אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן ע
בהפסקה בדיבור ליוצאים בהבדלה קודם ששתה המבדיל, הדלקת נר חנוכה לבני ישיבה, ודינים שונים בתפילה ובהלכות שבת כ"ז אדר תשל"ט. מע"כ ידידי הנכבד הרה"ג מוהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.
א' בדבר שהשומעים איך שאחד מבדיל שממהרים לדבר קודם שתיית המבדיל מלא לוגמיו, ודאי הוא שלא כהראוי לעשות לכתחלה מאחר דהשתיה מהכוס חזינן שהוא חיובא לחשיבות כוס של ברכה, דהא עושה זה להחשיב שתיית כוס של ברכת המזון מסעודה לענין שצריך לשתות ממנו גם קודם הבדלה כדאיתא במג"א סימן רצ"ט סק"ז, ומה שמסיק דאין לשתות הוא דוקא מטעם שמנהג דידן הוא שסוברין אנן כהסוברין שברכת המזון אינה טעונה כוס כהרי"ף ורמב"ם, וא"כ גם כל כוס שנתקן לברכה כמו כוס קידוש והבדלה הויא השתיה נמי שייכת להכוס, ואף שחיוב השתיה כתב רש"י בעירובין דף מ' ע"ב ד"ה ליתביה לינוקא שהוא רק משום דגנאי לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר שתהא ברכת היין שלא לצורך, צריך לומר דמ"מ כיון שלא אפשר לברך על הכוס בלא שתיה ממנו נחשבה השתיה בהכרח ג"כ ממעשה הקידוש והבדלה וכל ברכות שטעונין כוס מאחר דבלי זה א"א היה לעשות קידוש והבדלה על הכוס, וכדחזינן שמטעם זה הא לא תיקנו שיברך זמן על הכוס בליל יום הכפורים כמפורש שם, ומתחלה היה סבור שם דלא אמרינן זמן בליל יוה"כ בשביל שא"א לומר על הכוס מחמת שאסור לשתותו, ולכן לא קשה מה שסברי הגאונים שהובא בטור וש"ע [או"ח] סימן רע"א סעי' י"ד שאם לא טעם המקדש לא יצא, והב"י הביא מא"ח דאם לא טעים ליה אף אחריני או שלא במקום סעודה קידש צריך למיהדר ולקדושי, והוא לחזור ולקדש כמו קידוש שלא במקום סעודה. והמג"א ס"ק ל"ב הקשה דהב"י סותר דברי עצמו שכתב לעיל מזה דאם נשפך הכוס א"צ לחזור לקדש וגם שכן כתב בא"ח להדיא ותיכף אחר זה הביא מא"ח דצריך לחזור ולקדש, ומשמע לי שמתרץ הסתירה דבלא שתה כלל אף לא מכוס אחר צריך לחזור ולקדש ואם הביאו כוס אחר לפניו וטעם ממנו יצא ידי הקידוש דכמו שהמסובין יכולין לשתות מכוס אחר גם המקדש יכול לשתות מכוס אחר, ומש"כ המג"א דחזר בו בש"ע ממש"כ בב"י היינו מזה דבב"י סתם דבנשפך הכוס לא יצא הוא רק שלא יצא כתיקנה ולא כתב לחלק דהוא דוקא בטעם מכוס אחר, אבל בלא טעם עד שקם מההיא דוכתא צריך לחזור ולקדש שלפ"מ שכתב שם איכא סתירה אבל הכא בש"ע חזר בו ומחלק דבנשפך ולא שתה צריך לחזור ולקדש אבל אם שתה אף מכוס אחר שהביאו לפניו יצא.
עכ"פ חזינן שגם השתיה הוא שייכת למצות הכוס, ואף שלהגאונים שסוברין שהוא עיכוב שהמקדש דוקא ישתה אינו אלא בקידוש כדאיתא שם בש"ע ואף אם נימא שגם לענין עצם טעימה שהוא עיכוב הוא ג"כ רק לקידוש נמי עכ"פ הוא שייך להבדלה ולכל הדברים הנעשים על היין שלכן אסור להפסיק בדבור לכל מי שיוצא בהבדלה קודם שישתה אחד מהשומעין שהרי נמצא שהוא כהבדיל בעצמו על הכוס ונשפך הכוס או שהפסיק בדבור שלא יצא להבדלה כתקונה לכו"ע וגם אפשר שלא יצא כלל, ולכן יש להזהיר להשומעין שלא יפסיקו אפילו באמירת שבוע טוב לכתחלה.
ב' ניקוי שלחן שאכלו עליו סעודה שלישית קודם מעריב לענין מה שמנקין השלחן שאכלו עליו ג' סעודות בביהכ"נ קודם מעריב אם אין צורך להשלחן להמתפללין מעריב להניח שם הסידורין וגם אינו במקום מעריב, אבל אם צריכין להשלחן או שאינו דרך כבוד יכולין לנקות.
ג' מקום הדלקת נ"ח לבני ישיבה לענין הבחורים שלומדים בישיבה ויש מקום אכילה שהוא לכל התלמידים ביחד ויש להם מקום לינה שהוא בכל חדר מקום לישון לשלשה או גם ליותר, צריכין להדליק במקום הלינה משום שמקום הלינה הוא מיוחד יותר ממקום האכילה שאינו מיוחד כלל לשום פרטי וגם אף מקום קבוע בשעת האכילה אין להחשיב אף שכל אחד החזיק לו מקום לישב שם כל ימי היותו בישיבה שודאי ליכא שום קפידא לא לו ולא למנהלים היכן הוא יושב אבל מקום הלינה הוא מקום שנקבע לכל אחד באיזה חדר הוא ילין וגם כל חפציו שיש לו מניח שם, וגם בחדר ההוא עצמו יש לכל אחד מטה קבועה שעומדת במקום אחד כל הזמן שלכן מקום הלינה הוא נחשב מקום מיוחד ושם צריך להדליק נר חנוכה, ואם היה שייך שיברך כל אחד במקום המיוחד רק לו דהוא במקום הסמוך למטתו שרק הוא המשתמש שם היה עדיף אבל אין זה קפידא מאחר שכל אחד משתמש באיזה דברים גם בכל החדר, שלכן כיון שטוב יותר להדליק אצל החלון ולא לכולן יש חלון אצל מטתו יכול כל אחד להדליק אצל חלון שבחדרו אף שאינו אצל מטתו.
ד' אם יכול אדם לסדר תפלה לעצמו בלשון שמבין ומה שהכריז רב אחד שמי שאינו מבין התפלה בלשון הקודש שנסדר לנו מאנשי כנסת הגדולה, יסדר בעצמו תפלה כפי שהוא מבין בלשונו הרגיל שהוא באנגלית, הוא דבר הבל שאף חיוב תפלה דאורייתא לא יצא בזה, דהא איכא אף מדאורייתא שבתחלת תפלתו יגיד שבחו של הקב"ה ובסוף תפלתו יתן שבח והודיה להשי"ת על הטובה שהשפיע לו ובאמצע יבקש מה שצריך בלשון בקשה ותחנה כמפורש ברמב"ם פ"א מתפלה ה"ב, וזה ודאי אינם יכולין רובא דרובא מאינשי דזה"ז, וליקח נוסח מנכרים הוא בחשש ע"ז ותיפלות ושנוי לפני המקום, אלא שעד שילמוד בלשון הקודש יאמר נוסח התפלה באנגלית שנדפסו וטוב למצא תרגום לאנגלית ממה שתירגם מי שידוע לשומר תורה ומצות ביותר.
ה' אם מותר שאשה תאמר תפלה באנגלית לפני האנשים ומה שאותו הרב הנהיג שבאמצע התפלה יורדת אשה מעזרת נשים לביהכ"נ ואומרת תפלה באנגלית לפני כל האנשים ופשוט שהוא דבר אסור ופלא על רב ארטאדאקסי שיעשה דבר כזה, והרי אתה כותב שכבר אמר לך הגאון ר' יעקב יצחק רודערמאן שאסור והוא פשוט וברור שאסור, ולא מובן אף על רב זה אם ראה איזה נחיצות שיתרגמו תפלה אחת באנגלית ולומר לפני הקהל וכי לא מצא מי שיכול לתרגם איזה תפלה באנגלית לומר לפני האנשים שבחר באשה שודאי אינו מביא זה שבחר באשה ענין יראת שמים אלא להיפוך שזה גופא הוא דבר אסור.
ו' העמדת שעון מעורר בערב שבת שיצלצל בשבת ולענין להעמיד שעון שיש בו דבר המצלצל לפני שבת על הזמן שיצלצל שבת בבקר כדי שיעירו לזמן התפלה, הנה אם הוא קול כזה שלא נשמע אלא בחדרו שהוא לעצמו אין בזה איסור אבל אם נשמע גם חוץ מחדרו שנשמע להרבה הלנים בביתו וכ"ש כשנשמע לחוץ אסור מצד גזירת השמעת קול דנתינת חטין לתוך רחים של מים כשיטחנו בשבת כדאמר רבה הטעם בשבת דף י"ח ע"א דאושא מלתא, ואיפסק ברמ"א [או"ח] סימן רנ"ב ס"ה ומסיק טעם למה שמותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגער [שעון] בע"ש אע"פ שמשמיע קול להודיע השעות בשבת כי הכל יודעין שדרכן להעמידו מאתמול וכן הביא הב"י ס"ס של"ח מהאגור, הרי אף שהוא קול הנעשה בבית ואינו גדול כל כך כקול רחים בשבת נמי היה אסור אי לאו הטעם דהדרך הוא להעמיד אף בחול פעם אחת במעת לעת ולא יחשדו שעשה זאת בשבת, שא"כ הוא כמפורש שהעמדת השעון להקיץ בבקר הוא דבר שעושין בחול דוקא בלילה בעת שהולך לישן הרי אם נשמע לחוץ או אף בבית בשאר החדרים כשיש שם עוד אינשי דהא אף קול הודעת השעות הזייגער לא נשמע יותר מזה והיה אסור אי לאו שידוע לכל אשר מעמידין רק פעם אחת במעל"ע.
ז' אם בעינן דוקא כלונסאות לחופה לענין אם לא הכינו כלונסאות לפרוס עליהם היריעה שנקבע לחופה כדאנו נוהגין כדכתב הרמ"א [יו"ד] בסימן נ"ה סעי' א' אם אפשר בזה שיאחזו ד' אנשים היריעה, הנה בעצם מכיון שאף הכלונסאות א"א להם לעמוד בעצמן אלא צריכין לאחיזת אנשים אין לחלק ושייך שהאנשים עצמן יחזיקו היריעה, אבל כיון שהוא ענין מנהג אין לשנות מן המנהג ובעינן דוקא כלונסאות, אבל כשאירע איזה פעם שליכא כלונסאות אין לדחות החופה בשביל זה ויכולין ד' אנשים להחזיקה בעצמן, אבל לא מצאתי זה בהספרים שידוע לי ולכן יש לסמוך ע"ז שכתבתי בשעה שליכא כלונסאות.
ח' בענין ג' פסיעות לאחר תפלת הש"ץ בלחש הנה ג' הפסיעות הוא חיוב להתפלה וכיון שתיקנו שהש"צ יתפלל גם בלחש אף שהוא רק כדי להסדיר את תפלתו כדאיתא בר"ה דף ל"ד ע"ב שלענין זה לא שייך להפסיעות, מ"מ לא שייך תפלה בלא ג' הפסיעות וכמו שצריך הכריעות, שלכן מוכרח גם הש"צ אחר תפלתו בלחש לפסוע הג' פסיעות כדכתב הרמב"ם בפ"ט מתפלה ה"ג ופשוט שזהו טעמו אף שלא הוזכר בכ"מ מקור לזה, ועיין בלשון הש"ע שכתב זה בלשון חדוש דין שכתב [שו"ע או"ח] בסימן קכ"ג סעי' ה' גם ש"צ צריך לפסוע ג' פסיעות כשמתפלל בלחש שהוא משום שצריך טעם לזה, וגם משום שבב"י הביא מספר אהל מועד לשיטה ראשונה שהש"צ אף אחר תפלת הלחש אינו פוסע אלא בסוף כל התפלה בסוף הקדיש וטעמו הוא כדכתבתי מאחר שאינו אלא לסדר תפלתו שלא שייך לזה ענין הפסיעות דלא כהרמב"ם, עכ"פ לדינא הלכה כהרמב"ם כדמסיק הב"י ובש"ע וכן המנהג מהטעם שכתבתי דכיון שתיקנו עכ"פ שיתפלל בלחש הוא כדין התפלה שצריך לפסוע ג' והוא הכריעות שגם בלחש כורע הש"צ ובזה לא מצינו חולק. שלכן פשוט מה שהש"צ לא פסע ג' פסיעות אחר תפלתו בלחש ואמר תיכף אחר תפלתו בלחש חזרת התפלה בקול רם עשה איסור, אבל מ"מ יצאו בחזרת הש"צ וקדושה ומודים.
ועיין במג"א ס"ק י"ג שהביא מלבוש טעם על מה שכתב הרמ"א בשם אבודרהם דאם לא התפלל בלחש יפסע ג' פסיעות אחר תפלתו בקול רם דהוא משום אלקי נצור שלא יאמר בחזרתו התפלה שא"כ הא יש לומר דאף כשהתפלל בלחש כפי הדין שפוסע אחר תפלתו בלחש הוא רק בשביל אלקי נצור דבשביל התפלה בעצם כיון שהוא רק להסדיר את תפלתו לא היה צריך, וא"כ אפשר ששתי השיטות דבספר אהל מועד דפליגי בזה הוא מחלוקת אם בשביל אלקי נצור צריך הג' פסיעות, אבל א"א לומר זה כלל דהא הרמב"ם לא הזכיר לא בהלכות ולא בסדר התפלה שאומרים תפילה זו, שלכן אף לכו"ע הוא מנהג בעלמא שנהגינן לומר תפלת מר בריה דרבינא וגם ברא"ש ורי"ף לא הוזכרו אף שהרא"ש ודאי נהג לומר דהא בטור איתא זה בסימן קכ"ב ועוד בהוספת דברים מסתמא אמר זה הרא"ש, אבל ודאי אין זה שום חובה אף להנוהגין לומר כדכתב המג"א בשם הרשב"א בסימן קכ"ב סק"ב, שא"כ לא מסתבר כלל להצריך לפסוע ג' פסיעות בשביל זה אם אין לו צורך בשביל התפלה עצמה לפסוע, וצ"ע טעם זה ועיין בא"ז שעל הלבוש שכתב על טעם הלבוש שהוא דחוק והב"י אינו סובר טעם זה, אבל הוא טעם תמוה ומוקשה.
ט' אם י"ל בריך שמיה דוקא לאחר הוצאת הספר בענין זמן דאמירת בריך שמיה לפי לשון הזוהר אר"ש כד מפקין ס"ת בצבורא משמע קצת דהוא לאחר שהוציאו הס"ת, אבל לא היה זה ראיה גדולה דשייך למינקט לשון כד מפקין על שעת ההוצאה אף שהוא גם קודם ובש"ע הא לא הובא שנדע זה, אבל בשערי אפרים הלכות קה"ת שער י' סעי' א' איתא בעת שפותחין הארון להוציא הס"ת אומרים הקהל ויהי בנסוע ובשעת הוצאת הס"ת מתחילין הקהל לומר בריך שמיה הרי מפורש שאומרין אותו בשעת הוצאת הס"ת מהארון ממש, ומכיון שלא מצינו מי שחולק ע"ז צריך לעשות כן, אבל כמדומני שאין מדקדקין בדבר וכיון שלא מצינו זה כלל בדברי רבותינו הראשונים לא שייך למחות איך שעושין אבל כשאחד שואל צריך לומר לו שיאמר אחר שהוציאו מן הארון שלכן מה שיש שהנהיגו לומר דוקא קודם הוצאת הס"ת הוא שלא כהראוי להנהיג.
י' אם לז' ברכות צריך כוס מלא דוקא טוב עשה כתר"ה מה שלא רצה לברך אחת מהברכות שכבדוהו מהז' ברכות כשראה שנשפך מהכוס עד שמלאוהו כי כל הברכות צריך לברך על הכוס, דהא אף ברכות שבעצם לא היו צריכין לכוס כהא דעל הבשמים ועל האור במוצאי שבת כיון שאיכא כוס בשביל ברכת הבדלה הצריכו לאמרן כולן על הכוס כדאיתא בפסחים דף נ"ד ע"א רבי מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס ור"ח מכנסן, ומטעם זה כתב רש"י בכתובות דף ח' ע"א ד"ה שמח תשמח שגם ברכת שהכל ברא לכבודו שנתקנה לאסיפת העם שראויה היתה לברך משעת אסיפה הזקיקוה לסדרה על הכוס, וכיון שסדרו על הכוס הוא בכל דיני כוס שא"כ צריך שיהא כוס מלא, וכ"ש השש ברכות מיוצר האדם עד אחר אשר ברא שעיקר תקנתם היה שיברכו על הכוס שודאי צריך שיהא הכוס מלא ובכל דיני כוס של ברכה בכל ברכה וברכה שלכן טוב עשה כתר"ה שלא רצה לברך הברכה שכבדוהו עד שמילאוהו.
י"א אם יש לקרוע היום על ראיית ירושלים ואלו הנוסעים לארץ ישראל מסתבר שאף שעדיין לא נגאלנו בעוה"ר אין לקרוע בראיית ירושלים מאחר שהיא בחסד השי"ת בנויה לתפארת ואינה עכ"פ ברשות אומות עכו"ם, וצריך לברך רק בראותו מקום המקדש אף כשרואים אותו מרחוק וכ"ש כשבאים לכותל, וכשרואין ערי יהודה שהם ברשות האומות וכן אם איכא חלק מירושלים ברשות האומות אף אם נבנו יפה צריך לקרוע.
י"ב בענין ג' על ג' שנחלק שטהור ממגע מדרס לא מובן קושית כתר"ה בחולין דף ע"ב ע"ב בשלשה על שלשה שנחלק שטהור מן המדרס, וגם טהור ממגע מדרס משום שהנגיעה היא מגע בית הסתרים, דהא הנגיעה בשעה שנחלק הוא רק במקום החבור שרק שם נגע בעת שנקרע והוא פשוט ששם לא היה גלוי.
י"ג ש"ץ ששכח לומר ויכולו וברכה מעין ז' ונזכר באמצע הקדיש איך יגמור הקדיש ביו"ט שחל בשבת שהש"צ שכח לומר ויכולו וברכת מעין שבע ובאמצע הקדיש אחרי עניית הקהל אמן יהא שמיה רבא נזכר ודאי יש לו לגמור קדיש זה בלא תתקבל וגם רק חצי קדיש שהוא לגמור בדאמרן בעלמא ואמרו אמן כמו שעושין בחול שאומרין חצי קדיש אחרי שמונה עשרה כשאין אומרין תחנון וכשאומרין תחנון אחר תחנון רק חצי קדיש ואחר קריאת התורה רק חצי קדיש דהוא מטעם דלא נגמר סדר התפלה שהוא אחר ובא לציון, והכא נמי הא לא נגמר סדר התפלה עוד מכ"ש דהא אף בקדיש לא הי"ל להפסיק, שלכן שפיר הורה כתר"ה בזה. אבל אם נזכר קודם בעגלא ובזמן קריב שעדיין לא נתחייבו הקהל לענות אמן יש"ר נראה לע"ד דכיון דליכא הזכרת שם שמים יש לו להפסיק תיכף כשנזכר לא רק לאלו שאין אומרים ויצמח פורקניה שעדיין לא גמרו שום ענין ממש דהא אף למחזור וויטרי שהביאו התוס' ברכות דף ג' ע"א ד"ה ועונין שביהא שמיה רבא פי' דזו תפלה שיהא שם י"ה רבא דהוא שימחה בקרוב זרעו של עמלק ע"י מלך המשיח, לא מפרש כן בריש ביתגדל ויתקדש שמיה רבא אלא הוא תפלה אחת עם בעלמא די ברא, ומה שעונין אמן אחר שמיה רבא הוא משום דכיון דמובן דכוונת התפלה דיתגדל ויתקדש הוא בעלמא די ברא דרק בעולם שברא שייך שיתגדל ויתקדש יותר לכן שייך גם כאן לומר אמן, (ומסתבר לי שאין חיוב ממש לענות אמן זה מהאי טעמא דמאחר דגמר התפלה הוא אחר בעגלא ובזמן קריב הרי יענו ע"ז אמן, והיה מקום לומר בשביל זה שאין להפסיק באמן זה בפסוקי דזמרה כדאמרתי זה כבר שהיה מקום לומר כן והוא טעם גדול, אבל למעשה כיון שברמב"ם הוזכר שכל העם עונין אמן וגם כל ישראל נוהגין כן אמרתי שיש לענות אף שלטעמא יותר היה נראה שאין לענות מפני שאין זה חיוב ממש), אלא אפילו לאלו שאומרין ויצמח פורקניה שאיכא איזה גמר ענין גם בויקרב משיחיה, נמי אין זה הגמר ממש דלכן כיון שאין בזה הזכרת שמות לבטלה יש לו להפסיק לומר ויכולו וברכת מעין שבע ולומר קדיש דתתקבל. ואם נזכר אחר שכבר גמר כל הקדיש נראה דאחר שיאמר ויכולו וברכת מעין שבע יאמר עוד הפעם קדיש שלם דתתקבל מאחר דברכת מעין שבע הוא תפלת צבור, ואף שיש לחלק מאחר דהקהל הא לא אמרו אותו וגם לא יצאו בו אולי שאני מ"מ כיון שליכא הזכרת שם יש להצריך לומר קדיש דתתקבל עוד הפעם.
י"ד מפטיר ביו"ט שחל בשבת ששכח להזכיר בברכתו אחד מהם ובטעה המפטיר ביו"ט שחל בשבת ואמר בברכת על התורה רק של שבת או להיפוך יש לו לחזור ברכת על התורה ולהזכיר שניהם, ובדיעבד אם אמר בחזרתו רק מה שחסר נמי יצא, אבל לכתחלה יאמר שניהם וכדכתב כתר"ה. וכן באחד שטעה ואמר תפלת שבת, וחזר והתפלל תפלת יו"ט ולא הזכיר של שבת נמי מסתבר שיצא. וכן הוריתי בליובאן כשחטפו אנשים והושיבום בבית האסורים כדי שיתן כסף של זהב להמדינה כפי הסך שאמדו שיש לו והיה אז שבת ור"ח שבט ולא הניחוהו להביא סדור ולא היה בקי בתפילת מוסף של שבת ור"ח, שיאמר תפלת מוסף דשבת שבקי לאומרה בעל פה כי אין מוספי ר"ח מעכבין את מוספי שבת שלכן אין מעכבין גם בתפלות, ואם יוציאו אותו לחפשי אח"כ בו ביום יתפלל מוסף של ר"ח, ובמוסף אולי טוב יותר לומר של ר"ח לבד מאחר שכבר יצא של שבת אבל בתפלות דיו"ט ושבת בשחרית ומנחה טוב יותר לומר שניהם בחזרתו אבל יצא גם כשאמר רק התפלה שחסר בלא הזכרת שניהם.
ט"ו בטעו בר"ח שתיכף אחרי קריאת התורה התפללו מוסף ולא אמרו אשרי ובא לציון פשוט לע"ד שאחר חזרת הש"צ תפלת מוסף יאמרו אשרי ובא לציון ואח"כ יאמרו קדיש תתקבל על התפלה.
ט"ז ומה שהביא כתר"ה משלחן שלמה דאסור להשתין בשלג דהם נעשין כמין אותיות והוא גם פסיק רישיה אינו נכון כלל לדינא אף אם היה כן אבל האמת שאינו כן שבלא כוונה לעשות אותיות לא נעשין בשום אופן אותיות, ולהתכוין לעשות אותיות אף בחול אסור מצד האיסור לאחוז באמתו בלא צורך אף בנשוי. והנני ידידו, משה פיינשטיין.