אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין

סימן עה

סימן עד

בענין להתקלח בשבת בצונן, ובדברי מהרי"ל ותה"ד בטבילה בשבת כשהיה אפשר לה לטבול בחול, ובעניין נשיאת נשק לנשים, בישובים הסמוכים לערבים, להגן על עצמן בע"ה א' דהגבלה ג' סיון תש"מ. מע"כ נכדי אהובי וחביבי הרב הגאון מוהר"ר שבתי אברהם הכהן רפופורט שליט"א שלום וברכה לעולם.

[א'] הנה מה שהשבתי בסימן דלעיל, רחיצה אות ג' שלא מצינו בספרי רבותינו מנהג לאסור להתקלח במים קרים בשבת הוא אמת, דהמנהג שאיתא בתה"ד סימן רנ"ה ורנ"ו שנוהגין איסור בנהרות ובמקואות הוא רק כשנכנס לתוכו אבל לא שנהגו לאסור גם ברחיצה דשפיכת מים על גופו כעובדא דלהתקלח שהוא עומד תחת המקלחת שבאים משם מים עליו דראשו וגופו. וכן מהרי"ל שהובא במג"א סימן שכ"ו סק"ח נמי הוא בנהרות, שהרי כתב משום שנושא מים שעליו ד' אמות בכרמלית ומשום שיטת גופו, ולכן גם מה שכתב משום סחיטה לא קאי על רחיצה באופן ששופך מכלי על גופו, ואף אם נימא שטעם סחיטה שייך גם ברחיצה כזו בביתו, מ"מ מה שלא נהגו ממש לא ילפינן אף שאיכא אותו הטעם ממש, וגם שאפשר שבשביל חשש סחיטה לחוד לא היו נוהגין איסור, דהא מדינא על הנגוב באלונטית לא גזרו לכו"ע בשביל חשש סחיטה אלא בהבאה בידים מהנהר עד הבית פליגי שמא יסחוט כמפורש בשבת דף קמ"ז, אלא דוקא בשביל צרוף כל הטעמים נהגו, ולכן ברחיצה ובפרט בבית שליכא אלא טעם זה אין למילף. וא"כ לא מצינו כלל שאיכא גם מנהג כזה לאסור ליתן על גבי ראשו וגופו מים קרים להקר בשבת שהוא ענין להתקלח מהמקלחת (שאור) שאיכא בכל בית שבפה. אבל מ"מ ידוע שרובא דאינשי מעצמן בלא הוראה אין מתקלחין בשבת, ולא ידוע אם הוא מטעם שברוב השנה הא מתקלחין במים חמין מהמקלחת, שלבד איסור רחיצה בחמין אפילו מהוחמו מערב שבת כל גופו כדאיתא בשבת דף ל"ט הרי מים החמין שבכל בתי ערים הגדולות שבמדינתנו אמעריקא הם חמין שהוחמו בשבת שאסורין ברחיצה ובשתיה אף שהוחמו מעצמן כדתנן בסילון שעשו אנשי טבריא בדף ל"ח, וגם בהוצאת מים החמים הוא מכניס תחתיהן מים צוננין להתחמם שהוא מלאכה דאורייתא, ומצד זה נמנעו אף מלהתקלח בשבת בימות הקיץ החמים להקר אף שהוא רק במים צוננין, ואולי הוא מצד שהחשיבו זה לעובדא דחול שאם הוא מניעה מטעמים אלו יש להחשיב אולי זה למנהג. אבל אפשר שהוא גם מחסרון ידיעה לחלק שא"כ אינו בחשיבות מנהג כלל דהוא כמנהג בטעות.

ועיין בש"ע [או"ח] סימן שכ"ו סעי' ד' שאיתא דמותר להשתטף בצונן אחר שנתחמם גופו אצל האש, שהוא איירי בכל גופו כברישא ולא הזכיר המ"ב שלמנהגנו שאסור לרחוץ בנהרות ובאמבטיאות אף שהוא בצונן אסור אף להשתטף כל גופו בכל אופן אף כשאינו מחומם מחמום אצל האש משמע דלא ידע המ"ב כלל ממנהג כזה, וכן לא נמצא בשאר ספרי חכמי דורות אחרונים הידועים לי, הרי לא היה במדינותינו ביוּראָפ כלל מנהג לאסור להשתטף בצונן, אבל במדינתנו כאן באמעריקא שאיכא המקלחות חזינן שאין מתקלחין בשבת אף בצונן, ולכן אף שלא מצינו בספרים שהיה מנהג כזה שא"כ אפשר שמה שאין מתקלחין בשבת ע"י המקלחת להקר הוא בלא כוונת מנהג לאסור אלא מחסרון ידיעה מ"מ יש להחמיר בלא צער משום דאולי הוא בכוונת מנהג מטעמים דלעיל אבל כשמצטער יש להקל כדכתבתי.

[ב'] ומה שכתב כת"ר נכדי שאיכא חלוק בין מהרי"ל לתה"ד בטעם איסור טבילה כשהיה אפשר לה לטבול קודם שבת, הוא נכון אף שהמג"א לא הזכיר שום חלוק, ואולי מחמת שליכא חלוק לדינא לכאורה וגם אתה לא הזכרת חלוק לדינא, אבל אני אבאר מחלקותם בטעם נכון לתרוייהו ואפשר שיהיה נוגע גם לדינא. דהנה כתבתי באג"מ או"ח ח"א סימן קכ"ו ענף ו' בד"ה ואף התוס', אליבא דתוס' יבמות דף מ"ו ד"ה תקוני שהתוס' הוצרכו לתרץ על מה שבטבילת גרים הקשה הגמ' פשיטא לדר' יוסי כיון דתרתי בעינן תקוני גברא בשבתא לא מתקנינן אע"ג דלענין טומאה שרי לטבול בשבת משום דנראה כמיקר מטעם דשאני הכא דבעי שני ת"ח לעמוד שם בשעת טבילה, ולא מתרצי בפשיטות דתיקון דטהרה מטומאה אינו תיקון ממש אלא נראה כמתקן, כדמוכרח זה מהא דלענין טבילה מטומאה הוקשה לגמ' בביצה דף י"ח מ"ט אסור להטביל ורבה ור' יוסף ור' ביבי הוצרכו לטעמים אחרים ורק רבא אמר טעם דנראה כמתקן כלי והרי"ף פסק דלא כרבא, ובטבילת גר ברור לגמ' שאיכא טעם תקוני גברא לאסור הטבילה עד שהקשה פשיטא, וכדמתרץ הריטב"א ביבמות שם גם קושית התוס' דכיון שהוא תיקון ממש לא שייך להתיר בשביל שנראה כמיקר, ובארתי שהתוס' סברי דאף בטבילת אדם אינו כלום מה שהרואים שטובל יחשבו שהוא מיקר דעכ"פ הא הוא עצמו יודע שכוונתו לטבילה, וגם התירוץ במים רעים ובימות הגשמים דחוק דכל רואה ודאי לא יתלה במה שאירע לפעמים רחוקים שבא בשרב ומלוכלך בטיט ובצואה ובודאי יאמרו שהוא לטבילה כפי האמת שמצוי טובא, שלכן מפרשי התוס' דכיון שעושה לתקונו רק מעשה שעושה גם להנאתו אין בזה ענין מלאכה ולא יבואו להקל מחמת זה לתקן כלי שהוא מעשה ממש.

וכתבתי שהוא כהא דכל האוכלין אוכל אדם לרפואה (שבת ק"ט) ולא גזרו לשחיקת סממנים, דג"כ אין פירושו שלא ידעו הרואים שאוכלם לרפואה אלא כיון שעושה לרפואה רק מעשה שעושה גם לאכילתו אין בזה שייכות מלאכה, שלכן כיון שאף במים רעים ובימה"ג אירע לפעמים שרוחץ אדם שם להנאתו לא מיקרי שעושה מעשה תיקון גברא אלא מתקן במעשה הנאה. והוא פירוש נכון מאד שניחא מה שמותר לטבול אף לתרומה וקדשים שצריך כוונה וגם מה שיכול לברך על הטבילה. שלפ"ז אף בטבילת גרים שהוא תיקון גמור לא היה שייך לאסור, והוצרכו לתרץ דכיון דבעי שני ת"ח לעמוד שם בשעת טבילה, הוא באופן שלא שייך לעשות כן להנאה הויא רחיצה זו רק לתיקון הגברא להעשות גר ואסור עיי"ש, וכן כתבתי זה גם להרמב"ם (פי"ג איס"ב ה"ו).

והנה לפ"ז אף לאחר שנהגו לאסור רחיצה בצונן בשבת לא מסתלק טעם זה שתיקונו הוא במעשה רחיצה להנאה שאין בזה שייכות מלאכה, דהרי אם היה אדם שלא היה חייש לאיסור זה כשהיה מתאוה מאד ליהנות לא היה שייך להחשיב זה איסור דמלאכה כשרוחץ לטבילה דהוא רק דהטבילה שצריך גרם שיהיה לו רצון גדול ליהנות מרחיצה, וממילא הוא היתר ממש לטבול דלא נהגו לאסור ליהנות מהרחיצה כשהוא לצורך טבילה. ומסתבר דבהא דכל האוכלין אוכל אדם לרפואה, שלא יהיה לפ"ז איסור בשבת אף אם יהיה על האוכל איזה איסור דרבנן כזה שלא גזרו במקום חולי לא יעשה איסור מצד איסור רפואה בשבת דאיסור זה דרפואה הא אסרו דוקא לחולים, והרי עכ"פ חשיבות מלאכה לא שייך ברפואה באכילת הנאה ולא גזרו איסור האכילה במקום חולי.

והנה היה מקום לומר דאף כשאיכא איסור גמור מלרחוץ נמי לא היה שייך שיתחשב בשביל זה כשרוחץ לטבילה איסור מלאכה כיון שעושה הטבילה במעשה הנאה, שהרי אם היה עבריין על איסור ההוא או שהיה שוגג מהאיסור והיה סבור שמותר לרחוץ להנאה לא היה זה בחשיבות מלאכה. ונפרש שזהו טעם רבא בביצה שם שתירץ על מה שהקשה תינח בשבת ביוה"כ מאי איכא למימר, דמי איכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור אלא הואיל ובשבת שרי ביום הכפורים נמי שרי, ופרש"י ואע"ג דלא נראה כמיקר שלא תחמיר לענין מלאכה ביוה"כ משבת, דלכאורה לא מובן דהא גם בשבת היה אסור אם לא היה נראה כמיקר וביו"כ הא לא נראה כמיקר מאחר שאיכא איסור ברחיצה להנאה, אבל הוא מטעם דכיון שאיכא גם טבילה דלא שייך לומר שהיא מלאכה מאחר דהוא מעשה הנאה לא שייך אף כשאירע זה ביו"כ לומר דעשה בטבילתו מלאכה אלא שעבר על איסור עינוי, דבשלמא אם גם בשבת לא היה מותר רחיצה לא היה שייך לומר שנתלה שעבר על איסור אחר דודאי היה התליה על מלאכה, אבל כיון שבשבת מותר רחיצה שא"כ לא שייך ענין מלאכה ורק ביו"כ שאיסור רחיצה מדין עינוי אין טעם שנחשיב שהוא מקיים מצות עינוי ברחיצה ועבר על איסור מלאכה שיותר יש לן לומר שעובר על איסור עינוי ואין זה ממילא מלאכה, ומכיון שאינו ענין מלאכה לא חיישינן למה שיאמרו הרואין שעובר על איסור עינוי כיון דאיכא רחיצות המותרות, ולזה שיש לחוש שיאמרו שעבר על איזה איסור והוא עבריין אך שאין יודעין אם על איסור מלאכה או על איסור עינוי, ע"ז אמר רבא דכיון דבשביל עינוי לבד לא שייך לאסור בלא צרוף איסור מלאכה, ואיסור כזה הא ליכא בעצם אף לא ביו"כ אלא שביו"כ שייך לומר שיהיה טבילה דבר אסור בלא שם איסור, הוא בהכרח איסור חדש שצריך לתקן מחדש ולא שייך זה למה שאסור דבר תיקון כלי וגברא בשבת שידוע מה אסרו, להוציא מזה ממילא איסור חדש ביו"כ, שלכן הואיל דבשבת אין בזה ענין מלאכה לא מצטרף לגרום איסור ביו"כ מדין עינוי, דהא נשאר רק שאיכא טעם לאסור ולא שאיכא איסור, דאף שאיכא טעם לאסור ביו"כ הא עכ"פ לא נמנו ע"ז לאסור דהא אין זה בכלל מה שאסרו,

והמקשה היה סבור שנראה כמתקן כלי אינו רק טעם לאסור אלא זהו עיקר מה שאסרו דאסרו כל דבר שנראה כמתקן שלכן אף שבשבת ליכא בטבילת אדם שנראה דוקא כמתקן מ"מ ביו"כ שעכ"פ עושה איסור דאם מתענה עובר על איסור מלאכה הוא ממילא אסור ממ"נ אם מצד חיוב העינוי אם מצד תיקון גברא. והוכיח מהא דרבא מחלק בחושש בשיניו בין קודם טבול לאחר טבול דסובר שמה שניכר שהוא לרפואה הוא האיסור דלכן שייך לחלק דאם האיסור משום דהרפואה מצד הגזירה היא המלאכה וברפואה באכילתו לא שייך להחשיב מלאכה לא שייך לחלק דאף שכבר אכל ושבע לא שייך לאסור מלאכול עוד מחשיבות מלאכה והוצרך לומר דהדר ביה רבא מההיא ומתיר לגמוע ולבלוע גם כל היום, ומתחלה היה סבור רבא דהנראה כמתקן ומה שנראה שהוא לרפואה הוא עצם האיסור וכ"כ מה שנראה כמתקן הוא האיסור שלכן יש לחלק בחושש בשיניו לגמוע חומץ ולבלוע בין קודם טבול לאחר טבול ובטבילה בין שבת ליו"כ, וחזר בו אח"כ וסובר שנראה כמתקן הוא רק טעם לאסור וכן מה שנראה שהוא לרפואה הוא רק טעם לאיסור אבל האיסור הוא הטבילה עצמה והרפואה עצמה לכן לא שייך לחלק.

אבל הריטב"א יבמות מפרש כפשוטו דנראה כמתקן זהו גופא דהאיסור, ובשביל דנראה כמיקר לא מיחזי כל כך כמתקן היינו דהרבה רואין יבינו דאין להחשיב זה שנטהרו לתיקון כיון דדבר מצוי ורגילות הוא ליטמא וליטהר בין כלים בין גברא, ואף אלו שמחזיקין זה לתיקון הא אפשר לא ידעו שהוא טובל דיחשבו שהוא נכנס להמים להקר שלכן מותר משום שלא נראה כמתקן, וכן משמע שמפרש כן גם רש"י דהא מפרש במי איכא מידי דבשבת שרי וביו"כ אסור דאמר רבא דאף דביו"כ ידעו הכל שהוא לטבילה שהוא תקוני גברא משום שברור להו שמתענה לא אפשר למיסר דלא שייך להחמיר לאיסור מלאכה ביו"כ משבת שלכן אע"ג דלא נראה כמיקר ביוה"כ שלא תחמיר לענין מלאכה ביוה"כ משבת, שפירוש זה צריך לפרש כשיפרש כהריטב"א שהנראה כמתקן הוא עצמו האיסור. ולפ"ז בזמננו שנוהגין לאסור הרחיצה בצונן בנהרות ובמקואות כדי להקר ולשאר הנאות והצורכים הרי כשטובל בהם נראה לכל שהוא ליטהר שהוא תקוני גברא הרי היה לנו לאסור, אבל כיון שלא נאסר מדינא אלא שנהגו לאסור הקלו לטבול למצוה שלכן כשהיה אפשר לה לטבול קודם השבת ואיחרה בשביל שקל לה למצוא רחיצה וכדומה אין להקל, וכן כשאין בעלה בעיר כיון דאין טבילה בזמנה מצוה אין להקל.

ובזה נראה שפליגי מהרי"ל ותה"ד, דמהרי"ל סובר כפי' התוס' שלכן לא שייך לאסור כל טבילה אפילו שלא בזמנה ואפילו אין בעלה בעיר, והוצרך לומר בטעם שנהגו שלא לטבול כשהיה אפשר לטבול מקודם בימי החול משום חשש האיסורין שאפשר לחוש בטבילה בשבת משום סחיטה ומשום שנושא מים שעליו ד' אמות בכרמלית ומשום שיטת גופו וקסמים וכתב דמהאי טעמא נהגו גם שלא לרחוץ אף בצונן, משום דטעם נראה כמתקן ליכא כלל, אבל כיון שלא חששו בגמ' לזה והוא חומרא בעלמא שאחר זמן טובא התחילו לנהוג איסור בשביל חששות אלו לא הנהיגו איסור זה כשזמן טבילתה אירע בשבת שלא היה אפשר לה קודם השבת, ותה"ד סובר כפי' הריטב"א וכדמשמע שמפרש כן גם רש"י שהנראה כמתקן הוא האיסור בטבילה שלכן לאחר שהתחילו לנהוג שלא לרחוץ אף בצונן שנסתלק טעם דנראה כמיקר אסור מדינא דנראה כמתקן לטבול אף באינשי כמו שאסרו בטבילת כלים, שמ"מ כיון שאין איסור הרחיצה מדינא אלא ממנהגא בעלמא לא נהגו לאסור בשביל זה טבילה המחוייבת, ואף שלכאורה הא חומרא מוכרחת היא מדינא דהאיסור ממש מאחר שעכ"פ ידעו הרואין דרק בשביל טבילה נכנס למים ולא בשביל רחיצה להקר, נראה דהתה"ד סובר דאף שמה שיראו כמתקן הוא האיסור, נמי הוא דוקא כשיאמרו שהוא בשביל תיקון הטבילה לבד ולא כשיאמרו דכוונתו גם ליהנות מהרחיצה דזה יהיה מובן להם מה שמותר ולא יבואו להקל גם לתקן כלי שהוא רק לתיקון הכלי שליכא מציאות לעשות גם להנאה, ולכן כיון שבעצם מותר לרחוץ כדי להקר ורק שנהגו לא הנהיגו איסור רחיצה להנאה להקר וכדומה כשיש לו צורך לטבול דבשביל צורך הגדול לא החמירו לאסור לרחוץ אז גם להנאתו להקר כיון שהוא צורך גדול, וכמו שודאי לא נהגו איסור הרחיצה כשאם לא ירחוץ להקר יחלה אף בחולי של צער בלא סכנה משום דצורך גדול כזה לא הנהיגו לאסור, וגם לירד להקר בשביל צורך הטבילה נמי הוא צורך גדול, אבל טבילה שהיתה כבר זמנה בחול אלא שבשביל איזו ניחותא שקל לה למצוא רחיצה בלילי שבת או מפני שלא היה לה כח הרבה לא טבלה והמתינה עד לילי שבת אין זה צורך גדול לה והחמירו גם בזה.

ומה שלא אסרו לתה"ד בטבילה שהיה אפשר לה בחול בשביל חששות האיסורים שהנהיגו שלא לרחוץ להקר הוא פשוט שלא מסתבר לו שיאסרו טבילה בשביל דברים שלא חשו רבנן לאסור, ורק רחיצה שהוא דבר הרשות שייך שיחמירו עלייהו יותר מדינא, ולכן הוצרך לומר שמה שנהגו לאסור גם טבילה הוא בהכרח משום דבשביל מה שנהגו להחמיר עלייהו ברחיצה דרשות יש להיות ממילא איסור ממש דרבנן שאסרו להטביל מצד מתקן מאחר שנוהגין איסור לרחוץ להקר, וזהו הטעם דאסור לטבול בשבת כשהיה אפשר לה לטבול בחול והי"ל לאסור גם טבילה שזמנה בשבת אבל נהגו בזה היתר מטעם שבארתי. ואין הכרח לומר שיפלוג על מהרי"ל אף ברחיצת הרשות שאינו מצד חששת האיסורין דאין לאפושי פלוגתא בלא צורך, וגם הטעם שכתב כתר"ה משום סרך רחיצה בחמין הוא דוחק מאחר דבהכרח איכא חלוק בין רחיצת חמין לרחיצה בצונן ברחיצה דפניו ידיו ורגליו כדאיתא בריש סימן שכ"ו אבל מחלקותם הוא כדבארתי. וכיון שפליגי במחלוקת התוס' והריטב"א איכא כמה חלוקים לדינא כדחזינן שם בתשובתי.

והנה אגב יש להעיר דהא דכתב בתה"ד דבעלה בעיר שרי משום מצות קיום עונה ואפילו שלא בשעת עונה חשבינן מצוה מה שהאיש משמח את אשתו לא דק בלשונו, דמצות וחיוב עונה שעל הבעל לאשתו וכן לשמח אשתו פשוט שהוא רק כשטובלת ורוצית בתשמיש שאיכא לאו דלא תגרע ועצם החיוב והמצוה, אבל כשהיא אינה טובלת מאיזה טעם שהוא ליכא שום חיוב על הבעל לזרזה ללכת לטבול בשביל קיום עונה ושמחת אשתו, ועליה הוא חיוב מצד שעבוד האשה להבעל שיוכל לבועלה בזמן העונה שקבעו חכמים, ומסתבר כשאיכא צער להבעל אף שלא בזמן עונה איכא עליה שעבוד להבעל והוא מלבד שזמני העונה נקבעו לפי כח וזמן שיש להאיש, אף שפשוט שבזמן שקשה לפניה לקבל תשמיש היא פטורה, ומה שהוצרכה דביתהו דשמואל (בכתובות כ"ב ע"ב תוד"ה ואפילו) שלא היה לה כח לתשמיש לומר לו שהיא טמאה ולא אמרה האמת שאין לה כח, הוא משום שלא רצתה לצערו על שאין לה כח להתקרב לבעלה, שהיה מגדולי האמוראים וגדול אף מר' יוחנן כדאיתא בחולין דף צ"ה וחשוב בעלמא דרקיעא טובא כדאיתא בברכות דף י"ח, שהיה זה זכות גדול לה דהרי רחל אמנו נענשה על שזלזלה במשכב הצדיק כדאיתא בפרש"י על החומש על קרא דלכן ישכב עמך הלילה והוא במ"ר ובילקוט, והיה יודע שמואל שהיא נחלשה טובא והיה מצטער שלכן הוצרכה לומר שהיא טמאה, ואולי ניחא בזה מה שנסתפק שמואל אם מועיל אמתלא שתמוה לכאורה אם מועיל אמתלא באיסור דא"א כ"ש שיש להועיל באיסורא דנדה ועיין בר"ן שעמד בזה, ומה שתירץ דאע"ג דבידה לתקן סמכינן אאמתלא ולא אמרינן הא מיא בנהרא זילי טבילי לא מובן תירוצו דהא שייך זה רק כשעברו ז' ימים ששייך שתטהר בטבילה אבל בעובדא דשמואל לא עברו לה ימים שתוכל ליטהר בטבילה כמפורש בלשון הירושלמי שהביאו התוס' והר"ן שאמר לה אתמול טמאה יומא דין טהורה, וכן מש"כ בחדא"ש לא מובן לי בעניותי, אבל לפ"ז הוא פשוט דהא אין טעם כל כך למה שהיה עדיף לה לומר טמאה מלומר דאין לה כח דודאי רוב האינשי לא יכופו נשותיהן אף לא בדברים כשהיו אומרות שאין להן כח וכ"ש בעל כשמואל והשיב לו רב שמ"מ מועיל אמתלא מטעם שכתבתי דיש לתלות שהוא משום שלא רצתה לצערו או טעמים אחרים כה"ג.

ומסתבר דמה שהחמיר שמואל, ומלשון הר"ן שכתב ובהאי עובדא אמרינן בגמ' דלא עבד שמואל עובדא בנפשיה ואפ"ה משמע דקיי"ל כרב דלא חייש לה, משמע קצת דשייך לפרש דשמואל פליג על רב ובק"נ מפורש ששייך לפרש כן, הוא רק באמתלא זו דלא היה לה כח דאין בזה טעם גדול על מה שלא אמרה זה ואף שכתבתי טעם נכון אולי לא שייך זה בסתם אינשי שלכן החמיר שמואל גם בנפשיה כיון שלאחרים אין זה אמתלא ואם פליג נימא שבזה פליג שיש למיזל בתר רובא דאינשי ולרובא דאינשי אין זה אמתלא דלא היו מצטערין לחשוב שהיא חולה בזה שלא היה לה כח לתשמיש אותה לילה שליכא הטעם שכתבתי אבל באמתלא אחרת ודאי גם שמואל לא היה פליג וגם אפשר לא היה מחמיר. ומשמע שכן סובר הרמב"ם שכתב בפ"ד מאי"ב ה"י לא האמתלא שמפורש בגמ' דירושלמי דאמרה אתמול לא הוות בי חילא אלא אמתלאות אחרות שכתב כיצד תבעה בעלה ואחותו או אמו עמה בחצר ואמרה טמאה אני ואח"כ חזרה ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך טמאה אלא מפני אחותך ואמך שמא יראו אותנו ה"ז נאמנת וכן כל כיוצא בזה, שלכאורה הוא דבר תמוה ששבק מלכתוב האמתלא המפורש בגמ' בירושלמי ולומר שכללה לזה בוכן כל כיוצא בזה, כדמשמע שמפרש כן בהגמי"י שכתב וכן אם אמרה מחמת שלא היה בי כח לתשמיש בעת ההיא ה"ז אמתלא כדאיתא בירושל' בשמואל ואשתו, שהרי הוא כתלה תניא בדלא תניא, שלכן משמע שהרמב"ם מפרש דשמואל פליג על רב באמתלא דלא הוות בי חילא דאינה ברורה שלרוב האינשי לא היו הנשי נמנעות מלומר שאין להן כח בשביל שלא לצערן ופסק כשמואל אבל באמתלאות אחרות גם שמואל מודה שלכן נקט האמתלא דאחותו או אמו עמה שסובר שזו היא אמתלא ברורה דחשבה שהבעל לא חש לזה מדתבעה לתשמיש אף שגם הוא יודע שהן עמה בחצר או משום שהן אחותו ואמו או משום שיראו אותם לכן היא אמתלא ברורה שלכו"ע היא אמתלא, ומה שלא כתב בפירוש שלא הוות בי חילא אינה אמתלא ואסורה, אולי הוא משום דלא ברור לו לומר שלכולי אינשי אינה אמתלא אלא איכא אינשי שלהן הוא אמתלא שיודעין שלא היו חוששין למה שתאמר דאין לה כח כי ירבה לדבר אליה שלא תתייגע מזה ואדרבה הוא טוב לפניה, שלכן לא הזכיר אמתלא זו משום דליכא דבר ברור אלא תלוי בכל איש ואשה בפרט, ולכן הניח זה בכלל וכן כל כיוצא בזה שכתב משום שצריך החכם לדון לפי מה שיודע לו אחרי שאלותיו להם איך הוא טבע האיש שהוצרכה לומר שהיא טמאה, וכן משמע ממה שהרמב"ם לא כתב שראוי להחמיר ממדת חסידות שהוא משום שמפרש שפליג כדפירשתי אבל מפרש שרק באמתלא זו פליג ולא בשאר אמתלאות.

ולפ"מ שכתבתי אף לאלו שסוברים דשמואל לא פליג אלא שהחמיר על עצמו לא החמיר אלא באמתלא זו דלא הוות בי חילא ולא בשאר אמתלאות דליכא טעם להחמיר באיסור נדה יותר מבאיסור אשת איש הוא דלא כהב"י סי' קפ"ה שמשמע שבכל אמתלא יש להחמיר בנדה וכן משמע ברמ"א ס"ג שעל כל אמתלאות איכא מדת חסידות והוא דבר תמוה לע"ד וצ"ע.

עכ"פ אף שבזמן שקשה לפניה לקבל תשמיש היא פטורה משעבודה מ"מ קביעות חיוב העונה נקבעו לפי כח וזמן שיש להאיש, וכן הוא לשון הרמב"ם ר"פ י"ד מאישות עונה האמורה בתורה לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו וכן הוא לשון הטור וש"ע ריש סימן ע"ו שלכן משמע שהאשה משועבדת להבעל לתשמיש בכל זמן שרוצה אף שלא בזמן העונה אם היא בבריאותה, והבעל אינו מחוייב אלא בימי העונה שקבעו חכמים ובליל טבילה ובשעה שיוצא לדרך וכן כשהוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדאיתא באו"ח סימן ר"מ, שלכן כשהבעל לא מקפיד ודחתה טבילתה מימי החול ללילי שבת לא היה שייך להתיר בשביל חיוב הבעל לה דבשביל זה היה לה לטבול בחול תיכף, ואף כשאירע זמנה בלילי שבת אם לא היה לן להתיר בשביל הנאת ושמחת הרשות שלה לא היה שייך להתיר בשביל מצות עונה ושמחת אשתו שעל הבעל דהרי יכולה שלא לרצות בהנאת ושמחת תשמיש ולא יהיה שוב מצוה עליו, אלא צריך לומר דההיתר לטבול הוא משום שעבודה להבעל דלא הנהיגו לחייב את הבעל למחול שעבודו כדי שלא תצטרך לטבול אבל כשלא הקפיד הבעל שתטבול ביום החול שאירע טבילתה בשביל שנקל לה למצוא רחיצה בלילי שבת אין לו שוב רשות להקפיד שתטבול גם בשביל המנהג שלא לרחוץ בשבת. ואולי סובר דאם לא היה להבעל מעשה מצוה בתשמיש אלא מעשה הנאה בלא מצוה לא היו נוהגין היתר לטבול בשבת, ונוגע גם למעשה כשיודעת שלא יבעלנה אלא שלא כדרכה אף שמשועבדת לבעלה גם לזה כדמשמע בנדרים דף כ' אבל מצוה ודאי ליכא דתהיה אסורה לטבול בשבת, דההיתר הוא רק כשתהא בעילתו מצוה דאף שעיקר ההיתר הוא שעבודה לבעלה הוא עכ"פ כשיעשה בבעילתו מעשה מצוה דהא אחר שתטבול בשביל שעבודה לבעלה היא רשאה להתאוות לתשמיש שיקיים בזה מצות עונה ושמחת אשתו דלכן כתב שההיתר הוא משום מצות עונה משום דגם זה צריך לההיתר ולמעוטי כשלא יהיה מצוה כהא דשלא כדרכה.

ומש"כ כת"ר אליבא דמהרי"ל דסובר דליכא מצוה בטבילה כיון שאם לא תטבול ליכא מצות עונה ואין מצוה לטבול כדי ליכנס בחיוב עונה או פריה ורביה הנה ערל שלא מל ענוש כרת על שלא הביא פסח בפסחים דף צ"ב ע"א וכן הוא גם טבילה לפו"ר אך שייך לומר משום דהיא אינה מחוייבת אבל על הבעל איכא לכופה מצד פו"ר ועונה כדלעיל שהחיוב עליה משום שעבודה.

ג' ובהא דבישוב גוש עציון ובעוד ישובים כאלה שהם סמוכים לערבים שיש בהם הרבה שונאי ישראל ורוצחים ימ"ש שנחוץ לכל אחד מישראל כשיוצא לדרך לשאת עמו נשק, אם יש להתיר גם להנשים שמצד איסור הלאו דכלי גבר על אשה אסור להם לישא כלי נשק כדאר"א בן יעקב בנזיר דף נ"ט, במצב כזה לישא כלי נשק קטן הנקרא אקדח, ומפרש כת"ר נכדי דבמקום דאיכא חשש פקו"נ פשיטא שמותר, אבל שהאינשי חשבי שאין בזה סכנה מטעם שעכ"פ יד ישראל תקיפה, וגם אפשר להם שלא לצאת ממקום הישוב ואם נחוץ לנסוע לאיזה מקום יסעו רק עם אנשים הנושאים נשק, אבל מאחר שהוא דבר קשה לפניהן להתנהג שלא כדהורגלו אם יש להתיר להם באופן זה, וכתב טעמים להתיר מזה שבט"ז סימן קפ"ב סק"ד כתב דרך נוי וקשוט אסור אבל אם עושה כן מפני החמה והצנה וגשמים ליכא איסור וכן כתב הש"ך בשם הב"ח וכלי נשק זה אינו כלל דרך קשוט ונוי אלא להגן על עצמן, וגם שאין בזה ענין יציאה למלחמה דאין כאן ענין מלחמה שהוא בצבור אלא שעושות למקרה בעלמא כשנוסעות בדרך, וגם שאין דרך הצבא במלחמה בכלי נשק קטן כזה אלא בכלי נשק גדולים, הנה מצד טעם הט"ז והש"ך בשם הב"ח דדרך נוי וקשוט אסור, הוא רק בבגדים וקשוטים והעברת שער, אבל הלאו דאיכא ללבוש כלי זיין ולצאת למלחמה אין זה כלל ענין נוי וקשוט אלא שהוא איסור אחר שאיכא ג"כ בכלל לאו זה משום דגם לבישת כלי זין ויציאה למלחמה הוא ג"כ רק כלי גבר הן שאיסור זה אינו נוגע ליפוי כלל אבל לבישה זו ויציאה זו היא רק כלי גבר ואסור לאשה ללובשם, ובתרגום יונתן על החומש תרגם שאסור לאשה ללבוש ציצית ותפילין משום שהם תיקוני גבר אף שג"כ לא שייך לנוי וקשוט משום דכל ענין כלי גבר אסורין על אשה, אך באלו שהם מצד לבישה על הגוף למטרת לבישה הוא שייך לנוי וקשוט ושייך לחלק בהן שבאופן מקרה שחם ביותר או קר ביותר אין זה סתם לבישה הנאסר דרך נוי וקשוט, אבל בהא דכלי נשק ובגדי מצוה כציצית ותפילין אף שלא שייכי לנוי וקשוט אסירי.

ואדרבה יש מקום לומר דאיסור לבישת כלי זין לנוי וקשוט יהיה מותר אם עצם הכלי זין יהיה דבר שהוא נוי, דר"א וחכמים שפליגי בשבת דף ס"ג שלר"א הם תכשיטין ולחכמים אינן אלא לגנאי הוא לענין שלבישת כלי זין להראות כאיש חיל וגבור הראוי לילך למלחמה יתחשבו תכשיטין שר"א סובר שהוא בחשיבות תכשיטין שמתפארין בזה שהוא איש גבור הראוי למלחמה וחכמים סוברין שהוא גנאי, וראיה לזה מהא דעל מה שהשיב ר"א מהא דהקשו לו חכמים וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח השיב לפי שאינן צריכין שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב והקשה הגמ' ותהוי לנוי בעלמא והשיב אביי מידי דהוה אשרגא בטיהרא, ואם עצם כלי זין הם דבר נוי להחשב תכשיטין לא היה זה שום תירוץ, אלא הוא משום דעצם הכלי זין אינן דבר נוי וקשוט אלא מה שנראה בהם איש חיל וגבור הראוי למלחמה הוא הנוי והקשוט, שלכן כיון שבימות המשיח לא יהיו מלחמות ולא יהיה שום צורך בגבורת אדם אין בענין גבורה שום התפארות כמו שאין שום חשיבות לשרגא בטיהרא. אבל כשיהיה איזה דבר מכלי זין דבר שהוא יפה הראוי להתיפות ולהתקשט בו מצד החפץ לא מצד ראיית גבורה בזה לא פליגי ולכו"ע הוא תכשיט, אף שאיכא סברא לומר דכיון דראוי גם למלחמה הוא לחכמים דבר גנאי אף שהוא יפה ונוי להתייפות מצד נוי ויופי דהחפץ דכיון דניכר שהוא מכלי זין דמלחמה הוא גנאי גדול מהנוי ויופי שבו ונתבטלה הנוי והיופי שבו בראיית דבר הגנאי שבו, לא מסתבר לעשות פלוגתא רחוקה כזה ואם יהיה דבר נוי ויופי לכו"ע הוא תכשיט, שלכן כשתלבש אשה כלי זין כזה שהוא דבר נוי ויופי להתקשט ולהתייפות בו ככוונתה בלבישת שאר תכשיטין היתה מותרת משום דאיסור לבישת כלי גבר דאמר ראב"י על כלי זין הוא כשלובשת למלחמה וכה"ג דמלחמה דוקא כשרוצה להתראות כגבר היוצא למלחמה, וזהו אפשר פירוש למלחמה שאיכא בברייתא בנזיר בלשון ראב"י.

ומוכרח לכאורה לפרש זה דהא הרמב"ם בפי"ב מע"כ ה"י כתב באיסור דלא תעדה אשה עדי האיש גם שלא תלבש שריון וכתב הכ"מ שהוא משום דפסק כראב"י שמשנתו קב ונקי והשמיט הא דאראב"י לא תצא למלחמה וכן הוא בש"ע יו"ד סימן קפ"ב סעי' ה', שא"כ לא מפרשי כלל הא דאמר ראב"י למלחמה בכלום ומה שכת"ר נכדי כותב שיציאה למלחמה עצמה הוא ג"כ מכלל לאו זה דלא יהיה כלי גבר לא הוזכר זה ברמב"ם ובש"ע, אבל ודאי הא נשי לאו בני מלחמה נינהו כדאיתא בריש קידושין והאיסור דבקרא שנכתב סתם הוא רק על לבישת כלי זין לא מסתבר כלל שיהיה נאמר הלאו דלבישת כלי זין דוקא באם יארע שאשה תצא למלחמה ולכן מוכרח להרמב"ם דהוא לפרש שאיסור לבישת זין מקרא דלא יהיה כלי גבר הוא דוקא בלבישה בביתו בשעת שלום כצורך ודרך הלבישה דאנשי צבא במלחמה שהוא להגן כשיפול איזה גזלן ורוצח בבית ובדרך שאף בעת שלום שייך זה, שאשה אסורה ללבוש מאיסור כלי גבר אבל אם הוא לנוי וקשוט מחמת שכלי הזין הוא דבר יפה ליכא משום כלי גבר בכלי זין.

ונמצא דסתם בגדים שהם נוי ויופי להגוף אסור כשלובשת לנוי וקשוט ליופי ומותרת כדי להגן מפני החמה והצנה וכלי זיין אסור כשלובשת להגן מגזלן ורוצח ומותרת לנוי וקשוט אם שייך זה מצד הכלי, דאם הנוי הוא מחמת שתראה כאיש חיל בכח תהיה אסורה. והרמב"ם והש"ע לא נקטו החלוקים משום שלא נקטו החלוקים מאיזה טעם דהט"ז והש"ך בשם הב"ח לא כתבי שהם פליגי אלא שמפרשי שכן הוא גם להרמב"ם והש"ע ובט"ז מפורש שסובר כן הש"ע דהא כתב על לשון לא תעדה שהוא דוקא לנוי וקשוט וגם כתב שהוא פשוט, וכמו כן אמינא שהחלוק בשריון וכלי זין שהוא להיפוך נמי פשוט. וא"כ מה שאין הנשק דאקדח ענין נוי וקשוט אינו טעם להקל אלא אדרבה טעם להחמיר לאסור. אבל זה שאין דרך הצבא בכלי נשק קטן כזה אלא כלי נשק גדול הוא טעם להתיר.

אבל בעצם לדינא פשוט שבמקומות שקרוב להערביים הרוצחים שאין יראין מהממשלה כמעשים בכל יום מותרות הנשים לישא כלי זיין לא רק להצלה מהריגה ממש אלא אף להנצל מהכאות בעלמא שבמלחמות קטנות אלו הא נמצאות הנשים כאנשים בהכרח שלכן לא שייך חלוק בין גברי לנשי במה שצריכין ליקח להנצל דיש ליקח מה שיותר עדיף לזה וכל עניני נשק יש להחשיב דרכן דתרוייהו בין גברי בין נשי בזה אף אם לענין המציאות לא ניסו הנשים בזה מפני חולשתן ויראתן ואין יכולות להציל עצמן משום דכן צריך להיות ולא שייך לעשות חלוקים בזה, וגם פשוט שהוא גם ענין פקוח נפש ולא שייך לחייב בשביל זה הנשים שלא יסעו למקום שרוצות, ואפילו אם תקח גברא יש לתרוייהו ליקח נשק שהרי יותר טוב להנצל וגם אפשר שיפלו תרתי, ורק לצאת למלחמה אין דרך נשי וגם אסורות וכן בסתם מקומות שבחזקת שלום אסורות.

והא דאיתא בפרש"י נזיר נ"ט דיעל הרגתה לסיסרא ביתד ולא בכלי זין מצד איסור כלי גבר, והוא מתרגום יונתן בשופטים ואיתא גם בילקוט שופטים רמז נ"ו כדציין רעק"א בגהש"ס, הוא להרוג אחר שהיה כבר ככפות מצד העייפות והתרדמה שהפיל עליו ה' והיה לה זמן לבקש יתד להרגו ומוכרח כן דהא עברה ברצון על איסור אשת איש ז"פ שליכא היתר זה אלא להצלת ישראל וכ"ש שלא היה שייך לחוש מלאו דכלי גבר אלא משום שהיה ככפות ויכלה להרגו גם ביתד, וזה ברור ופשוט. ומ"מ צריכות ללמוד איך להשתמש בהאקדח שזה יותר נחוץ לפניהן. ולישא אותו במקום שיותר קל להוציאו. זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה