אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין

סימן עו

סימן עה

עצמות העוף שבטשאָלֶנט [שבחמין] שבליל שבת אין מגיעות למאכל בן דרוסאי ובעניין קניית כרטיסי הגרלה של מוסדות מכסף מעשר בע"ה ט"ו כסלו תש"מ מע"כ בחורים החשובים בתורה וביראת ה' טהורה תלמידי ישיבה הקדושה דריזין שליט"א שלו' וברכה לעולם.

[א'] הנה בדבר הטשאָלֶנט שיש שם בשר עוף ובאשר שכבר נגמר הבשול בע"ש לוקחים מעט מקדרה זו לסעודת ליל שבת והשאר נשאר עד למחר סעודת יום שבת, ועצמות העוף ביום שבת מבשול הרב נעשים רכים עד שנפרכים בקלות ומועיל זה למצוץ את המוח והטעם שבעצמות יותר מבתחלה כשהיה כשלקחו משם לסעודת ליל שבת ויש גם שאוכלים העצמות כשנעשו רך ביום, ונמצא שבליל שבת לא הגיעו עדיין לכדי בשול אפילו כמאכל בן דרוסאי והיה אסור להחזיר הקדרה בליל שבת משום דהוא על העצמות בשול גמור ואיכא בירושלים מבעלי הוראה אוסרין ומתירין ורוצים לדעת דעתי העניה בזה.

והנה עד עתה לא שמעתי מי שנתעורר לזה ואולי משום שאצל בע"ב בין ביוּראָפ בין בכאן לא היו רגילין ליקח בליל שבת שביוּראָפ היה דבר קשה מאד לפתוח את התנור וכשהיו פותחים לא היה אפשר לחזור ולסתום ולא היה חם כל כך ביום וגם בפה לא מצוי כלל כפי ששמעתי ליקח מקדרת הטשאָלֶנט בלילה, וגם אולי מפני שרובא דרובא מניחין בקדרת הטשאָלֶנט בשר שור שהעצמות קשים ולא שייך שיתרככו אפילו בבשול מעת לעת ויותר שלכן אין לידע מזה ממנהג ישראל קדושים וצריך לדון בזה כהלכתא חדתא מדעת עצמנו לפ"מ שחנן השי"ת דעת ובינה.

והנה מתחלה יש לדון אם שייך בשול בעצמות דאינן ראוין לאכילה וגם אין מתבשלין ממש דאף שמפורש בשבת דף ע"ד דאיכא בשול בעשיית חביתא דפרש"י בד"ה שבע חטאות דמה שמשימו בכבשן לצרפו הוא מחיוב מבשל, וברמב"ם פ"ט ה"ו משבת מסיק כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך ה"ז מבשל והוא מהא דארתח כופרא ושדי סיכתא לאתונא דחייב משום מבשל בשבת שם כדאיתא במ"מ, מ"מ אפשר דדבר שאינו אוכל והבשול הוא לאכילה אין בו בשול ברפוי בעלמא ואולי אף בנעשה רך ממש כאוכל אם אינו עומד לאכילה אף שאיכא איזה אינשי דאכלי זה, דהא פשוט וברור שלא נעשו העצמות בדין אוכלין בשביל אכילתן אף שהן רכין, ואף שאין ראיה מביצה דף ז' דתניא האוכל מנבלת עוף טהור מן העצמות שטהור אף דאפשר שהוא ראוי לאכילה מאחר שהן רכין, עיין ברמב"ם פ"ג מאה"ט ה"י שכתב מפורש מן העצמות הרכין ופי' הכ"מ משום דאל"כ פשיטא דלאו בני אכילה נינהו כלל, דהא אפשר שהוא ממיעוטא דקרא בנבלתה ולא בעצמות ואמר רבב"ח לא נצרכה אלא שעשאן ציקי קדרה בחולין דף ע"ז, אבל הא עכ"פ כתב הרמב"ם בפ"ד ממאכ"א הי"ח אע"פ שהוא אסור ה"ז פטור מפני שאלו אין ראוין לאכילה, וצריך לומר דהוא משום דטעמא דקרא סובר שהוא משום שאין ראוין לאכילה וראיה מהא דאיכא (הכ"א) מי שעורותיהן כבשרן ואף בבהמה שאין עורה כבשרה איכא חלקים שהוא כבשר כמו עור הפרסות ועור בית הבושת ועור שתחת האליה, ואף שעור הפרסות הוא בדין עור לענין הפשט בעולה מ"מ הוא באיסור נבלה ובטומאת נבלה הרי בהכרח שמיעוטא דהקרא הוא מטעם שאינם ראוין לאכילה, והרמב"ם אף שבעור הפרסות סובר דהוא כעור מטעם שבחולין דף נ"ה ע"ב א"ר יוחנן גם על עור הפרסות שבלשון יחיד אני שונה אותה כמו על עור הראש של עגל הרך, ואף של"ד לכאורה דבעור הראש של עגל הרך הוא מטעם שסופו להקשות דהא יליף הגמ' גידין שסופן להקשות מעור הראש של עגל הרך בפסחים דף פ"ד אבל עור הפרסות הא גם של שור גדול נמי ראוי לאכילה, אולי הוא משום דאית בה גישתא כעור ממש, אבל הא מודה בעור של תחת האליה ועור בית הבושת שהן כבשרן הרי דהמיעוט דקרא הוא מטעם שאינו ראוי, וא"כ הוא ראיה מרמב"ם דעצמות אף אחר שנתבשלו והן רכין לאוכלן לא נחשבו דבר אוכל משום דעכ"פ אין הדרך לאוכלן ובטלה דעתו ונחשבו כבלע דבר בעלמא שלא נחשב אכילה, שלכן ל"ד להבשול דחביתא ובשול דארתח כופרא ובשול דשדי סיכתא לאתונא דלמלאכתן הוא בשול אבל הכא דהוא לאכילה אין זה בשול.

והנה יש מקום לומר להרמב"ם במה שגם בעור הפרסות סובר דהוא כעור הוא מקרא דריבה עור דהפרסות להפשט (תמיד פ"ד מ"ב) שלכן הוא בדין עור גם לענין שאינו כבשר לענין טומאה והוו הטעמים דעור הראש של עגל הרך שאינו כבשר ודעור הפרסות משני טעמים, טעם דעור הראש של עגל הרך הוא משום שסופו להקשות שלכן ילפינן מיניה גם גידין שסופן להקשות דאין נמנין עלייהו בפסח ואין מצטרפין לבשר לחפוי רוב עצם הנשבר, וטעם דעור הפרסות הוא משום ריבויא דקרא לגבי הפשט בעולה ולא ילפינן מיניה כלום, ועור האליה אדרבה אף לר"ה בזבחים דף כ"ח דאיתמעט מהקטרה בשלמים מקרא דחלבו האליה ולא עור האליה כדאמר רבא הרי הוא כמפורש דבעולה נקטרת כבשר שא"כ הוא כריבויא מקרא שלכן הוא מקראי שני הדינים מה שעור הפרסות הוא בדין עור מהא שנפשטת ובעור האליה שהוא בשר מהא שאינה נפשטת בעולה אלא נקטרת ועור בית הבושת ילפינן שהוא כבשר מעור האליה, שא"כ להרמב"ם אפשר דהוא הכל מקראי עצמות הרכין ממיעוטא בנבלתה ולא בעצמות עור הפרסות מריבויא להפשט בעולה ועור האליה שהוא כבשר מדאיתרבי להקטרה בעולה, וא"כ אין ראיה מעצם הדינים שלא נחשבו אוכל דהוא מצד הקראי שלכן כיון שלענין המציאות הוא ראוי לאכילה היה שייך להחשיב זה לבשול. ואף שבעצם לא נמצא ברמב"ם הא דצריך להפשיט עור הפרסות בעולה, אבל מסתבר שודאי לא פליג ע"ז אלא דהוא משום דלשיטתו אין זה חדוש כלל דהא עור הפרסות הוא כעור לכל דבר מאחר דר' יוחנן חזר בו משום דשונה זה כיחידאה.

אבל א"כ גם זה שעור הפרסות הוא כעור שאינו מקרא אלא משום דנמי נחשב אינו ראוי לאכילה, ואף שע"י בשול נעשה ראוי לאכילה אינו עושה שעי"ז יתחשב אוכל גם קודם שנתבשל ודמי זה לעור דכל גוף הבהמה דאחרי ששלקו מטמא טומאת אוכלין ומ"מ אינו אוכל קודם ששלקו, ומשמע אף שהוא חישב עליו דהא תניא בחולין דף ע"ז ע"ב עור ששלקו והשליא שחישב עליה מטמאין טומאת אוכלים הרי בעור שחישב עליו אינו כלום, משום דאינו אוכל כלל ורק אחרי ששלקו ונעשה ראוי לאכילה מטמא טו"א, ומפורש כן ברש"י עירובין דף כ"ח ע"ב ד"ה עור שכתב עור ששלקו מטמא אבל במחשבה גרידא לא, וכן סובר הרמב"ם גם בעור הפרסות דקודם שבשלו אינו אוכל ולא תועיל מחשבה ורק אחרי שבשלו נעשה אוכל ואולי שהיא צריכה יותר בשול מהבשר אף שהוא הרבה פחות משליקה דעור, ומה שידוע דעור הפרסות של עגלים א"צ יותר בשול הרי הוא בדין שסופו להתקשות, ואיכא ראיה שאף שהוצרך קרא למעט עור מאיסור נבילה מ"מ טעם מיעוטא דקרא משום שאינו ראוי לאכילה כטעם שכתב הרמב"ם בפ"ד ממאכ"א הי"ח, שא"כ גם עצמות שנתמעטו מקרא הוא מטעם שאינם ראוין לאכילה כלשון הרמב"ם. אבל ממילא אף שנתבשלו וראוין לאכילה דכל אדם ואף כשעומדין אחר הבשול לאכילה לא נעשו שוב באיסור לאו דנבלה ובדין טומאה דנבלה וכדאמר רבב"ח בחולין שם ורק לטו"א שכל מה שאפשר לאכול ודרכן לאכול הוא טמא בדין טו"א. שא"כ אף בעצמות אם ע"י בשול נעשה דבר הראוי לאכילה היה זה בדין אוכל לטמא טו"א וממילא היה גם באיסור בשול, אבל הא עצמות הרכין ביותר לא נעשו בשביל הבשול שלהם אף הרבה ראוי לאכילה ואין מקבלים טומאה כשהן בעצמן אלא כשהן עם אוכל (פ"א מאה"ט ה"ז) מטעם יד או שומר ולא בעצמן, והבליעה שיש איזה אינשי דבולעין אותו הוא כבולעין עצמות בעלמא שאין ע"ז שם אכילה דהא אינם אוכלין לשום דבר, ומצד מציצת הטעם שיש בהעצמות הא אף בדין יד ושומר ליכא בשביל מציצת הטעם אף לר' יוחנן דסובר דיש שומר לפחות מכפול בחולין דף קי"ח מאחר שאין הטעם בעין שלכן ליכא בבשול זה בשול דאכילה, דאף בבשל כדי מאכל בן דרוסאי חייב משום דזהו שיעור הבשול דראוי ע"פ הדחק גם לכל אדם.

אך אולי אין להצריך כאן בשול דאכילה מאחר דהעצמות לא יעשו אוכל, אלא יש להצריך בשול הראוי לעצמות דהוא לרכותו עד שיוכל לשוברו ויוכל למצוץ וכמו שבכלי חרס הוי הבשול כדי שיעור לצרף ובעץ לח עד שיתקשה ובהכופרא עד שיעשה רפוי מאחר דיש בשול גם בדברים שלא שייכים לאכילה, אבל א"כ לא שייך זה למלאכת בשול אלא למלאכת תקון כלי דע"י מה שנעשה רך ע"י הבשול יכול ליקח מה שבתוכו אם יש שם מוח בעין או למצוץ הרוטב והטעם שבתוכו דבשול לא הוי אלא כשהוא לצורך הדבר עצמו כבשול לאכול ובשול התכת מתכות שיוכלו לעשות ממנו מה שרוצים ומבשל כלי אדמה להתקשות ולהעשות חרס ואף שאינו כלי אלא לשרוף הלבנים שנעשו מטיט שיתקשו ויעשו לבנים, שכל אלו הם לצורך עצמן אבל כשיעשו פתח ע"י אש וכדומה הוא ענין בנין ועשיית כלי, וזה הא מותר בעצמות לשוברן בין בפה בין בכלי כדי ליקח המוח שבתוכו ולמצוץ הרוטב והטעם שלכן לא שייך לאסור גם ע"י הנחתן ברותחין איזה זמן בין קצר או ארוך. וכן מסתבר בסתמו צלוחית של משקין שמשתמש בו בדבק באופן שאין לאסור משום עשיית פתח שאין לאסור אם יקשה לו להסיר בסכין שיוכל לרכך הדבק ע"י מים חמין ולא יאסר משום בשול כממסס את הדונג ואת החלב משום דאין בזה משום בשול שהרי אין צורך לו בהדבק אלא להסירו מעל פי הצלוחית כדי שיוכל ליקח מה שבתוכו שהוא ענין עשיית פתח להאסר משום בונה ותקון כלי וכיון שהוא באופן שליכא איסור דעשיית פתח אין לאסור אף ע"י שיהיה הרבה זמן במים על האש. ונמצא שאין בבשול זה לא בשול דאכילה דאין מציצה זו אכילה דהעצמות דהא לא נחשבו העצמות לאוכלין אף כשיתרככו כדלעיל, ולא בשול דכופרא ומתכת וכדומה אין לאסור לכאורה.

אבל כיון שראיתי בספר שמירת שבת כהלכתה בפ"א בסעי' י"ח בדין החזרה על האש שכתב בתנאי ד' שכתב תבשיל מבושל כל צרכו שנמצאות בו עצמות של עוף אשר עם רוב בשול הן מתרככות וראויות לאכילה יש להקפיד שגם הן תהיינה מבושלות כל צורכן וראויות לאכילה, ומצויין באות נ"ו כך שמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א, אם כוונתו שראויות ממש לאכילה היה זה ודאי אסור כשליקת עור לאכילה ולא היה שייך לומר בלשון יש להקפיד דהיה זה איסור מלאכה ממש, אבל דבר כזה ליכא במציאות כלל, שלכן ודאי כוונתו על ענין כזה שעי"ז נעשה רך מסתם עצמות ונקל עי"ז לשוברו בשיניו וליקח המוח ולמצוץ הרוטב והטעם שבזה הוא חדוש לאסור ולא הי"ל ברור לאסור שלכן כתב רק בלשון יש להקפיד, ולכן אף שאין זה הוראה על דבר מיוחד שאסור לחכם אחר להורות להתיר לו אלא הוא רק דין שכתב חכם אחד בחדושיו דעתו שרשאין חכמים אחרים לחלוק, מ"מ מאחר שהגאון הרש"ז אויערבאך שליט"א שהוא בעל הוראה גדול סובר להחמיר היה טוב להראות לו תשובתי זו ולהודיע דעתו בזה.

[ב'] והא דהגרלה דנעשית ממוסד איזו צדקה אם רשאים לקנות כרטיסי הגרלה מכספי מעשר, הנה בעצם תלוי איזה מין הגרלה הוא אם יש לזה שיוי ממון או אין להם שום שיוי, היינו דהגרלה שיש לה קצבה להכרטיסים כגון שלהרויח אלף דולאַר עושין למשל רק חמשה אלפים כרטיסים שנמצא שהוא ספק ידוע דאחד מחמשת אלפים ירויח ושייך לשום כמה שוה ספק זה דאחד מחמשת אלפים ירויח סך אלף דולאַר והוא כדמצינו בגמ' (מכות ג' ע"א) מכירה דטובת הנאה בכתובה שנישום לפי סך הכתובה ואיכות הספק דמיתה וגירושין שתלוי בבריאות הבעל והאשה ובאופן חייהם אם בשלום גמור או כשאיכא לפעמים קטטה ואם יש נכסים להבעל, וכן כל מכירת שטר שלבד ענין המתנת הזמן איכא ספק קצת לפי מצב הלוה בנכסים ולפי נאמנותו, וכן הוא שייך שומא לשיוי שומת ספק זה בקטנו וגדלו, ואיכא הגרלה דאין לה קצבה כגון שמוסד הצדקה מוכרת כרטיסים בלא מספר ומוכרים כפי שיוכלו למכור משך זמן גדול שאפשר שיהיו אף עשרת אלפים וגם כמה עשרות אלפים לא שייך לשום שיוי ספק כזה שא"כ אין לספק כזה שום שיוי, שלכן אם הוא הגרלה דיש לה שיוי והשיוי שהעמידו הגבאים אינו גדול ביותר שייך שיקנו אף אינשי שאין בכוונתם לצדקה צריך שיקנה ממעות שלו, ואם הוא הגרלה דאין לה שיוי הרי כל מי שלוקח הוא לנתינת צדקה ויכול ליקח זה ממעות מעשר. ואם נזדמן לאחד שגורלו הרויח מעצם הדין הוא שלו דהא כיון שאין להספק ענין שיוי הוא בהכרח מה שעושין כן הוא למתנה לאחד מהנותנין משום הזריזות לקנות כרטיסי הגרלה לצדקה שעי"ז הדרך שמוכרין הרבה יותר ונתקבץ לצדקה הרבה יותר מכפי שמבקשין שיתנו צדקה ואיכא רוחא לצדקה עי"ז שלכן הרשות ביד הגבאים ליתן מתנה זו, אבל מ"מ מן הראוי שבאם גורלו הרויח יחזיר למעשר הדמים ששילם בעד כרטיס הגורל, וגם המעשר שצריך ליתן מריוח זה לצדקה דלא גרע משאר ריוח ויתן זה למוסד זה.

ולא מובן מה שנכתב בהשאלה אם רשאים מטעם טובת הנאה דבעלים או גם אלו המעשים לצדקה אף דלא שייך להם טוה"נ, דמכסף שכבר נקבע עלייהו שם איזו צדקה אינו יכול לשנות לצדקה אחרת גם הבעלים ורק במעות מעשר אף שהופרש ליקח משם לכל צדקה שיזדמן לו יכול לקנות כרטיס מהגרלה שאין לה שיוי, וממילא לא שייך למי שמונח בידו מעות צדקה ליקח מהן כרטיס הגרלה אף שמעות הצדקה הם של אותו המוסד, ולא מובן מה שנכתב בהשאלה כיון דהצדקה אינה מפסדת דאף ליתן לאותה הצדקה אינו יכול ליתן מכספם, ואם יש בזה איזו כוונה לשאלה אחרת יכתבו מה כוונתם ונעיין. והנני ידידם מוקירם ומברכם, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה