אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן עד
תשובות קצרות בענייני הטמנה, בישול, ברירה, טחינה, לישה ורחיצה בשבת בע"ה אלול תשל"ה. מצאתי לנחוץ להעתיק מה שהשבתי תשובות קצרות נחוצות למעשה לידידי הרה"ג שמעון איידער שליט"א בעניני שבת המצויין, וכדי שלא אצטרך להאריך בתוכן השאלות אכתוב תוכן דברי ידידי מהרש"א.
[הטמנה] (א) כ' המחבר [או"ח] (רנ"ז ס"א) אבל בספק חשיכה טומנין בו, עד מתי אחר השקיעה אפשר להקל בזה.
תשובה: אין נוגע לדינא כי הנשים העוסקות בהטמנה מקבלין שבת בהדלקת הנרות, ואחר קבלת שבת מפורש [או"ח] בסימן רס"א סעיף ד' דאין טומנין. ואם נזדמן שאיש שלא קבל עדיין שבת שלא אמר מזמור שיר הוא עד חצי שעה אחר שקיעה כי באיסור דרבנן יש להקל כשיטת ר"ת אבל כמעט שליכא בנמצא שאלה כזו כי הכל מקבלין שבת עוד קודם שקיעה ונמצא שדין זה אינו למעשה.
ב האם מותר להטמין בערב שבת בבוקר בדבר המוסיף הבל לצורך שבת.
תשובה: לא מצינו שיהא מותר בדבר המוסיף הבל אפילו בזמן מוקדם טובא. ורק להי"א ברמ"א [או"ח] סי' רנ"ז סעיף א' שלצורך מחר מותר להטמין בדבר המוסיף הבל א"כ יש להתיר גם לצורך לילה אם הטמין בבקר. אבל הוא דעת יחיד כדאיתא בעה"ש סעיף ח' ואין לעשות זה והבדיעבד הוא לענין שמותר כשעבר ועשה, ולכן אסור אף בבקר להטמין בדבר המוסיף הבל.
ג האם מותר לכרוך בשבת דבר גוש מבושל צונן בניר אלומיניום (אלומינום פאיל) ולחממו בהפסק קדירה.
תשובה: דבר צונן מותר להטמין בין שלא יחום בין שלא יצטנן יותר ואפילו שתפוג צינתם מעט נמי מותר, ובמוסיף הבל אסור כמפורש בסי' רנ"ז בסעיף ו'. ובהפסק קדרה נמי הוא מוסיף הבל ואסור בהטמנה ולכורכם בניר אלומיניום נמי הוא הטמנה.
ד האם לעולם כשמשהו מן הקדירה אינו מכוסה לא יחשב טמון.
תשובה: הטמנה מקרי כשהוא מכוסה למעלה ומן הצדדין, אבל מסתבר שמקום פנוי מהקדרה שאין שם התבשיל אם הוא רק מקצת שלא היה מכוסה אותו מקום נמי יתחשב טמון. וזהו עובדא דסילון דאנשי טבריא שבת ל"ח ע"ב דכל מקום המים היה טמון בחמין דמי טבריא.
[בישול] (א) האם מותר לחמם דבר לח שנתבשל כדי יד סולדת, ונצטנן קצת, ואף להרתיחו.
תשובה: לאחר שהוא יד סולדת אמת שהוא כבר נחשב בשול, ואולי אין זה אף בחשיבות מצטמק ויפה לו, דאם היה זה כמצטמק ויפה לו אפשר לאסור מדרבנן עיין בעה"ש סי' שי"ח סעיף י"ט, ולדידיה יהיה אסור להעמיד במקום שאפשר לבא ליד העלאת רתיחות אלא במקום שיבא רק לידי יד סולדת אבל יותר מסתבר שכיון שאיכא דעדיפי להו שלא יהיה יותר מיד סולדת לא נחשב מצטמק ויפה לו. עכ"פ מש"ע הגר"ז סי' שי"ח ס"ט שמתיר אפילו להרתיח מים שהיד סולדת בהן, ואף שאיירי בנצטנן הרי איירי אליבא דסוברין יש בשול אחר בשול בלח אף לחייב כשלא היה יד סולדת ובשלו עד שנעשה יד סולדת דלא כקולת הרמ"א, א"כ או דסובר דלא כעה"ש שבמצטמק ויפה לו אסור מדרבנן, או שסובר דלא נחשב מצטמק ויפה לו כהטעם שכתבתי, עכ"פ יש לסמוך ע"ז ויש להתיר דבר לח שנתבשל ליד סולדת כשנצטנן קצת שעדיין חם הוא וראוי לאכול מחמת חמימותו להעמיד אף במקום שירתיח, כדעת כתר"ה.
ב מהו טעם הרמ"א [או"ח] (שי"ח סט"ו) בדבר שיש בו מרק שכ' ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי, ומהו שיעור זה.
תשובה: טעם הרמ"א משום שסובר לדינא כהרמב"ם והרשב"א דאין בשול אחר בשול גם בלח אבל מחמירין כשנצטנן לגמרי. ושיעור החמימות שצריך להיות בלח להרמ"א הוא שראוי לאכול לאלו שרוצין לאכול חמין כדכתב בש"ע הגר"ז ס"ט.
ומה שהביא כתר"ה מאג"ט ס"ק י"ד דכשראוי עדיין לקצת בני אדם לאכול מחמת חמימותו כבר יצאנו מחשש איסור דאורייתא ובדרבנן סמכינן על הפוסקים דלא מחלקין בין לח ויבש, לא מובן כלל דבלא נתבשל מתחלה אלא פחות מיד סולדת אף שהוא בחום גדול הראוי לאכילת חמין חייב כשישלים לבשל עד שיהיה יד סולדת. וממילא להסוברים דיש בשול אחר בשול בלח כשנצטנן חייב אף אם נצטנן קצת שנעשה פחות מיד סולדת אף שהוא עדיין חם טובא כראוי ועוד יותר מאכילת בנ"א חמין חייב, וא"כ איך כתב דבראוי לאכול מחמת חמימותו לקצת בנ"א הוא רק בשול מדרבנן וצ"ע בכוונתו.
ג מהו שיעור החום שיש לחוש בו לחומרא ליד סולדת בו, ובאיזה שיעור הוי ודאי יד סולדת בו.
תשובה: מהראוי להחמיר כמדומני בשיעור ק"י (מ"ג מעלות צלסיוס) הוא כבר חום גדול שיש לחוש ליד סולדת כפי מה שבדקנו בעצמנו. והספק יש לחוש עד ק"ס (ע"א מעלות צ') כי מדת ק"ס הוא ודאי יד סולדת אף לקולא.
ד האם יש לחוש לדעת הח"א דכלי שני מבשל ביד נכוית בו לכ"ע והאם יש לחוש ליד נכוית בו אף בכלי שלישי.
תשובה: לא שייך לידע מנהג בזה משום דמחמירין אנו בכלי שני בכל דבר משום דיש דברים שמתבשלין גם בכלי שני ולא ידוע לנו שלכן החלוק ביד נכוית לא מצוי שיהיה נוגע לנו לדינא. וליד נכוית בכלי שלישי שהוא נוגע לכל הדברים נוהגין שאין מחלקין דבכל כלי שלישי מקילין. אבל אין ללמוד ממנהג זה להקל גם בכלי שני דאפשר אף להח"א ליכא איסור בכלי שלישי אף בנכוית ואולי ליכא כלל מציאות זה.
ה האם מותר ליתן קעטשאפ בשבת על בשר רותח הנמצא בכלי שני, דיש כאן ב' חומרות א' לחוש לדעת מהרש"ל (בש"ך יו"ד סי' צ"ד ס"ק ל' ומ"א סי' שי"ח ס"ק מ"ה) שדבר גוש חם חשב כלי ראשון. ב' לחוש שיש בישול אחר בישול בדבר לח (עי' רמ"א [או"ח] סי' שי"ח סעי' ט"ו).
ועוד אולי הקעטשאפ לא חשיב משקה כיון שהוא עב ביותר.
וכן האם מותר ליתן מלח שלא נתבשל על דבר גוש חם בכלי שני, דהא מדינא אפי' בכ"ר שרי (עי' רמ"א סעי' ט' ומ"ב ס"ק ע"א).
תשובה: נראה לדינא כדעת כתר"ה דרשאין ליתן קעטשאפ על בשר רותח שניתן לכלי שני דאף אם נחמיר גם שתי חומרות הוא בשתי חומרות שהוא ספק ממש כל חומרא שאף שהוא ספק ספיקא אולי יש להחמיר בשבת משום חומרתו. אבל הכא חומרא דיש בשול אחר בשול בדבר לח הוא חומרא בעלמא שגדולי הפוסקים סברי דגם בלח אין בשול אחר בשול וכן הוא הכרעת הרמ"א ונוהגין כן דרק שבנצטנן לגמרי מחמיר. וגם החומרא בדבר גוש שאף בכלי שני הוא עדיין כרותח, הא פליגי הרבה על זה ובתוכם הרמ"א (יו"ד צ"ב ס"ז) אשר הוא עיקר גדול בהוראה והט"ז שם ס"ק י"ד מחמיר רק מצד דוחקא דסכינא שלא שייך כאן בהנחת הקעטשאפ, והח"ס הובא בפ"ת סק"ז מקיל כהרמ"א בהפסד מרובה וכן כתב שהורה כן גם מורו הגאון להקל בדבר גוש בעת הצורך וא"כ גם דין זה אף דהש"ך בסימן ק"ה סק"ח פוסק כמהרש"ל וכן המג"א בס"ק מ"ה אין להחשיבו כספק השקול אלא שכיון שלא ברור להיתר מחמירין, לכן צדק כתר"ה דאין להחמיר שתי החומרות אלו אף באיסורי שבת.
ומה שנסתפקת בקעטשאפ שמא הוא אוכל מחמת שהוא עב אף שנירוק ע"י שפיכה מסתבר שלא תלוי זה בדין אוכל או משקה לגבי טומאה, אלא באם הוא דבר הזב או דבר שהוא חתיכה העומדת ומדובקת יחד אף בלא כלי המעמידן ומדבקן שלכן יש להחשיבו כלח.
ומלח פשיטא שמותר ליתן על בשר חם בכלי שני כדעת כתר"ה דהא לדינא אפילו בכ"ר אינו מתבשל ורק שהוא טוב להחמיר לכן בדבר גוש שהרבה חולקין אין להחמיר אבל על בשר בכלי ראשון טוב להחמיר.
ו האם מותר ליתן חמאה על דבר גוש חם בכלי שני.
תשובה: הנה חמאה במדינה זו שנעשה מחלב שמבשלין תחלה שנקרא פעסטערייזער [פיסטור] אם היה במדת יד סולדת הרי נעשה החמאה מחלב מבושל ומכיון שנקרש הוא כדבר יבש שאין בו משום בשול שוב, כמפורש במג"א סק"מ לענין שומן שנקרש דנעשה עתה יבש ואין בו שוב משום בשול ואף שנמוח ונעשה לח לא איכפת לן כדפי' בלבו"ש וכן הוא במ"ב ס"ק ק', וממש כן הוא החמאה במדינה זו. אבל אם הוא פחות מיד סולדת יש לאסור דהא לא נתבשל מעולם, ומכיון שכפי הנשמע איכא מי שהחום הוא מדת ק"ס או מדת קס"ח, הנה לפ"מ שבדקנו בעצמנו מדת ק"ס הוא ודאי יד סולדת ומותר (עי' לעיל ס"ק ג') ואם נמצא גם פחות מק"ס הוא ספק.
ז אוכל שרובו יבש ומיעוטו לח האם יש להחמיר שיש בו בישול אחר בישול אם נצטנן לגמרי.
תשובה: הנה לא מובן חלוק בין רוב לח למיעוט לח מאחר דמיעוט הלח יתבשל כשהוא צונן, אשר על כן הוא הכרח לפרש כמשמעות הפמ"ג בסימן רנ"ג במשב"ז סקי"ג דברוב הוא מצטמק ויפה לו ובמיעוט הוא מצטמק ורע לו, שלכן יש לאסור כיון דרבים פליגי על הרמ"א [או"ח] סימן שי"ח סעיף ד' דכ' דדווקא במצטמק ויפה לו יש בישול אחר בישול.
אבל בא"א רנ"ג ס"ק מ"א במערה מים מכלי ראשון על טיי וקאווע [תה וקפה] שעירו עליהם מערב שבת שכבר נתבשלו ליבש אין בו בשול אחר בשול ואף שנשאר קצת מים קרים הולכין אחר הרוב, הרי סובר דגם מצד לח ויבש הולכין אחר הרוב, ובסימן רנ"ט במש"ס סק"ג כתב להוכיח מכ"ש דהולכין אחר הרוב בדבר לח ויבש, שגם לענין מצטמק ויפה לו ומצטמק ורע לו כשהן יחד בקדרה הולכין אחר הרוב, שא"כ אינו כהמשמעות בפמ"ג דלעיל ומתיר במיעוט לח, ואולי הוא מטעם דמעצם הדין גם בלח אין בשול אחר בשול, שלכן אין דין זה ברור ומהראוי להחמיר. ובשעת הדחק הגדול אולי יש להתיר.
ח באם יש לחוש למה שהביא המ"א (שי"ח ס"ק מ"ב) בשם הכל בו דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדרה מבושלת כ"ז שהיא על האש. והוצאת אוכלים בכף מתחתית הקדרה האם נחשב כהגסה.
תשובה: הגסה בנתבשל כל צרכו כשאינה על האש ליכא איסור כלל וכדאיתא בבאור הלכה בסימן שי"ח בסעיף י"ח ובמ"ב ס"ק קי"ז ובשעה"צ אות קמ"ח, אבל בעודה על האש איכא איסור מדרבנן כדכתב הטעם בתפא"ש על הרא"ש פ' כירה סימן י"א דשמא יטעה ויראה לו שהיא מבושלת כל צרכה ויבא לחיוב סקילה, ומשמע דהוא עלול לטעות בזה כשהוא על האש ואיכא קצת ספק והמדרבנן שכתב הוא משום דמדאורייתא היה שייך למיזל בתר רובא שאין טועין. דלכן כתב שאסרו מדרבנן גם להכניס הכף מחשש הגסה ולא הויא גזירה לגזירה מאחר דאיכא עכ"פ קצת ספק, אבל לאחר שהוסר מן האש משמע דליכא למיטעי דלכן ליכא אף בהגסה ממש איסור, אבל עכ"פ משמע שמעלה היא להחמיר להגיס ממש אף כשהורידוהו מן האש, וזהו שכתב במ"ב ס"ק קי"ז והרוצה להחמיר יחמיר בהגסה ממש כוונתו שאין בזה משום יוהרא, אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל, כוונתו דאין בזה שום מעלה.
ולהוציא בכף מתחתית הקדרה מאחר שלדינא ליכא איסור כשהורידו מן האש אף להגיס ורק מעלה בעלמא אין להחמיר אף למעלה אף בהוצאת כף כזה.
ט כשהקדרה כבדה וקשה להסירה מן האש האם מותר להוציא בכף במבושל כל צרכו.
תשובה: אם הקדרה כבדה אם הוא על האש שאיכא איסור מדרבנן אסור אפילו להוציא בכף, ול"ד להא שכתב המ"א בס"ק מ"ד דנהגו היתר במיני קטניות שמוציאין אותן בכף אף שהוא סובר דאיכא איסור גם אחר שהורידו מן האש, דמ"מ כשהוא על האש דאיכא טעם לאסור כדכתב התפא"ש ואיכא גם דעת הכל בו שהוא אסור מדאורייתא אף שלא מובן הדבר, ואיכא קצת טעם לע"ד דאף שהקדרה הוא מבושל כל צרכו, סובר שאירע הרבה פעמים שאיכא קרטין דלא נתבשלו כל צרכן אף שהן ראוין לאכול דהוא אגב רובא דרובא מהקדרה שהוא מבושל כל צרכו, והגסה שמערב כשהוא על האש עושה שיתבשל גם הם, לכן חמור ויש לאסור אף בקדרה כבדה, אבל כשסלקן מן האש אין להחמיר בקדרה כבדה כבמג"א.
י האם מותר לכסות בשבת קדרה שנתבשלה כ"צ, דמשמע משו"ע הגר"ז סי' רנ"ד ס"ד דשרי, ונחלקו האחרונים בזה.
תשובה: שימת כסוי על הקדרה שהמאירי (שבת ע"ג) כתב שחייב הוא כסוי על קדרה פתוחה ממש מלמעלה, והכסוי שנזכר בש"ע הגר"ז סימן רנ"ד סעיף ד' הוא הכסוי על הכסוי דהקדרה בהטמנה שחיוב ודאי ליכא שלא ברור אם מתבשל בזה, אבל מ"מ אוסר בלא נתבשלו כל צרכן מחשש בעלמא אף שהמג"א בסימן רנ"ז ס"ק י"ג מתיר בדבר שאינו מוסיף הבל, דאולי סובר כהחולקים עליו שהביא בבאור הלכה סימן רנ"ז ד"ה גורם מטעם נכון עיי"ש, אבל ראיתי שהגר"ז בסימן רנ"ז סעיף ח' בסופו סובר כהמג"א ולכן צריך לומר דהוא בשביל הפירות שלא נתבשלו כל צרכן שהניחם אצל קדרה חמה המכוסה בגדים דלגבייהו הוא כקדרה ע"ג גחלים וצ"ע עדיין, עכ"פ הוא ענין כסוי אחר. ולדינא מאחר שמבושלת כל צרכה הא ליכא איסור בשול והכל בו מסתבר שמחייב רק בהגסה מהטעם שכתבתי בשביל הקרטין שלא שייך זה בשימת כסוי אף על קדרה פתוחה ממש, וגם לדינא הגסה על האש הא הוא רק מדרבנן והיה לן להתיר, אבל לטעם התפא"ש שהחמירו בהגסה בעודו על האש משום שאפשר לטעות יש לאסור גם בכאן בכסוי דעל קדרה פתוחה ולא בהטמנה.
יא מה טעם מרן שליט"א במה ששמעתי ממנו לחלק לעניין הגסה בקדרה המונחת ע"ג הבלעך [הפח המכסה את הכיריים] שאם הוא ע"ג האש ממש אסור, ואם אינו ע"ג האש אף שיד סולדת בו מותר.
תשובה: הטעם פשוט לפי טעם התפא"ש (עיין לעיל ס"ק ח' וט') שעל האש יש לטעות וכשהורידו מן האש והיד סולדת אין לטעות, ולכן גם על הבלעך במקום שהקדרה אינה על האש אלא רק יד סולדת דתחלת הבשול לא היה מתבשל שם אין לטעות. ואף אם יש מקום לחלק אין יכולין להחמיר בשביל חשש טעות יותר ממה שמצינו. ואם מקצת על האש ואף בסמוך ממש להאש יש להחמיר.
יב האם מותר להחזיר דבר המבושל הנמצא ע"ג הבלעך שלא ע"ג האש, למקום שהוא ממש ע"ג האש.
תשובה: מכיון שהוא על הבלעך שעל התנור לא נחשב חזרה ואם הוא עדיין חם שליכא דין בשול אחר בשול מותר להעמידה גם ע"ג מקום שע"ג האש.
יג האם מותר להוסיף מים שנתבשלו ליד סולדת בו, ואח"כ נצטננו קצת לפחות מיד סולדת בו, לתבשיל שמקדיח כשמסירו מהבלעך מע"ג האש למקום על הבלעך שהיד סולדת בו, ומגיסו שם, ואח"כ מחזירו ע"ג האש.
תשובה: יש להקל במים חמים שהיו מבושלים אך שנצטננו מעט שהוא פחות מיד סולדת באופן שהרמ"א [או"ח] סי' שי"ח סעי' ט"ו הכריע שאין בזה משום בשול אחר בשול.
יד קדרה ובה מים העומדת ע"ג האש האם מותר להוציא ממנה בכף כדכ' האבני נזר או"ח ס"ס נ"ט בשם הר"י מקוטנא דבמים לבד אין משום מגיס, וכן אם נותרו בכף מעט מים האם מותר להחזירם לקדרה דלא נצטננו לגמרי וגם משום חזרה ליכא דעודם בידו ודעתו להחזירם.
תשובה: סברת האבני נזר בשם הרה"ג מקוטנא נכונה דבין למה שכתבתי להכל בו (לעיל ס"ק ט') משום דאיכא קרטין שלא מתבשלים ובין לטעם התפא"ש שיש מקום לטעות ליכא במים אם כבר נרתחו ממש, דאם רק יד סולדת איכא למטעי טובא אבל כשהעלה רתיחות ליכא שוב למטעי. אבל מצוי שבכף מצטנן בזמן קצר וצריך לראות שעדיין הוא חם שיעור שראוי להרוצים חמין שאז ליכא משום מבשל ומותר להחזירו אף שהוא על האש כיון שליכא איסור הגסה מזה.
טו הנה עלי הטיי [עלי התה] אינם מבושלים בעשייתם אלא רק מיובשים בחום. האם מותר להכין טיי בכלי שלישי בשבת.
תשובה: לע"ד לא נראה כלל לומר דאיכא דברים שמתבשלים בכלי שלישי. דלא מצינו אלא שבכלי שני יש דברים המתבשלין וממילא מאחר שאין אנו יודעין יש לאסור כל דבר, ובכלי שלישי לא מצינו, ומש"כ בעה"ש סימן שי"ח סעיף כ"ח דעינינו רואות שֶטֵיי מתבשל גם בכלי שלישי לא מובן זה ומה שרואין אנו בעינינו שמתאדמין המים זה אינו ענין בשול דאף בקרים ממש מתאדמין במשך זמן וכ"ש בחמין כשאין היד סולדת ולא זהו ענין בשול, הגע עצמך דמה שעינינו רואות אינו כלום דהא מלח רואין אנו שבחם קצת מרגישין טעם המלח כמו בשמו אותו בחמין שהיד סולדת ומ"מ הלכה כר"נ (שבת מ"ב ע"ב) דאפילו ראשון לא בשלה ואף לר' יוסף לא בשלה אלא בכלי ראשון אף שאין אנו מרגישין שום חלוק בטעם בין מלח בכלי ראשון ובין בכלי שני ואף לל"ק דאביי דתר"ח דבכלי שני נמי בשלה משמע דהוא דוקא בכ"ש ולא בפחות, אלמא דבשול הוא ענין אחר דהוא תועלת שאיכא במלח ע"י הבשול יותר מהרגשת טעם מלוח שזה איכא אף בצונן גמור דמלח שאינו מבושל נמי נותן טעם מלח כידוע ממליחת בשר והמליחה עצמה בצונן הא עושה לענין איסור והיתר כמבושל, ומ"מ אין בזה תועלת הבשול ואמדו חז"ל שהוא דוקא בחום גדול מאד עד שלהלכה הוא דוקא כבשרא דתורא. וכן הוא בעלי הטיי שמה שנצבע המים בחום קטן אינו ענין בשול, שלכן אפשר שהוא מקושי הבשול וא"כ אין לנו לומר מעצמנו כלום אלא מקבלה וממילא הוא ככל סתם דברים דהוא בכלי שני ספק ובכלי שלישי יש להתיר.
טז בעשיית קפה נמס (איסטענט קאפע) מבשלים את הקפה ואח"כ מיבשים אותו באויר חם ביותר. האם משום זה יש להחשיבו כמבושל כל צורכו, או שמא משום שאין טעמו כשנימוח בקרים דומה לטעמו כשנימוח בחמין י"ל שהוא כמש"נ בערה"ש סי' שי"ח סכ"ח גבי טיי שאף אם מבשלין אותו אין הבישול לבשלו אלא רק לעשותו פירא כדי שיהי' ראוי לבשלו, ומשום כך שייך בו בישול.
תשובה: פשוט שאם האמת שקפה נמס נתבשל במים אחר שקלו גרעיני הקפה הוא דבר מבושל אם בשלו כל צרכו. ומסתבר שהוא אמת מדנמוח הקפה ונמס לגמרי וגם החום של שמונה מאות שבשביל זה ניתבש כל כך שנעשה אבק הוא ג"כ בשול, וממילא אין בשול אחר בשול דהא יבש הוא, ומה שמרגישים טעם אחר בקפה שנמוח במים קרים מקפה שנמוח במים רותחים אינו כלום כדהוכחתי ממלח (לעיל ט"ו), מה שנסתפקת ע"פ מש"כ בעה"ש בסעיף כ"ח דאפילו אם האמת דנתבשל הטיי הוא רק בשול לעשותו פירא, לא מובן כוונתו דאם אך היה בהטיי מעשה בשול ממש ודאי הוא בשול אף שהיה לעשות פירא, ואולי כוונתו שחזינן מזה שעלי הטיי לא סגי להו בבשול ההוא אלא הועיל בשול הראשון שמעתה יוכלו לבשל גם בבשול הזה שכל אחד עושה בביתו, וכתורמוס (שבת ע"ד) שמבשלין אותו ז' פעמים שלא נחשב מבושל כל צרכו עד שיתבשל כל מה שצריך, וזה ליכא בהקפה שנתבשל לגמרי. ומה שהביא השע"ת (שי"ח ס"ק כ') ממח"ב בשם זרע אמת שאסור לערות מכלי ראשון על צוקער [סוכר] אף שמבשלין אותו אינו מטעם דאין הדרך לאכול בעיניה שמה בכך וגם ודאי הדרך גם לאכול בעיניה לתינוקות וגם לגדולים, רק שהוא מחמת שאין רוצים לאכול דבר מתוק הרבה דגם דבש אין אוכלין הרבה כדאיתא בקראי וכ"ש צוקער שעוד יותר מתוק, וא"כ בהכרח הוא מטעם אחר אולי נסתפק דשמא אינו מבושל או מחמת שלא ידוע לאינשי, וקפה נמס ידוע להאינשי שהוא מבושל, וגם כמדומני שנוהגין להיתר בצוקער כהפמ"א שמביא שע"ת שם. וכן משמע ממ"ב ס"ק ע"א.
איברא דאני מחמיר לעצמי בין בקפה נמס ובין בצוקער ליתן בכלי שלישי אבל לדינא אין להחמיר.
יז האם מותר לתת מלח שאינו מבושל בכלי שלישי.
תשובה: לע"ד הא כתבתי לעיל ס"ק ט"ו דבכלי שלישי לא מצינו שאיכא דברים שמתבשלין, ובמלח הא מפורש בגמ' להלישנא דאמר אביי תני ר' חייא מלח לחומרא דבכלי שני נמי בשלה וא"כ ודאי לא שייך להחמיר מכלי שלישי ובפרט שהעיקר לדינא דמלח מותר אף בכלי ראשון.
יח האם מותר ליתן בצלים או לימונים בכלי שני כתבלין.
תשובה: בצלים מפורש בעה"ש סעיף מ"ד דהוא כתבלין שמותר בכלי שני, והט"ז ס"ק י"ד אוסר בבצלים אבל ראייתו ממה שמתמתקין ממרירותם אינה ראיה כדכתב בעה"ש שהוא מפני הרוטב והשומן ולמה שכתבתי לעיל ס"ק ט"ו בכלל אין ראיה מזה. אך אולי אין בצלים בכלל תבלין דהא חייבין במעשרות ועיין בתוס' נדה דף נ' ע"א ד"ה כל שחייב דשומין ובצלים הוא נמי תבלין ואף שראויין לאכילה בפני עצמן ולכן חייבים במעשר עבידן נמי לטעמא, וג"כ אפשר שתבלין דמתני' דשבת איירי כשהוא תבלין לטעמא לבד ולא בצלים ושומים הראוין לאכילה ולכן יש להחמיר כהט"ז אבל לא מטעמיה, אלא משום דיש דברים שמתבשלין בכלי שני ולא ידוע לנו, אבל בכלי שלישי מותר. ולימונים יש לאסור בכלי שני ומותר בכלי שלישי.
ועל קאפע [קפה] אינו מבושל וכן קאקאו שאין נאכלין והוא רק לתבלין לכאורה הם ודאי בכלל סתם תבלין וא"כ מפורש במתני' שבכלי שני אינם מתבשלין ומותר ליתן לכתחלה, ותמוה על מה שעה"ש מחמיר בכלי שני וגם בכלי שלישי לדעתו, וכן משמע ממ"ב ס"ק ל"ט שאוסר גם קאווי [קפה] שהוא קפה בכלי שני מטעם דיש דברים המתבשלים בכלי שני הא בתבלין מפורש שאין מתבשלין בכלי שני. בשלמא בעלי טיי אפשר לא נחשבו בכלל תבלין דהם לא ניתנו לטעמא אלא למראה ואינם בכלל תבלין שבמתני' ושייך לאיסתפוקי בהו אבל קפה וקאקאו שהן תבלין בודאי הרי הם בכלל תבלין שבמתני' וליכא ספק וצ"ע. ולמעשה צריך עכ"פ להחמיר בכלי שני ומותר בכלי שלישי.
יט האם מותר לערות מים מכ"ר לכלי שנותרו בו טיפי מים שנתבשלו ונצטננו.
תשובה: הנה יש חלוק בין טפות מים שלא מיתוסף בזה שום הנאה אף לא בכמות שאף במים קרים שהוא בשול דאורייתא אין בזה איסור להערוך והרבה פוסקים דפסיק רישא דלא ניחא לו שרי אף לכתחלה, ובטפות מים שהוא פחות מכשיעור אפשר אין להחמיר, אבל מ"מ כתבתי באג"מ ח"א ס"ס צ"ג שיש לאסור. שלכן בהיו מים רותחין שנצטננו שמעצם הדין אין בשול אחר בשול דכן סוברין רוב הפוסקים ודאי לא שייך להחמיר בהטפות. ואם יש מים הרבה מבושלים שנצטננו יש לאסור לערות עלייהו הרבה מים רותחין באופן שגם המים הצוננין יעשו רותחין כיון דהוא פסיק רישא דניחא לו.
כ אם עירו מים מכ"ר לכלי שיש בו טיפי מים קרים שלא נתבשלו קודם האם מותר בדיעבד דכ' התפא"י (כלכלת שבת סוף הל' חמום) דהמים שנתבשלו אינם בטלים.
תשובה: ובהדיחו כוס במים שלא נתבשלו כלל שנשארו טפות שכתבתי שיש לאסור פשוט שמותר מאחר דאינו איסור ברור כדלעיל, וסברת התפא"י דלא בטל בס' הוא בהיו הרבה מים שאיכא הנאה מהם ע"י ריבוי הכמות שהוא נאסר לא הותר ע"י בטול ברוב מטעם יש לו מתירין.
כא אי' במ"ב ססי' שי"ח בשם ס' תוספות ירושלים בסי' רנ"ג דמוליאר שאינו גרוף אין שותין ממנו בשבת מפני שהוא עשוי פרקים מתיירא שמא יתאכל פירוקו והוא מוסיף מים, וכ' שלכן סאמאוואר [מיחם] אסור ליטול ממנו מים בשבת כשאינו גרוף מן הגחלים. שמעתי ממרן שליט"א שבדוד מים חשמלי שלנו מותר ורציתי לדעת טעמו.
תשובה: פשוט משום שליכא חשש זה בשלנו.
כב דוד חמום מים חשמלי שא"א להגביר חומו האם צריך בלעך בשבת לשהיה.
תשובה: אם עומד שלא על התנור לא שייך להצריך בלעך ואם העמידוהו על התנור אף אם מצדו אין צורך צריך בלעך שלא לשנות משאר כלים אך לא מובן מדוע יעמידוהו על התנור.
כג דוד חמום מים חשמלי שא"א להגביר חומו האם מותר לתת בו מים קרים ולחברו לחשמל סמוך לשבת כיוון שאין לחוש שמא יחתה, או שמ"מ יש לחוש שע"י הוצאת חלק מהמים יקרב את בישול השאר.
תשובה: מסתבר שיש לאסור אם לא יכול להיות רותחין קודם השקיעה.
כד מהו שיעור מאכל בן דרוסאי גבי מים, דהנה בשו"ע הגרש"ז סי' רנ"ד סעי' ד כ' שהוא כדי חצי חמום, וכיצד משערים שיעור זה.
תשובה: הנה לא מובן כל כך מה זה כוונה דחצי חמום ושליש חמום במים להחשיב זה מאכל בן דרוסאי, דאם נמדוד בהמדה שמודדין חמימות בזמננו שנקרא טערמאמעטער [מד חום] הרי שליש החמום כמעט צונן ממש ואף חצי חמום הוא רק חם קצת, וכדי מאכל בן דרוסאי הא הוא מבושל כל כך דלשיטת הרא"ש פרק כירה סימן י"א ליכא שוב איסור בשול, ומוכרחין לומר דיד סולדת הוא שיעור מאכל בן דרוסאי וזהו שליש בשול מדרך חשיבות אינשי להחשיב למים מים מבושלין שהוא דוקא כשיעלו רתיחות הרבה ומ"ד חצי בשול גם למאכל בן דרוסאי צריך יותר מעט מיד סולדת.
כה בתנורי געֶז שלנו כשברז הגעֶז פתוח לגמרי וא"א עוד להגדיל האש האם צריך בלעך לשהיה, דמוכח דלשמא יכבה לא חיישינן גבי מבושל וגבי בשר גדי ועוף.
תשובה: יש להצריך בלעך גם כשפתוח הגעֶז לגמרי חדא דאף אם ליכא שום חשש צריך מטעם לא פלוג. ועוד דאף שלכבות אש של עצים שצריך לזה מים לא גזרו אבל לכבות אש הגעֶז שהוא בקל יש לחוש, עיין בתוס' ביצה דף ג' ע"א ד"ה גזרה כה"ג. ואף אם נימא דליכא כבוי כלל בגעֶז, ומ"מ איכא למיחש שמא יקטין הגעֶז ואח"כ יחתה, שלכן יש להצריך בלעך בכל אופן.
כו מה דין תנורים שלנו לשהות בתוכם, די"ל דדינם ככירה א' מדכ' המאירי בשבת ל"ו ע"ב דהיכן דהאויר שולט הוי ככירה, וב' יש בהם טערמוסטאַט שאינו מניח להם להתחמם ביותר.
תשובה: סברת כתר"ה נכונה שיש גם בתוכם דין כירה, שמותר לשהות ולא להחזיר.
כז האם תועיל קופסא של ד' דפנות בתוך תנור שלנו כבלעך ע"ג התנור כדי שיהיה מותר להחזיר לתוכו בשבת.
תשובה: בלעך כקופסא שעשוי מד' דפנות מסתבר שמותר גם להחזיר כדעת כתר"ה.
כח תנורים שיש בהם טערמוסטאט האם מותר לפתוח דלת התנור בשבת, כשהאש אינה דולקת, דנראה שאינו פסיק רישא כיוון שאפשר לפתוח דלת התנור והאש לא תדלק, וא"כ הוי דבר שאינו מתכוין.
תשובה: כפי הנראה אין בזה פסיק רישא והוא דבר שאין מתכוין ואין לאסור.
כט אם שכח להניח הבלעך בע"ש, או שנפל, האם מותר לשומו בשבת דנראה דכן מוכח מסי' רנ"ג ס"ג, כשאין לחשוש שמתכת הבלעך תיעשה גחלת (כדכ' מרן שליט"א באג"מ או"ח ח"א סי' צ"ג ד"ה ומה שכתבת).
תשובה: מותר כראיית כתר"ה מסעיף ג', ואש של הגעֶז הוא קטן לגבי החשש להעשות גחלת, דהרי חזינן שלא נעשה גחלת בכל שבת אף שהוא יותר ממעת לעת, שלכן אין לחוש לאסור בשביל זה.
ל אם נפל הבלעך בשבת האם מותר להחזיר בלעדיו כדאי' ל"ז ע"א קטמה ונתלבתה וכו' ומחזירין לה, וגם מה טעם הדין הא סו"ס מיחזי כמבשל.
תשובה: מסתבר דבקטמה אף שנתלבתה איכא קצת היכר איך שקטמה דאף דמתחלה לא סגי בלא כיסה כל הגחלים כיון שקטם כולה והובערו הגחלים המקוטמים לא נאסר כיון שגילה דעתו דלא בעי לגחלים, אבל כשהוסר האפר שקטם בהן שלא ניכר כלל גילוי דעתו דמתחילה, לא מסתבר להתיר. ולכן בנפל הבלעך אם כולו אין להתיר ואם מקצתו יש להתיר.
לא כ' המ"א בסי' רנ"ג ס"ק ל"ו דגם באוכל יבש בעינן שיהא חם קצת כדי שיהא מותר להחזירו והגר"א חולק עליו בזה, מה דעת מרן שליט"א למעשה.
תשובה: יש להחמיר כהמג"א דבצונן אפילו דבר יבש אסור להחזיר ורק בחם קצת מותר ביבש להחזיר והשיעור שיהיה ראוי לאכול מחמת חמימותו.
לב היכן מותר להניח על הבלעך בשבת דבר יבש המבושל כל צרכו והוא צונן לגמרי.
תשובה: דוקא על מקום שא"א לבא לידי יד סולדת אפילו כשיהיו שם כל היום מותר אבל על מקום שאם יהיו שם זמן גדול יהיה היד סולדת אסור דבנצטנן לגמרי אסור חזרה אף ביבש כהמג"א ס"ק ל"ו. ובבתי מלון (האטעלן) אין להתיר כלל אפילו לאנשים הכשרים.
לג הניח הקדרה ע"ג קרקע ועדיין הוא אוחז בה בבית יד האם מותר להחזירה, דבפיהמ"ש כ' הרמב"ם דמותר להחזיר בתנאי שלא תונח הקדירה על דבר אלא שתהי' באויר וכו'.
תשובה: יש להקל, דמדאפיק (גמ' ל"ח ע"ב ושו"ע [או"ח] רנ"ג סעי' ב') בלשון הניחה ולא בלשון העמידה ע"ג קרקע משמע שהניחה ממש לבדה ולא אחוז בה כלל, וברמב"ם פ"ג משבת ה"י לא הזכיר שתהיה באויר, משמע שאף הרמב"ם מתיר.
לד האם מותר לחמם ע"ג הרדיאטור קדרה שנתבשלה, והיא עדיין חמה קצת, גם בלא הפסק קדרה, כיון שאין דרך בישול בכך.
תשובה: להעמיד קדרה שהיא חמה קצת כשיעור שראוי לאוכלו מחמת חמימותו מותר על הראדיאטור.
לה האם מותר לחמם קדרה שנתבשלה והיא חמה קצת ע"ג מכשירים שנועדו לחימום ולא לבישול, כפלטה חשמלית (האט פלייט והאט טריי) או שולחן מחומם באדים (סטים טייבל), גם בלא הפסק קדרה, דאין דרך בישול בכך.
תשובה: על פלטה חשמלית אם א"א להתבשל שם אז מותר להעמיד קדרה חמה אם אין שם אלא מדה אחת להחום ואם יש שתי מדות אסור, והוא שלא יהיה באופן הטמנה שאז יהיה הטמנה בדבר המוסיף הבל שאסור. ועל שולחן המחומם באדים כמדומה שאפשר להתבשל שם וא"כ הוא ממילא דרך בישול אך אף אם א"א להתבשל שם כמדומה שהוא בדרך הטמנה ואז אסור, ואם אינו דרך הטמנה כגון שאינה מכוסה כולה מותר.
לו מדברי הב"י בסי' שי"ח ד"ה מותר ליתן קיתון משמע שלדעת הר"י מקום שהיד סולדת היינו שיד האדם סולדת במקום זה, וכ' שדעת הרא"ש שאסור דוקא אם הקדרה עשויה להגיע לחום שיד סולדת בו, וכדעת הרא"ש כ' במ"ב סי' רנ"ג ס"ק ס"ח. מה דעת מרן שליט"א בזה.
תשובה: מקום שהיד סולדת הוא מקום שע"י החום תהיה מה שבקדרה יד סולדת כמפורש במ"ב, ולא משמע מהב"י שהר"י פליג ע"ז וסובר דתלוי בחום המקום אלא כתב דאף דמפשט לשון הר"י היה נראה כן הדבר ברור כהרא"ש, שלכן צריך לומר גם שכוונת הר"י כן.
לז האם דין חזרה דווקא ע"ג מקום שאין יד סולדת בו אמור גם לגבי אוכל יבש.
תשובה: מאחר שכבר נתבשל תלוי גם דבר יבש בחימום דאין חילוק בין האינשי לאכילה דהא גם צונן לגמרי כבר הוא ראוי לאכילה לכל ורק שרוצים לאכול חם א"כ תלוי בחמום.
לח תבשיל מבושל כ"צ שהי' מונח ע"ג הבלעך וכבתה האש בשבת ונצטנן אלא שעדיין חם קצת, האם מותר להחזירו לכירה אחרת גרופה וקטומה, וגם האם יש חילוק בין כבתה האש בשבת לכבתה קודם השבת.
תשובה: יש להתיר דדמי זה כמו שעומדת על בלעך דתנור שהניח במקום רחוק קצת שמותר להעמידה במקום יותר חם כשעדיין היה חם קצת שראוי לאוכלו אבל הוא דוקא כשנכבה מאליו ע"י איזה סבה אבל אם כבו בכוונה בע"ש אסור דהא בטלו בכוונה שהייה ראשונה.
לט כשכבתה אש הגעֶז בשבת האם מותר לסגור את ברז הגעֶז.
תשובה: כל האיסור הוא רק מוקצה דרבנן, וגם איכא חשש סכנה ועכ"פ צער גדול שיצטרכו לצאת מן הבית ולכן מותר, אך אם אפשר בקל ע"י שינוי יש לעשות בשינוי.
מ קיי"ל (בסי' שמ"ב) שאמירה לגוי בבין השמשות שרי במקום מצוה. עד כמה זמן אחרי השקיעה אפשר לומר לנכרי להדליק אש שנכבתה תחת הקדרה לצורך סעודת שבת.
תשובה: אף שכיון שהוא איסור דרבנן יש להקל כשיטת ר"ת מ"מ במקומנו לא ידוע בברור דאפשר גם לר"ת הוא רק ארבעים מינוט [דקות] אחר שקיעה דלכן אין להקל לומר לנכרי שידליק האש אלא רק עד חצי שעה אחר השקיעה.
מא האם מותר לקחת בשבת תבשיל מבושל כ"צ, ועדיין חם קצת, מתוך תנור שלנו שכבה ולתתו ע"ג הבלעך, דאולי דומה למתוכה לעל גבה.
תשובה: תנור שכבה אין תוכו חשוב כתוכה שבתנור דתנור קר הוא כמקום אחר ורק אם חומו גדול דיד סולדת בו מותר להוציא ולהניח על הבלעך.
מב האם יש ע"ב הבלעך מקום שדינו כמו נגד המדורה דסי' שי"ח סט"ו שמותר להניח שם דבר יבש מבושל כ"צ.
תשובה: מדורה שאני שהוא רק כסמיכה כדאיתא במג"א ס"ק ל"ח מהרא"ש והיכרא איכא מחמת שהצריכו להתרחק קצת, ובתנורים שלנו לא שייך זה והוא בדין חזרה.
[בורר] (א) אוכל ומשקה המעורבין ביחד האם מותר להחזיק כסוי הכלי ולהריק המשקה כדי לאכול האוכל לאלתר דאולי הוי כמין אחד שהתיר הרמ"א בראוי לאכילה ([או"ח] סי' שי"ט ס"ג). ועוד האם מותר לסנן במשמרת כיון שרוב בני אדם אינם מקפידים על זה (כט"ז סי' שי"ט ס"ק ו' בשם הר"ן).
תשובה: הנה מאכל עם משקה אף שהוא מאותו המין הוא כב' מינים דהא גם בשר צלי ומבושל הם שני מינים וכ"ש אוכל ומשקה, אבל פשוט שאם מניח מעט מהמרק אין זה בורר מאחר דעדיין אוכל ומשקה מעורבין אך מסיר את רבוי המרק אין זה בורר, ורשאין להחזיק כסוי הכלי על הכלי ולהניח פתח קטן להסיר את רבוי המרק אבל לא כל המרק. וכן כשרוצה דוקא בהמרק יעשה באופן שאפשר שיפלו משם גם מהאוכל אך לא בריבוי שזה יש להתיר.
וממילא לפ"מ שכתבתי דאוכלין ומשקין הם שני מינים לכן כשאחד מקפיד לאכול דוקא או לשתות דוקא לא שייך בטלה דעתו ואסור במשמרת, ואף לא במשמרת אסור כשיסתנן כולו כדלעיל.
ב הנה בספר שביתת השבת הוכיח מפי' הר"ח בדף ק"ט ע"א גבי שריקא טויא דהם מים של מימי אבטיחים שמסננין במשמרת ושותין אותן לבדן, דברוטב ירקות וכדומה הראוי לרוב בני אדם מותר לסנן.
תשובה: לע"ד נראה כדלעיל דאחד הרוצה דוקא בהאוכל ולא בהרוטב או להיפוך הוא בורר כשמסנן ואין בזה בטלה דעתו ורק להסיר הריבוי מותר, ושריקא טויא לפי' הר"ח שהם מים שמסננים ממעי אבטיח ושותים לרפואה שמותר כיון דמיתכיל הכי לאו מידי קעביד, הנה התוס' בדף ק"ט ד"ה שריקא לא גרסי בפירוש הר"ח תיבות ושותין אותן לבדן והוא משום דהרפואה היא אף באכילת המעי אבטיח ביחד בלא סינון אך אינו רוצה לאכול מהאבטיח הרבה רק מה שצריך לרפואה שלכן הוא רק ממעט המאכל לאכול ממנו לרפואה רק את המים, ונמצא שאין קפידתו משום שאינו רוצה אלא בשתיה ולא באכילה אלא שהוא רק למעט, דהא נמצא אף לדידיה הוא מין אחד שלכן מותר אף שע"י משמרת אפשר שיצאו כל המים כיון דאינו משום שאינו רוצה בהאוכל שבו יש לאסור במקפיד להוציא כל המים.
ג האם מותר לסנן חתיכות קטנות של תפוח זהב מן המיץ, וגם גרעינים קטנים (שנראה שנאכלים ע"י הדחק) לסנן בסודר.
תשובה: זה יש להתיר כשאינו איסטניס מספק של הפמ"ג במשב"ז ס"ק ו'.
ד האם מותר לזרוק שאריות אוכל לקערת המטבח (סינק) שהרי בפי הקערה מונחת מסננת שנועדה להפריד את המים היורדים לביוב מהחתיכות העלולות לסתום את הביוב.
תשובה: להשליך בקערה כל הנשאר מהאוכל איני רואה איסור דמהם לא יצא כלום דרך נקבים הקטנים ומה שיתנו שם מים ויזובו שם הרי מהמים לא נשאר כלום ולא נעשה שום מעשה סינון, עיין במ"ב ס"ק ל"ג דמתיר כה"ג והכא עדיפא, ואיני רואה בזה שום נידון כלל ולא מובן לי מש"כ כתר"ה זה לשאלה.
ו האם יש חילוק בין הסרת הקרום שע"ג החלב שנתבשל, לבין הסרת שומן הצף ע"ג החלב שכשיגיע סמוך לחלב שכ' המ"א בסי' תק"י ס"ק י"ג להניחו.
תשובה: פשוט שלהסיר הקרום מותר דהוא נפרד מהחלב לגמרי, ועדיף מקליפת שומים ובצלים דס"ס שכ"א שהוא גם אוכל, ואינו דומה להסמעטענע [לשמנת] שכתב המ"א שהוא דבר לח שנקפה קצת כמו הזויער מילך [חלב חמוץ, לבן] שתחתיו, והשומן מעט שעל כל חלב הוא לח כמו החלב שתחתיו שודאי כשרוצה לברור גם בסוף הוא בורר, וצריך לשייר מה שסמוך כהמג"א.
ז האם אפשר להתיר להסיר העצמות מהדג כשא"א להסיר הבשר, ע"פ מש"כ הפמ"ג בא"א ס"ס שכ"א דהיכא שא"א בעניין אחר לא חשיב פסולת מאוכל, ולכן כשמכינים הדג לקטנים יהי' מותר לעשות כן. וכן באבטיחים האם יש להתיר להסיר את הגרעינים, ומה הדין באבטיחים צהובים (קאנטעלופ, מלון) שהגרעינים באמצע הפרי.
תשובה: בהכנת דג לקטנים יש להתיר ע"פ הפמ"ג בא"א סימן שכ"א, וגם במ"ב (שם) פסק כן, ולכן כשמכין לקטנים הוא כא"א אבל לגדולים הא אפשר לאכול בפיו ולזרוק מפיו את העצם ואם יארע אופן שא"א שלא ירגיש בלעיסתו יש להתיר אבל סמוך מיד לפה.
ובאבטיחים אם אפשר לו ע"י אכילה ולזרוק מפיו יש לו לעשות כן ואם קשה לפניו זה וכ"ש בא"א לו כלל כמו ליתן לתינוק יכול גם ליטול בידים אלו שאין ניתזין בנענוע היד בכח.
גם אבטיחים צהובים שהזכרת יש לעשות ע"י התזה ואם א"א יכול ליקחם אם אינו יכול ע"י זריקה מפיו כשיאכל, ואם יכול ע"י זריקה מפיו באכילתו יעשה דוקא כן.
ח בס"ס שכ"א אסר המ"א לקלוף תפוחים להניח, והפמ"ג הקשה דהרי הקליפה ראויה לרוב בני אדם, איך יש לנהוג למעשה, וכן איך לנהוג בעור של עוף ודג הראויים לאכילה וקליפת ביצים ועטיפת נקניק וכדומה האם מותר לקלוף להניח.
תשובה: הפמ"ג רק מקשה ולא חולק לדינא וכן פסק במ"ב סימן שכ"א ס"ק פ"ד שאינו מותר אלא לאכול לאלתר ורק בשעה"צ אות צ"ז מביא שהפמ"ג הקשה ע"ז ובעצם לא קשה דכיון דאינו רוצה לאכול הקליפים אלא משליכם כפסולת ליכא מעלה במה שראוין לאכילה כיון דהוא עושה אותם כפסולת ולכן שפיר אוסר המג"א כשאינו לאכול התפוחים תיכף. ובעור של העוף שראוי לאכילה הוא דבר אחד ממש עם הבשר והוא כחותך קצת מחתיכה גדולה של בשר שלא שייך בורר ואף להניח אין לאסור.
ולקלוף ביצים ונייר שע"ג נקניק וכדומה רק לאכול לאלתר מותר.
ט שערות קטנות הנשארות על העוף לדעת הגר"א (פ"א טהרות מ"ב) הוו אוכל, דלדעת התפא"י הוי אוכל ע"י הדחק, וא"כ שרי להוציאן כדי לאכול לאלתר כקליפת שומין ובצלים דס"ס שכ"א. וכן הנוצות הנשארות על העוף לאחר שנתבשל האם יש לחוש בהן לגוזז כשמסירן כדעת כמה אחרונים, והאם מותר להסירם סמוך לאכילה וקליפי שומים.
תשובה: צדקת דמצד בורר יש להתיר לאכול לאלתר.
איברא דגוזז הוא אף לאחר מיתה ואף מעוף דכן הוא בתוספתא רפ"ט משבת, ועיין במחצה"ש סימן תצ"ח ס"ק כ"ד שאף בעוף איכא איסור מריטה אף לאחר שחיטה וכן משמע בתוספתא אף שברמב"ם פ"ט משבת ה"ז לא מבואר בפירוש בעוף אם גם לאחר מיתה חייב. מ"מ לאחר הבשול הוא כמרוטים ועומדים, ובפרט שליכא ענין מלאכה דאין ראוין לשום דבר ומשליכן, ולכן אם אפשר להשליכן מפיו באכילתו הבשר יעשה כן ואם א"א יכול ליטלם קודם אכילתו לאלתר.
י כתבו האחרונים דיש בורר בבגדים, האם אנפילאות מב' צבעים חשובות לב' מינים.
תשובה: ודאי אנפילאות מני מיני צבעונין הם שני מינים כיון דמקפידין על זה איזה ללבש אם מצבע זה או זה, אף של"ד למיני פירות וויינקשיל דהפמ"ג בא"א סי' שי"ט ס"ק ה' דהתם בעצם שתי מינים.
יא האם מותר לברר כפות ומזלגות ע"י שיזרקם קודם על השולחן ויפרדו (כי הא דשבת ע"ד ע"א ושדא קמייהו וברש"י שם).
תשובה: היא עצה טובה.
יב כיצד אפשר לחפש ספר הצריך לו לאחר זמן ומעורב בין ספרים אחרים שאין שמו כתוב מאחריו או שיש שם חושך.
תשובה: כבר אמרתי עצה ליקח כל ספר ופותחו וכשרואה שאינו הספר שצריך יניחהו שמאחר שרשאין לטלטל ספרים ממקום למקום גם בלא צורך שרוצה בהתעסקות בעלמא ולא יאסר בשביל כוונתו שעושה התעסקות זה בשביל למצא הספר שצריך מאחר דהוא מעשה התעסקות אבל לא יעשה באופן שהוא מעשה בורר דהיינו בעוד שהוא עומד יפתח רק מה שאפשר שהוא מעט ויכיר עי"ז שאינו הספר שצריך שזהו מעשה בורר, וכן בבגדים יכול לעשות עצה זו היינו ליקחהו מהקלאזעט דרך התעסקות עד שימצא את הבגד שצריך אבל לא באופן הניכר כוונתו לברור.
יג אי' בהגהות מרדכי ובמאירי (ביצה י"ד ע"ב) דלהניח לאחר שעה הוי כבורר לאוצר וכן הוא בשו"ע הגר"ז ואג"ט האם פחות משעה של ס' מינוט חשיב כבורר לאכול לאלתר.
תשובה: אין שעה זו של שיעור שעה אלא הזמן שהדרך הוא לאשה זו שמסדרת האוכלין להסעודה וקודם לזה אפילו שעה קטנה אסור.
[טוחן] (א) האם מותר לחתוך ירקות דק דק בהאק מעסער לאכול לאלתר דכ' בערה"ש (סי' שכ"א ס"ט) דיש מפקפקין לאסור ודעתו להתיר שהרי זהו ג"כ סכין.
תשובה: מותר כדסובר בערוך השלחן שצדק מאד, אבל מן הראוי להחמיר בלא צורך גדול.
ב האם מותר למעוך ולרסק בננות.
תשובה: הנה פשטות לשון הרמ"א (ס' שכ"א סע' י"ב) במחתך גרוגרות וחרובין לפני זקנים שאוסר בתוספתא הוא דוקא בחותך ומניח אבל לאכלו מיד הכל שרי מטעם דמחתך בסכין אפילו דק דק לאכול לאלתר אינו בשם טחינה אלא בשם חתיכה לאכילה כדכתב המג"א בסימן ש"כ סק"ז ומפורש בפמ"ג בא"א סימן שכ"א ס"ק י"ד שלפני זקנים שתניא שאסור הוא להניח לאחר זמן. ואף שהמ"א כתב בס"ק ט"ו שבש"ג מפקפק על היתר דלאכול מיד וגם שהב"י כתב ליזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת מסיק שבמדינתנו נהגו לחתוך הצנון דק דק מאד סמוך לסעודה, ועל מש"כ המג"א ומשמע דלפני מי שיכול ללועסו כך שרי כתב הפמ"ג נמי דהוא להתיר אף להניח לאחר זמן עיי"ש, וכן פסק בש"ע הרב בסעיף י' ובעה"ש כתב בסעיף י"א ופשוט הוא דקודם אכילה מותר לפני הזקנים עכ"פ הרמ"א וכל הפוסקים אחריו פסקו כהרשב"א והר"ן שלאכול לאלתר מותר וכתבו שכן נהגו אף המג"א שהביא הש"ג שמפקפק בדבר וגם לפני זקנים מותר קודם ולא חשו להלשון לפני זקנים שאסר בתוספתא לומר שהמשמעות הוא כשהן מסובין לאכול, ואף הגר"א בסעי' י"ב סבור כן דהביא מקום לזה שמתיר הרמ"א באם הוא לאכלו מיד מהא דתנן דאין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין בדף קנ"ה פי' בגמ' משום דמטרח באוכלא הא לא"ה מותר והוא משום דלאכילת בהמות לאלתר הוא, ונמצא שהחזון איש בהלכות שבת סימן נ"ז שהמשמעות לשון לפני זקנים סובר דהוא מתפרש שהן מסובין לאכול ופליג מטעם זה ואוסר אף בכדי לאכול לאלתר הוא נגד הרמ"א והמג"א והפמ"ג והגר"א וגם הגר"ז והמ"ב ועה"ש ואף שרוצה לדחוק אליבא דהמג"א, ונגד המנהג להיתר שהעיד המג"א שלכן שיטת החזו"א הוא דעת יחיד וגם נגד המנהג ואין לאסור, אלא שאולי לבעל נפש ראוי להחמיר שלא לעשות דק דק כדכתבו המ"ב ובש"ע הרב אבל לצורך גדול אין להחמיר כיון שהרמ"א אינו חושש לשיטת הש"ג וגם מהפמ"ג והגר"א שאין חוששין ובעה"ש מפורש בס"ט דכל לאותה סעודה אין חשש, לכן לצורך אין להחמיר אפילו לבע"נ.
ולכן לא שייך לאסור ריסוק בננות כדי להאכיל להתינוקות סמוך לאכילתם, אבל בריסוק הבננות נראה שאין לאסור אף לשיטת החזון איש דאין להתיר אף סמוך לאכילה בדק דק כטחינה ממש דענין טחינה הוא כשנעשו פירורין ורסיסין דקין כטחינת קמח וכדומה וזה א"א לעשות ע"י מזלג וכף אלא דנשאר רק חתיכה אחת אך שנעשה רך מאד בלחות הרבה וגם המראה לא נשתנה, והחזו"א בעצמו בד"ה ולהאמור כתב שכעין זה לא הוי טחינה דכתב דמיירי שאינן נפרכין לרסיסים אלא נעשין רכין ואין זה טחינה, וכן מסתבר בפשיטות שלכן לא שייך טחינה כלל בריסוק בננות, ולכן לא מובן מש"כ החזו"א דבשחיקת בננות לפני התינוקות בשבת איכא איסור טחינה, ומה שכתב אחר זה לענין חיוב טוחן אין נפקותא בין דבר יבש שמתפרד לרסיסים נפרדים ובין דבר רטוב שמתדבק בטחינתו לגוש עב שהרי דבלה וגרוגרות שנכתשין מתדבקים לגוש ומ"מ יש בהן משום טוחן, דל"ד כלל דגרוגרות הא הם תאנים יבשים שנטחן לרסיסים אך מפני שיש בהגרוגרות דבר המדביק נדבקים הרסיסים זה לזה ואף אחר שנדבקו ניכרין שהם רסיסים שנדבקו זה לזה לכן הוא טחינה וכן הוא שחיקת הריפות בקדרה לעולם ניכרין שהם דברים מפורדין שנתדבקו. ואינו כן שחיקת בננות שא"א ע"י שחיקה לעשותן רסיסין אלא הוא בכל שחיקה שיהיה לא מתפרדין לפירורין אלא שהוא דבר אחד כמתחלה אלא שנעשה רך מאד בלחות הרבה כידוע וגם בדקנו בעצמנו ששחקנו גרוגרות ושחקנו בננה על ריב אייזין [מגררת] וראינו שהוא כן. ולכן יש להתיר לשחוק בננות לתינוקות סמוך לאכילתן גם במזלג כדרך שהנשים שוחקות להתינוקות.
והנה גם החזו"א מתיר שם בשינוי והשינוי כתב שהוא בקתא דסכינא או קתא דכף ומזלג, ולכאורה כף עצמו והכתא דכף שוין לענין קושי השחיקה וכמדומני שבכף שהוא עגול מתחתיו קשה יותר לשחוק בו מבהקתא ומ"ט מחשיב הקתא לשינוי ואולי משום שהוא שינוי בעצם מלאכות דעושין בכף ולא בקתא עדיף ליה. ולכן למעשה אם אפשר לשחוק שיהיה טוב להתינוקות גם בקתא טוב לעשות כן לצאת גם שיטת החזו"א אבל אם הוא דבר קשה לפניה מותרת לשחוק גם במזלג. [וק"ק להחזו"א דמשמע דאיכא איסור דאורייתא לשחוק בננות כדרך הנשים בחול איך מתיר בשינוי הא מדרבנן אסרו כל מלאכה בשינוי וצע"ק].
ולגבי לישה מסתבר שאין בזה כיון דלא היה כאן נתינת משקה כדרך לישה אלא שהוא דבוק בעלמא ע"י הליחות שבו.
ג האם איסור טחינה בירקות הוא דווקא כשחותך דק דק באורך וברוחב כטחינת קמח או גם כשחותך באורך לבד או ברוחב לבד כמו שעושים בגזר, מלפפונים ועגבניות.
תשובה: לע"ד פשוט שרק לעשות בקנים לעשיית חלתא (ע"ד ע"ב) הוי טוחן בעשיית מקנה אחת שתים או שלש שהכוונה דשתים או שלש לפי עובי הקנה שיש ממנה לעשות לצורך החלתא שצריכה בדקות משום שרק טחינה כזו שייך שם אבל לא באוכלין. דאי לא כן הרי ליכא גבול לזה דיהיה אסור לחתוך ככר לחם לחתיכות קטנות אם לא היה היתר שאין טוחן אחר טוחן ופרי גדול כתפוח לג' וד' חלקים, אלא פשוט שבאוכלין שייך טוחן דוקא דק דק כלשון השו"ע בירק (סי' שכ"א סעי' י"ב).
ד הריב"ש סי' קפ"ד, אסר לגרור גבינה במורג חרוץ בעל פיפיות משום עובדא דחול (ונפסק בשו"ע [או"ח] סי' שכ"א סעי' י') האם מותר לחתוך גבינה או ביצים בכלים המיוחדים לכך, ובכלל מה הכללים של עובדא דחול.
תשובה: לפ"מ שכתבתי ליכא שום איסור דהרי זהו רק חתיכה לחלקים ולא דק דק. ומטעם עובדא דחול לא מובן וכי מה שעושין להקל המלאכה יתחשב עובדא דחול, דגם בשבת יש צורך ורצון להקל, ועובדא דחול שכתב הריב"ש שעושה טחינה דקה כמו שעושין בחול שמותר במלאכה וכן לברור בקינון ותמחוי היא מלאכה כזו שעושין בחול שלא ניכר ע"ז מלאכה עראית אלא קבועה וגם משמע שהריב"ש דחה טעם זה משום דאין דרך לגרוד אלא מה שצריך ואוסר רק מטעם ראשון עיי"ש.
ועובדא דחול הוא כדכתבתי שהמלאכה נעשית עי"ז טובה כמלאכה קבועה דעושין בחול ולא ניכר ענין עשיית עראי שנעשית בלא קפידא כל כך על המלאכה שתעשה יפה. ולקיטת פירות בסי' של"ה ס"ה ודאי זהו המלאכה שעושין בלקיטת פירות להטמינן שמלקטן לסל וקופה וגם מן השדות עושין כן. ולכלי קטן שמונחין גם בשבת להאכילה ודאי מותר. והטעם דעובדא דחול מפורש זה בהברייתא שבת דף קמ"ג.
ולבקע עצים ביו"ט שאסור (ועי' ס' שי"ד במ"ב ס"ק מ"א) בקרדום ובמגרה ומגל פרש"י בביצה דף ל"א דהן כלי אומן ונראה כעושה בו מלאכה עיי"ש, וזהו עובדא דחול דליו"ט יש לו לעשות באופן הניכר שהוא עראי לצורך עתה.
ולכבד הבית במכבדות העשוים מקסמים שמשתברין קסמיהן אף שהוא באופן שלאו פסיק רישא הוא עובדא דחול כדכתב הב"ח סי' של"ז, הוא דעצם הכבוד הוא עובדא דחול שבערב שבת צריך לנקות הבית לכבוד שבת ורק כשנעשה ע"י האכילה שהתינוקות לכלכו הרצפה שמותר מטעם דהו"ל כגרף של רעי שאין לזה צורך אלא בכבוד שאינו מוסיף עוד דברים לכבדם וע"י שישברו הקיסמין הרי יוסיף זה מלאכה שבחול לא איכפת כיון שעי"ז יעשה מלאכה יפה כשיגמור שלכן הוא עובדא דחול דאינו חושש למה שיעשה יותר מלאכה מאחר דתהיה יפה ביותר.
והא דאין מגרדין בכלי העשוי לכך בסימן שכ"ז ס"ג, הא מגרדת הוא כלי לנקות כשהוא מלוכלך כדחזינן שזה אמר רשב"ג שמותר ואיפסק כן. ולנקות עצמו מחוייב כל אדם בע"ש לכבוד שבת ולכן אינו יכול לנקות עצמו במגרדת כשהוא רק מלוכלך מעט אף שבחול לוקח זה אף כשאינו מלוכלך כל כך אסור בשבת שהרי הוא ממש עובדא דחול, אבל לא אסרו כשאירע שנתלכלך אולי משום דלא שכיחא או שהנקוי עדיף.
ורדיית הפת בשכח פת בתנור שלא ירדה אפילו הג' סעודות במרדה אלא בסכין כדאיתא בשבת דף קי"ז, הרי זה ממש מעשה המלאכה, אבל שם א"צ לאסור מצד עובדא דחול דהא יש לאסור כדרך המלאכה בלא זה ולהתיר רק בשינוי, וזהו כוונת רש"י שם.
ה האם מותר לרסק תפוחי אדמה שנתבשלו, דהתפא"י אסר אלא בהיו מרוסקים קצת (כבסי' שכ"א סעי' י"ט) ומה הגדר בדברים אלה.
תשובה: מכיון שהתם הוא דוקא בנעשו כבר ריסוק ודיכה ואין מחוסרין אלא שחיקה מותר, שזה לא שייך בתפוחי אדמה וצריך לומר בטעם המחבר שמתיר לגמור שחיקת הריפות בעץ פרור בשבת אחר שמורידין מעל האש דהוא כדכתב הב"י בשם תשובת הרמב"ם משום שנתבשלו כל צרכן ואינן מחוסרין אלא מעט שחיקה, כי מש"כ גם שדכו אותם במדוכה כל צרכן לא מובן שזה עשיית הריפות שעדיין ליכא בזה טחינה וצ"ע, עכ"פ הבשול הועיל בריפות שהם בזה לבד כשחוקין הרבה ואין מחוסרין אלא מעט שחיקה ובתפוחי אדמה שהוא אחר שנתבשלו אולי מצד שנתרככו בזה טובא דמי להריפות, וג"כ שצריך שיהיו מרוסקין הרבה שלא יחסרו אלא מעט שחיקה ותמוה לשון התפא"י שמתיר במרוסקין קצת, ובננות שאינם מבושלים אף שהם רכין בעצמן ליכא מעלת בשול שאינו דומה הריכוך דבשול דנעשה מזה גם ריסוק ע"י שנסדקו והן ניפוחין ע"י הבשול במים שליכא זה בריכוך הבננות שלכן אין להתיר בתפוחי אדמה אלא כשכבר מרוסק היטב אך לאיזה תינוק רוצה יותר לשחוק.
[לש] (א) אבקות נמסות כקַקַאוֹ שלפעמים שוקעות ונעשות גוש שכשבוחשין אותו נמס, האם מותר לבחשן כך בשבת.
תשובה: מסתבר שמותר כמו שימת צועקר [סוכר] ועיקר ההיתר הוא כנתינת שלג למים וסיוע שלו בהעירוב אין לאסור.
ב אי' במשבצות זהב (סי' שכ"א ס"ק י"ב) דלש בדבש חייב, האם זהו דווקא כשלחלוחית הדבש מדבקת העיסה או אף כשאין בו לחלוחית אבל מ"מ יש בו כוח מדבק שנראה שבזה אין משום לישה.
תשובה: שאלה מוזרה היא דדבש ודאי מדברים שלשים בו עיין בפסחים דף ל"ו, דזהו כדרך דבש דהוא מדברים הלחים. ושאלה זו הוא שייך כשתמצא דבש שהוא דבר גוש שא"א ללוש בו שכמעט ליכא דבר כזה, אבל אם יזדמן דבש קרוש כזה שהוא דבר גוש ממש ולא שייך ללוש לא יהיה זה מלאכה דלישה אבל מ"מ אסור לעשות זה בקמח אלא בפרוסות.
ג איך לנהוג למעשה בנתינת משקים לקמח מצה ודייסה (סירימל) של תינוק ובחישתם.
תשובה: הנה יש להקל בבלילה רכה שהוא דרבנן כהרוב החולקין על הט"ז בסי' שכ"א ס"ק י"א ומתירין בשינוי שאיכא בגמ' דנותנין תחלה המאכל תחלה ואח"כ המשקה אם לא ידוע לו אבל הוא רק לצורך גדול כגון להאכיל לתינוק אבל בלא צורך גדול יש לאסור כהט"ז.
ט ישנם ג' שינוים הנאמרים בלישה: (א) על יד על יד (קנ"ו ע"א) הנאמר בקמח קלי, (ב) שתי וערב הנאמר במורסן, (ג) שינוי דנותן את הקמח ואח"כ נותן את החומץ. האם יש להתיר בשאר מילי דלאו קלי במעט מעט. וכן האם יש להתיר בחישת שתי וערב לערב קמח מצה או דייסא לקטנים.
וכן האם יש להתיר בשינוי דשתי וערב אף בכף.
תשובה: הנה השינוי דגיבול מורסן דהוא בשתי וערב הרי בגמ' דף קנ"ו מפורש שלא מתערב שפיר ודאי הוא שינוי היותר טוב כיון שלא נעשה הגיבול כראוי, וגם מה שהתירו שם לנער בכלי כדי שיתערב נמי מסתבר שאין הגיבול בטוב, שלכן כה"ג שבשינוי לא נעשה כראוי יהיה בכל הדברים שמתירין בשינוי מותר בשינוי כזה.
והנה רש"י פי' שם דרק פעם אחת מוליך שתי ופעם אחת ערב, אבל ברמב"ם פכ"א הל' ל"ד לא הוזכר פעם אחת משמע שמתירין אפילו הרבה פעמים, ומצאתי בעה"ש סימן שכ"ד שהביא שפליגי. וכן לשון הגמ' א"ר יהודה מנערו לכלי משמע רק פעם אחת, ואף לשון הש"ע ומנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב נמי משמע כן וכתב מכלי אל כלי משום דכן הוא המציאות דהרי עשה שתי וערב בכלי אבל לשון הרמב"ם אם לא נתערב מנערו מכלי אל כלי עד שיתערב משמע דיכול ליתן אפילו פעמים הרבה עד שיתערב ולמעשה יש להקל להוליך שתי וערב אפילו איזה פעמים, דכן משמע גם בש"ע, דאוסר רק לסבב התרוד, אבל להריק מכלי אל כלי יש להחמיר שרק פעם אחת ולא יותר.