אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן סט
שתית כוס שבע ברכות בסעודה שלישית, תענית בכורות שהוקדם ליום ה' מתי לעשות הסיום ליפטר, ועניינים שונים ער"ח אלול תשל"ה. מע"כ ידידי הרה"ג מוהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א מחבר ספר חשוב בשם רבבות אפרים.
[א'] הנה ידוע ומפורסם איך שאני אומר לעשות כי החתן והכלה ישתו והמברך יותר ראוי שלא ישתה ואם רוצה לשתות המברך מצד שעליו איכא ג"כ תחלת החיוב אין לעכבו. והטעם דהא אלו שמחמירין להצריך כוס בברכת המזון מחוייבין לשתות אף שאינם השייכין להכריע הדין שצריך כוס לבה"מ אלא רק שמחמירין לחוש להסוברין שבה"מ טעונה כוס נמי צריך לשתות דממילא נעשה שתיית הכוס מכלל הסעודה שא"צ להפסיק סעודתו בשביל מצות וחיוב דהבדלה אבל אנן שלא נהגינן להצריך כוס לבה"מ משום דסבירא לן כהרי"ף ורמב"ם פ"ז ברכות הט"ו דברכת המזון אינה טעונה כוס ואין מחמירין לחוש לשיטת הרא"ש לא שייך שבפעם זה יחשבהו להכוס מן הסעודה כיון דלא עשאו חובה מצד שחושש לדינא, וכדאיתא במחה"ש רצ"ט ס"ק ז' בטעם המג"א דאע"ג דגם במי שאינו נזהר מ"מ מצוה איכא כיון דלדידיה לאו חובה הוא ליכא למימר דכוס ברכת המזון שייך לסעודה להתיר לו לשתות, וכוונתו דאם היה חובה ממש כהרא"ש שטעונה כוס אף שלכו"ע עכ"פ לא מעכבא דכשאין לו יין מברך בלא יין ואף במזיד כשהיה לו יין ובירך בלא כוס יצא, מ"מ כשבירך על הכוס היה צריך לשתות שהרי בהכרח הוא שייך להסעודה שלכן אף אם לא היה מברך על הכוס אלא רק בפעם זה נמי היה צריך לשתות, אבל כיון שאינה חובה אלא מצוה להדור וכבוד הברכה בעלמא אין זה שייך להסעודה רק כשנזהר בכל השנה לברך על כוס שמסתמא הוא לא משום דרוצה לעשות ההדור בעלמא כל השנה, אלא הוא משום דחושש לשיטת הרא"ש דהכוס הוא חובה לברכת המזון אף שהוא רק להחמיר מספקא דדינא עשאו עכ"פ בזה חובה והחשיבו מן הסעודה.
והיה מקום לפרש שגם אם היה נזהר רק בשביל המצוה בעלמא להדור הברכה היה נחשב זה מן הסעודה והיה צריך לשתות אף שאינו חושש לשיטת הרא"ש שסובר שהוא חובה, אבל כיון שאינו נזהר בכל השנה במצוה זו שבשביל כל דבר קטן ועצלות בעלמא אינו מביא כוס אינו רשאי בשבת אחר שחשיכה שיש איסור על השתיה מצד חיוב הבדלה לקיים הדור הברכה שלכן אף שהביא כוס ובירך עליו ברכת המזון נחשב כלא שייך הכוס לברכת המזון, והיה שייך לפרש זה גם בלשון המג"א דמי שאינו נזהר בכל השנה לברך על כוס אלא במקרים כשאין לו שום דבר להמנע מהבאת כוס ונמנע בשביל כל דבר קטן, שהוא מחמת דסובר כמ"ד דאינה טעונה כוס בפשיטות שאינו חושש להחמיר מצד הדין שלכן רק כשאין לו שום דבר להמנע מקיים הדור הברכה, גם עתה אסור לשתות ממנו, היינו שיש לו להמנע גם עתה מלברך על הכוס בשביל איסור השתיה שלכן מה שאחז הכוס בברכת המזון לא נחשב לברכת המזון, שאם היה חובה אף שלא היה נזהר בכל השנה רק עתה היה מותר כדלעיל, שלפ"ז לא היינו צריכין לומר דמה שעשה חובה לעצמו נחשב נמי השתיה מהכוס להסעודה שלא מסתבר כל כך, אלא דהיה מותר לשתות משום דמצד המצוה להדור הברכה שאיכא לכו"ע נמי היה מותר לשתות, אבל משמע למחצה"ש דאין זה כוונת המג"א דלא היה לו לומר דסבירא ליה כמ"ד דאין טעון כוס, דכי אם הוא סובר דצריך כוס ומה שלא נזהר היה מצד זלזולו במצות אף החובות היה שייך שיתירו לו לשתות במקומנו שפסקינן כהרי"ף והרמב"ם שאינה טעונה כוס, והי"ל לומר דמי שאינו נזהר בכל השנה לקיים המצוה שאיכא גם לדידן להדור הברכה כיון שסבירא לן כמ"ד דאין טעון כוס גם עתה שרוצה לקיים המצוה אסור לשתות ממנו, והיה זה מהטעם שאינו רשאי עתה לקיים מצוה זו ונחשב גם עתה כבירך בלא כוס, ולכן מפרש מחה"ש שלהסוברין שהוא רק מצוה בעלמא להדור הברכה היה אסור לשתות אף אם היה נזהר כל השנה להדר דעכ"פ אין להחשיב זה מכלל הסעודה אבל אף אם אינו סובר שודאי הוא חובה אלא הוא חושש לשיטת המחייבין בכוס שעשאו ממילא לחובה נמי נחשב ממילא מן הסעודה ומותר לשתות, ובסתמא תלינן למי שנזהר כל השנה דהוא מחמת שחושש להסוברין שהוא חובה, וזהו כוונתו דהמג"א לדיוקא דאם היה נזהר כל השנה אף במדינותינו שהיה זה מחמת דס"ל להחמיר כמ"ד שהוא חובה היה מותר לשתות אבל אינו מוכרח ויש לפרש גם כפירוש השני שכתבתי ולב' הפירושים נכון שיטת המג"א, והתו"ש שהביא בשעה"צ אות כ"ד לא נחית לטעמים אלו שלכן כתב לחלוק על המג"א מטעם דמצוה מן המובחר עכ"פ מיהא איכא לברך על הכוס דשיטת המג"א נכון מאד.
ויש חלוק בטעם היתר השתיה דלפי' א' שהוא מצד שהוא חובה ממש ואף כשעשאו לחובה מחמת שמחמיר כמ"ד שהוא חובה שייך לומר דנחשב מכלל הסעודה כדכתב מחה"ש, ולפי' ב' דאם נזהר כל השנה בשביל המצוה להדור הברכה לא מסתבר שיתחשב מכלל הסעודה אלא שההיתר הוא שלא אסרו בשביל הבדלה השתיה שאינו לצורכו אלא לכבוד הברכה משום שבלא שתיה אין זה נחשב כמברך על הכוס ונסתלק ההדור וכבוד הברכה.
וממילא איכא חלוק לדינא דלפירוש א' שהוא מכלל הסעודה יכולים כל המסובין שנזקקו לברכת המזון לשתות כיון שאיכא מצוה על כל אחד ואחד לטעום מכוס של ברכה אף שאינו מעכב הוי כשטועמין כפי המצוה שעליהם ג"כ מכלל הסעודה ולא היו נאסרין, ולפירוש ב' דהוא משום דבלא השתיה נבטל חשיבות ברכה על הכוס שלכן אין זה שתיית צרכו אלא שתיה דכבוד הברכה, אין להתיר אלא שתיית אחד משום שבזה נחשב כבר ברכה על הכוס ואם מצטרפין שנים לכשיעור השתיה דהוא מלא לוגמיו יוכלו גם שנים לשתות בין שניהם כשיעור, אבל שאר המסובין אף שאיכא מצוה לשתות מכוס של ברכה יהיו אסורין מאחר דאחר שתיית השיעור הוא שתיה דצורך עצמו דאף שהוא שתיה דמצוה אין להתיר קודם הבדלה.
והנה לשני הטעמים אליבא דהמג"א בברכת חתנים בסעודה שאיכא חיוב כוס הרי יכולים וצריכים לשתות, אבל תלוי דלפירוש א' שהיתר השתייה הוא משום דהוא מכלל האכילה יכולין כל המסובין לשתות, ולפירוש ב' אין יכולין לשתות אלא כהשיעור שצריך להכוס שהוא רק אחד כשיעור אם הדין הוא שאין מצטרפין ואם מצטרפין יכולין לשתות אף שנים ושלשה כשכל אחד לא שתה כשיעור, והוי זה ספק שיש להחמיר, ואף שהוא איסור דרבנן לטעום קודם הבדלה כיון שעונשו חמור כדאיתא בפסחים דף ק"ה יש להחמיר בספק, וגם לפירוש א' שהוא פירוש מחה"ש שהשתיה דכוס של ברכת המזון הוא מכלל הסעודה יקשה קצת דהא הרא"ש כתב סברא כזו בפרק כיצד מברכין סימן כ"ז לטעם על בה"ג שסובר שא"צ לברך אחר שתיית כוס של ברכה על הגפן דשמא חשבו דבא מחמת סעודה אע"פ שהפסיק בברכת המזון, וחלק עליו וכן חלקו כל הפוסקים עיין בטור [או"ח] סימן ק"צ, וי"ל שמחלק דלענין הברכה אף שאה"נ שנחשב מכלל הסעודה לא שייך שיפטור ברכת המזון על מה שאכלו אחר כך, אבל שייך זה לסלק איסור האכילה קודם הבדלה שהדין הוא שאם התחילו בסעודת שבת מבעוד יום לא יפסיקו מטעם שכתב הרשב"ם דזהו כבוד שבת שיהא גומר סעודתו אף לאחר שהחשיך כדפי' הרשב"ם שם שא"כ שייך שיתחשב גם הכוס השייך להסעודה אף שהוא לאחר הסעודה מכבוד השבת, ולפי' השני הוא פשוט ואין צורך לחלוקים דגם לענין היתר השתיה אינו מטעם שהוא מכלל הסעודה וליכא קושיא כלל, דלכן יש להחמיר כפירוש הב'.
והנה בדין אם מצטרפין שנים לשיעור מלא לוגמיו אף שבסימן ק"צ סעי' ד' כתב המחבר ואין שתיית שנים מצטרפת הנה הרמ"א כתב ועיין לקמן סימן רע"א [או"ח] סעי' י"ד שהוא דשם איתא וי"א דכיון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו יצאו דשתיית כולם מצטרפות כדכתב המ"ב ס"ק י"ח שזהו כוונת הרמ"א, וכמדומני שנוהגין להקל שמצטרפין ובערוך השלחן סימן רע"א סעי' ל"ו מכריע כן להלכה, ומש"כ בבא"ה סי' רע"א דהמג"א כתב דהוא רק בדיעבד אינו מוכרח דאפשר מש"כ בס"ק ל' ומיהו מי שיש לו יין מעט מוטב שיטעום אחר כשיעור ויניח השאר למחר ואע"ג די"א דשתיית שנים מצטרפין היינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך שיטעום המקדש כשיעור, משמע מהפמ"ג דכוונתו שלכתחלה צריך לטעום המקדש שחושש לשיטת הגאונים וממילא צריך המקדש לשתות כל השיעור, דשתיית השני כיון שהוא אחר לא שייך שיהיה במקום המקדש אבל כשאחרים הם השותים אפשר מודה דשתיית שנים שוה לשתיית אחד ולא דק בתחלת דבריו שכתב אחד היינו האחד המחוייב דהוא המקדש וחדושו הוא שאף שאיכא מצוה שכל המסובין ישתו מ"מ כשא"א לקיים שניהם שתיית המקדש מלא לוגמיו וטעימת כל המסובין עדיף שתיית המקדש מלא לוגמיו מטעימת כל המסובין מטעם דהגאונים סברי דאם לא טעם המקדש לא יצא,
וא"כ בכוס של ברכה שגם הגאונים מודים שסגי בטעימת אחר לא חזינן מהמג"א שלכתחלה יש לחוש להסוברין דאין מצטרפין, וא"כ גם מדרך החיים ליכא ראיה. ומה שהקשה על הריטב"א שכתב בשם התוס' דשתיית שנים מצטרפין מתוס' יומא פ' ומסיק שבשביל זה מוכרחין לומר שכוונת הריטב"א אינו על תוס' שלפנינו שהוא דוחק ותמוה, דעכ"פ יש לנו לתרץ מה שאפשר שלא יהיה סתירה מתוס' שלפנינו על התוס' שראה הריטב"א עירובין ע"ט שאינו אצלינו והוא דר"ת הא בא שם בתוס' לומר דלשון אם טעם מלא לוגמיו הוא רק כמלא לוגמיו כמו ביוה"כ, דאיכא אז טעם דשתיה חשובה מכוס הוא כמלא לוגמיו דאיכא בזה יתובי דעתא ושייך ע"ז חשיבות שם שתיה מהכוס, דאם מלא לוגמיו דוקא ליכא טעם אף אם היה הכוס גדול מאחר דהוא יותר מרביעית שהוא שיעור התורה במשקין לאיסורין ולשיעור כוס במקום שצריך וכ"ש שא"צ שיהיה כוס גדול מרביעית, אבל כמלא לוגמיו מכיון שהוא יתובי דעתא בשתיה לאיש אחד נחשב כששתו סך זה מהכוס שתיה חשובה אף ששתו זה שנים ושלשה ויותר, וגם הא המקדשים לא התענו ולא שייך ענין יתובי דעתא להם, והנאה בעלמא הא איכא גם בפחות מכמלא לוגמיו כדכתב עה"ש, אלא כוונת ר"ת שבשביל זה הוא שיעור חשוב בשתיה, וליכא סתירה על הריטב"א בשם התוס' מתוס' דלפנינו, ואף להמ"ב יוצאין בדיעבד בצירוף שנים ושלשה ויותר. וגם לע"ד דכשישתו רביעית מצטרפין לכו"ע.
והנה זה מאות בשנים שתחת החופה שותין החתן והכלה בעצמן מהכוס ואף לא המברך אף שלא נמצא זה בדברי הפוסקים, וכבר הוזכר זה בפנ"י בקונטרס אחרון מכתובות סימן כ"א במה שהוקשה לו על מנהג זה והובא בפ"ת אה"ע סימן ל"ד סק"ה וא"כ ודאי היה זה עוד מאות בשנים לפני הפנ"י, הרי ודאי יש טעם לזה מה שהחשיבו שתתיתם יותר משתיית המברך, וא"כ ודאי גם המנהג ששותין תחת החופה מכוס הנישואין החתן והכלה ולא המברך נמי הוא מאות בשנים כמו המנהג דשתיית כוס ברכת אירוסין ומפורש איתא שם בפני יהושע גם המנהג על ברכת נישואין שכתב שבברכת נישואין ניחא לו עיי"ש, ואולי הטעם שהחתן והכלה הם שחייבו הברכות שבשביל זה בא הכוס, וא"כ אצלינו שאין נוהגין בכוס על ברכת המזון ובא הכוס לחובה אף לברכת המזון רק בשביל החתן והכלה שחייבו לברך ז' ברכות דוקא אחר הסעודה שמברכין ברכת המזון כלשון הש"ע [יו"ד] סימן ס"ב סעי' ה' מברכין ברכת חתנים בבית חתנים אחר ברכת המזון בכל סעודה וסעודה שאוכלין שם, וכן הוא לשון הרמב"ם פ"ב מברכות ה"ט שכתב מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלין שם עיין בכ"מ שכתב ומפרש רבינו דכל הנך מברכין היינו בשעת סעודה ומביא שהרמ"ך כתב לפי סוגית ההלכה ברכות חתנים בסעודה נתקנו, עכ"פ ברור ופשוט שרק בסעודה שמברכין ד' ברכות דברכת המזון מברכין הז' ברכות והגר"א בסימן ס"ב ס"ק י"ד כ' שהוא ממה שתירץ הגמ' כתו' ח' דהבריי' דחתנים ואבלים מן המנין תניא בברכת המזון ואף שמתרץ זה בשביל אבלים הרי ממילא גם ברכת חתנים איירי בזה ואף שלרש"י ליכא ראיה שלא איירי לדידיה כלל בברכת חתנים איכא ראיה מר' יצחק א"ר יוחנן דאיירי בסעודה ברחבה שהוא בהסעודה, ממילא גם חתנים איירי בסעודה עכ"פ איך שיהיה הוא דוקא בסעודה, וחייבו בשביל זה בכוס לא רק על הז' ברכות אלא אדרבה עיקרו על ברכת המזון דהרי אף להסוברין דבעינן שני כוסות כמנהג דידן מברך בורא פרי הגפן על כוס של ברכת המזון כמפורש בש"ע, שם סעי' ט', ובפ"ת ס"ק י"ז הביא ראיה מהא דלוי איקלע לבי רבי בהלוליה דר"ש בריה בריך חמש ור' אסי איקלע לבי ר' אשי בהלוליה דמר בריה בריך שית ולא אמר בלוי בריך שית ובר' אסי בריך שבע שהוא משום דבפה"ג מברך מי שבירך על המזון, ואף שהיא ראיה קלושה דהכוונה היא מהברכות דנאמרו בברייתא שהם בעניני הנישואין כוונתו שהוא עכ"פ רמז לזה.
עכ"פ האמת הוא שעיקר הכוס הוא על ברכת המזון אף שבא מצד הכוס בשביל החתן והכלה שבשבילם מברכין ברכות חתנים, ואולי הוא כהא דמצינו בארבע כוסות בליל הפסח דכיון שתיקנו כוסות תיקנו כוס השלישי על ברכת המזון שהוא אף להסוברים דברכת המזון אינה טעונה כוס, ולא תיקנו על דבר שיהיה ניכר יותר שהוא בשביל חיוב הפסח דהיינו לחלק הלל הגדול מהלל לאומרם על שתי כוסות, דבברכת המזון ליכא שום היכר דהוא בשביל פסח אלא בזה שליכא חיובא שלא בפסח, ולהסוברין דברכה טעונה כוס גם היכר זה ליכא, אך שלדידהו אפשר שהוא מטעם דלא רצו לתקן לחובה יותר מארבע כוסות ולתוס' פסחים דף קי"ז ד"ה רביעי ולרש"י ורשב"ם דף קי"ח ד"ה ה"ג אף לא רשות ובהכרח החשיבו גם את כוס ברכת המזון ממנין הד' כוסות, ובגמ' דף ק"ט אמר רבא כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה הרי דנקרא כוס של ברכת המזון אף שלמ"ד ברכה אינה טעונה כוס הרי הוא בשביל פסח, וא"כ צריך לומר שבשביל פסח דנתקיימו ארבע לשונות הגאולה תיקנו על ארבעה דברי מצוה לומר כל דבר על כוס מיוחד שנמצא שד' לשונות הגאולה הם טעמים והתקנה הוא על דבר המצוה ולכן הוי כוס שלישי כוס של ברכה. ורבינא שתירץ ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חרות כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא שלכן אין מצטרפין זה לזה כדכתבו רש"י ורשב"ם, שלכאורה תמוה כיון דארבעה כסי תקינו הרי אדרבה הוא תקנה אחת שהיה שייך שיצטרפו, ודוחק לפרש דדרך חרות דאמר רבינא שיתחשב בכל אחד ואחד כנמלך ועושה בעצמו כבן חורין דהא אדרבה צריך לשתות הד' כוסות לשום מצוה שחייבוהו חכמים, ולכן צריך לומר דדרך חרות שאמר רבינא הוא שאומר דהוא הטעם לתקן ולא התקנה עצמה, דהתקנה עצמה הוא על כל דבר מצוה ביחוד שרק ע"ז שייך לתקן וממילא כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא, וגם רבא הא סובר כן כדכתבתי אבל הוא סובר דמ"מ מאחר שנקבצו ארבע כסי בלילה היה שייך לחוש והוצרך לומר שכוס של ברכה אינו מצטרף. וכה"ג אפשר הוא הכוס שבא לבה"מ בנישואין שהברכות לא חייבו לברך בכל יום בלא שום מעשה השייך לנישואין אלא באכילה שהוא חיוב מדין שמחה שחייבו בנישואין כל שבעת ימים לכן נעשה עיקר החיוב דהכוס על בה"מ דהסעודה.
וגם איכא הכרח דהא לא מסתבר שהחיוב הוא לברך ברכת חתנים ומחמת שא"א לברך בלא סעודה נעשה חיוב אכילה, אלא דחיוב אכילה הוא חיוב בעצם מדין שמחת חתן וכלה שחייבו חכמים ונקראו בברייתא כתובות דף ד' שבעת ימי המשתה לא שבעת ימי הברכות, וכיון שהוא אכילה המחוייבת מדין משתה ושמחה תיקנו כוס לבה"מ דאכילה זו מאחר דראויה בעצם ברכת המזון לכוס דהרי אף שלא חייבו איכא הדור וכבוד לברכת המזון לכוס וכמה דינים נאמרו בכוס של ברכה כשמברכין על הכוס, דלכן כשיש להצריך כוס בשביל חיוב הברכות שנעשו ע"י האכילה הצריכו על ברכת המזון שראויה לזה. ועיין ברמ"א שם (ס"ב ט') שכ' וי"א דאפילו לאשר ברא לחוד בעינן שתי כוסות וכתב הב"ש דבד"מ כתב לא ראיתי נוהגין כן, אבל כוס אחד הא מביאין וא"כ משמע דהוא בשביל ברכת המזון לבד דאם הוא בשביל אשר ברא היה לן ודאי להצריך שתי כוסות גם לאשר ברא להמצריכין שתי כוסות לז' הברכות דמ"ש ברכה אחת מז' ברכות, דהא עיקר הדין דאין אומרין שתי קדושות על כוס אחד אר"ה א"ר ששת בפסחים דף ק"ב ע"ז שאין אומרים לר' יוסי בבני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום דאין מפסיקין אלא גומרין סעודתן ומ"מ מביאין שתי כוסות על הראשון מברך ברכת המזון ועל השני קדוש היום אף שקידוש היום הוא רק ברכה אחת, אלא צריך לומר דהוא משום דסברי דאשר ברא לבד א"צ לכוס והכוס בא רק בשביל ברכת המזון, דהוא משום דאשר ברא אינו מברכת חתנים וא"צ עשרה כדכתב הר"ן כתובות דף ח' ואיפסק כן בש"ע [יו"ד] סימן ס"ב סעי' ד'. הרי חזינן דבחופה תיקנו בחיוב לברך ברכת המזון על הכוס ומסתבר שאף שלא יהיה בהמסובין מי שיוכל לומר ברכה דאשר ברא דג"כ יתחייבו לברך על הכוס.
וחזינן דג"כ נותנין לחתן ולכלה לשתות והוא ג"כ מאות בשנים כהמנהג שתחת החופה והוא מאותו הטעם עצמו שהחתן והכלה שותים מכוס של אירוסין ומכוס של ברכת נישואין תחת החופה, ושתייתם עדיפא משתיית המברך מאחר דג"כ בא הכוס מחמת החתן והכלה מאחר דאנן לא נהיגינן לברך ברכת המזון על הכוס, אבל איכא חלוק לענין שתיית המברך דברכת המזון אף שאינה טעונה כוס איכא עכ"פ מעלה גדולה וגם מצוה איכא כשמברך על הכוס, לכן אף שהחיוב הוא בשביל הנישואין מ"מ אחרי שמברכינן על הכוס שייך זה גם להמברך ושאר המסובין, שותה גם המברך וממילא הוא שותה תחלה ואח"כ החתן והכלה.
ונמצא לפ"ז בז' ברכות שעל כוס ברכת המזון בסעודה שלישית על החתן והכלה איכא יותר חיוב לשתות מעל המברך דהחיוב הא הוא בשביל החתן והכלה, ולכן כיון שאסיקנא שיש להחמיר כפירוש הב' בהיתר השתיה למי שנזהר לברך ברכת המזון על הכוס בכל השנה גם מכוס ברכת המזון שבסעודה שלישית קודם הבדלה שאין להתיר אלא לאחד שישתה כמלא לוגמיו וגם לשנים מאחר שנוהגין שמצטרפין לכמלא לוגמיו ולא ליותר הרי החתן והכלה עדיפי מהמברך לכן צריכין החתן והכלה לשתות וישתו בין שניהן כמלא לוגמא של אחד כיון שהדין הוא שמצטרפין ואסור שוב להמברך לשתות. וליכא מעלה שישתו בין שלשתן כמלא לוגמא דבשתיית דכוס בה"מ גם להגאונים סגי בשתיית אחר כדאיתא בש"ע או"ח סימן רע"א סעי' י"ד ובמג"א סימן ק"צ ס"ק ו'. זהו טעמי ונמוקי וכן צריך לעשות דהחתן והכלה ישתו בין שניהם והמברך יותר ראוי שלא ישתה דהרי שיעור דמלא לוגמא בזה"ז הוא פחות הרבה מבזמן הגמ' ולענין חולה ביו"כ מחמרינן לכן אף שלהחתן והכלה שצריכין לשתות אין להחמיר אף להכלה שהיא שותה אחרי החתן שתחוש שמא שתה החתן כמלא לוגמא, מ"מ יש להחמיר להמברך לחוש דאולי ישתו החתן והכלה אחריו כהשיעור וימצא שלא הי"ל לשתות, אבל אם רוצה לשתות מחמת שהוא שותה בתחלה שעדיין לא שתו החתן והכלה אין לעכבו אבל יצטרך לטעום רק מעט ממש כדי שיהיו עוד להחתן והכלה מה לשתות עד השיעור, אבל יותר טוב וראוי שהמברך לא ישתה אלא החתן והכלה לבדם.
ולמה שבארתי אין מקום כלל לדברי הגאון רש"ק בחכמת שלמה (רצ"ט) שהוא מחלק בין כוס של ברכת המזון שאין לשתות ממנו לפי מנהגינו כמג"א ומכוס של נישואין היה מתיר אבל אתי לזלזולי בכוס של ברכת המזון לכן לא ישתו כלל עיי"ש, שברור שאינו כן שגם כוס של ברכת המזון הוא כוס דנישואין לחיובא כדבארתי. וכן כל הסברות שהביא שם ידידי כתר"ה אינן מדויקות כלל ואין לזוז ממה שכתבתי למעשה.
[ב'] בענין השקה כשפופרת הנאד ובענין השקה להכשיר מקוה אם להכשיר מקוה חסר וכן כולו ואף רק רובו שאוב צריך שיתמלא כל הנקב דכשפופרת הנאד במים כשיטת הר"י בתוס' גיטין דף ט"ז ע"א ד"ה הנצוק והר"ש בסוף פ"ח דטהרות וכן הוא ברמ"א [יו"ד] סימן ר"א סעי' נ"ב, ובפסול שאיבה דרבנן סגי בהשקה עיין בש"ך ס"ק קט"ו וס"ק קי"ז ועיין בכל המקומות שהביא הגר"א בס"ק צ"ח.
[ג'] אם י"ל ברכה מעין שבע בליל שבת במקום שאין ס"ת. וביהכ"נ קבוע לתפלת מעריב בשבת ואף מקום קבוע בבית אחד צריך לומר ברכת מעין שבע, ואף שבמחה"ש רס"ט ס"ק י"ג ובפמ"ג מש"ז ס"ק ח' מסתפק באין שם ס"ת, שא"כ אין לומר לדידיה על קביעות דמעריב לבדו אין נוהגין כן אלא אומרין, והתליה בס"ת לא מובן וצ"ע טעמו, ובפרט שאינו דין ברור דהמג"א בס"ק י"ד הביא מרדב"ז ורלב"ח דיש מקומות שנוהגין לאומרה גם בבית חתנים ואבלים ואין למחות בידם והפמ"ג הקשה דהוא ספק ברכה לבטלה, אבל פשוט שהם סברי שאפשר שבשביל החשש שהיה בבתי כנסיות קבועים בשביל בני אדם מאחרין עשו זה דבר קבוע לכל צבור בכל מקום שמתפללין, וגם התוס' פסחים דף ק"ו ע"ב ד"ה מקדש הביאו מירושלמי ברכות דתיקנו זה במקום שאין יין מצוי לקידוש ש"צ יורד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע ומזה נעשה המנהג בכל מקום משום שלא היה כל כך יין מצוי לכולי אינשי וא"כ אפשר נוהגין שם בשביל זה.
[ד'] תענית בכורים כשחל ע"פ בשבת ובדבר ערב פסח שחל בשבת, הנה לענין לצום הא מפורש [שו"ע או"ח] בסימן ת"ע ס"ב שבע"ש פשיטא שאין מתענין והמחלוקת הוא דלהי"א אין מתענים כלל ולי"א הראשון מתענים ביום ה' והרמ"א כתב שנוהגין כסברא הראשונה, היינו שמתענים ביום ה' ולא ראיתי מחלוקת בזה, שלכן אלו הנוהגין לצום פשיטא שצריכים לצום ביום ה'. אבל במדינותינו שרובא דרובא אינשי מצד חולשת הדורות אין מתענין אלא עושין סיום מסכת שבזה יש להסתפק אם נעקר לגמרי ענין התענית מע"ש וחל על יום ה' מתחלת התקנה כמו שלא היו מתקנין כלל בערב פסח שלכן לא שייך גם הפטור מצד הסיום במה שיעשה ע"ש, או שעדיין עיקר החיוב הוא על ערב פסח אף שלמעשה אין מתענין בו אבל מה שמתענין ביום ה' הוא משום דא"א ליפטר מהחיוב שנעשה עליו בלא תשלומים ביום אחר, שא"כ שייך הסיום גם בערב שבת ליפטר מעיקר החיוב ולא שייך לחייבו שוב להתענות ביום האחר.
אבל לכאורה העירני נכדי החו"ש מר מרדכי נ"י דהא יום הע"ש אינו היום שנתחייב אלא השבת דהוא ע"פ הוא היום שנתחייב ונמצא שלא שייך כלל יום הע"ש דהוא י"ג בניסן להתענית, אבל מצינו כה"ג בתענית אסתר כשפורים חל באחד בשבת שאיתא [שו"ע או"ח] בסימן תרפ"ו סעי' ב' ברמ"א דאם חל ברית מילה ביום ה' מותרין לאכול על המילה ולמחר ביום ו' יתענו האוכלים, הרי חזינן דבנדחה משבת על יום ה' הוא דחיה בעצם גם על ע"ש ולא ביחוד על יום ה', והוא משום דהדחיה הוא רק על יום הסמוך להתענית, וכדחזינן מזה גופא שאמר שיתענו למחר ביום ו' ולא ביום ד' הקודם כשידעו שיש להם ברית מילה למחר ביום ה' שמתענין, וגם חזינן שבט' באב שחל בשבת שנדחה ליום א' שבעל ברית אינו משלים תעניתו כדאיתא [שו"ע או"ח] בסימן תקנ"ט סעי' ט' לא הוזכר שיתחייב להתענות למחר ביום י"א באב, והוא פשוט דלא שייך להתחייב להתענות בשביל תענית המחוייב שהתירוהו לו אלא ביום הסמוך שלכן רק ביום עשירי באב שייך להתענות כשלא יכלו מחמת שהיה בשבת ולא בי"א וכן לא בעשירי דאדר, וא"כ מה שמתענין ביום ה' שאינו סמוך לשבת שהוא יום התענית צריך לומר שהחשיבוהו כסמוך מחמת דיום ע"ש אינו ראוי כל כך להתענות, ומחמת שאירע זה הרבה פעמים ולא רצו שתהיה שנה בלא תענית זה ולחייב בע"ש לכל ישראל לא רצו הוכרחו להחשיב גם את יום ע"ש מעיקר החיוב לענין זה שאם יהיה י"ג באדר בשבת יוכלו לדחותו ליום ה', וממילא כיון שיום ע"ש הוא מעצם החיוב נהי שלכל ישראל לא רצו לקבוע למעשה יום ע"ש לתענית וקבעו ביום ה' מ"מ יחידים שהתירום שלא להתענות ביום שהתענו כל ישראל חייבין להתענות בע"ש שהוא ג"כ יום החיוב בעצם ויחידים רשאין להתענות בו, אבל ביום ד' הקודם וכן בי"א באב שאינו יום הסמוך לא שייך להתענות אז, דמה שחייבום למי שהתירו לאכול מצד הברית מילה לא היה זה כהא דלוה תעניתו שליכא זה בתעניות שחייבו חכמים בשביל הדברים שאירעו בהן דבימים האחרים הא לא היה זה אלא שאת יום הסמוך החשיבו ששייך לזה, שנמצא כשמתענים היחידים בע"ש הוא ביום החייב בעצם ומתענים בדינא לא לתשלומי פרעון שזה ליכא.
וא"כ גם בתענית בכורים כשחל ע"פ בשבת להסוברים דמתענין ביום ה' נמי צריך לומר דגם ע"ש החשיבו כמו מעיקר החיוב לענין זה שיוכלו לדחות התענית ליום ה' משום שיתחשב סמוך ליום החייב. ונוגע זה לכאורה לענין אם נפטר בעשיית סיום גם כשיעשה בששי ול"ד לעשה סיום בשבת שהוא ודאי עיקר החיוב שלא יפטר משום שלא יתוסף כלום מצד הסיום בשבת על חיוב האכילה מצד שבת ואף סעודת ברית מילה בשבת אינו מוסיף כלום ולא שייך ליפטר בשביל זה מאחר שלא פטרו בשביל שבת עצמו, אבל בע"ש שליכא חיובי אכילה כשנעשה חיוב אכילה מצד מצוה כברית מילה וסיום מסכת שייך שיפטור מעצם החיוב. או שבתענית בכורים ליכא לכלל זה דאין זה מכלל תענית צבור ושייך לומר שהע"ש לא שייך כלל להתענית אלא שתיקנו כשחל ע"פ בשבת גם עיקר התענית על יום ה' שלכן לא שייך הפטור מצד הסיום בע"ש, וזהו הספק שכתבתי ששייך להסתפק.
אבל כשנעיין לא שייך להסתפק דהא לא מסתבר לפוטרו ביום ה' כשמתענין כל הבכורים שהוא יום הקודם מחמת שלמחר יהיה לו סיום ואף בברית מילה שודאי יהיה לו למחר לא מסתבר לפוטרו מאחר שהיום מתענין למעשה וגם הוא הרי מותר להתענות ואם שייך להסתפק הוא דאולי לא יועיל סיום אחד ביום ה' לבד דאם נדמה לתענית אסתר הרי כשהיה ברית מילה ביום ה' כשמתענים כל ישראל צריכים אלו דאכלו להתענות למחר ביום ו'. וא"כ לא יפטרו אלא כשיהיה להם סיום בשני הימים ביום ה' וביום ע"ש וזה היה נראה יותר לכאורה, אבל למעשה אין להחמיר בזה כיון שעצם החיוב הוא רק ממנהגא ואיכא י"א שאינם מתענים כלל כשחל ע"פ בשבת לכן יש להקל בעשיית סיום יום אחד אבל דוקא ביום החמישי יום שהבכורים מתענים לי"א הראשון שנוהגין כן.
[ה'] אם מותר לישב בסוכה שנבנית בשבת בסוכה שבנאה אחד בשבת אסור לישב בה ואף אם בבית שבנה ישראל נימא שמותר וקיל מעכו"ם שבנאו לישראל שאם היה באיסור גמור דהיו שכירי יום אסור ליכנס שם מדינא וגם בקבלנות נכון להחמיר שלא יכנסו בו כדאיתא בש"ע [או"ח] סימן רמ"ד סעי' ג' עיין במג"א ס"ק י"א ובמ"ב ס"ק י"ט, משום דלא חשידי לומר לישראל שיעשה עבורו מלאכה כמו שקי"ל במבשל בשבת שלמוצאי שבת מותר מיד ולא בעינן בכדי שיעשו כדאיתא ר"ס שי"ח, אף שבבית שהוא מילתא דפרהסיא יש להחמיר גם בישראל כמו שהחמירו בעכו"ם שבנה לישראל אף אחר כדי שיעשה דהא אחר שיעשה גם כשעכו"ם בנה אין טעם לאסור דהא אין לחוש שיאמר לעכו"ם דאופן זה שאין לו הנאה ומ"מ אסרו שא"כ גם בישראל שבנה יש לאסור עוד מכ"ש וצ"ע לדינא, מ"מ לקיום מצות סוכה ודאי אין ליכנס ואפילו אין לו סוכה אחרת מסתבר שאין לו ליכנס.
[ו'] מי שהצטרף לסעודה שלישית אחר השקיעה בשוגג אם מצטרף למנין י' לזימון בדבר התשעה שאכלו בסעודה שלישית ונכנס עשירי עשרים מינוטן [רגעים] אחר שקיעה ונתנו לו יין להצטרף למנין הנה באחד שאכל במזיד בשעה שאסור מצד איסור קודם הבדלה אף של"ד לאכל דבר איסור ממש דסימן קצ"ו מאחר שהוא בעצם דבר היתר שלכן אפשר שמברך עליו אחר ששתה שכבר נהנה ואולי גם קודם מ"מ לזמן עליו מסתבר שאין לזמן ובפרט לצרפו להזכיר השם בשביל עבירה שעשה, אבל איש הזה שנתנו לו התשעה לשתות כדי שיצורף לעשרה הרי ודאי לא חשידי התשעה לעבור אלפני עור ולומר לו שישתה היין אלא שחשבו שהוא מותר הרי הנכנס ששתה ודאי הוא שוגג מאחר שנתנו לו סמך עלייהו שמסתמא מותר וכיון שהיה שוגג יש לזמן עליו, דהרי באכילת איסור ממש נמי סובר הט"ז שם ס"ק א' דכמו דמברכין באכל במקום סכנה כן מזמנין על מי שאכל איסור בשוגג כ"ש בזה.
והנה דעת המ"ב בסימן רצ"ט ס"ק א' שיש להקל להתחיל לאכול סעודה שלישית עד חצי שעה קודם צאת הכוכבים אף שתמוה לי דבר זה להתחיל לאכול סעודה שלישית בשעת שלשיטת הגאונים והגר"א הוא כבר לילה גמורה, עכ"פ אין לומר על מי שעשה כמותו שהוא עבריין וכאוכל איסור ובודאי יש לזמן עליו, ורק שהמ"ב אינו מיקל אלא בלא אכל סעודה שלישית ולא לשתות יין, אבל מ"מ שייך שיטעו בשביל זה ויש לדונו כשוגג אבל אם ידע שאסור ולא חש להאיסור אין לזמן עליו.
[ז'] והנה בגמ' בברכות דף נ"ד ע"א בשני הפעמים וברא"ש ובש"ע [או"ח] סימן רי"ח סעיף א' וכן ודאי בכל מקום נאמר אבן שבקש לזרוק ולכן פשוט שברש"י ד"ה אבן שזרק עוג הוא טעות סופר וצריך נמי להיות ואבן שבקש לזרוק.
[ח'] בהא דלקח ר"י כ"ג את רשב"ג בידיו לאחר שנהרג והא דטימא עצמו ר' ישמעאל כהן גדול ליקח רשב"ג בידו צריך לומר דהא דאמר (כתובות ק"ג ע"ב) במיתת רבי שבטלה כהונה ור"ח כהן אמר שהיה מיטמא לר"ת מטעם זה משום דלא רק לקבורה מיטמאין כהנים למת מצוה אלא גם לכל הכבוד שצריך מדינא לעשות למת זה מיטמאין ורבי אף בעיר לא היה סגי לו מדינא כל הכבוד מכל ישראל אף אם היו הרבה יותר מכפי שהיו ישראל אז ולכן היו מיטמאין מדינא דנטמאין כהנים למת מצוה כל כהנים לכבוד רבי, וכן סובר ר"ח כהן על ר"ת דכל הכבוד לא סגי ליה והיה מיטמא מדין שמטמאין כהנים למת מצוה. ולכן רשב"ג שהיה הנשיא וגדול העולם ולא היה יכול לעשות לו שם במקום ההריגה אלא כבוד זה לבד ליטול ראשו מהקרקע ולומר איך עתה לוחכת את העפר אף שלא היה להחזיק הרבה זמן אלא רק זמן קצר עד שהרגו אותו נמי היה כבוד המחוייבין לעשות לרשב"ג שאף כהנים מחוייבין.
[ט'] עבד של שני שותפים כהנים לענין תרומה ומה שהקשה כתר"ה על הזית רענן פ' אמור אות כ"ד דעבד של שני שותפין אינו אוכל בתרומה אפילו שני השותפין כהנים מהא דיבמות דף ס"ז דמפורש דעבד של יורשין הרבה בנים או אחים אוכלים בתרומה, נראה דיסבור דהוא דוקא כשהוא עדיין תפוסת הבית קודם חלוקה דלא נחשב זה של שותפות אלא כאילו עדיין אביהם קיים כמו לענין שחייבין במעשר בהמה לפרש"י בבכורות דף נ"ו עיי"ש. והנני ידידו, משה פיינשטיין.