אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין

סימן סג

סימן סב

קידוש במקום סעודה אייר תשל"א מע"כ בני חביבי הרה"ג ר' שלום ראובן שליט"א אמרתי לכתוב לך בירור שטתי בענין זה.

[ענף א']. הנה בפסחים דף קא ע"א סבור מינה ה"מ מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא א"ל ר' ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש, וכתבו התוס' לעיל בדף ק' ד"ה ידי קידוש ומיהו ממקום למקום בבית אחד כגון מאיגרא לארעא נראה דמודה שמואל אם קידש באיגרא כדי לאכול בארעא דחשיב קידוש במקום סעודה, אף שלעיל מזה כתבו דמבית לבית סובר שמואל דלא מהני מה שקידש על דעת שרוצה לאכול במקום האחר, והוכיחו זה מהא דפריך ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא ואם היה מועיל על דעת לאכול במקום אחר לא היה קשה כלום דהרי כל השומעים נתכוונו לצאת על דעת לאכול בביתם. וצריך להבין מאחר דגם מאיגרא לארעא לא נחשב במקום סעודה כמו במבית לבית מ"ש דלענין על דעת לאכול במקום האחר איכא חלוק דמבית לבית לא מועיל ומאיגרא לארעא מועיל, והביאו מירושלמי סוכה פ"ד ה"ה דאיתא שם ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קידש בבית זה ונמלך לוכל בבית אחר צריך לקדש ר' אחא בר חיננא בשם רב מי שסוכתו ערבה עליו מקדש בלילי יו"ט האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו, (ובתוס' הגירסא א"ר אחא בשם ר' אושעיא אמר רב), א"ר אבין ולא פליגין מה דאמר רב בשלא היה בדעתו לוכל בבית אחר מה דאמר שמואל בשהיה בדעתו לוכל בבית אחר, וכדי שלא נימא שפליגי הירושלמי עם הש"ס שלנו מפרשי שהירושלמי איירי ממקום למקום בבית אחד, וכן מסיק הרא"ש דיש לתרץ דלא פליג אגמ' דידן משום דהירושלמי איירי מבית לסוכה דהוא כמו מארעא לאיגרא. אבל צריך להבין הטעם בחלוקם. ועיין בר"ן שכתב שלא נהירא לאפלוגי' בינייהו שלכן מסיק דגמ' דידן פליג על הירושלמי.

והרא"ש הביא מר' נסים גאון דכתב במגילת סתרים דהא דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו היכא שהיה בדעתו מתחלה לאכול במקום הקידוש ושוב נמלך ואכל במקום אחר אבל אם מתחלה קידש אדעתא דהכי לאכול במקום אחר יצא ידי קידוש, והביא ראיה מירושלמי זה, והקשה עליו הרא"ש מהא דלא אמר דלשמואל מקדשין להוציא כל מי מבני העיר שדעתם לאכול בביתם, ותירץ דיש לפרש דכיון דרובא דרובא מקדשין בביתם כדי להוציא בניו ובני ביתו כדהקשה הגמ' על רב למה ליה לקדושי בביתו משמע דעושין כן, ומי שאין לו אשה ובנים הם מעטים אתי למטעי ונפיק מיניה חורבא שיאמרו שיש קידוש שלא במקום סעודה ומשני דלא אתי למטעי שיבינו הכל שהוא להוציא האורחים, ולא מובן כלל לנו בעניותנו דאיזה טעות שייך להיות דהא כו"ע עושין בכל אופן קידוש בבית ואם לא יעלה על לבם דהוא להוציא מי שאין לו בני בית ודעתו לאכול בביתו, אף אם יש קידוש שלא במקום סעודה לא הוה להם לקדש בבי כנישתא, ואיזה חלוק הוא לענין זה בין אם קידש במקום סעודה או אף שלא במקום סעודה דאף לרב יש להקשות זה דכיון דעכ"פ עושין קידוש בבית להוציא בני ביתו למה מקדשין בבי כנישתא, ואם לרב ידע לאיזה צורך מקדשין בבי כנישתא ניחא גם לשמואל דהא גם שמואל מודה דאלו שאין להם בני בית יוצאין בקידוש דבי כנישתא מחמת שדעתם לאכול בביתם ולא מובן לכאורה דברי הרא"ש. ועיין בסמ"ג עשין כ"ט שפסק כר' נסים גאון.

והמרדכי הקשה ממאי דאמר רבה לתלמידיו טעימו מידי והלא היה בדעתם של התלמידים לאכול בביתם, והובא במהרש"א ועיין בק"נ שתירץ דמפרש הר"נ גאון דבלא שרגא לא ירצו לאכול דלא כמחשבתם כפי' רש"י והרשב"ם וכן תירץ בקרני ראם והמרדכי שהקשה הוא משום דמפרש דלא יוכלו לקדש בלא נר אבל יאכלו בלא נר דכן סובר המרדכי לעיל מזה כהיש רוצים שברא"ש, אבל הא ודאי ראה המרדכי פירוש רש"י ורשב"ם וא"כ לא הי"ל להקשות כלום.

עוד קשה מה שפירשו התוס' דהירושלמי איירי ממקום למקום בחד בית דבזה לא פליגי דגם לשמואל מהני בדעתו לאכול במקום האחר, וכשאמר לא פליגי הרי דרב מצריך ג"כ שיהיה בדעתו לאכול במקום האחר, וכמפורש בירושלמי מאי דאמר רב בשלא היה בדעתו לאכול בבית שקידש, ונמצא לתוס' שגם גמ' דידן סובר כן לרב, ונמצא שגם רב מצריך במקום סעודה בנמלך ורק בדעתו לאכול במקום האחר פליגי שרב לא מחלק ומועיל לדידיה גם בבית אחר ושמואל מחלק שמבית לבית לא מהני ומקום למקום בחד ביתא מהני, וכן מפורש ברא"ש דכתב דלירושלמי דמועיל תנאי לשמואל היינו ממקום למקום כמו מארעא לאיגרא דהכי איירי בירושלמי מבית לסוכה אבל מבית לבית פליגי דלשמואל לא מהני תנאי ולרב מהני תנאי אפילו מבית לבית, וא"כ מה הקשה לרב למה ליה לקדושי בביתיה ומשני כדי להוציא בניו ובני ביתו, והא כיון דגם רב סובר דבעי קידוש במקום סעודה, מסתבר דאף שמועיל תנאי לאכול במקום האחר הוא רק דיעבד דגם זה נחשב במקום סעודה אבל לכתחלה עדיף לקדש במקום סעודה ממש, ולכן אלו שהיה להם יין ודאי רצו לעשות כמו שצריך לעשות לכתחלה ואף לעצמו לא ירצה לצאת בקידושא דבי כנישתא, והצורך לקדש בביהכ"נ היה בשביל אלו שאין להם יין. ועיין בצל"ח שג"כ הקשה זה אבל משמע שהצל"ח סובר דאף אם נצריך לרב שיהא דעתו לאכול במקום האחר שייך שיהיה זה גם לכתחלה, ולכן לא הקשה אלא אחר שמחדש ששמואל שממקום למקום בחד ביתא סובר דמהני תנאי לאכול במקום האחר הוא רק בדיעבד מטעם שהקשה דאיך נמלך שמואל לאכול מאיגרא לארעא ולחזור ולקדש הא הוא ברכה לבטלה שהוצרך לפרש דלא קידש באיגרא והוקשה לו דלמה נחית והלא יכול לקדש באיגרא על דעת לאכול בארעא שלכן חידש דעל תנאי הוא רק בדיעבד, דא"כ מאחר שלא פליגי בממקום למקום בחד ביתא גם לרב הוא רק בדיעבד וא"כ כ"ש במבית לבית שהוא רק בדיעבד, שלכן הקשה דא"כ גם לעצמן היו רוצין לקדש בבית כדי שיהיה לכתחלה, אבל בעצם אף בלא ראייתו כיון דצריך שיהיה הקידוש במקום סעודה אף שמועיל תנאי לאכול במקום האחר מסתבר שלכתחלה יש להצריך במקום סעודה ממש, וכ"ש שמבית לבית אין לקדש לכתחילה ויש להקשות לתוס' והרא"ש דרב מצריך תנאי לאכול בבית האחר א"כ גם הוא סובר דבעי במקום סעודה הרי הוא דוקא בדיעבד והיה ניחא מה שמקדשין גם בבית אלו שיש להם יין אף לעצמן.

ומה שכתב הצל"ח דמתחלה לא אסיק אדעתיה שיש חלוק בין מבית לבית לממקום למקום בחד ביתא להכי אקשי לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא, ורק אחר שתירץ דהוא לאפוקי אורחים דאכלי בבי כנישתא שא"א לומר דאכלו בבי כנישתא ממש מצד קושית התוס' דאסור לאכול בביהכ"נ אלא בחדרים הסמוכין שהוא ממקום למקום בחד בית שאלו יוצאין אף לשמואל, שוב היה סבור מינה דממקום למקום בחד ביתא לא אמר שמואל כלל דבעי במקום סעודה וא"ל ר' ענן בר תחליפא דאינו כן אלא דגם ממקום למקום צריך שיהא קידוש במקום סעודה ומה שיצאו האורחים הוא משום דממקום למקום בחד ביתא מועיל תנאי כסברת התוס', הנה מה יעשה לתירוץ התוס' הראשון שהיו שומעין בחדרים שהיו בשעת הקידוש שאכלו שם ממש ולתירץ הר"ן דהאורחין היו מותרין לאכול שם, שאדרבה חזינן שמסברא בעלמא היה סבור מינה לחלק דממקום למקום לא בעינן במקום סעודה ור' ענן בר תחליפא אמר שאף ממקום למקום צריך במקום סעודה וא"כ אין ראיה לחלוק התוס'. וחזינן שהתוס' לא הביאו ראיה מכאן אלא מהירושלמי כדי שלא נימא שפליג הירושלמי על ש"ס דילן.

והנה הט"ז סימן ער"ג ס"ק ב' פי' דרבה שאמר לתלמידיו טעימו מידי היה זה אחר הקידוש והיה דעתם בשעת הקידוש לאכול בביתם ומ"מ אמר להו שיטעמו כאן, דלכן הוכיח מזה למש"כ הרמ"א בסעי' ב' בשם הב"י דאם היה בדעתו שלא לאכול שם מיד ונמלך ואכל יצא, משום דתלמידי רבה הא נמי לא חשבו לאכול ומ"מ היה מותר להם לימלך ולאכול עיי"ש, והקשה עליו בנתיב חיים דהא מוכרחין לומר שרבה אמר לתלמידיו קודם הקידוש שיתכוונו לצאת בקידוש שלו ולכוון בדעתם לטעום שם כדי שיהיה קידוש במקום סעודה, דליכא למימר דאמר להם לאחר הקידוש דמאחר דבהכרח צריך לומר דנתכוונו לצאת בקידוש דרבה דהא קיי"ל דצריך דעת שומע ומשמיע ונצטרך לומר שהם היו סוברין כרב דלא בעינן קידוש במקום סעודה ואמר להם רבה דהלכה כשמואל דבעינן קידוש במקום סעודה ואף שלא חשבו לאכול אם יאכלו כאן יצאו כפסק הרמ"א, קשה למה הוצרך לומר דלמא אדאזליתו לאושפיזא מתעקרא שרגא ובקידושא דהכא לא נפקיתו, הא בלא זה הרי הם כיוונו לצאת בהקידוש שבכאן ויאכלו בביתם והיה לו לומר להם שטועים בזה שאם לא יטעמו כאן יצטרכו לעשות קידוש אחר בביתם אלא ע"כ דרבה אמר להם קודם הקידוש דלא כהט"ז, ומה שתירץ הצל"ח דהם נתכוונו על תנאי דאם יתעקר שרגא יצאו בקידוש זה ואם יהיה הנר דלוק יקדשו בביתם, הוא תירוץ דוקא אם רב לא אמר דיש קידוש שלא במקום סעודה אלא בדיעבד אבל לכתחלה גם רב מצריך במקום סעודה דוקא כדכתב הצל"ח לעיל מזה לכן הוצרכו להתכוין לצאת דוקא על תנאי אם יתעקר שרגא, אבל כשנימא דגם לכתחלה לא מצריך במקום סעודה לאיזה צורך יעשו תנאי, וסובר הנתיב חיים דגם לכתחלה לא מצריך רב שיהא במקום סעודה דלכן הקשה שפיר, ובכל אופן ניחא מה שהב"י כתב זה מסברא דנפשיה ולא היתה ההוראה ברורה אצלו משום דאולי היה מסופק הב"י דשמא גם לכתחלה לא מצריך רב דא"כ מוכרחין לומר דאמר רבה קודם הקידוש וליכא ראיה ואם דוקא בדיעבד אמר רב שא"כ נתכוונו רק על תנאי דיתעקר שרגא איכא ראיה לכן לא היה ברור לו, וגם אם הט"ז פי' דהיתה כוונתם על תנאי הרי הוא דוקא משום דרב דוקא בדיעבד לא מצריך במקום סעודה והי"ל להט"ז להזכיר בראייתו זה ולברר זה דהא אין זה דבר פשוט שהרי לשון הירושלמי הוא שאף לכתחלה לא מצריך במקום סעודה, ולכן אין תירוץ הצל"ח ברור. (ופלא שהצל"ח כתב דבגמ' לא אמר שרבה סבר כשמואל אלא דרבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה ואפשר שאף רב סובר כן, והא הגמ' הקשה איך עביד כשמואל הא אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת והוצרך לתרץ דכקולי דרב לא הוה עביד הרי מפורש דרב פליג על זה דעביד רבה. וצע"ג).

עוד הקשה הצל"ח דר"ה דאיתעקרא ליה שרגא אחר שקידש הרי לא היה דעתו לאכול בבי גנניה דרבה בריה וא"כ להירושלמי גם לרב הוצרך לקדש במקום האחר ואיך מביא מר"ה שסובר כשמואל, ועל התוס' תירץ דאולי רק אליבא דשמואל כתבו שלא פליגי אבל אליבא דרב פליגי, אבל על הרא"ש שכתב דלרב מהני תנאי אפילו מבית לבית משמע דגם אליבא דרב מפרש דלא פליגי קשה, ומה שתירץ דהגמ' לא אמר ואף ר"ה סבר כשמואל אלא דסבר אין קידוש אלא במקום סעודה ואפשר דהוא דוקא באופן שגם רב מודה דהוא בלא היה דעתו לאכול ומש"כ דהלכה כשמואל כיון דהנהו אמוראי סברי כוותיה הוא רק לרבה ואביי, לא נכון כלל דאביי הא לא פסק בעצמו אלא אמר שכן סובר רבה, וגם הא כתב סתם להנהו אמוראי הרי הוא לכל האמוראים שהזכיר, וגם לבר מזה דכיון שרב לא פליג כלל באין דעתו לאכול במקום האחר הרי ליכא שום אמורא דסובר כן ולא הוצרך לומר ואף ר"ה סובר אין קידוש אלא במקום סעודה כיון דליכא חולק על זה.

[ענף ב']. והנכון לע"ד דהנה בטעם דאין קידוש אלא במקום סעודה איתא ברשב"ם ובתוס' משום דכתיב וקראת לשבת עונג במקום שאתה קורא לשבת כלומר קריאה דקידוש שם תהא עונג, וכתב ע"ז הרשב"ם ומדרש הוא, ופשוט שמדרש לא היה דורש בעצמו אלא שראה כן באיזה מקום, ולשון הרא"ש משמע דאמר שמואל בעצמו מדרשת קרא זה דכן היתה גירסתו, ובר"ן איתא דכן כתב ר' אחא, ולשון הרשב"ם והתוס' והר"ן בשם רב אחא הוא במקום קריאה דקידוש שם תהא עונג משמע שהוא דין על הסעודה שתהא במקום הקריאה דקידוש ואינו דין על הקידוש שיהיה במקום הסעודה, אך ממילא נמצא שצריך שתהא הקידוש במקום הסעודה כלשון דאמר שמואל, ולשון הרא"ש דכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא קריאה משמע שהוא דין במצות הקידוש שיהיה דוקא במקום סעודה והוא מדויק כלשון הגמ'. והוא משום דיש לפרש שני אופנים בדין זה.

א דהא קידוש בעצם הוא מצות עשה מן התורה מקרא דזכור את יום השבת זכרהו בכניסתו כדאיתא בדף ק"ו, והוא דין שיהיה על היין שלכן לא סגי במה שקידש היום בתפלה ולחד שיטה בתוס' שם ד"ה זוכרהו הוא מדרבנן ואסמכתא היא על הקרא, וכן הוא שיטת הרמב"ם בפכ"ט משבת ה"ו, ולשיטה הב' הוא דאורייתא רק השתיה הוא מדרבנן, ואיכא הסוברים שגם השתיה הוא מדאורייתא, ונמצא שעצם ענין הקידוש לא שייך לאכילה, וממילא גם זה שצריך לקדש על היין לא שייך לאכילה אלא שהוא פרט מדיני הקידוש דזכירה חשובה יותר כשהוא על היין דכן נזכר בקראי זכירה ביין כדכתבו התוס' שם, ובספר החינוך בשרשי המצוה נתן טעם נכון ששייך לתקן להסוברין דהוא מדרבנן. ועיין בעירובין דף מ' דאף ביום כפור היה שייך להצריך כוס לברכת הזמן שהוא כקידוש היום אי לאו דהמברך צריך שיטעום דהא על ברכת הזמן דעלמא שמברכין אין שום צורך לכוס אלא משום דזמן זה דיו"כ הוא שייך לקדושת היום לכן היה צורך לכוס, אף שלא שייך ענין אכילה ביו"כ. שלכן הא דנאמר וקראת לשבת עונג שהעונג דהוא האכילה שייך להקידוש וצריך לקדש ולאכול בחד מקום הוא דין בהסעודה, דמצות העונג דהיא הסעודה צריכה להיות דוקא במקום קריאת הקידוש, דהא למצות הקידוש אין צורך כלל בסעודה אלא מצות הסעודה צריכה לקידוש.

ב דקידוש שעל היין הוא ענין קידוש אחר ולא שהוא רק פרט ממצות הקידוש, דאם אמרינן דהוא פרט במצות הקידוש כדרך הא', הרי יקשה לכאורה דלמה הצריכו לקדש שני פעמים חד בתפלה וחד אחר התפלה על היין, כיון דחד מצוה הוא משום דלא הוזכר בתורה אלא חד זכירה בכניסתו, ונצטרך לומר שכיון שצריך כוס וא"כ להצריך כוס בתפלה שאסור לו להחזיק כוס בתפלה משום שיסיח דעתו מהתפלה דאף שבסוכה דף מ"א אמר מר בר אמימר דאבא צלויי קא מצלי ביה באחיזת הלולב ואתרוג בידיו מטעם דל"ד לאחיזת תפילין בידו דתניא דאסור ולאחיזת סכין וקערה ככר ומעות דאמר שמואל שאסור משום דלולב מצוה הוא ולא טריד מצד חביבות המצוה כדפרש"י, אפשר דאחיזת כוס מלא שצריך לקידוש אף שמצוה הוא איכא טירדא, וממילא צריך לקדש פעם שני אחר התפלה משום דכוס הוא עיכוב בהמצוה, והוא טעם על מה שצריך לקדש אחר התפלה. ובתפלה נצטרך לומר למה הצריכו לקדש גם בתפלה אף שלא יצא מצות הקידוש מאחר דכוס מעכב דהוא מצד מצות תפלה עצמה, דהוא שתיקנו אנשי כה"ג במקום ברכות האמצעיות שהוא שאלת צרכי האדם שהוא עיקר בתפלה כדאיתא ברמב"ם פ"א מתפלה ה"ב, שבשבת אסור לבקש צרכיו בתפלה תיקנו להזכיר ענין קדושת היום ולהתפלל על עניני השבת שממילא הוא גם ענין קידוש בשביל מצות התפלה, ואולי בשביל זה לא תיקנו להזכיר יציאת מצרים בברכת התפלה בשבת שמשמע שהוא עכוב בקידוש כדא"ר אחא בר יעקב לקמן דף קי"ז מגז"ש משום דהוא רק ענין תפלה ולא מצות הקידוש, (ועיין ברשב"ם שם שפי' דהא דאראב"י וצריך שיזכור יציאת מצרים בקידוש היום, שכוונתו בברכת קידוש היום שהוא בין בכוס בין בתפלה, אבל הא חזינן דאין עושין כהרשב"ם דבכל הנוסחאות לא נמצא יציאת מצרים בתפלות שבת, ואולי גם הרשב"ם עצמו לא הזכיר יציאת מצרים בתפלות דשבת דפשוט שנוסח רבותינו בעלי התוס' היה כנוסח שאנו אומרין היום בלא שום שינוי וצריך לומר שאף שפי' כן בהא דאראב"י סובר שאין הלכה כמותו אלא בקידוש שעל הכוס ולא בברכת הקידוש שבתפלה), והוא משום דרק למצות קידוש הוא צורך להזכיר יצ"מ מגז"ש ולא בתפלה וברכת קידוש היום דתפלה הוא רק נוסח התפלה במקום ברכות האמצעיות ולא ענין קידוש, ובתפלות יו"ט דמזכירין יצ"מ משום שכל יו"ט הוא עיקרו מצד יצ"מ לכן גם נוסח התפלה של יו"ט הוא בזכירת יצ"מ ולא מצד הא דא"ר אחא בר יעקב. והוא דוחק קצת.

ולכן יש לומר דהוא ענין קידוש אחר דלבד הזכירה בדברים בעלמא שלא על היין איכא חיוב מן התורה או מדרבנן לקדש על היין והם שתי מצות, ואף שרק זכירה אחת נאמרה בתורה, ואף שלא קשה זה להסוברים דהוא רק מדרבנן יקשה להסוברין דהוא מדאורייתא ונצטרך לומר לדידהו דאיכא איזה דרשא להצריך עוד קידוש אחר על היין, ואולי הוא מריבויא דאת יום השבת, ואולי הוא מלקדשו דנאמר בסוף הקרא, ונימא שבתפלה הוא רק ענין זכרון דברים שזה למדין מן קרא דזכור לבד, ולקדשו הוא על קידוש דעל היין שאחר התפלה, ואחר שכתבתי זה ראיתי בסמ"ג מ"ע כ"ט שכתב ושני מקראות יש זכור בלוחות ראשונות וזכרת באחרונות להשמיעינו שתי זכירות אחת בתפלה ואחת על הכוס.

ועיין ברמב"ם ריש פכ"ט שכתב מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים ונקט בה"ב נוסח הקידוש שאנו אומרים על היין, ולכאורה תמוה דהא עדיין לא נקט הדין דמצוה לקדש על היין משום דבריש הפרק נקט דין הקידוש דאורייתא והוא סובר דעל היין הוא רק מדרבנן שזה נקט בה"ו, וא"כ למה נקט נוסח הקידוש דאומרין על היין, ולא נקט הנוסח דאומרין בתפלה, ולכן צריך לומר דקידוש מן התורה אף שאינו על יין דוקא אין זה הברכה שבתפלה דהוא בשביל תפלה ולא בשביל מצות קידוש, ולכן נקט הברכה שנתקנה למצות קידוש דהוא כמו שאומרים על היין, דהברכה שבתפלה נתקנה לתפלה שהוא דוקא באמירת ג' ברכות לפניה וג' ברכות לאחריה, ומסתבר שאם יאמר אחת מברכות האמצעיות שבתפלות בהקידוש על היין יהיה משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ולא יצא ויצטרך לחזור ולברך הנוסח שתיקנו, ולכן סובר הרמב"ם דהקידוש שמן התורה שהוא גם בלא יין קודם שתיקנו על היין היה צריך לומר ברכת הקידוש שאנו אומרין על היין ולא ברכות התפלה.

ואולי יש לתרץ בזה דברי הט"ז בסימן ער"א ס"ק י"ט שכתב בעשה קידוש על כוס שהיה סבור שהוא יין והיה מים דרצה לומר דכיון דכבר יצא ידי המצוה מה"ת לא הצריכו בשביל היין לעשות קידוש מחדש שהקשה הדג"מ דמדאורייתא הא כבר יצא בתפלה כדכתב המג"א בסק"א, ועיין במנ"ח מצוה ל"א שאדרבה תמה על המג"א ודגמ"ר וכל האחרונים דהא בתפלה לא מזכרינן יציאת מצרים שאראב"י דצריך להזכיר בקידוש וא"כ לא יצא בברכה שאמר בתפלה כדסובר הט"ז, שלכן רק מה שבטעותו שהוא יין שאמר נוסח הקידוש דעל היין שהזכיר יצ"מ יצא מן התורה ולא בתפלה, הנה אף שמשמע דהוא עיכוב מדדריש זה בגז"ש מוכרחין לומר דסברי דאינה גז"ש גמורה והוא רק דין דלכתחלה שלכן אמר רק לשון וצריך שמשמעותו אפשר לומר דהוא רק דין דלכתחלה, אבל יש לתרץ דברי הט"ז למה שכתבתי אליבא דהרמב"ם דלבד תפלה מצוה עליו לקדש מן התורה אחר התפלה והוא אף בלא יין דעל היין הוא רק דרבנן ונוסח הקידוש הוא דוקא בנוסח שאומרין בקידוש דעל היין ולא בנוסח התפלה כי זה נחשב משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות שאינו יוצא, אבל אפשר ליכא הכרח מהרמב"ם דאף אם יסבור דיצא מה"ת במצות קדוש בתפלה הוא דוקא כשאמר הברכה בתפלה בג' לפניה ובג' לאחריה וקדושת היום באמצע שהוא מטבע שטבעו חכמים ואף שטבעו זה בתפלה מ"מ מהני זה גם לצאת ידי קידוש מן התורה, אבל באמר ברכה דתפלה לבדה לשם מצות קידוש שלא באופן תפלה אין זה כמטבע שטבעו ולא יצא אף ידי קידוש התורה. ולכן שפיר נקט ברכה דאמרינן בקידוש על יין שמדאורייתא שיצא אף בלא יין הוא דוקא בנוסח זה ולא בנוסח התפלה שבברכה ההיא לא יצא אם אמרה לקידוש בלא תפלה כדכתבתי, אך יותר משמע שלהרמב"ם אינו יוצא בתפלה כדסובר הט"ז. ואולי טעם הרמב"ם שלא יצא מדאורייתא אלא דוקא בברכה זו דאומרין על היין משום דיצ"מ הוא עכוב כפשטות המשמעות דדריש מג"ש וכדסובר המנ"ח.

עכ"פ יש טעם גדול לומר דהם שני ענינים כדרך הב' ואף אם הוא דוחק קצת להסוברין דעל היין הוא דאורייתא מ"מ להסוברין שהוא דרבנן ודאי ניחא לומר דרך זה יותר כדכתבתי, והסוברין דהוא רק מדרבנן הם רוב השיטות.

[ענף ג']. והנה לדרך הא' דליכא בקידוש אלא מצוה אחת ורק מחמת שבתפלה א"א לאומרה על הכוס מוכרח לקדש עוד הפעם על היין, ומחמת זה לא תיקנו בתפלה להזכיר יצ"מ מאחר שיצטרך לעשות עוד הפעם בשביל לקדש על היין שאז יזכיר יצ"מ כדלעיל. לא שייך שדין במקום סעודה יהיה דין בהקידוש אלא הוא דין בהסעודה שצריכה לעשותה במקום הקידוש. ולדרך הב' שהם שתי מצות שייך לומר שמצוה הב' שהוא לקדש על היין תיקנו שיעשנה במקום סעודה כדכתב הרא"ש. אבל ליכא הכרח לדרך הב' דאפשר דאף שעל היין הוא ענין מצוה אחרת נמי יש לומר דאינה שייכת להסעודה כדחזינן שיש לברך כל הברכות דשירות ותשבחות על היין כדהבאתי מעירובין, וכלשון הגמ' בדף ק"ז דאמר רבי על השיכרא בת תליסתר מגני ששדר ליה לוי דכגון זה ראוי לקדש עליו ולומר כל שירות ותישבחות שבעולם, הרי חזינן שאמירת שירה ושבח להקב"ה הוא עדיף לאמרו על היין כטעם החינוך שמתעורר האדם בטבעו יותר להתפעל אל הדברים עיי"ש, וא"כ אפשר שאף שהיא מצוה אחרת לא שייכא להסעודה אלא דהוא דין בהסעודה כלשון הרשב"ם ודעימיה, אבל לדרך הא' דהוא מצוה אחת לכאורה אין לומר דיהיה במקום הסעודה דין בהקידוש אלא דין בהסעודה.

ולטעם השני שפי' הרשב"ם דסברא היא מדאיקבע קידוש על היין מסתמא על היין שבשעת סעודה הוקבע דחשיב, לא תלוי כלל בשני הדרכים דצריך לקדש על היין דאף לדרך הא' הוא דין בהקידוש שנקבע על היין דחשיב לשתות דהוא על היין שבשעת סעודה. ולפי טעם זה דהסברא הוא לכאורה ודאי דין בהקידוש ולא דין בהסעודה, וא"כ נמצא ששתי הלשונות שברשב"ם לפ"מ שהרשב"ם פי' המדרש דבמקום קריאה דקידוש שם תהא העונג דהיא הסעודה פליגי לא רק במקור התקנה אם ממדרש הקרא או מסברא, אלא גם באופן הדין דללישנא קמא דהוא ממדרש הקרא הוא דין בהסעודה, וללישנא בתרא דהוא מסברא הוא דין בהקידוש.

והנה הא דממקום למקום בחד ביתא שסבור מינה דהוא כבמקום סעודה ורב ענן בר תחליפא העיד שהוא שלא במקום סעודה, לכאורה תלוי במי נאמר דין קידוש במקום סעודה, דאם הוא דין בהקידוש שצריך לעשותו במקום הסעודה, יש מקום לומר דגם הרבה מקומות כשכולן הם בבית אחד נחשבו כולן במקום הסעודה, משום דכיון ששני המקומות הם בבית זה ואפשר לפניו לעשות הסעודה בכל מקום מבית זה שירצה יש להחשיב דעשיית הקידוש אף שהיה בהאיגרא ולבסוף אכלו בבית וכן מחדר לחדר שהוא כעשה במקום הסעודה דאפשרות האכילה בכל המקומות הוא כמקום אכילה לגבי הקידוש שלא יהיה חסרון בהקידוש, דהא פשוט דכוונת ממקום למקום בחד ביתא הוא כששני המקומות הם של עושה הקידוש שיכול לאכול בכל המקומות, דבזה היה סבור מינה דנחשב במקום סעודה אבל כשמקום האחר דבההוא ביתא הוא של בעלים אחרים דאין לו רשות לאכול שם הוא כבית אחר, וכן מסתבר דאף שהן שלו אם הוא טירחא ביותר שלא מצוי כלל מפני הטירחא שיאכלו במקום ההוא לא יתחשב כבמקום סעודה, ואין חלוק בין אם מקום שקשה שם לאכול הוא מצד הטירחא ובין מצד שהמקום אינו שלו, ובין אם הוא מקום הקידוש ובין שהוא מקום האכילה הוא חסרון בהקידוש, אבל כששני המקומות שוין דתרוייהו הם שלו ובתרוייהו ליכא טירחא גדולה מלאכול שם אין שום חסרון בהקידוש אבל יש גם לומר דמה שיכולין לאכול בשני המקומות לא מחשיב כמקום אחד אף לגבי הקידוש כיון שעכ"פ הוא מקום אחר ונמצא דאם אכלו במקום אחר שלא היה הקידוש שם הוא חסרון בהקידוש שלא עשאו במקום הסעודה שהצריכו לעשות הקידוש, אבל עכ"פ היה טעם וסברא להסבור מינה אך שר' ענן בר תחליפא העיד שמ"מ אין זה נחשב מקום סעודה.

ואם הוא דין בהסעודה שצריך לעשותה במקום שקידש, לכאורה אין מקום כלל להחשיב שאוכל במקום שקידש דהרי עכ"פ קידש במקום אחר, דבשלמא לענין הקידוש שייך לומר דכיון דהיה אפשריות לאכול במקום שקידש ובכל המקומות שבבית בלא טירחא אינו חסרון בהקידוש שהצריכה תורה שיהיה במקום העונג, אבל כיון שהוא דין בהסעודה יש לדון על אכילתו באיזה מקום הוא, ולענין האכילה הא ודאי הם שני מקומות כמו דהוא שינוי מקום לדין ברכה בסמוך. ונצטרך לפרש לפ"ז שהיה סבור מינה דהוא דין בהקידוש שלכן ממקום למקום בחד ביתא הוא כבמקום סעודה ואמר ר' ענן בר תחליפא דממקום למקום נמי לא נחשב במקום סעודה משום דהוא דין בהסעודה.

ואם נימא דהוא דין בהקידוש אבל לא מטעם דכן הוא פירוש המדרש דוקראת לשבת עונג, אלא דכל ענין במקום סעודה שצריך אינו מהמדרש אלא מסברא כל"ב דרשב"ם דהוקבע על היין דחשיב יותר לשתות דהוא היין שבשעת סעודה, יש נמי מקום לומר דבשני מקומות בחד ביתא הוא כבמקום סעודה, אבל לא מטעם דכיון שאפשרות האכילה הוא על כל המקומות שבבית זה הוא כמקום אחד, דעכ"פ שעת סעודה אין להחשיב אלא מקום האכילה ממש, אבל הוא מטעם דלפי מחשבתו לאכול במקום שקידש הרי היה זה על היין דחשיב לשתות ולא יתבטל חשיבותו בזה שאח"כ נזדמן שלא אכלו שם, אם לא דנימא דהחשיבות תלוי כמו שנראה לעין וכיון שאכלו אח"כ במקום אחר הרי לא ניכר שהיה הקידוש במקום החשיבות, ואולי זהו טעם שמואל דאף מאיגרא לארעא הדר מקדש משום שלא ניכר החשיבות, אף שגם הוא סובר דמן הסברא הוא דין דבעי קידוש במקום סעודה. או שטעם שמואל משום דסובר דהוא ממדרש הקרא דלכן סובר כהפירוש שהוא דין בהסעודה אף שאף שהוא דין בהקידוש לא נחשבו כמקום אחד כדלעיל. ולפ"ז להסבור מינה אינו דוקא כשהיו שני המקומות של עושה הקידוש דבידו היה לאכול בשניהם אלא אף כשהיה מקום אחד של איש אחר שאחר הקידוש נתן לו רשות לאכול במקום ההוא מ"מ כיון שבשעת הקידוש חשב לאכול במקום שקידש הרי נמצא דהיה הקידוש על יין החשוב לשתות.

והנה רש"י ורשב"ם והתוס' גרסי דסבור מינה ממקום למקום לא וע"ז א"ר ענן בר תחליפא דשמואל הדר קדיש גם מאיגרא לארעא שהוא ממקום למקום אבל מפינה לפינה במקום אחד יש קידוש כי היכי דלא חשיב שינוי מקום בסמוך לענין ברכה וכן הוא ברא"ש, אבל הרי"ף גורס דהיה סבור מינה אבל מפינה לפינה לא כהיש גורסין שהביאו התוס', ופי' הר"ן דהביא ר' ענן בר תחליפא ראיה מזה דשמואל הדר קדיש כשנחית מאיגרא לארעא אף שהם שני מקומות דגם מפינה לפינה צריך לחזור ולקדש דכיון דמבית לבית לאו דוקא אלמא אין הקביעות תלוי בבית אלא במקום סעודה ומעתה אפילו מפינה לפינה, וכתב אח"כ בד"ה אבל מפינה לפינה לא ואע"ג דלעיל גבי אין קידוש אלא במקום סעודה מסקינן דאפילו מפינה לפינה אין זה מקום סעודה היינו טעמא משום דקביעות סעודה לא הוי אלא במקום סעודה ממש שאין דרך בנ"א לקבוע מקום סעודה בתוך כל הבית, כוונתו אף במקום אחד כשהוא גדול, אבל גבי שתיית יין אין אדם מייחד מקום מיוחד בבית לשתייתו, כוונתו אין מייחד פינה מיוחדת באותו מקום, ונמצא דכל המקום נחשב כמיוחד וצריך להבין במאי פליגי, והרמב"ם פכ"ט ה"ח פסק כתוס' והרא"ש דמפינה לפינה באותו מקום הוא כבמקום סעודה וכן המחבר והרמ"א [או"ח] בריש סימן ער"ג אך המג"א בסק"א כתב דלכתחלה לא יעשה כן דהא יש אוסרין דהיא הרי"ף והר"ן עיי"ש. דלא מסתבר שיחלקו בהמציאות דודאי אין הדרך לאכול בכל המקום הגדול אלא בפינה אחת, ול"ד לשתיה כדכתב ר"ן.

ונראה דתלוי איך נפרש המחלוקת דסבור מינה ור' ענן בר תחליפא, דאם נפרש שתרוייהו סוברין דהוא דין בהקידוש דלכן היו סבורין הסבור מינה דליכא חסרון לענין הקידוש מאחר דבכל המקומות איכא האפשריות לאכול שהם לגבי הקידוש כמקום אחד, ור' ענן ב"ת סובר דמ"מ נחשב מקום אחר דזה שיכולין לאכול בשני המקומות לא מחשיבם כמקום אחד אף לגבי הקידוש, מסתבר שתלוי זה בשינוי מקום לדין הברכה בדברים שאין להם קביעות, דהרי בשעת הקידוש שעדיין לא נקבע המקום שיאכלו מאלו המקומות שבבית זה ואפשר להם שיקבעו באיזה מקום שהוא הוא כדברים שאין להם קביעות, דמ"מ דין שינוי מקום איכא ממקום למקום כששתה יין במקום אחד שאף שלא נקבע לשתות דוקא שם הוא עכ"פ מקום אחר שמחלק בין השתיות בהכרח אף בלא קביעות האינשי במחשבתם, לכן כיון שעשה קידוש במקום זה נחלקו ממילא מקומות האחרים אף שלא נחלק מצד קביעותם מאחר דהיו יכולין לקבוע לאכול גם במקום הקידוש והיו כל המקומות שוין לקביעותם משום דשינוי המקום מחלק בהכרח שאר המקומות ממקום הקידוש, אבל מפינה לפינה במקום אחד דאף שאמת שדרך סעודה שהוא במקום קבוע תהיה קביעותם רק בפינה אחת מהמקום, מ"מ בשעת קידוש דלא נקבע עדיין ויכולין לקבוע סעודתן באיזה פינה שהוא ממקום ההוא ואף במקום אחר בבית ההוא, ונהי שמקומות האחרים נחלקו בהכרח מצד שינוי המקום מ"מ באותו מקום הא לא נחלקו דמפינה לפינה לא נחשב שינוי מקום, ולכן כיון שעדיין לא היה קביעות ויכולין לקבוע בכל פינה ממקום ההוא נחשב כמקום הקידוש כשיטת התוס' והרמב"ם והרא"ש.

ואם נפרש שמה שר' ענן ב"ת סובר דממקום למקום בחד ביתא לא נחשב מקום סעודה הוא משום דסובר דהוא דין בהסעודה שצריך לעשותה במקום הקידוש שלכן לא שייך להחשיב שאוכל במקום שקידש כיון דקביעות הסעודה אינו עכ"פ במקום שקידש לכן גם מפינה לפינה במקום אחד גדול שהקביעות הוא רק בפינה אחת אם הוא שלא במקום הקידוש הוא כבמקום אחר ול"ד למה שלא נחשב שינוי מקום בשתיית יין שאין הדרך לקבוע מקום לשתיה כסברת הר"ן. ומפרש הר"ן מה שהביא ר' ענן ב"ת ראיה ממקום למקום כהא דמאיגרא לארעא שגם מפינה לפינה צריך לחזור ולקדש, משום דסברא לא פליג ר' ענן ב"ת על הסבור מינה דאם הוא דין בהקידוש שפיר סברי דכיון דהיה שייך שיקבעו מקום האכילה באיזה מקום מהמקומות היו כולן נחשבים מקום סעודה לגבי הקידוש, ואף שהוא שינוי מקום לענין ברכה דשתיית יין ל"ד לדין קידוש במקום סעודה משום דאין זה חסרון בהקידוש מה שלא קבעו אכילתן אח"כ במקום שקידש כיון שהיה אפשר גם שיקבעו שם, ול"ד למבית לבית ממש שלא הוה שייך שיקבעו שם אכילתם משום שאינו במקום שנמצא הפת ומיני אכילה שלו והוא טירחא להביא לשם אף שגם בית השני הוא שלו או שהוא של אדם אחר אף באותו בית כדלעיל, ומה שפליג הוא משום דסובר שהוא דין בהסעודה, שלכן אינו כלום מה שהקביעות סעודה יהיה עכ"פ בבית זה שנקל לפניו גם בכל מקום הבית אלא תלוי במקום סעודה ממש שלכן לפ"ז גם מפינה לפינה כיון שהדרך לקבוע במקום גדול רק בפינה אחת ולא כל המקום נמי אין זה מקום סעודה כשקבעו אח"כ סעודתן בפינה אחרת, וזהו באור הראיה ממקום למקום בחד ביתא גם למפינה לפינה במקום אחד שלא יתחשב מקום סעודה שכתב הר"ן.

אבל נמצא לפ"ז דהתוס' צריכין לסבור דהוא דין בהקידוש והוא דלא כפשטות לשונם דכתבו ג"כ כלשון הר"ן במקום קריאת קידוש שם תהא עונג דהסעודה דלשון זה משמע דהוא דין בהסעודה, וניחא מה שכתבתי בבאור מחלקותם להרא"ש שהוא כתב במקום עונג שם תהא קריאה וגם להרמב"ם ניחא שלא הוזכר בדבריו שום רמז בענין הדין דאין קידוש אלא במקום סעודה ויש לפרש שהוא סובר שהוא דין בהקידוש כדסובר הרא"ש, אבל לתוס' שלשונם משמע שהוא דין בהסעודה יקשה מ"ט מחלקי בין ממקום למקום למפינה לפינה שלכאורה טעם הר"ן בחלוקו מדין שינוי מקום נכון.

[ענף ד']. והנה במקדש כאן ודעתו לאכול במקום האחר ליכא שום טעם להחשיב מבית לבית במקום סעודה בין לטעם המדרש מוקראת לשבת עונג איך שנימא בין אם הוא דין בקידוש בין אם הוא דין בהסעודה, ובין לטעם הסברא שברשב"ם שהוקבע על יין דחשיב דהוא בשעת הסעודה, אלא אם נפרש דוקראת לשבת עונג לא דרשינן על המקום דהא לא הוזכר מקום בקרא, אלא על עצם קידוש וסעודה היינו דאיכא קפידא בשבת שיהיה קריאה שהוא קידוש ועונג שהיא הסעודה דהוא ענין אחד שחייבו בשבת שנעשה משני דברים הקידוש תחלה ואח"כ העונג, וא"כ לא איכפת לן בכל מקום שהוא, ולפ"ז לא שייך לדון אם הוא דין בקידוש או דין בהסעודה אלא הוא ענין אחד הקידוש והסעודה שהם דברים המעכבים זה את זה שאם אין קידוש אין סעודה ואם אין סעודה אין קידוש, וכעין מצות ארבעה מינים שמעכבין זא"ז כדתנן במנחות דף כ"ז שלא שייך לומר על אחד מהן שהוא עושה הצורך לכולהו.

ועיין [שו"ע או"ח] בסימן רפ"ט סעי' ב' שכתב המחבר ואם אין לו אפילו שכר ושאר משקין אוכל בלא קידוש, וכתב המג"א בסק"ד דאם אין לו פת אוכל דברים אחרים בלא קידוש וה"ה בקידוש הלילה אם אין לו פת אוכל בלא קידוש, והביא מהגמי"י פכ"ט אות ס' בסופו שכתב ולא אמרינן בת טוות אלא להבדלה ושאני אפוקי יומא מעיולי יומא, וכוונתו דבאפוקי יומא ליכא חיוב אכילה ובעיולי יומא איכא חיוב אכילה, והיא סברא גדולה דהא להתענות בשבת הוא איסור מן התורה ולאיזה צורך יעקרו איסור דאורייתא בשביל מצות קידוש על היין דרבנן ואף אם מצות קידוש על היין דאורייתא הא עכ"פ איסור האכילה בלא קידוש הוא דרבנן.

והמציאות דקיום מצות סעודה בשבת בלא קידוש ליכא לדידן דסעודת שבת הוא בפת דוקא כדכתבו התוס' בסוגיין ד"ה טעימו מידי דהיינו טעימת לחם דוקא וכן הוא ברא"ש, והוא מברכות דף מ"ט דשבתות וי"ט צריך להחזיר ברכת המזון כשלא הזכיר של שבת וי"ט משום דלא סגי דלא אכיל פת, והוא דלא כתוס' סוכה דף כ"ז ד"ה אי בעי אלא כתוס' ברכות שם ד"ה אי בעי עיי"ש, וכן איפסק בש"ע [או"ח] סימן ער"ד סעי' ד' דהא איפסק דמקדשין על הפת ברמב"ם הל' ט' ובש"ע [או"ח] סימן רע"א סעי' ד' וסעי' י"ב וכן נהגו כו"ע דבליכא יין מקדשין על הפת, וא"כ ליכא מציאות דהא כשיקיים מצות הסעודה דיש לו פת הרי יכול לקיים גם מצות קידוש בין יש לו יין שיקדש על היין ובין כשאין לו יין שיקדש על הפת וא"כ אפשר שמעכבין ממש דין הקידוש ודין הסעודה זא"ז, ורק שלא אסרו לאכול בלא קידוש דברים אחרים שלא שייכי לקיום מצות סעודה בלא קידוש שלא עקרו איסור תענית בשבת בשביל שאינו יכול לקיים מצות קידוש, אף שבשב ואל תעשה אפשר שיעקרו חכמים כשהוא לסייג דליכא בזה ענין סייג, דלכן שפיר כתב הגמי"י דליכא בת טוות בעיולי יומא, ואף שלא יהיה תענית ממש באם יהיה למחר יין ופת הא גם צערא בשבת אסור, ואולי גם בשביל עונג בעלמא שהוא ג"כ מצוה לא רצו לאסור כשלא יהיה לו יין ופת לקדש עליהם, אבל הסעודה דפת והקידוש אפשר מעכבין, אבל מצוייר זה לר"ת דסובר בדף ק"ו בתוס' ד"ה מקדש אין מקדשין על הפת שנמצא שאם אין לו יין אוכל בלא קידוש ומ"מ מקיים מצות הסעודה, וכן שייך באורחין דאכלי בחדרים דבבי כנישתא כשהן עצמן אין יכולין לעשות קידוש וצריך הש"צ דבביהכ"נ להוציאן ואין שם יין דא"א לקדש בביהכ"נ על הפת דאין שם אדם שנטל ידיו לאכול לאלתר, ג"כ נמצא דיאכלו האורחין פת בלא קידוש וגם יקיימו מצות הסעודה, דמר"ת לשיטתיה דיליף לדידן בכה"ג, וכן אפשר לצייר באיש שנזדמן ששבת בדרך לבדו ואין בידו סידור ובעל פה אינו יכול לומר ברכת הקידוש שיהיה מותר לאכול פת כשיש לו אף שלא יקדש.

(ומה שהביא המג"א ראיה ממה שהביאו התוס' הירושלמי ברכות פ"ח ה"א א"ר יוסי בר' בון נהיגין תמן מקום שאין יין ש"צ יורד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע, הוא משום דסובר שברכה מעין שבע אינו במקום הקידוש שחייבין לעשות אחר התפלה על היין, אלא במקום תפלה משום דמחמת שתפלת ערבית רשות לא תיקנו חזרת ש"צ בערבית כמפורש ברמב"ם פ"ט מתפלה ה"ט, אבל בערבית דשבת הא איכא קידוש דהוא חיוב מן התורה אבל במקומות שמצוי יין היו מקדשין על היין והיו יוצאין בו, ששוב התפלה הוא בשביל תפלה והוי כמו בחול שלא תיקנו להחזיר התפלה משום שתפלת ערבית רשות, אבל כשליכא יין הוכרחו להנהיג שיאמר הש"צ תפלת מעין שבע להוציאם בקידוש דזכירה בדברים לא בדין הקידוש שאחר התפלה שהוא צריך דוקא ליין או לפת, וכדפי' כן בהגמי"י שלכן שפיר הביא ראיה שמה שאכלו היה בלא קידוש דהא הוא רק כקידוש דתפלה שלא הותרו לאכול בקידוש דבתפלה, וכדמסיק המג"א ע"ז א"כ כל אדם נמי יוצא בזה במה שמקדש בתפלה, היינו דליכא שום עדיפות במעין שבע מבתפלה והיתר אכילתם הוא משום דאם לא היה קידוש מותרין לאכול הסעודה אף דפת בלא קידוש.

אבל מתוס' שהוא אליבא דר"ת ליכא ראיה דר"ת הא לא מפרש דאיירי דאומר מעין שבע בשביל האורחין אלא דבמקומות שלא מצוי יין תיקנו שיאמר הש"צ בביהכ"נ מעין שבע כדי להוציא את כל אלו שאין להם יין משום דאין מקדשין על הפת אף היכולין לקדש, דהא ר"ת הוכיח מירושלמי זה דאין מקדשין על הפת, ואם משיטת ר"ת עצמו לית לו ראיה משום דידחוק לומר דלא יאכלו פת א"כ מה ניתוסף להמג"א מהירושלמי יותר משיטת ר"ת בעצמו, אלא הוא ראיה מהירושלמי דוקא שלא אליבא דר"ת אלא כפי' הרא"ש בירושלמי שהוא כפי' הגמי"י דהירושלמי איירי רק כשיש אורחין שכל אכילתן הוא פת שלא היו מוציאין אותן אלא בקידוש דתפלה שאינה מתרת לאכול שלכן הוא ראיה שמ"מ מותרין לאכול משום שלא אסרו בלא קידוש כשא"א להו לקדש מטעם דכתב הב"י דלא תיקנו לבטל עונג שבת בשביל קידוש, וטוב למחוק תיבת ובתוס' וראייתו הוא רק מהרא"ש ולא מהתוס'). (ומשמע לי שלהירושלמי תקנת מעין שבע נתקנה בשביל זה ולא מטעם סכנה שאיתא בגמ' שבת דף כ"ד, אבל ביפה עינים בשבת שם כתב דגם להירושלמי הוא בשבת משום סכנה אף שמוסיף שגם ביו"ט במקום שאין יין אומר מעין שבע ודוחק במה שאיתא בירושלמי שחותם בשבת ולא הזכיר יו"ט, ולשון תמן נהיגין משמע שהנהיגו כן בבבל משום דבבבל איכא הרבה מקומות שאין שם יין, ואף שבפ"מ מפרש תמן בבבל עשו כן במקום שאין יין דלשון זה משמע דאין טעם לחלק בין בבל לא"י אלא שבבבל עשו כן ולא בא"י, והוא כמו מחלוקת בזה והי"ל לומר טעם להמחלוקת, שלכן ניחא יותר לפרש דתמן בבבל שבהרבה מקומות לא מצוי יין הנהיגו כן בכל בבל ועיין בפירוש החרדים שמשמע שמפרש כן).

ונמצא שלדין הש"ע שהוא כדכתב המג"א שכשא"א לקדש מאיזה טעם שיהיה רשאי וגם מחוייב לאכול בלא קידוש גם פת אין שניהם מעכבין זה את זה אלא הסעודה מעכבת את הקידוש שאם אין סעודה ליכא קידוש, והקידוש אינו מעכב את הסעודה שאפילו בלא קידוש אוכל הסעודה, וכדמצינו כעין זה בכבשים ושתי הלחם במנחות דף מ"ה ומ"מ כשבאין שניהם נחשבו מצוה אחת ולא הותר הלחם אלא בשחיטת וזריקת הכבשים אף דבבאין בפני עצמן נאכל הלחם לר"ע אליבא דרבה ורבא במנחות שם בדף מ"ו עיי"ש, והכא אפשר לומר גם דהם בדין מעכבין זא"ז כשאיכא על מה לקדש משום שמה שלא מעכב את הסעודה כשליכא על מה לקדש או כשאין יודע לקדש הוא משום שלא תיקנו אז דין הקידוש, אבל כשאפשר לקדש שתיקנו לעשות קידוש אז מעכבין זה את זה, דהרי אז אסור לאכול קודם הקידוש.

וכן משמע קצת מתוס' ד"ה ידי יין בדף ק' ע"ב דכתבו דאם אין קידוש שלא במקום סעודה שהקידוש שייך להסעודה, היה ניחא להו במה שיצאו ידי היין שבתוך הסעודה אף אם נימא דבירך על היין שקודם הסעודה אינו פוטר היין שבתוך הסעודה, הרי שייך זה אם נימא דהקידוש נחשב נמי שהוא מהסעודה, אבל אם אין הקידוש מהסעודה אלא ענין אחר רק שהוא דין בעלמא דמקום המצוה דקידוש היא במקום הסעודה איזה עדיפות שייך לברכת יין זה דעל יין הקידוש מברכה דסתם יין ששותה קודם המזון, ומלמ"ד יש קידוש שלא במקום סעודה, ואם הוא מצד שיין הקידוש התיר האכילה הרי ניחא זה להעדיפו על יין הרשות ולא להעדיפו מלמ"ד יש קידוש שלא במקום סעודה דהא לאיסור אכילה קודם קידוש שוין.

ולפ"ז מה שצריך לחזור ולקדש הוא דוקא בעשה קידוש שלא ע"ד לאכול כלל עתה וכ"ש בלא חשב לאכול כלל שאף שאח"כ נמלך ואכל לא שייך הקידוש להסעודה, אבל קידש ע"ד לאכול אף דלא היה ידוע לו מקום האכילה הרי יש להועיל הקידוש.

אבל אפשר דכיון דאכילה הוא דבר שקובעין לזה מקום כדאיתא בר"ן כל זמן שלא נקבע המקום הוא כליכא ענין האכילה עדיין כלל ונמצא בהכרח שהקידוש מחולק מהסעודה ולא שייך לה, ואינו כלום מה שודאי יאכלו דהוא רק כהידיעה בעלמא שיש לכל אדם שיאכל אחר כך שזה ודאי לא מחשיב כלום במעשה האכילה שזהו רק שאוכל עתה, אבל בקבע מקום לאכילתו ומקדש כאן על דעת לאכול במקום שקבע שייך שיתחשב הקידוש להסעודה שהרי כבר איכא ענין הסעודה, וסגי בזה להעיכובא שיש לקידוש שיהיה סעודה דהרי כבר איכא סעודה אף שאינו במקום זה, וכעין זה מצינו במצות ארבעה מינים דלולב שא"ר חנן בר רבא במנחות דף כ"ז דביש לו אין מעכבין שיטלם כאחד אלא אפילו אי נטל חד חד לחודיה שפיר דמי כדפירשו שם התוס' ד"ה ל"ש בשם בה"ג והוא שיטת כל הפוסקים דלא כר"ת בתוס' שם ולדעת הרמב"ן שהביא הב"י בסימן תרנ"א שאף שלא היו ברשותו כיון שישנם כולן ויודע שיקח את כולן יוצא דזה סגי לענין שתנן במתני' שארבעה מינים שבלולב מעכבין זא"ז, ואף הרמב"ם (לולב פ"ז ה"ו) שמצריך שיהיו ארבעתן מצוין אצלו משמע דלא איכפת לן שיהיו דוקא במקום אחד אלא דיהיו מצוים אצלו שיוכל ליקחם בודאי, ואולי כוונתו דיהיו כבר שלו ביום הראשון דבעי משלכם דאם לא קנה אותם עדיין הרי אין לו לענין המצוה אף שיודע שודאי יכול לקנותם אחר כך, ומש"כ הרא"ש והטור שיהיו לפניו מפרש המג"א (ס"ק כ"ד) שלא יצטרך להפסיק ביניהם ומפרש הפמ"ג משום הברכה, והטעם דכיון דהוא משום שמעכבים זא"ז סגי במה שישנם אצלו, וכן בכאן שהסעודה הוא עיכובא להקידוש סגי שתהיה כבר אצלו ענין הסעודה דהוא כשקבע מקום האכילה אף שקידש במקום אחר ודעתו בהקידוש ע"ד לאכול שם. וזהו טעם רב אליבא דהירושלמי דמהני התנאי דדעתו לאכול שם אפילו מבית לבית ולהרא"ש הוא גם לגמ' דידן, היינו דגם הוא סובר שהקידוש שייך להסעודה ובלא סעודה ליכא קידוש אבל בשביל שייכותם זל"ז סגי כשתהיה כבר קביעות הסעודה בשעה שקידש ותהיה דעתו לאכול שם במקום שקבע. ואין לחלק בין מבית למבית ובין ממקום למקום בחד ביתא.

[ענף ה']. והנה יש לומר ששני הענינים איכא בקידוש, חדא מצות הקידוש בעצם אך איכא דין דיהיה במקום סעודה אם הוא מצד דין הסעודה אם מצד דין הקידוש כדלעיל, תנינא דקידוש והסעודה מעכבים זא"ז כדכתבתי לסוף ותרוייהו אולי ידעינן מוקראת לשבת עונג משום דאיכא שני המשמעות בקרא זה ותיקנו תרוייהו. וא"כ נימא דיש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה, דמצד מצות הקידוש דצריך להיות במקום הסעודה הוא רק מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא, כדהיו סבורין הסבור מינה והוא דין אמת מצד דין זה, לא מבעיא אם הוא דין בהקידוש ששייך לומר כן כדכתבתי לעיל בטעם הסבור מינה דכיון דאיכא אפשריות האכילה בכל המקומות דבית זה מחמת שכולן שלו וגם הם בלא טירחא יתירה הרבה באחד מבהשאר ליכא שוב חסרון בהקידוש, אלא אף אם הוא דין בהסעודה שלכאורה אין להחשיב שאוכל במקום שקידש דהרי עכ"פ היה הקידוש במקום אחר כדכתבתי לעיל דטעמו של שמואל נראה שהוא רק מחדר לחדר שלא נראה ממקום שקידש מקום הסעודה וכן אף מפינה לפינה אם הוא חדר גדול כל כך שלא נראה המקום שקידש, אבל כשנראה המקום שקידש יש להחשיב כמקום אחד כדהביא הר"ן שיטה זו, והוא שיטת רב שר שלום כדכתב הטור [או"ח] סימן ער"ג משמו, והמ"מ הביא זה מספרי הגאונים עיי"ש, וכן הא צריך לומר אליבא דהר"ן שגם במפינה לפינה לא מחשיב במקום סעודה ומחלק מדין שינוי מקום, שהוא מטעם שסובר דהוא דין בסעודה, ומ"מ משמע שמסכים לשיטת רב שר שלום וספרי הגאונים דהא כתב בלשון מיהו איכא למ"ד דהיכא דחזו ליה דוכתא דקדיש ביה לא צריך דלשון זה משמע דסובר שסברא נכונה היא, ובכל אופן משמע שאין זה סתירה לפירושו דממקום למקום איכא ראיה דגם מפינה לפינה בחדר אחד לא נחשב כמקום סעודה, והוא כדפרישית שברואה מקום שקידש נחשבו כמקום אחד ממש כדכתב הר"ן שמדמי לשתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד שמצטרפין לזימון אם רואין אלו את אלו שהטעם דנחשבו כאוכלין כאחד מאחר דרואין אלו את אלו, וה"נ נחשב ברואין מקום הקידוש שהוא כמקום אחד.

(אך הדמיון שכתב המג"א ער"ג סק"ג גם לרואה מקצת מקומות לכאורה אין זה דמיון כל כך דבזימון שהוא ראיית האנשים שייך אף במקצת כיון דרואין מקצת החבורה וכן אף בשמש אחד לשתיהן מצרפן משום דעי"ז נחשבו כחבורה אחת, אבל בראיית מקום הקידוש שיתחשב למקום אחד מה יועיל מקצת המקום אם לא נראה מקום הקידוש דהא אין להעדיף מפינה לפינה כשלא נראה מקום הקידוש, ומקום האחר מקום שיצא בו ידי קידוש דהוי כקידש בעצמו במקום ההוא כדחזינן מהאורחין שיצאו בשמיעתן בחדרם שאוכלין מהש"צ דקידש בביה"כ שנחשב מקום סעודתן מצד שמיעתן שם וצ"ע סברת המג"א בדמיונו). עכ"פ אם הוא דין בהקידוש אפשר שלסברת הסבור מינה מודה גם שמואל דבחד ביתא גם ממקום למקום הוא כבמקום סעודה, ואם הוא דין בהסעודה שאין לומר כהסבור מינה עכ"פ ברואין מקום הקידוש יש להחשיב כבמקום סעודה כסברת ר' שר שלום וספרי הגאונים והסכים הר"ן, אבל מצד הדין דהקידוש והסעודה הם כענין אחד שמעכבין זא"ז הרי בארתי שמה שקבעו אחר הקידוש לאכול במקום האחר מחלק בהכרח מקום הסעודה ממקום הקידוש וחסרון זה איכא גם ממקום למקום בחד ביתא, וגם לתוס' שלא הביאו חלוק דרואים מקום הקידוש שהוא כבמקום אחד שמחלק ר' שר שלום וספרי הגאונים ומשמע שלא סברי חלוק זה, הוא רק מצד ענין השני שהקביעות סעודה דאחר הקידוש כשנקבע במקום האחר מחלק הקידוש מהסעודה אף ברואין את מקום קידוש לדידהו אבל מודים דלענין הראשון שצריך לקבוע הסעודה במקום הקידוש נחשב כבמקום אחד להאמר שבמקום קריאת הקידוש עשה את הסעודה כסברת רב שר שלום וספרי הגאונים. זהו מה שהוא חסרון בענין השני מבענין הראשון.

ומצד ענין השני יש להועיל מה שהיה דעתו לאכול בבית אחר שקבע להיות סעודתו שם כדכתבתי בטעם הירושלמי אליבא דרב, ואינו מועיל זה מצד ענין הראשון שמחשבתו ודעתו אינו עושה שני המקומות למקום אחד, לא מבעיא אם גם בדין שינוי מקום לברכה נימא שלא מועיל דעתו מתחלה לאכול במקום השני, כדמשמע שסובר כן הרמב"ם שבשני הדינים לא נקט שמועיל דעתו לאכול במקום אחר לא בדין שינוי מקום לברכה בפ"ד מברכות ה"ג וה"ה ולא בדין קידוש בפכ"ט משבת ה"ח, דמשמע שסובר שפליג גמ' דידן על הירושלמי ואינו מחלק כדסובר הר"ן, אלא אף אם נימא שבדין שינוי מקום לברכה מהני מה שדעתו לאכול במקום האחר, כדסובר הראב"ד בפ"ד מברכות ה"ה שעל מש"כ הרמב"ם אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך כתב הראב"ד והוא שלא היה דעתו מתחלה לכך, נראה שאין טעמו משום שמחשבתו ודעתו עושה שנחשבו כבמקום אחד דאין שום טעם בזה, אלא שטעם הראב"ד שאף שהם שני מקומות אין צריך לחזור ולברך דדין שינוי מקום שצריך לברך הוא רק כשאין דעתו מתחלה לאכול במקום השני אבל כשדעתו מתחלה לאכול במקום השני א"צ לברך אף שהוא שינוי מקום, ולכן לא השיג הראב"ד על הרמב"ם בפכ"ט משבת לענין קידוש דבדעתו מתחלה לאכול במקום השני יכול לאכול במקום השני ואף אם הראב"ד יסבור כתוס' דרק בממקום למקום בחד ביתא מועיל דעתו מתחלה לכך דנפרש דהמשמעות לכאורה כלשון הכ"מ בברכות שם דרק במזרחה ומערבה של תאנה מחלק זה הראב"ד דכתב אבל אם כשבירך בתחלה היה בדעתו לגמור סעודתו במערבה לית לן לאחשובי לגמרי כמבית לבית וא"צ לחזור ולברך, דמשמע דמבית לבית אחר ממש גם הראב"ד לא מחלק, מ"מ היה לו להראב"ד להשיג בפכ"ט משבת דממקום למקום יועיל דעתו לאכול במקום השני דבבית זה, אלמא דלענין קידוש לא מחלק דהוא משום דדעתו ומחשבתו אינו עושה שני המקומות למקום אחד, ורק לענין ברכות סובר שאף שהן שני מקומות והוא שינוי מקום א"צ לברך בדעתו מתחלה לכך.

ומהמחבר [או"ח] משמע לכאורה איפכא דבסימן ער"ג ס"א לענין קידוש הביא די"א שמועיל דעתו לאכול במקום האחר כשהן בבית אחד כהתוס' והרא"ש ובסימן קע"ח ס"א לענין שינוי מקום בברכה לא נקט דאיכא יש אומרים דבדעתו לכך לא יברך משמע שסובר דאף שלקידוש הוא מצד דעתו לכך כבמקום סעודה בממקום למקום בחד ביתא להי"א מ"מ לענין ברכה גם לדידהו הוא בדין שינוי מקום, דלא כהרמ"א [או"ח] שגם בסימן קע"ח כתב דלא מיקרי שינוי מקום כששני המקומות הם בבית אחד, וכתב הגר"א משום דדין שינוי מקום שוה לשניהם, הרי סובר המחבר איפכא מהראב"ד דלראב"ד לענין ברכה מדין שינוי מקום א"צ לברך ובקידוש אינו במקום סעודה ולהמחבר הוא בדין שינוי מקום לענין ברכה ולענין קידוש להי"א הוא במקום סעודה. ועיין בב"י סימן קע"ח שכתב להראב"ד שהוא סובר כהר' נסים גאון דנחשב מצד דעתו לאכול במקום האחר במקום סעודה שלכן סובר כן גם שאינו בדין שינוי מקום לברכה וא"כ הי"ל לכתוב בסימן קע"ח ג"כ די"א שבדעתו לכך א"צ לחזור ולברך, ועיין בסעיף ג' שכתב המחבר יש מי שאומר שאם היה בגן ורוצה לאכול מפירות כל אילן ואילן כיון שבירך על אילן אחד א"צ לברך על האחרים והוא שבשעה שבירך היה דעתו לאכול מאותן האחרים ופי' הגר"א שהוא שיטת הראב"ד דהוא כהרמ"א בסעיף א' דלא מיקרי שינוי מקום בדעתו לכך וכמו בקידוש, וגם בבאר הגולה שכתב על הא דהעתיק המחבר לשון הרמב"ם באכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לברך, והוא שלא היה דעתו מתחלה לכך כהראב"ד וכדלקמן סעיף ג' אלמא דגם הוא מפרש שבסעיף ג' נקט שיטת הראב"ד שא"כ הוא כדכתב הרמ"א ודינו כמו בקידוש ונמצא שגם המחבר סובר כהרמ"א שאין חלוק להי"א בין קידוש לשינוי מקום לברכה, אבל הוא דוחק דלמה לא נקט המחבר דין זה בסעי' א' במקום שכתב הרמ"א וגם לא בסעי' ב' במקום שנקט דין מזרחה ומערבה של תאנה שלכן מפרש המג"א סק"ט שבס"ג איירי במוקף מחיצות, ואין זה אוקימתא אלא שהרי נקט בסעי' ג' היה בגן וגן סתמו מוקף מחיצות וגם מדמסיק אבל מגן לגן אפילו הן סמוכים צריך לברך ואם לא היו מחיצות מ"ט מחשיבם מגן לגן, דודאי אין לומר שמגן לגן הוא אף בלא מחיצות מחמת שהיו של שני בעלים ואיירי בנתנו לו שתי הבעלים רשות לאכול, דלבד הדוחק הגדול באוקימתא כזו הנה אם היה כן נמי אין להחשיב זה שינוי מקום דמה שייך שינוי הבעלים להחשיב שני מקומות, אלא משמע דהוא בשביל המחיצה המפסקת ביניהן שלכן אף שהן של אדם אחד נמי הם כשני מקומות הרי דברישא בגן אחד משני אילנות איירי נמי במוקף מחיצות ויש בו הרבה אילנות כהמג"א, הוא כדמחלק הכ"מ להרמב"ם בין מזרחה ומערבה של תאנה דהוא שינוי מקום למזוית לזוית שאינו שינוי מקום דשאני התם שכותלי הבית מקיפים לשתי הזויות, ומה שצריך שיהיה דעתו לאכול גם משאר האילנות אף שמזוית לזוית אינו צריך לברך כיון שהוא חד מקום, כתב בלב"ש דבפירות האילן אם לא היה דעתו לאכול גם מאילנות האחרים היה זה נמלך דצריך לברך אפילו במקום אחד עיי"ש, לפ"ז לא הביא המחבר שיטת הי"א גם הכא משום דסובר דאף להי"א שבקידש נחשב כמקום סעודה לענין ברכה הוא שינוי מקום, ורק להראב"ד כתב בב"י שסובר דאינו בדין שינוי מקום כמו בקידוש להי"א, ולא חש על מה שלא השיג גם בדין קידוש ואולי משום דאפשר דסמך על מה שהשיג בהלכות ברכות, אבל יותר משמע שהראב"ד מחלק בהדין ברכה מקידוש דאף שהוא שינוי מקום דדעתו ומחשבתו אינו עושה אותם למקום אחד מ"מ א"צ לחזור ולברך בהיה דעתו לאכול במקום האחר, אבל בקידוש שבעי שיהיה במקום הסעודה אינו מועיל מה שהיה דעתו לאכול במקום האחר כיון דעכ"פ הוא מקום אחר ממקום שעשה בו הקידוש כדלעיל.

ולכן נראה שהתוס' סברי דאיכא שני הענינים בקידוש ובממקום למקום בחד ביתא ליכא חסרון מצד ענין הראשון משום דהם מקום אחד כהסבור מינה, ורק מצד ענין השני הוא החסרון, שלענין זה הא מועיל מה שיהיה דעתו לאכול במקום השני, כדחזינן מהירושלמי אליבא דרב דאינו סובר אלא כענין השני שלכן סובר דבהיה דעתו לאכול בבית האחר שיכול לקדש במקום האחר דלכן בממקום למקום בחד ביתא דגם לשמואל ליכא אלא ענין השני גם שמואל מודה דמועיל דעתו לאכול במקום השני, ונמצא שפיר שבממקום למקום בחד ביתא לא פליגי רב ושמואל. ואם הוא דין בהסעודה שגם בשני מקומות בחד ביתא איכא חסרון גם מצד ענין השני, הוא רק כשאין רואה מקום הקידוש אבל כשרואה מקום הקידוש גם לפ"ז ליכא חסרון דענין הא' אבל חסרון דענין הב' איכא דלא כרב שר שלום וספרי הגאונים דהתוס' שלא הביאו זה משמע שלא מחלקי, אבל בשביל חסרון זה הא מועיל דעתו לאכול שם, ושמואל הא היה מאיגרא לארעא שהם מקומות הנראין וע"ז א"ר ענן בר תחליפא דגם ממקום למקום אף באופן זה שרואין שנמי צריך לחזור ולקדש, ובכה"ג סברי התוס' דבדעתו לכך א"צ לחזור ולברך. ואם הוא דין בקידוש אפשר לתוס' לסבור גם כרב שר שלום וספרי הגאונים שליכא שום חסרון משום דנחשב ממש חד מקום ומה שצריך ומועיל לשמואל דעתו לאכול הוא בממקום למקום בחד ביתא באין רואין את המקום שקידש, דברואין המקום הא א"צ שיהיה דעתו לאכול שם ובמבית לבית הא אין מועיל מה שדעתו לאכול במקום האחר, ומתורץ שיטת התוס' מקושית הר"ן.

ולמה שבארתי טעם רב להירושלמי שאינו משום שמחשיב מה שדעתו לאכול במקום האחר כמקום סעודה, אלא משום דהוא סובר רק ענין הב' דהקידוש והסעודה הם שייכים זל"ז לקיומם דלכן צריך שלא יתחלק הקידוש מהסעודה שלזה סגי בדעתו לאכול במקום האחר, אין שום טעם להצריך לכתחלה לאכול במקום הסעודה, ולכן שפיר הקשה למה ליה לקדושי בביתא מאחר דאף לכתחלה יכולין לצאת בקידושא דביהכ"נ, וכן לשמואל בממקום למקום בחד ביתא לתוס' שמועיל גם לשמואל דעתו לאכול במקום שקידש דלא כהצל"ח, והיה יכול אף לכתחלה לקדש באיגרא ולאכול בארעא, ומוכרחין לומר דשמואל לא היה בדעתו בשעה שקידש לאכול בארעא לכן הוצרך לחזור ולקדש.

ולפ"ז אין לתרץ כהצל"ח קושית הנתיב חיים על הט"ז דהם נתכוונו לצאת על תנאי אם לא איתעקרא שרגא דהא יכלו לצאת בכל אופן שלא על תנאי מאחר דגם לכתחלה יכולין לצאת כשחשבו לאכול בביתם, ולא הי"ל לרבה לומר אלא דאם אתם רוצים לצאת בקידוש שלו כאן צריכים למיטעם ולא לומר להו דלמא אדאזילתא לאושפיזא מתעקרא שרגא, אלא דוקא אם אמר להם קודם הקידוש דלא כהט"ז.

[ענף ו']. והנה למאי דבארתי אליבא דהירושלמי לרב, וכן לשמואל אליבא דתוס' והרא"ש בממקום למקום בחד ביתא, שבזה לא פליגי דמועיל מה שהיה דעתו לאכול במקום האחר, דהוא משום דהקידוש והסעודה הם ענין אחד שמעכבין זא"ז דלכן צריך לקדש דוקא כשאיכא כבר ענין האכילה דהוא קביעות מקום, וכשקבע מקום לאכילתו סגי בזה להתחשב הקידוש להסעודה שהרי כבר איכא ענין הסעודה, הרי יש טעם גדול שאם היתה קביעות סעודתו במקום הקידוש ואיתעקרא ליה שרגא או אונס אחר שא"א לו לאכול שם ומוכרח לאכול במקום אחר, והוא באופן שודאי יקבע מקום אחר ולא ידחה סעודתו למחר מחמת שיש לו מקום אחר בלא טירחא גדולה שיהיה ספק בשביל זה שמא ימנע מלקיים הסעודה בלילה, או שהוא זהיר וזריז לקיים הסעודה בלילה דוקא כדצריכין לעשות לכתחלה ובשביל איסור הצער דרעבון בשבת שאף בשביל טירחא גדולה לא ימנע מלקיים הסעודה בלילה, לא נתבטל בעקירת השרגא ואונסין אחרים שא"א לו לאכול במקום זה שקבע עצם ענין קביעות האכילה שצריך לזה יחוד מקום, דהרי ודאי יקבע תיכף מקום אחר ויאכל שם כמו שעשה בשעה שקידש שקבע מקום לאכילתו, שלכן לא נתבטל ענין הסעודה שהיא בשעה שקידש שהקידוש היה התחלת המצוה דקריאה לשבת עונג מאחר שודאי יקבע מקום אחר שידוע לו שיכול לאכול שם.

ונמצא שלרב היה יכול לאכול במקום האחר על סמך קידוש זה שעשה קודם דאיתעקרא השרגא ואונסין אחרים שהיה מוכן לאכול במקום הקידוש, גם במקום האחר אף שהוא בבית אחר, אבל לשמואל היה צריך לחזור ולקדש בשביל ענין הראשון דאיכא ג"כ בקידוש שמצריך שיהיה במקום הסעודה, ובממקום למקום בחד ביתא שליכא חסרון דמקום סעודה אבל איכא חסרון דענין השני דמעכבין זא"ז, גם לשמואל כשאיתעקרא שרגא או אונסין אחרים שלא היה יכול לאכול במקום שקידש יוכל לאכול במקום האחר אם ידוע שודאי לא ימנע מלאכול סעודתו בלילה כדלעיל.

וא"כ ר"ה שקדיש בביתו על דעת לאכול שם ואיתעקרא ליה שרגא אחר הקידוש אם היה סובר כרב לא היה צריך לחזור ולקדש כשעיילי ליה למניה לבי גנניה דרבה בריה, דהא ודאי מאחר שקבע מקום לאכול ובשביל זה עשה הקידוש יקבע מקום אחר תיכף שליכא שוב חסרון אלא אליבא דשמואל דאיכא גם ענין הראשון דצריך שיהיה במקום הסעודה דוקא, ואולי הזכיר דעיילי למניה לבי גנניה דרבה בריה דלא היה לו טירחא כל כך או שהיה לו רצון להיות שם ולא היה נמנע מפני טירחא וגם לא היה ספק אם יתן לו רשות דרק מזה איכא ראיה דסובר כשמואל, דאם היה למקום אחר שהיה טירחא או ספק שיתנו לו רשות לא היה ראיה דסובר כשמואל, דאף לרב נמי היה לחזור ולקדש משום דלמקום אחר כזה לא היה ברור בשעה שקידש אם היה אוכל שם שאפשר לא היה אוכל בלילה והיה מקיים הג' סעודות למחר ביום. ומתורץ קושית הצל"ח.

אבל יקשה מהירושלמי א"ר בון ולא פליגי מאי דאמר רב בשלא היה בדעתו לאכול בבית שקידש, דמשמע דאם היה בדעתו לאכול בבית שקידש ואח"כ נמלך לאכול בסוכתו, היה מודה רב דצריך לחזור ולקדש, אף שעשה הקידוש בקביעות סעודה, וכן ממה שאמר ומאי דאמר שמואל בשהיה בדעתו לאכול בבית שקידש ואח"כ נמלך לאכול במקום אחר דרב נמי מודה בזה והא למאי דבארתי פליג רב בזה מאחר שקידש כשהיתה קביעות סעודה. וצריך לומר דמה שכתבתי שמועיל לרב כשקידש במקום שקבע לאכול שם ואכל אח"כ במקום אחר, הוא רק באיתעקרא שרגא וכה"ג באונסין אחרים שאינו יכול לאכול שם שלא נתבטלה קביעות אכילתו דהיה בשעה שקידש אלא המקום דהרי אדרבה כיון שקבע לאכול אז אף שהיה במקום ההוא הרי ברור וידוע מזה שאונס שיארע במקום זה יעשה שיקבע במקום אחר שאפשר לו בלא טירחא גדולה ולא יהיה לו מניעה מצד הרשות וכדומה, אבל בנמלך בלא שום אונס שלא לאכול במקום שקידש אף שקבע לאכול שם נתבטלה כל קביעותו דמתחלה ונמצא כקידש כשעדיין לא קבע כלל מקום לאכול דליכא ענין הסעודה כלל אף שידוע היה שודאי יאכלו שלא מחשיב זה לקביעות אכילה תיכף עתה כדלעיל, ולכן בהא דירושלמי דאמר ר' יעקב בשם שמואל קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר ולא אמר ונאנס מלאכול שם דמשמע שלא היה לו אונס שהיה יכול לאכול שם כמחשבתו בקביעותו תחלה לאכול שם אך נמלך בעלמא מאיזה טעם קלוש, הרי נבטל בזה כל קביעות אכילתו והוא כמו שהיה בשעת הקידוש מסופק באיזה מקום יאכלו דהיה זה כליכא ענין האכילה כלל, דלא היה שייך לקדש דהא נמלך ונתחרט על קביעותו אז, והוי כלא קבע אז שום מקום דצריך לחזור ולקדש כשלא אכל שם במקום שקידש אפילו לרב, וכן היה במאי דא"ר אחא בש"ר אושעיא אמר רב בסוכתו עריבה עליו וקידש בביתו שמקדש בביתו יו"ט האחרון ואוכל בסוכתו, הוא דוקא כשלא היה בדעתו לאכול בבית שקידש אלא מתחלה חשב לאכול בסוכתו שעריבה עליו, אבל אם בתחלה היה בדעתו לאכול בביתו ואח"כ נמלך לאכול בסוכתו מפני שעריבה עליו כיון שאין זה אונס שנזדמן אחר שקידש שלא יכול לאכול בבית אלא דמתחלה לא חש לעריבות זה הוא בטול על עצם הקביעות אכילה דהיה לו מתחלה, והוי כלא נקבע אז שום מקום לאכילה דאין הקידוש מועיל דהוא כקידש כשעדיין ליכא ענין סעודה דאף לרב אינו מועיל, וכן הוא לשמואל בממקום למקום בחד ביתא.

והנה לכאורה כיון דבנמלך לאכול במקום אחר בלא אונס נבטל הקביעות, יקשה דאף אם חזר ממה שנמלך ורוצה לאכול כאן במקום הקידוש כמו דחשב תחלה נמי יצטרך לחזור ולקדש דהרי נמצא שקידש בלא קביעות לאכילה כלל, ולא משמע מגמ' אלא דבמקום האחר הדר קדיש שמואל, וכן ר"ה אבל במקום זה לא היו צריכין לחזור ולקדש, דהי"ל להגמ' לאשמועינן חדוש יותר גדול דאף כשחזר אחר שנמלך ואכל במקום הקידוש נמי צריך לחזור ולקדש, ואף אם לא נזדמן לר' ענן בר תחליפא שיראה זה בשמואל הי"ל להזכיר בעצמו דא"כ אף כשחזר ואכל כאן נמי יש לחזור ולקדש, וצריך לומר דבמקום שקידש אף שלא היה כלל דעתו לאכול בשעה שקידש ונמלך ואכל או שהיה דעתו לאכול בבית אחר שלא יצא לשמואל ונמלך ואכל כאן יצא כדכתב הב"י דנראה לו כן, ולכן אף שבלא אונס נבטלה קביעות מקום לאכול דמתחלה כשנמלך לאכול במקום אחר א"צ לחזור ולקדש אלא כשעשה כהמלכתו ואכל ממש במקום האחר, אבל כשחזר בו מהמלכתו ורוצה לאכול במקום שקידש א"צ לחזור ולקדש, וזה נראה בסברת הב"י שהוצרך לחדש זה ומקורו מסברתו, ולא כתב זה לראיה ברורה משום שהוא רק משמעות דהא אפשר שלא אמר זה ר' ענן בר תחליפא משום דלא נזדמן לו לראות עובדא משמואל בזה ולא רצה להוסיף מעצמו כלום או שסמך שהכל יבינו שאין חלוק בין מקום האחר למקום זה אחר שנמלך, אבל סובר הב"י דודאי היה לו לפרש דבר כזה דיותר נוטה להב"י בסברתו דבמקום הקידוש לא יצטרך לחזור ולקדש משום דבמקום הקידוש מסתבר לו שיש להועיל אף שלא היה בדעתו כלל לאכול ואף שהיה בדעתו לאכול במקום אחר שלכן אם ר' ענן בר תחליפא לא היה סובר סברא זו הי"ל לפרש ומשמע שגם הוא סובר כסברת הב"י ומשמעותו זה הוא ממילא כראיה שיש לסמוך על זה.

וטעם הב"י נראה דמעשה הקידוש כיון שאין קידוש אלא במקום סעודה הרי הוא כנעשה מעשה לאכול כאן ואין מועילה מחשבה להוציא מידי מעשה, וזהו הכוונה במה שמסיק הב"י דלא חיישינן למה שהיה בדעתו, שלכאורה מה הוסיף בזה הלא כבר כתב הדין דהוי במקום סעודה, אבל הוא לטעם על הדין דהוא משום דלא חיישינן למה שהיה בדעתו נגד המעשה דקידוש דהוי זה כעין דברים שבלב שלא מקליש את המעשה, ומצד המחשבה שעכ"פ איכא דהא מועילה כשדעתו לאכול בשעת קידוש במקום אחר בחד ביתא, הוא רק להועיל שיוכל לאכול גם שם אבל לא מועילה להוציא מידי מעשה דקידוש, כהכלל שנאמר במחשבה במתני' דכלים פכ"ה מ"ט והובאה בקידושין דף נ"ט. ומסתבר דאף דבור לא יועיל להוציא מידי מעשה הקידוש אלא שיועיל להוסיף דיוכל לאכול גם במקום האחר ולא לאסור לאכול כאן ולא נימא שהועיל הדבור להחשיב שכל מעשה הקידוש נעשה דוקא לאכילה דמקום האחר ולא בכאן, וניחא שלא נצטרך לדחוק ולחלק בין הדעת לאכול במקום או שלא לאכול כלל הוא בין מחשבה ובין דבור.

ולפ"ז לרב שלדידיה ליכא הדין דהקידוש יהיה במקום הסעודה אלא שיהיה קביעות מקום לאכול, לא שייך להחשיב הקידוש למעשה לענין שיאכל שם, דהא כך הוא לענין הקידוש במקום זה או במקום אחר, ואף הקביעות שקבע בדעתו לאכול בשעת הקידוש הוא רק מחשבה דמחשבה אחרת מוציאה ממחשבה ראשונה בכל מקום חוץ מבטומאה דכי מעשה דמו כדאיתא בקידושין שם, ואף לר"ל דלא אתי דבור ומבטל דבור הא ללישנא קמא דוקא התם דנתינת מעות ליד אשה כי מעשה דמי לדידיה, וללישנא בתרא דר' זביד הא איתותב ר"ל, ונמצא שלרב איכא חומרא בדבר זה לגבי שמואל, דלשמואל אם עשה קידוש סתם ואף בחשב שלא לאכול או בחשב לאכול במקום אחר, אם נמלך ואכל במקום הקידוש יצא וא"צ לחזור ולקדש שם כחדוש הב"י ופסק כן הרמ"א ס"ג, ולרב לא יצא בעשה הקידוש אדעתא שלא לאכול כלל אף שאח"כ נמלך ואכל במקום שקידש. אבל כיון שהלכה כשמואל שפיר פסקו כן.

ולפ"ז ניחא הראיה מרבה שסבר כשמואל אף לפרש"י ורשב"ם ולל"ק דתוס' ד"ה ובקידושא דאם מתעקרא להו שרגא באושפיזא לא יאכלו כלל עד למחר גם להירושלמי שאף רב מודה דאין קידוש כשלא יאכלו כלל, בשלמא לרש"י ורשב"ם אפשר סברי דגמ' דידן פליג אירושלמי וסובר דלרב יוצאין בקידוש אף שאין אוכלין כלל, אבל להתוס' שמפרשי דלא פליג ואף לגמ' דידן דוקא כשדעתו לאכול במקום האחר יצא ידי קידוש א"כ הא ליכא ראיה דסובר כשמואל דכיון שלא יאכלו כלל הא גם לרב לא יצאו בהקידוש כשלא יטעמו בבית רבה, ורק לל"ב דתוס' דיאכלו במקום שיש נר ואין יין איכא ראיה, (ועיין בצל"ח שמפרש הראיה רק לל"ב דתוס', אבל הא תמוה מאד דמה יעשה אליבא דל"ק דתוס', ואולי ידחוק לומר דל"ק דתוס' יסבור דגמ' דידן פליג על הירושלמי דלא כדסברי לעיל שודאי הוא דוחק גדול), אבל למה שבארתי ניחא דאין הראיה ממה שאמר להו דלא נפקיתו בקידושא דהכא דגם לרב לא יצאו כשלא יאכלו, אבל הראי' הוא ממה שאמר להו טעימו מידי, דלרב מאחר שבשעה שקידש רבה לא חשבו לאכול אלא באושפיזא לא היו יוצאין בקידושא דרבה אף אם יטעמו, אלא יצטרכו לעשות קידוש אחר, והא לא אמר להו שיקדשו ויטעמו אלא טעימי מידי לבד משום דכשיטעמו כאן אף שלא חשבו מתחלה לאכול כאן יצאו בקידושא דרבה, שזהו רק לשמואל ולא לרב. וא"כ מוכרחין לומר כהט"ז דאמר להו אחר שקידש שיטעמו שאז יצאו מצד סברת הב"י, ושפיר הוכיח הט"ז דאיכא ראיה מעובדא דרבה לסברת הב"י ופסק הרמ"א.

ומה שהקשה הנתיב חיים דלמה לא אמר להו רבה בלא חשש דעקירת שרגא מאחר שידע שמכוונין לצאת בקידוש רבה ולאכול באושפיזא דלא יצאו משום דהוא סובר דהלכה כשמואל, צריך לומר בהכרח שרבה לא הקפיד על תלמידיו אם סוברין כרב כמו הכללא בכל מקום דהלכה כרב באיסורי דאין להחשיב זה לטעות שיקפיד ע"ז ובודאי היו הרבה אמוראי בזמן רבה שהיו סוברין כרב דעדיין לא איפסק הדין ברוב כשמואל שלכן אף שהיו תלמידיו לא היה מקפיד עלייהו במה שהיו מתכוונין לצאת בקידוש שלו ודעתם לאכול בביתם, אבל אמר להם דיטעמו מידי שהוא מורה להם שהלכה כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה ממש בשביל שהוא צורך להם עתה לידע דהלכה כשמואל מטעם דדלמא אדאזליתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא ותצאו במה שתטעמו כאן דלרב לא תצאו במה שתטעמו כאן, ואף שהוא לקולא בעובדא זו כשאין לסמוך על רב בהוראתו אף קודם שנפסקה ההלכה כשמואל.

והנה ר' נסים גאון שמפרש דלשמואל אליבא דירושלמי אף מבית לבית אם היה דעתו לאכול בבית האחר א"צ לחזור ולקדש, והוא אף לגמ' דידן דהא פסק כן ולא היה פוסק כירושלמי כשגמ' דידן פליג עליו, מוכרחין לומר שאליבא דרב פליגי דגמ' דידן שנקט דינא דרב ודינא דשמואל בחד עובדא לענין שיצאו בקידוש דעושין בביהכ"נ שרב אומר יצאו ידי קידוש ושמואל אומר לא יצאו בהכרח שפליגי שהרי בחד עובדא הוא שזה אומר יצאו וזה אומר לא יצאו ול"ד להא דבירושלמי שאיירי בתרי עובדי שמואל אמר דינו שצריך לקדש בקידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר ורב אמר דינו שמקדש גם במקום אחר במי שסוכתו עריבה עליו ומקדש בביתו על דעת לאכול בסוכה שבזה שייך לומר שלא פליגי וגם שאין זה אוקימתא שמפורש החלוק בדברי עצמן, דשמואל לא אמר אלא בנמלך הרי משמע דאם מתחלה היה על דעת כן א"צ לחזור ולקדש, ורב הא אמר בדעתו לאכול בסוכה, דהוא כמעט הכרח לומר שלא פליגי, אבל בגמ' דידן שאיירו תרוייהו בחד עובדא ובפרט שהוא בקידוש דביהכ"נ שהעובדא הוא שכל אדם מקדש בביתו ובהכרח הוא בשביל אלו שלא מקדשין בעצמן שרב אמר שיצאו ושמואל אמר שלא יצאו הרי פליג גמ' דידן על הירושלמי שסובר דרב ושמואל לא פליגי דגמ' דידן סובר שפליגי. וזה נראה במש"כ הרא"ש אחר שהביא הא דר' נסים גאון ומה שמתרץ דבריו, מהא דבגמ' דידן משמע שלשמואל אינו מוציא אלא את האורחין, ומיהו בהא פליגי אגמ' דידן דמשמע התם דרב ושמואל לא פליגי אהדדי, דכוונתו שכן הוא בהכרח אליבא דר' נסים גאון ובודאי מפרש כן הר' נסים גאון שא"כ אפשר לומר דפליגי גם אליבא דשמואל כדפי' בק"נ כוונת הרא"ש עיי"ש.

עכ"פ מפורש ברא"ש דר' נסים גאון סובר דאליבא דרב פליגי הירושלמי והבבלי ורק אליבא דשמואל סובר שלא פליגי דבדבר שאין הכרח לומר שפליגי יש לנו לומר שלא פליגי, שלכן מפרש דלשמואל גם לגמ' דידן כשדעתו לאכול בביתו יצא ידי קידוש ורק בנמלך סובר שמואל דצריך לחזור ולקדש כדסובר הירושלמי. ונמצא לגמ' דידן שרב סובר שקידוש הוא אף בלא סעודה כלל ויוצאין כל השומעין בקידוש זה ואין שום צורך לקדש בבית אלא להוציא בניו וב"ב, ושמואל סובר דאין יוצאין בקידוש זה אלא אלו שדעתן לאכול ויש להם קביעות מקום לאכול אף שהמקום הוא בביתו שאינו במקום הקידוש כענין האחרון שכתבתי, וממילא אלו דצריכין לקדש בבית דלא סגי להו במה ששמעו קידוש בביהכ"נ שיכולין לצאת בו מאחר דהיה דעתם לאכול בביתם שהוא מקום קביעותם לסעודתם משום דיש להם אשה ובנים שצריך להוציאם אין דעתן לצאת כלל ידי קידוש כששמעו בביהכ"נ, דרק לרב שהקידוש אינו שייך כלל להסעודה ואין לו צורך לאכול בשביל הקידוש יש לנו לומר דבסתמא דעתו לצאת בביהכ"נ דיש לו תועלת באם לא יאכלו תיכף אלא לאחר איזה שעות שיוכל לטעום ולשתות, ואף שיצטרך לחזור ולקדש בביתו כדי להוציא בניו וב"ב מה בכך הרי ידוע לכל שאף מי שיצא מוציא, אבל לשמואל דהקידוש שייך להסעודה שהם מצוה אחת דקריאת עונג שהוא משני דברים קריאה ועונג ומעכבין זא"ז ומוכרח לאכול בשביל הקידוש אין לומר בסתמא דדעתו יהיה לצאת בקידוש דבביהכ"נ אף דרשאי גם לצאת דמאחר דיהיה מוכרח מצד הקידוש לאכול סעודה בפת בביתו וגם יהיה מוכרח לקדש בשביל בניו וב"ב וגם אלו שאין להם ב"ב נמי הרי יוכל לקדש בביתו אלו שיש להם יין, דהרי אין לו שום תועלת במה שיצא בקידוש בביהכ"נ דהא תיכף כשיבא לביתו מוכרח לאכול ואם לא ימצא ב"ב בבית שיהיו מוכנים לאכול הא לא יצא ולא יוכל גם הוא לטעום כלום, ולכן הקשה למה לי לקדושי בבי כנישתא. אבל הא קשה דהא אפשר איכא מי שאין לו ב"ב וגם אין לו יין, שבשביל אנשים כאלו הרי יש לעשות הקידוש והם יצאו גם לשמואל כשדעתם לאכול תיכף כשיבאו לביתם, ע"ז תירץ הרא"ש שפיר דאתי למיטעי משום דלא יעלה על לבם דבר שאינו מצוי כזה שיהיה מי שאין לו ב"ב ואוכל לבדו בביתו שאינו הולך גם לבית אחר למכיריו לאכול שם לכבוד השבת בצוותא ויאמרו דהקידוש לא שייך כלל להסעודה, שלכן מקדשין בביהכ"נ כיון שהכל יוצאין בקידוש זה שלכן אף שג"כ יצטרכו לקדש בבית להוציא בניו וב"ב אפשר לא ימצא את ב"ב בבית שיהיו מוכנים לאכול תיכף אלא לאחר שעות ויהיה לו תועלת שיוכל לטעום איזה דבר כדלעיל והוצרך לתרץ שמקדשין בשביל האורחים, שלכן לא אתי למיטעי וממילא יועיל הקידוש גם לאלו שירצו מאלו שאין להם ב"ב כשירצה לאכול תיכף בביתו, וניחא שפיר תירוץ הרא"ש.

ולמאי דכתבתי דהראיה מרבה הוא מהא דהיו רשאין לטעום דהוא רק אם הדין הוא דצריך לאכול דוקא במקום הסעודה כענין הראשון דמצריך שמואל במקום סעודה ממש, אבל לרב אליבא דהירושלמי דכן סובר שמואל לגמ' דידן להר' נסים גאון אם יטעמו יצטרכו לחזור ולקדש מאחר שבשעת קידוש חשבו לאכול באושפיזא, הקשה המרדכי שפיר מהא דאמר רבה טעימו מידי אחר שכבר קידש דלר' נסים גאון אם יאכלו באושפיזא הא יוצאין בקידוש של רבה ואם לא יוכלו לאכול משום דאתעקרא שרגא אף בכאן לא יוכלו לטעום בלא קידוש אחר וליכא שוב תירוץ הק"נ והקרני ראם, אבל יש לתרץ דר' נסים גאון יפרש דרבה אמר להו קודם קידוש כדמפרש הנתיב חיים, דהא לדידיה לגמ' דידן סובר רב דיוצאין בקידוש בלא סעודה כלל ואם לא היה איכפת לו כשיעשו כרב לא היה לו לומר כלום, אלא דרצה שיעשו כמו שהוא סובר ולכן הוצרך לומר להם קודם קידוש דאם רוצין לצאת בקידוש שלו יטעמו.

[ענף ז']. ונשאר לנו לתרץ מה שקשה איך לא חשש שמואל לברכה לבטלה ונחית מאיגרא לארעא אחר שקידש שהקשה הצל"ח מאחר דלמה שבארתי דמותר אף לכתחלה לרב לקדש כאן על דעת לאכול במקום האחר, וכן לשמואל לתוס' בממקום למקום בחד ביתא הוא אף לכתחלה וא"כ מוכרחין לפרש דנחית אחר שקידש וחזר וקידש דקודם שקידש היה יכול לקדש על דעת לאכול בארעא, וגם בלא זה דוחק גדול לפרש דהיה זה קודם שקידש, דא"כ הא ליכא מראיית ר' ענן בר תחליפא שום הוכחה לדין זה, דכיון שנמלך קודם קידוש לאכול בארעא איזה צורך היה לו לקדש באיגרא, ואין לפרש דכך אמר לו שמואל דאינו עושה באיגרא קידוש משום דאין קידוש אלא במקום סעודה אף בכה"ג דהוא בחד ביתא דא"כ היה אומר בפירוש אמר שמואל דאין זה במקום סעודה וכל העובדא שסיפר הוא למותר ממש, וא"כ משמע שלא אמר לו שמואל בפירוש כלום אלא מהעובדא שעשה כן שמואל יודע דסובר שמואל דאין זה במקום סעודה, והא אין לידע כלום מעובדא זו, ונצטרך לדחוק דר' ענן בר תחליפא העיד שיודע בברור גמור שמאיזה טעם רצה שמואל לעשות קידוש באיגרא ומ"מ לא עשה הקידוש באיגרא אלא בארעא נגד רצונו שלכן ודאי הוא משום דלא היה יוצא בקידוש ההוא, דא"כ חסר העיקר בגמ', ולכן צריך לפרש דהמלכתו למיחת מאיגרא לארעא היה זה אחר שקידש והדר קדיש בארעא פעם שניה, וא"כ קשה איך היה מותר לשמואל לגרום שיהיה ברכת קידוש הראשון ברכה לבטלה כדהקשה הצל"ח.

ולכן היה נראה לומר דבר חדש דהא חזינן שאמר רבא בביצה ל"ד ע"ב מקרא ודקראת לשבת עונג ששבת קובעת למעשר שהוא גם על פירות ועל שתיה דכל אכילה דבשבת הוא קביעות כדפרש"י שם ולקמן דף ק"ה כתב הרשב"ם פי' אכילת עראי דשבת חשבי אותה קבע למעשר במס' ביצה משום דהוי עונג אפילו סעודת כל שהוא דידה קבע היא, ונמצא לפ"ז דהא דדרשינן במקום קריאה דקידוש שם תהא עונג הוא אף בעונג דכל אכילה ושתיה אף בפירות ואף בכל שהוא, ובתוס' הא מפורש דטעימו מידי הוא טעימת לחם שיוצא בה ידי סעודת שבת ולא במיני תרגימא, ואף הגאונים שהביא הטור שסגי בשתיית כוס יין כתב דפירות לא מהני, וכן הוא בש"ע סעי' ה', ועיי"ש במג"א ס"ק י"א שהביא משה"ג דכתב דאף בפירות דיו מהאי טעמא שכתבתי דכל סעודת שבת נחשבת קבע אבל צריך להבין הטעם דפירות לא מהני וכ"ש שיטת התוס' והרא"ש דמצרכי דוקא לחם.

ותמוה לי דברי הב"י שכתב אין להוכיח שהתוס' והרא"ש חולקים על סברא זו מדכתבו דטעימו מידי שאמר רבה היינו טעימת לחם דוקא דאיכא למימר דלא כתבו כן משום דבשתיית כוס לא ליפקו מידי קידוש אלא משום דלא נפקי ידי סעודה אלא בפת וכדמשמע מסוף לשונם אבל אפשר דמודו לדברי גאונים הללו דלענין קידוש במקום סעודה שפיר מיקרי מקום סעודה במקום ששותה כוס יין שחייב עליו ברכה, הא בתוס' מפורש שלא הקפיד רבה על מה שלא יאכלו ולא יקיימו חיוב הסעודה משום שיוכלו לעשות למחר שלש סעודות אלא על מה שלא יקיימו חיוב הקידוש בלילה. (וצריך לומר דאף שאמר רבא בדף ק"ז דמי שלא קידש בע"ש מקדש והולך כל היום כולו עד מוצאי שבת הוא רק כשנאנס ולא קידש בלילה אבל עיקר חיוב הקידוש בלילה וכמפורש בדף ק"ו דעל מה שתניא בברייתא אין לי אלא ביום בלילה מנין הקשה הגמ' אדרבה עיקר קידושא בלילה הוא קדיש דכי קדיש תחלת יומא בעי לקידושי, וכן כתב הרמב"ם פכ"ט ה"ד עיקר הקידוש בלילה ופשוט שאינו רק מדין זריזין מקדימין אלא שכן הוא מעיקר המצוה לקדש בלילה דוקא, וכלשון הטור והש"ע [או"ח] בסימן ער"א אם לא קידש יש לו תשלומין למחר כל היום וכדכתב הרמב"ם בה"א שנקט שם עצם המצוה וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, ונראה דבשביל זה נקט זה הרמב"ם דדין הזריזות במצוה לקיים בהקדם הוא דין כללי בכל מצות התורה ופשוט שאף בלילה יש לזרז להקדים כל מה שאפשר והי"ל להרמב"ם למינקט מצות הקידוש כל השבת והיינו יודעין דיש לעשות בלילה מדין זריזין מקדימין, דבגמ' הא לא נקט זה לחדוש דין אלא להקשות על הלשון אין לי אלא ביום בלילה מנין שלכן אפשר שאף שלענין עצם המצוה שוה ביום ובלילה הקשה דא"צ קרא לרבות הלילה שהוא אדרבה תחלת יומא, אבל הרמב"ם הא נקט זה לדינא ואם הוא רק מענין זריזות ליכא בזה חדוש, אבל הוא שמשמיענו שעיקר המצוה הוא דוקא בלילה אך באם נזדמן שלא קידש בלילה מקדש כל היום, והוא כענין תשלומין שכתבו הטור וש"ע וידע זה ממה דאמר בגמ' המקשן בטעמו דכי קדיש תחלת יומא בעי לקידושי דהוא טעם ששיכות הקידוש הא הוא בתחלת יומא, ונ"מ לדינא שאף בשביל צורך גדול אין לדחותו מבלילה להיום דאם היה זה רק בשביל זריזות היה רשאי לדחותו למחר בשביל צורך). ובשביל זה כתבו דמוכרחין לומר דאמר להם לאכול לחם משום דהקידוש צריך לעשות דוקא במקום הסעודה שיוצא בה בלילה דהוא דוקא בלחם, וכן הוא כוונת הרא"ש, ואף בלא זה הא אם היתה צורך הטעימה בשביל לצאת הסעודה לא היה ראיה מרבה דאין קידוש אלא במקום סעודה וצ"ע בכוונת הב"י.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה