב אין אוכלין אף שאחר שבישל הרבה ודאי יש לומר דבטלה דעתם ולא נחשב אוכל בשביל זה, שלכן מסתבר שאין על יתרון הבשול חיוב דבשול, ולכן כתבתי דאם הן עצמות שמתרככות וראויות לאכילה ממש היה זה ודאי אסור אבל הוא ליכא במציאות, דאלו שאיכא במציאות שהם הסחוסים ועצמות קטנות שבראשי הכנפים א"צ יותר בשול, ואלו שצריכין יותר בשול שהם חוליות הגרגרת שרק מיעוט קטן איכא דאוכלין אותן אין להם חשיבות אוכל ואין לחייב על היתרון בשול מבשר בחשיבות בשול.

וענין בשול בשר בחלב הנה מצד ענין טעם איכא גם בעצמות בשר אבל מ"מ נתמעטו העצמות, כדאיתא בחולין קי"ד ע"א, אף שבאיסור בשר בחלב הטעם הוא עיקר בהאיסור, דדרך בישול אסרה תורה כדאמר רבא בחולין דף ק"ח ע"א ואביי הודה לו כמפורש שם בתוס' ד"ה מבב"ח, והוא משום דאף שהוא טעם בשר הא לא נאסר אלא בשר שנותן טעם בחלב דרך בשול ולא עצמות שנתנו טעם שלהם דרך בשול אף שהוא ג"כ טעם בשר, ואף שלא מצינו בגמ' חולין דף קי"ד שם ולא בדברי רבותינו המפרשים והפוסקים שום למוד ע"ז, ורק על דם ושליא איתא בדף קי"ג ע"ב טעם מתחלה אמר אליבא דשמואל דהוא מגדי להוציא את הדם גדי להוציא את השליא ולבסוף אמר דלאו מקרא אלא נמעט ממשמעותא בין אם היה כתוב גדי בין אם היה כתוב בשר, דלאו בשר הוא כדאיתא בתוס' שם ד"ה דם, ושליא דהוא פירשא בעלמא, אבל על העצמות והגידים והקרנים והטלפים שבשלן בחלב שתניא שפטור לא מצינו לא קרא ולא טעם, ואף שהרמב"ם פ"ט ה"ז ממאכ"א שהוסיף גם עור שבשלו בחלב פטור וכתב המ"מ דהוא מסברא דהוא כמו עצמות ודעימייהו שאיתא בברייתא וה"ה ודאי לעור, וכוונתו דאף שלשליא ודאי לא דמו דשליא פירשא בעלמא מ"מ דמי לעצמות, הרי עכ"פ משמע שהוא סובר דבב"ח דמי לנבלה וטרפה ובהמה טמאה שבפ"ד ממאכ"א הי"ח דאיתמעטו מקרא בנבלתה בחולין דף ע"ז, וכן הוא בהגר"א סימן פ"ז סק"כ, ואף שלכאורה הוא תמוה דבבב"ח לא נאמר בשר וגם לא אכילה אלא גדי מ"מ משמע שסוברין דגם בבב"ח הוא מאותו הטעם דאיתמעטו בלאוין דנבלה ובהמה טמאה. אבל אפשר לומר דהוא מטעם דנאמר לא תבשל גדי בחלב שלכן יש להצריך שיהיה עיקר בבשול הגדי שהוא עצמו יהיה ניתן להתבשל בחלב שבשול כזה ליכא בעצמות שהם כשמתבשלים הוא ליתן טעם בהחלב, דהעצמות הא אין אוכלין, שלכן אף שדרך בשול בכך בשביל להטעים החלב לא נאסר בבשול, ואף שודאי אם יבשל בשר בחלב לכוונת הטעמת החלב נמי חייב משום דעכ"פ איכא בזה גם בשול הבשר ולא שייך להפטר בשביל כוונה.

ואיכא חלוק לדינא לענין עצמות הרכים שאיכא דאכלי להו שאם הוא מהלמוד דשאר איסורים הרי גם עצמות הרכים נתמעטו כמפורש ברמב"ם לענין טומאה בפ"ג מאה"ט ה"י וכתב הכ"מ משום דאל"כ פשיטא דלאו בני אכילה כלל וכן הוא מיעוט לענין איסור כמפורש במ"מ פ"ד ממאכ"א הי"ח, וגם עיקר טעם הכ"מ לא שייך אלא לענין איסור, וכדכתב במ"מ שמביא לענין איסור הא דליכא בהו טומאת נבלות ומסיק והטעם מפני שאין בהם לאו של נבלה, וכוונתו שדין אחד להו לאיסור ולטומאה, שלכן גם לענין בב"ח לא נאסרו גם עצמות הרכים מלבשל בחלב, וכדסובר בשלחן גבוה, ואם בב"ח שאני שלא שייך למילף משאר איסורין אלא הוא מטעם שלא נאסר כשלא אפשר להיות עיקר הבשול בשביל הבשר, יש לאסור בשול עצמות הרכים שיש שאוכלין אותן כשנתבשלו וממילא שייך לבשלן בחלב לצורכן כדכ' בשלחן גבוה. ואולי כיון שברמב"ם במאכ"א כתב טעם למה שהאוכל מעצמות ודעימייהו פטור מפני שאלו אינן ראוין לאכילה מפני שרובא דאינשי אין אוכלין זה, ולכן שייך למילף גם לבב"ח שלא יתחייב עלייהו משום בשול, משום שהדרך להניחם בקדרה לבשלם הוא לרובא דאינשי בשביל להטעים את הקדרה שא"כ אף בעצמות הרכים הוא כמו עצמות הקשים שמה שנתן אותם בהחלב הוא להטעים את החלב שלא נאסר בלאו דבשול. ונמצא ששייך דינא דכתב בשלחן גבוה גם אליבא דטעם שני.

והנה עור הא ליתא בברייתא דבגמ' לענין בשר בחלב שיפטור אבל סובר הרמב"ם זה מסברא כדכתב המ"מ והוא משום דדמי לעצמות כדלעיל, והא לכאורה כיון דבבב"ח ליכא מיעוט והוא רק משום שאין דרך לאוכלן הוי הבשול שלהן שלא לצורך עצמן אלא לצורך החלב והא בעור כשמבשלו הוא ודאי לצורך עצמו דע"י שליקה ראוי לאכילה דהא עור ששלקו מטמא טו"א א"כ הוי בשולו כשמבשלו בחלב נמי בשביל אכילת העור עצמו והי"ל לחייב באיסור בשול בחלב, ולכן צריך לומר דהרמב"ם מדמה גם איסור בשול דבב"ח לאיסור נבלה ובהמה טמאה כטעם א'. עכ"פ להרמב"ם צריך לומר דגם בעצמות הרכים ליכא איסור בשול כהשלחן גבוה, ומדרבנן ודאי אסור לא רק בעצמות הרכים אלא אף בעצמות הקשים, אבל הא דבשול בשר בחלב איך שנימא לא שייך לאיסור בשול בשבת והארכתי קצת לבאר הא דבשול בב"ח אגב דהזכיר זה הדר"ג ובמשמעות דבריו דדברי בעל שלחן גבוה הם מופרכים אשר לע"ד להרמב"ם איך שנימא בטעמיה יש לו לסבור כבעל שלחן גבוה שא"כ שיטתו עיקר לדינא.

אבל לדינא דבשול בשבת אם איכא עצמות רכים דנאכלין לסתם אינשי אחר בשול הרבה כהא דבשול הטשאלענט יש ודאי לאסור להחזיר על התנור באיסור ברור דאורייתא לא רק בקפידא בעלמא, אבל לפ"מ שנתברר שאלו עצמות הרכין והסחוסין שאוכלין הרבה אינשי א"צ יותר בשול מבשול טוב דהבשר ואלו העצמות דלא מתבשלין בבשול דהבשר אין אוכלין סתם אינשי אפילו בבשול דטשאלענט אלא רק מיעוט קטן שייך בזה בטלה דעתם אף אם נחשוב בתי התבשיל של המוסדות בא"י לאתרא כהא דאנשי הוצל בשבת דף צ"ב עיין שם בתוד"ה ואת"ל, אבל אם בא"י ידוע דאוכלין אותן רובא דאינשי אז יש לאסור כדסובר הדר"ג.

ומה שהקשה הדר"ג על מה שכתבתי דלהרמב"ם עצמות הרכין לא נחשבו דבר אוכל דהא מה שנתמעטו מנבלה הוא משום שאינם בכלל בשר ממיעוטא דקרא לא מובן דהא מפורש כן ברמב"ם פ"ד ממאכ"א הי"ח דהוא מפני שאלו אינן ראוין לאכילה, וכדבארתי שמזה שאיכא חלקים מעור שהן כבשר מסתבר להרמב"ם דאין זה גזה"כ בעלמא אלא שנתמעטו משום דאין ראוין כל כך דרוב בני אדם אין אוכלין עור אף שבשליקה הרבה הוא ראוי לאכילה לכו"ע אבל אין הדרך לשולקן לאכילה, ומה שהרמב"ם פוסק דגם עור בית הפרסות הוא כעור הוא מטעם דאית בה גישתא כעור ממש, וכמו כן סובר בעצמות דהא גם עצמות הרכים אינם באיסור וטומאת נבלה והוא ממיעוטא דקרא שג"כ הוא מטעמא שאין ראוין לאכילה אף דאיכא דאכלי אותם דהא מטמאין טומאת אוכלין במחשבה, ובכשרות שחוטות אפשר שגם בלא מחשבה, מ"מ מטומאת נבלות שנתמעטו הוא מטעם שאין ראוין לאכילה דהוא משום דרובא דאינשי אין אוכלין אותם, והשליא הא נמי אין דרך סתם אינשי לאוכלה כמפורש במתני' חולין דף ע"ז ע"ב דאינה מטמאה אף לא טו"א בלא מחשבה ולכן נקט שליא ביחד בהי"ח עם עור ועצמות שמסיק שהוא מפני שאינן ראוין לאכילה משום שגם טעם זה יש בשליא, ואולי טעם שאינה בשר שכתב בה"ה הוא משום שאינה ראויה לאכילה, ועיין בפ"ה ממאכ"א הי"ג דהראב"ד כתב בפירוש בטעם שליא דאינו אוכל משום דפירשא בעלמא היא אף שלא השיג על הרמב"ם בפ"ד ה"ה שכתב הרמב"ם טעם שאינה בשר אלמא דהראב"ד מפרש כוונת שאינה בשר שהוא מחמת שאינה ראויה לאכילה, וגם בפירוש המשנה פ"ד מ"ז כתב השליא הזאת והוא הכיס שבתוכו יהיה עובר חשוב כזבלין וכמותרות, ולא מובן כל כך דכזבלין משמע משום דאינו ראוי לאכילה וכמותרות שייך לומר על כל דבר שלא שייך להבשר, אבל הא לא אפשר כלל לומר דבשביל דשליא אינה בשר אינה בדין אבר מן החי דהא חלב ודאי לא הוי בשר ומ"מ הוא חדוש מה שאינו באיסור אמה"ח כדאיתא בבכורות דף ו', ובמימי חלב יש מי שאוסר [שו"ע יו"ד] בסימן פ"א סעי' ה' משום אמה"ח והובא שיטה זו ברא"ש חולין דף קי"ד בשם הרמב"ן לגירסת מעיו"ט, והטור בסימן פ"א הביא זה בשם הר' אליעזר, ונמצא שמה ששליא אינו בשר אינו טעם כלל לא בדין אמה"ח וגם לא בדין בהמה טמאה מצד יוצא מן הטמא, אלא בהכרח שכוונת הרמב"ם הוא משום שאינה ראויה לאכילה כדאיתא בראב"ד, וא"כ אדרבה ראיה גם מזה שנקט בהדייהו גם שליא דהוא מטעם שאינה ראויה לאכילה. ומה שאיתא במ"מ שהרמב"ם סובר דכיון דבחשב עליה לאוכלה מטמאה טו"א אין זה כפרש גמור הוא רק לענין האיסור בעלמא מדרבנן אבל לענין שליכא איסור מדאורייתא גם להרמב"ם הוא כפרשא בעלמא כלשון הראב"ד שכתב מכדי קיי"ל דשליא אינו אוכל דפירשא בעלמא הוא משמע שהוא דבר ידוע וליכא מאן דפליג ע"ז. עכ"פ ברמב"ם מפורש בין בעור בין בעצמות והוא אף הרכין מדמה שאינם לא בטומאת נבלות ולא באיסור נבלה וטרפה ובהמה משום דלאו בני אכילה נינהו כדכתבתי בתשובתי.

והא דבעור ששלקו כתבתי שיתחייב על בשול בשבת, הוא פשוט משום דאחר ששלקו הוא ראוי לאכילה לכו"ע דזה שאין הדרך לשלוק עורות לאכילה אינם משום דאינם טובים לאכילה אלא משום דהטירחא גדולה מאד וגם ברוב הפעמים העור עדיף לשאר דברים דעושין מעורות מלשולקן לאכילה ששום אדם בעולם לא היה שולק עורות לאכילה דהרי היה זה פסידא גדולה ולכן אין העור מטמא טו"א ואפילו חישב אינו כלום, ואפילו באופן שנקרע העור באופן שלא יהיה ראוי למלאכה נמי רובא דאינשי לא היו שולקין בשביל הטירחא גדולה וגם הפסד דמי עצים שצריך הרבה, שלכן באם אירע שאחד לא חש על טירחתו ודמי העצים ואף אם ראוי למלאכה לא חש לההפסד ושלקו שעתה ראוי לאכילה לכו"ע יש לחייבו על הבשול דהרי נמצא זה בשול למה שדרך אינשי הוא לבשל, אבל בשול עצמות ושליא מדברים שאין ראוין לאכילה לרובא דאינשי אף אחר הבשול מסתבר שבטלה דעתן דמעט האוכלין, ולא יתחייב אף כשיבשל אחד לאכילה כדאשכחן בטלה דעתו גם לענין מלאכות דשבת בהא דהוצאה דאנשי הוצל.

ומה שהעיר הדר"ג על תחלת דברי שבכאן לא נתעורר משום אדם שאלה זו שאולי הוא משום שלא מצוי כלל ליקח מקדרת הטשאלענט בלילה, שכתב דהא איכא נשי מסירין את הקדרה בבקר לראות אם נתבשל יפה ויתכן שיש עצמות אשר רק עד הצהרים הם מתרככים ומתבשלים הנה רובא דנשי ואולי כולהו הם מבשלים הכל וגם את הטשאלענט למעלה על הבלעך שכיסו בו את כל התנור וכשרוצות הנשים לעיין בהקדרה בבקר אינן מסירות את הקדרה אלא פותחין את הכסוי, ורק בבתי מלון (האטעלן) נותנין גם בתוך התנור אבל בבתי מלון אין מניחין בטשאלענט אלא בשר בהמה וכן הוא גם ברובא דרובא בע"ב, וגם נתברר שאף אלו שנותנין גם בשר עוף אין אוכלין העצמות אף הרכים דאומרות שאין ראויות לאכילה כלל כדכתבתי לעיל.

ובדבר מה שמתרככים ע"י האש כדי שיוכלו למצוץ את המוח ולמצוץ ע"י לחץ את הטעם שיש בהעצמות הא בארתי בטוב טעם שאין בזה ענין בשול אלא ענין תיקון כלי שלא שייך בהעצמות שמשליכין אותן, ולא מובן הא דהדר"ג כתב להא דבביאור הלכה סי' ש"מ הביא מפר"ח דקורע מעטפה ליקח האגרת חייב חטאת מצד קורע דמלאכת קורע אינו ענין תיקון כלי אלא בעי שיהיה תקון במלאכת קורע.

ולרכך באש דלת של ברזל כדי שיוכלו לעשות שם חור הצריך פשוט שחייב משום מבשל כמו בריכך ברזל באש לעשות כלי דזה הא הוא עיקר בשול במתכות. אבל להסיר מכסה של נייר הדבוק בדבק על צלוחית באופן שליכא משום עשיית פתח לא יאסר משום בשול כשיניחו במים חמין לרכך הדבק כיון שהוא ענין תיקון הדבר ולא תיקון הדבק ורק בהמסיס דבר להדביק בו איזה דבר הוא חייב משום מבשל כדכתבתי.

הארכתי בזה לבאר דעתי לדינא אבל חס לו להקל בא"י לאלו שאוכלין אותן כיון שהדר"ג הורה כן ויודע יותר דרך תושבי א"י. והנני ידידו מוקירו מאד משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה