אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן מד
ברכת דייסא של חטה תפוחה מכוסה בסוכר תשל"ז. מע"כ ידידי הרה"ג מוה"ר אלימלך בלוט שליט"א.
הנה ממש"כ הרמב"ם פ"ג מברכות ה"ב אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה משמע אפילו נתמעך דהא שלוק הוא בשול ביותר שנתמעך דכן מפורש ברש"י פסחים ריש דף ל"ט שלוקין מבושלין הרבה מאד עד שנימוכין, וכן פי' גם הר"ן שם אף שהוא פי' בנדרים דף מ"ט דשלוק הוא בשיל ולא בשיל דרק בנדרים מפרש כן כדכתב הר"ן שם דנהי דשלוק נמי משמע מבושל יותר מדאי כדאמרינן בכל הבשר קי"א הכבד אוסרת ואינה נאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת שלוק דהכא בשיל ולא בשיל הוא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותבשיל שנתבשל ביותר וודאי בכלל מבושל הוא, שנמצא ששלוק אית לו שני פירושים, מ"מ מהא שפי' בפסחים דשלוקין הם מבושלין הרבה אף שיותר היה נראה שם לפרש דשלוקין הוא מבושל פחות מסתם בשול שהיה אז כסדר ממעט להרבה שנקט המשנה לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין לגירסתנו שגורס כן גם הר"ן, ומ"מ פי' דשלוקין הוא יותר שנמצא שליכא סדר בהמשנה שנקט כבושין שהוא פחות מבשול ואח"כ שלוקין דהוא הבשול ביותר ואח"כ מבושלין שהוא סתם בשול, וגם לא מפרש דשלוקין כולל שני הפירושים שהוא בשיל ולא בשיל ומבושל ביותר אלמא משום דסתם בשול שנאמר בכל מקום הוא מבושל ביותר ורק בנדרים מצד ההכרח שמבושל יותר מדאי סובר הר"ן שנאסר הנודר מן המבושל דלא כרש"י והרא"ש כתב שמוכרח לפרש שם שהוא בשיל ולא בשיל, ומהר"ן נשמע שגם התוס' והנ"י והריטב"א דשלוק אינו מבושל כל צרכו הם מפרשים רק התם מטעם דסברי כהר"ן, וא"כ מסתמא גם הרמב"ם שלא מצינו איך מפרש הא דשליקה ג"כ מפרש שהוא מבושל ביותר שא"כ ודאי נתמעך, וברש"י ברכות דף ל"ח ע"ב ד"ה אבל לא כבושין משמע שסתם בשול נמי נמוח אבל שלוק הוא נמוח טפי, שא"כ דגן שלוק שכתב הרמב"ם הוא מבושל הרבה עד שודאי נתמעך ומ"מ כתב דמברך בורא פרי האדמה.
ואח"ז בה"ד כתב הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וגרש הכרמל הוא נקרא מעשה קדרה ומברך עליו בורא פרי מזונות, אף שהוא רק בסתם בשול וכ"ש בשלוק שנתמעך טפי, וצריך להבין הטעם מאחר דלענין מיעוך ע"י הבשול שוין מ"ש דלגרעינין שלימין מברך רק בפה"א דהרמב"ם לא הזכיר כלל מעלת דביקת הגרעינין, וצריך לומר דהרמב"ם פי' הטעם דהא כתב כגון הריפות וגרש הכרמל וכיוצא בהן וכל זה הוא הנקרא מעשה קדרה שלכאורה הוא דבר מיותר, דהא לא כתב הרמב"ם תחלה דין כללי שעל מעשה קדרה מברך במ"מ ובהלכה א' פרט מה זה מעשה קדרה שהוא קמח שבשלו בקדרה בין לבדו בין שעירבו וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו שהיה שייך לאסוקי וכל זה הוא הנקרא מעשה קדרה אבל כיון שלא כתב תחלה כלום לא שייך זה, ולפרש שהוא ציון המקור שלו להגמ' שבגמ' תניא בברייתא בדף ל"ז שעל מעשה קדרה מברך במ"מ הוא דוחק גדול שלא מצינו כעין זה ברמב"ם, דלכן נראה שהוא טעם הרמב"ם ע"ז שמברכין במ"מ משום שהן מעשה קדרה היינו שכן הוא הדרך לבשלם לאכילה בין קמח בין לבדו בין בתערובות עם דברים וכן דגן שחלקו אף עם הקליפה או כתשו שהסיר הקליפה אף שלא חלקו שאלו דרכן דאינשי לבשלם לאכילה למיזן בהם אבל דגן שלוק שהם גרעינין שלימין עם הקליפות אין דרכן דאינשי לבשלם לאכילה למיזן בהם שלכן אין עלייהו אלא בפה"א, ומפרש כן בכוונת הברייתא דעל מעשה קדרה דאין זה רק סימן לברכת במ"מ אלא טעם לזה שלכן נקט גם הרמב"ם טעם זה.
ומפורש טעם זה להרמב"ם בכ"מ בשביל קושיא מגמ' דעל אורז מבושל משמע מהא דקתני הכוסס את האורז מברך עליו בפה"א דהיינו דוקא חי אבל מבושל מברך במ"מ אף שהוא שלם ולא הוסר קליפתו דמתרץ דאורז דרכו לבשלו שלם אבל דגן אין דרכם לבשלם שלימין, ולפי"מ שכתבתי אין זה תירוץ בעלמא מסברא בשביל הקושיא מאורז, שמשמע לו מהברייתא והוא גם כמפורש ברמב"ם דבה"י באורז שבשלו שמברך עליו במ"מ כתב הרמב"ם סתם ולא כתב שיהיה חלוק או כתוש אף שלא הזכיר זה הב"י, אלא שמפורש טעם זה בהרמב"ם שמפרש כן גם בגמ' בהברייתא, וגם לפ"מ שכתבתי מפורש החלוק בין ארוז לדגן דהא תניא אלו הן מעשה קדרה חילקא טרגיס זריז וערסן ואורז, וחילקא וטרגיס זריז וערסן הם חטי דמתברי לתרתי ולתלת ולארבע ולחמש כדפרש"י וה"ה בכל דגן דכן משמע ממו"ק י"ג ע"ב שהביא רש"י הרי אורז הוא שלם וג"כ תניא שהוא מעשה קדרה שפירושו להרמב"ם שהוא דרך בשול.
ולפ"מ שכתבתי ליכא חלוק כלל להרמב"ם מצד המיעוך דבדגן כשהגרעינין שלימין עם הקליפות אפילו שלוק הוא רק בברכת בפה"א דלכן נקט בה"ב אכל דגן שלוק לרבותא שאפ"ה בפה"א וכ"ש כשהוא רק בסתם בשול, וחלקו או כתשו אפילו בלא נתמעך נמי מברך במ"מ דלכן נקט בה"ד בדגן שחלקו או כתשו שבשלו לאשמועינן דאף כשלא נתמעך אם עכ"פ הוא מבושל כדרך אכילת האינשי מברך במ"מ, והוא מטעם שלהרמב"ם תלוי רק בדרך בשול ואין צורך כלל לנתמעך, ובאורז שהוא מעשה קדרה אף כשהוא שלם עם הקליפין נמי מברך במ"מ אף בלא נתמעך שלכן גם באורז בה"י כתב הרמב"ם סתם שבשלו שהוא לאשמועינן אף שלא נתמעך ובדיוק כתב הרמב"ם כל דבריו, ועיין בב"י דמסיק כן לבסוף בלשון ומיהו יש לחלק בין חטין לאורז שדרך האורז לבשלו כשהוא שלם בלא כתישה והלכך אף כשלא נתבשל הרבה לא תשתנה ברכתו משא"כ בחטין שאין דרך לבשלם אלא חלוקים או כתושים כגון הריפות והלכך כשמבשל אותם שלימים בלא כתישה הוי כאילו כוסס אותם חיים, והוא החלוק שכתב בכ"מ ובב"י הוסיף חלוק זה גם לענין דבאורז אפילו לא נתמעך נמי הוא במ"מ, ולמה שכתבתי ומדוייק הוא בלשון הרמב"ם הוא ברור כן להרמב"ם.
אבל הר' יונה כתב שלא יברך על הדייסא אלא כשנכתשו החטים ונדבקו ונעשו דומיא דחביץ קדרה, ומשמע לו זה משום דאמר חביץ קדרה וכן דייסא דכעין חביץ קדרה וחביץ קדרה הוא מאכל מדובק שנעשה עבה והוא נעשה מקמח, שליכא מציאות בלא דבקות הרבה קמח לחתיכה אחת, ודייסא שהוא מחטין שבורים כחילקא וטרגיס מפרש ממה שאמר דייסא דכעין חביץ קדרה שג"כ יודבקו זל"ז, ואף דבגמ' משמע שהוא רק לענין שנתנו שם דובשא דע"ז הא אמר כעין חביץ קדרה אבל על הא דאמר בדייסא גרידא כו"ע ל"פ דבמ"מ לא מצריך שיהיה כעין חביץ קדרה שאף שאינו מדובק נמי הוא במ"מ שא"כ משמע אדרבה להיפוך ממשמעות הר' יונה אלא בכל אופן דנתבשל שראוי לאכילה אף בלא נתמעך כלל ברכתו במ"מ לכו"ע, ולא מובן כלל הוכחת הר' יונה מזה שגם לענין במ"מ צריך שיהא כעין חביץ קדרה, בשלמא התוס' בדף ל"ז ד"ה הכוסס שמצרכי שיתמעכו הוא מלשון דייסא לבד שכתבו ונכון להחמיר שאין לאכול קליות או חטים שלוקות אלא בתוך הסעודה אם לא נתמעכו יפה דהוו כמו דייסא, ולא הוכיחו מזה אלא הא דנתמעכו ולא הא דנדבקו דודאי איכא מציאות שיתמעכו ולא יתדבקו דבנתבשל במים הרבה כהוא דקורין זופ [מרק] בלע"ז, אבל הר' יונה לא הוכיח מדייסא לבד דאולי במקומו קרו לכל אופן שנתבשלו החטים החלוקות והכתושות בשם דייסא והוצרך להביא ממה שאמר הגמ' בדייסא כעין חביץ קדרה שהוא נעשה מקמח מדובק ונעשה עבה שא"כ הוי הראיה דוקא אם מפרש שקאי זה גם על דייסא גריסא שלא יברך במ"מ אא"כ הוא עב כחביץ קדרה שלא משמע זה כלל בגמ' וצ"ע בכוונתו ואולי הי"ל גירסא אחרת, עכ"פ הר' יונה סובר דאינו מברך במ"מ אלא כשנכתשו החטים ונדבקו ונעשו דומיא דחביץ קדרה שהוא עבה.
ולכאורה משמע דמצריך לברכת במ"מ שידבקו ויעשו עבה ממש, והיה זה מטעם דלית להו חשיבות לעילויא לברכת במ"מ, וכדמצינו בשתיתא שרכה מברך שהכל בדף ל"ח, ולהרמב"ם אינו מטעם דעיקרו לרפואה נעשית דלא הזכיר כלל זה שכתב בה"ג קמח ששלקוה וערבו במים או בשאר משקים אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו מברך במ"מ ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתיה מברך שהכל וכן הוא גם בטור וש"ע סעיף ו', וגם הר' יונה כתב דנעשה לשתיה שהוא רכה כדרך שעושין לרפואה היינו אף שנעשה לשתיה ולא לרפואה עיי"ש, ור' יונה הוא לא סבר טעם התוס' דעל שתיה מברך שהכל בד"ה והא והביא ראיה משכר וכן כתבו לעיל מזה בד"ה האי בטעם השלישי, דהא בד"ה ומיא דשיבתא בטעם שמברכין על שכר של שעורים שהכל אף שמיא דכולהו שלקי כשלקי כתבו בטעם השני דכיון דיש להשעורים מעלה אחרת גדולה לעשות פת וגרעוהו במה שעשו שכר נגרע גם לענין הברכה ואין מברכין אלא שהכל, וטעם זה אפשר איתא בשתיתא רכה דהא גם בשתיתא צריך טעם על מה שמברך שהכל והוא כטעם השכר כדכתבו התוס' שטעם אחד להם, וא"כ לר' יונה הוא מטעם שגרעוהו לעשות ממנו רק הראוי לשתיה שלכן מברך עליה שהכל ולא מזונות ואף שלא הזכיר ר' יונה זה בשתיתא ודאי זהו הטעם לדידיה, וגם לטעם ראשון דמיא דכולהו שלקי דרך לאכול בהן הפת כמו בשלקות עצמן ולפיכך לא יצאו מתורת אוכל לגמרי אבל השכר יצא מתורת אוכל לגמרי שייך ג"כ בשתיתא רכה, וא"כ היה מסתבר דזהו טעמו גם בדייסא שלא נדבקו אף שנתמעכו והיה שייך שידבקו כשלא היה נשאר שם מים, מ"מ כשלא נדבקו מחמת שהיו שם מים הרבה שאף החילקא והטרגיס הם פרודין זה מזה מברך רק בפה"א משום דלית להו חשיבות דעוד נגרעו, וגם דבדייסא מברך בפה"א ובשתיתא שהכל הוא משום דהתם כיון שלא מברכינן במ"מ ה"ה כשאר ברכת הפירות דכיון שלא ניכר לא מברכינן אלא שהכל אבל בדייסא שניכרין החילוקא והטרגיס שהם מחטים ומשעורים אף שליכא עלייהו חשיבות הברכה דבמ"מ איכא עלייהו ברכת בפה"א דלא גרעו במה שנתבשלו ויותר ראוין לאכילה והן מוטעמים ביותר ודרך כולי אינשי לאוכלן דאין לגרעם מברכת בפה"א, ואין לתמוה על חדוש זה דהא איכא דסברי בשתיתא דאם אינה עבה כל כך שיצטרכו ללעוס נמי אינו מברך אלא שהכל מצד שכן הוא לשון הרמב"ם והש"ע ומשמע שהרמב"ם שמפרש דלועסו הוא לטחון אותו בפה סובר כן לדינא ומהמג"א סק"ח שכתב שמברכין במ"מ גם על שאינה עבה כל כך אפשר שהוא מחמת שבתוס' ורש"י ואגודה סוברין כן, אבל הגר"א דללועסו הוא לאו דוקא וכן הביא במ"ב ס"ק כ"ב בשם האחרונים סתם ואולי גם דעת המג"א כן מצד הסתירה רישא לסיפא ברמב"ם וש"ע וזה מסתבר, עכ"פ איכא המצריכין בשתיתא עבדה עד צורך לעיסה לברכתו במ"מ, (אך אולי התם הוא להסוברים שהוא מטעם שנעשה עיקרו לרפואה שאיתא בב"י סימן ר"ד שמצא כתוב בשם הרא"ש שכל המרקחות שאינם מאכל בריאים אלא לרפואה מברך שהכל והרמב"ם והש"ע שלא מזכרי שנעשה לרפואה הוא בהכרח לאו דוקא) וא"כ ודאי אפשר לומר שאף שלא מצריך ר' יונה שתהיה הדייסא עבה ממש כחביץ קדרה יליף מזה למה שכתב שלכה"פ יהיו דבוקים ממש ולא במפורדין אף שהיה אפשר שידבקו.
אבל הר' יונה מסיק אבל אם בישל החטים שלמים והגרעינין עומדין שלימים אינו מברך עליהם אלא בורא פרי האדמה כמו אם היה כוסס את החטה, שזה משמע דאם הם חלוקים כחילקא וטרגיס שמהם עושין הדייסא אפילו כשהן פרודין כגון שנבשלו בהרבה מים מברך במ"מ אף שאינו כחביץ קדרה, ולהמג"א משמע מזה שנקט הר' יונה החטים שלמים והגרעינין עומדים שלימים מברך בפה"א שפירושו דאם החטים הם בקליפתן שלכן עומדים הגרעינין שלמין שא"א שיודבקו מברך בפה"א, שנמצא להמג"א אליבא דהר' יונה דאם אך נחלקו החטים או אף לא נחלקו אבל הוסר קליפתן שאפשר שעל ידי בשול היטב יתמעכו ויתדבקו הם בברכת במ"מ שא"כ אף כשנתבשלו בהרבה מים שאף אחר שנתמעכו לא מתדבקין נמי הם בברכת במ"מ ויליף הר"י ממה שאמר הגמ' דייסא כעין חביץ קדרה שהוא עבה רק לענין שיוכל להיות עבה, אף שבחביץ קדרה עצמה שנעשה מקמח הא יש חלוק בין עבה ממש לרכה דזהו שתיתא שהוא מקמח שמתבשל דבהרבה מים שהוא רכה מברכין שהכל דר' יונה הא גם בשתיתא מפרש שהוא מכל קמח, לא רק מקמח קליות שפרש"י, מ"מ לא מצריך לדייסא שבעינן שתהא כעין חביץ קדרה אלא לענין האפשרות להיות עבה ולא שתהא עבה ממש, דלענין זה לא יליף משום דבקמח שנתבשל רק בהרבה מים הוא עדיין כולו רק מים אף שנעשו עבים קצת ונשתנו מראה המים קצת הם מים כאלו שאין לשנות ברכתו דהמים אלא מצד שיש בו טעם הקמח וכל שיש בו מחמשת המנים מברך עליה במ"מ, שמעלה זו ליכא בנעשה לשתיה, ומאחר שלא כתב הר' יונה טעם בשתיתא רכה לא נימא שהוא כהטעם שכתב בשכר של שעורים שהוא שינוי לגריעותא כדכתבתי לעיל, אלא דהוא משום דנחשב שניתן הקמח רק לתקן המים שיהיה להם איזה טעם ולא מחמת שרוצה לטעום ולאכול עתה מעט הקמח שניתן לשם, והוא מאותו טעם שאינו מברך במ"מ כשניתן הקמח לאיזה תבשיל לדבק שאף שאיכא בהכרח גם טעם הקמח אינו מברך עליו במ"מ שכמו כן אולי גם טעם שתיתא הרכה הוא מטעם זה שלא ניתן לטעם טעם הקמח אלא לתקן המים,
ואולי היה ניחא מה שלהר' יונה מה שאר"ח רכה לרפואה עבדי לה הוא לענין שנעשה כדרך שעושין לרפואה אף שלכאורה כיון שטוב לשתיית בריאים עושין זה לשתיית בריאים יותר מלרפואה שמצוי יותר ולמה נתן הסימן שנעשה כמו שעושין לרפואה, שדוחק לומר שלרפואה היתה נעשית במדה מצומצת שלכן נקט זה להשמיענו שדוקא במדת הקמח שנותנין לרפואה לכמות המים דלוג ולא ביותר מעט דמלשון הרמב"ם דכתב ואם היה רק כדי שיהיה ראוי לשתיה אלמא דאינה מדה מצומצת כל כך מאחר דנמסר זה לכל אדם כפי שעושה זה לשתיה וגם לרפואה מסתבר שאינו בצמצום ממש, ולא מסתבר שהר' יונה יפלוג על זה, ולכן אפשר שמה שנקט לרפואה עבדי לה שפי' הר' יונה כדרך שעושין לרפואה הוא לענין שלא עבדי זה בשביל הרצון לטעום טעם הקמח כמו כשעושין לרפואה שאין נותנין הקמח בשביל הרצון לטעם הקמח דלרפואה לא מקפיד אינש על שום טעם אלא על הרפואה שבו, וכדרך זה עושה לשתיה שנעשה לשתות להנאה שעכ"פ הקמח לא ניתן לשם להרצון לטעם טעם הקמח אלא לתקן המים שיהא נהנה יותר משתייתו ולא היה איכפת לו איזה טעם שיהיה ניתן להמים, וטעם זה לא שייך בדייסא שאף כשניתן שם רק מעט מן הדגן הוא ניתן לאכול אותם שלכן גם ברכה ואף בלא נתדבקו כלל נמי מברך במ"מ והכעין חביץ קדרה הוא רק לענין שתהא הדייסא ראויה להתדבק, ומפרש הר' יונה מהו ראוין להתדבק דהוא כשהוסרו הקליפות או שנחלקו שמצד מקומות שאין עלייהו קליפות אפשר להו לידבק וכ"ש שמצריך שיהיו מבושלים היטב עד שנתמעכו, אבל עכ"פ מצריך הר' יונה להמג"א לא רק שיוכלו להתדבק מצד הבשול היטב עד שיתמעכו אלא דיהיה גם המציאות דלכן בחטים שלמים שלא הוסרו הקליפות אף שנתמעך היטב שמצד הבשול ראוי להתדבק אבל מאחר דמצד המציאות לא אפשר להתדבק שהקליפות חוצצין נמי אינו מברך במ"מ אלא בפה"א.
והתוס' בד"ה הכוסס ונכון להחמיר שאין לאכול קליות או חטים שלוקות אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המוציא פוטרתן אם לא נתמעכו יפה דהוו כמו דייסא, פליגי על ר' יונה שלא מצרכי כלל שיהיה כעין חביץ קדרה דלית להו משמעות ר' יונה דקאי גם על דייסא גרידא כדכתבתי לעיל שמגמ' לגירסתנו לא מובן לנו כלל המשמעות מהגמ', אבל מ"מ מצרכי שנתמעך מלשון דייסא לבד שהוא פירוש לאוכל מדגן שנתמעכו ע"י הבשול היטב, ומשמע להו שעל פחות מדייסא אינו מברך במ"מ, והוא מטעם שבלא נתמעכו מחמת שלא נתבשלו היטב הוא ככוסס חטה, שודאי אף חטים חלוקות כחילקא וטרגיס לא יברך אלא בפה"א כמו בחטים שלימות, ורק כשנתבשלו כדתניא דעל מעשה קדרה שהן חילקא טרגיס מברך במ"מ, אבל שנתמעכו יפה ע"י בשול אף שהן חטים שלמים בקליפתן משמע שלדידהו מברך במ"מ אף שליכא מציאות שיודבקו ויעשו לחתיכות עבות שתלוי רק בהמיעוך.
ועיין בב"י סימן ר"ח שכתב על מה שכתב הטור אם אכל אותם בעין ל"ש חיין ל"ש מבושלין מברך בפה"א דהוא כשלא נתמעכו יפה ולכן כתב דכן נראה מדברי התוס' והרא"ש, אף שהרא"ש לא הזכיר ענין מיעוך כלל והתוס' לא כתבו לשון בעינייהו, והיה יותר משמע דפליגי דלהרא"ש אינו תלוי במיעוך אלא דכשהן בעינייהו היינו חטים שלימות עם הקליפות הם בברכת בפה"א וכשהן חלוקין או שלימות שהוסרו הקליפות הם בברכת במ"מ אף בבשול שלא נתמעכו יפה שהוא כדכתבתי להרמב"ם, ולתוס' תלוי במיעוך יפה דאפילו קליות וחטים שלימות הם בברכת במ"מ וכשלא נתמעכו יפה אף בלא הקליפות ואף חילקא וטרגיס נמי הם בברכת בפה"א כדכתבתי לדידהו, אינו סובר כן הב"י אלא שלא פליגי ורק שכתבו כל אחד בלשון אחר בהתיבות אבל הם בכוונה אחת שבעינייהו שברא"ש הוא שלא נתמעכו יפה שכתבו התוס', אבל א"כ יסבור דגם להרא"ש גם בהוסרו הקליפות ואף בחילקא וטרגיס כשלא נתמעכו הם בברכת בפה"א, ונצטרך לומר דמש"כ הב"י וגם הר' יונה כתב שלא יברך על הדייסא במ"מ אלא כשנכתשו החטים ונדבקו אבל אם בישל החטים שלמים והגרעינין עומדין שלמים מברך בפה"א כמו כוסס חטה, דמפרש כוונת הר' יונה דלא כהמג"א אלא דג"כ ליכא חלוק אלא במיעוך, ומפרש הר' יונה שמיעוך יפה הוא כשאפשר להו כשנתבשלו חטים כתושות היינו שהוסרו הקליפות לידבק ולהעשות דומיא דחביץ קדרה, דמדת מיעוך כזה עושה שיברך במ"מ אף כשהן חטים שלימות עם הקליפות, אבל אם החטים שלימים היינו שהן שלימים כמו שהיו קודם הבשול שאף שנתבשלו ונתרככו לא באו למדת מיעוך יפה, וכן גרעינין עומדים שלימים היינו אף כשהן חטים כתושות בלא הקליפות ואף חילקא וטרגיס, שקורא אותן גרעינין דחטים לא שייך לקרא אלא לשלימות כמו שהן אחר הדישה, אבל כשנחלקו לשנים ושלש ויותר ואף שלימות אחר שהוכתשו והוסרו הקליפות שנשתנו שפעמים שלא ניכר שהוא מחטים קורא אותן גרעינין שהוא שם כולל על כל מיני זרעים ומיני תבואה שלכן שייך לקרא גרעינין גם על נכתשין וחצאין כשהן דברים מפורדין זה מזה, ושינה בשביל זה לכתוב עלייהו עומדין שלימין, משום שהחטים שהם שלימין ממש אין צורך להכרה שהם שלימין אבל הגרעינים שהוא על כתושין וחלוקין שאפשר שאף אחר שנתמעכו יפה עד שנחסר קצת מהן ע"י המיעוך לתוך המים לא ניכר זה, מ"מ אם לנו נראה שעומדים שלימים כשהיו אין זה במדת המיעוך יפה דרק משהו שסמוך להמים נתמעך ולא בתוכו ולא היו נדבקין זה לזה להיות כחתיכה אחת עבה, ונמצא לפ"ז שהר' יונה סובר כתוס' אך שפי' כוונתם, שא"כ גם להר' יונה אם נתבשלו היטב עד שנתמעכו מיעוך יפה דהוא גם בתוכן אך לא נדבקו מצד איזה מניעה כחציצת הקליפות וכיוצא מאופן אחר יברך במ"מ, אבל מש"כ וכן כתב הרמב"ם אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך בפה"א ואח"כ כתב הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה מברך במ"מ, אין זה כמו שמפרש בכ"מ דהא בכ"מ פי' להרמב"ם שאין החלוק מצד הריכוך עד שיתמעך אלא אף ששוין בבשול איכא החלוק מטעם דרק על מעשה קדרה שהוא כדרך הבשול מברך במ"מ ואין הדרך לבשל שלימים ותירץ בזה דהא דאורז שאף כשבשלו שלם מברך במ"מ ולפ"מ שדקדקתי מלשון הרמב"ם אף כשהשלמים יותר נתמעכו והחלוקים והכתושים לא נתמעכו כלל אלא נתבשלו מברך על השלימין בפה"א ועל החלוקים והכתושים במ"מ, אלא מפרש כאן דאף שהרמב"ם לא הזכיר כלל ענין מיעוך מאחר שמחלק בין שלימין לכתושין וחלוקין הוא משום דהחלוקים וכתושים מתמעכים בבשול והשלימים אין מתמעכין בבשול, אבל הוא דוחק גדול מאד שאף בשביל למעט מחלוקת קשה לומר דבר כזה, ומטעם זה פי' בכ"מ שהוא מצד דרך בשול שהוא רק בכתושין ומחולקין ולא בשלימין שלא הוסר קליפתן, וזה גם מה שכתב שם לעיל מזה ומפרש רבינו דהכוסס את החטה היינו אפילו בשלם כיון שהם שלימים שלא הוסרה קליפתן לא מיקרי מבושל כיון שלא הוסרה קליפתו ולא חולק, היינו משום דאין דרך בשול בשלימין, ומש"כ שם וכן כתב הר' יונה הוא לנתינת טעם על מה שאין הדרך לבשלם שלימין משום דדרך בשול דדייסא הוא שיהיה שייך שיעשו כעין חביץ קדרה כשיתמעטו המים, שלכן אף שסלקם מעל האש קודם נמי מברך במ"מ, ואף אלו שגם מתחלה מתכוונין להסיר מעל האש קודם שיעשו כחביץ קדרה נמי עכ"פ אין דרכם אלא בכתושים וחלוקים שניתן מה שיצא מאתם דבר המדבקם זל"ז בהמים שמטעים ביותר שזה לא מצוי שדרך הקליפות נמי יהיה כן דלכן אין הדרך לבשל בקדרה חטים שלימין אף לא אלו שאין רוצים בדייסא עבה אלא ברך משום שרוצים גם בהמרק, וזה מפרש הכ"מ בדברי הר' יונה, ונצטרך לומר שאורז שהוא מעשה קדרה אף בשלימין, וגם הר' יונה כתב כן אף שגם להאורז א"א לידבק כשהוא בהקליפות וא"א להיות כעין חביץ קדרה, דהוא משום דהאורז אף דרך הקליפות נותן טעם טוב בהמים שמתבשל בו, שלכן מפרש הר' יונה שלא אמרו בגמ' כעין חביץ קדרה אלא בחטים וכל חמשת המינים ולא באורז דהדרך לבשל אותו גם כשהוא שלם שנותן טעם טוב גם ע"י הקליפות, ונמצא שבכ"מ מפרש גם דברי הר' יונה כהרמב"ם שתלוי בדרך בשול אך שהר' יונה נתן טעם למה שדרך העולם הוא כן והרמב"ם לא נתן טעם, ויותר משמע שאינו סובר כלל הטעם מ"מ נקט הב"י וכ"כ הר' יונה שסובר שלדינא הן שוין, דלא כתוס' שתלוי ברכת מזונות באופן המיעוך וליכא חלוק בין שלימין לכתושין וחלוקין, והב"י מפרש כן בהרא"ש שלא כתב שלימין אלא בעינייהו שכוונתו לא לענין שלימות אלא לענין שלא נתמעכו יפה, ואולי יהיה נ"מ גם לדינא בזה שהרמב"ם לא כתב טעם והר' יונה כתב טעם.
עכ"פ הכ"מ והב"י פליגי אליבא דהרמב"ם והר' יונה, ובש"ע אם נגרוס בסעיף ב' חמשת מיני דגן שחלקן או כתשן כלשון הרמב"ם כגירסת הגר"א וכן באשל אברהם שבגליון כתב שהוא ט"ס וצריך להיות שחלקן והמ"ב סק"ב הביא מעוד אחרונים, היה נראה שסובר כדביארתי להרמב"ם וכטעם הכ"מ ובשלימין לא יברך במ"מ אלא בפה"א אף בנתמעטו יפה, ועיין במ"ב סק"ו דאף שכתב דצריך לומר שחלקן מסיק אכן אם נתמעכו ע"י הבשול אף שמתחלה נתנן בקדרה שלימים לגמרי דהיינו כשהם בקליפתן מ"מ מברך במ"מ אבל לא מסתבר דלגירסא זו הוא כהרמב"ם מטעם הכ"מ שהרמב"ם בעצמו כתב טעם זה לפ"מ שביארתי, דרק להג"א שגורס ששלקן או כתשן כהגירסא שלפנינו שהוא משמע דבשלקן אף בלא כתישה מברך במ"מ סובר הש"ע כן דלא כהטעם שכתב בכ"מ משום שאין דרך לבשל שלימין אלא שתלוי במיעוך כדסובר בב"י ובפמ"ג נמי כתב דהכ"מ עשה כלומר וירצה בזה דבלא הוסר קליפתו אף בשול רב הוא בפה"א ובש"ע פסיק דבלא הוסר קליפתו ונתמעכו יפה במ"מ כוונתו שבש"ע פסק דלא כדכתב בכ"מ אבל הוא להגירסא שלפנינו דהוא כהמג"א, אבל להמ"ב שכתב כהסוברין שהוא ט"ס וצ"ל שחלקן אינו סובר כן הש"ע אלא שבשלימין הוא בפה"א אף בנתמעך יפה, ומש"כ השעה"צ אות ו' דכן משמע בפמ"ג לדינא היינו להגירסא שלפנינו שסובר כן המג"א וכן סובר הפמ"ג.
ונמצא לדינא אחרי שנתבאר כל זה דבחטים שלימות שלא הוסר קליפתן להרמב"ם ולהר' יונה אליבא דהמג"א ברכתו בפה"א אף שנתמעכו היטב אבל משני טעמים, להרמב"ם הוא משום דאינו מעשה קדרה משום שאין הדרך לבשלם כן, ולהר' יונה הוא משום שליכא המציאות להתדבק, ולתוס' והרא"ש אליבא דהב"י וכן הר' יונה אליבא דהב"י ברכתו במ"מ, ואף שבב"י כתב דגם הרמב"ם הוא כתוס' אין לחוש לזה מאחר דהוא דוחק גדול והנכון בשיטת הרמב"ם כהכ"מ, ובכתושין שהוסר קליפתן ובחלוקין להרמב"ם ולהר' יונה אליבא דהכ"מ מברך במ"מ בכל בשול מאחר שהן מעשה קדרה היינו שדרך הבשול הוא בהן, ולהתוס' והרא"ש אליבא דהב"י וכן להר' יונה אליבא דהב"י כל זמן שלא נתמעכו יפה מברך בפה"א ולהמג"א אליבא דר' יונה שיעור מיעוך יפה הוא אפשריות הדבקות, וגם אפשר לפרש בדברי הר' יונה שמצריך שיודבקו ממש כעין חביץ קדרה כדכתבי שיש לזה טעם, אבל כיון דבין להב"י אליביה ובין להמג"א אליביה לא מצריך דבקות ואף בנתבשל בהרבה מים שהן מפורדין אף שנתמעכו יפה, וגם שמוכרח זה מסוף דבריו אין לנו אליבא דהר' יונה אלא שתי שיטות הכ"מ ושיטת הב"י שהוא גם שיטת המג"א, וא"כ לדינא הוא ספק בין בגרעינין שלמין שלא הוסר קליפתן ונתמעכו יפה באופן שבלא חציצת הגרעינין היו גם נדבקין, ובין בכתושין שהוסר קליפתן וחלוקין שנתבשלו ולא נתמעכו יפה שהוא פחות משיעור הדבקות, ואולי זהו מש"כ הפמ"ג בא"א ובהוסר קליפתן ולא נדבקו כלל ג"כ יש לספק דהוא משום דלהרמב"ם הוא במ"מ ולתוס' ורא"ש הוא בפה"א, משום דבלא נדבקו הוא פחות ממדת מיעוך יפה, וכוונת לא נדבקו שכתב הפמ"ג הוא שיעור דבקות, ולשון ג"כ יש לספק משמע שכתב תחלה דין ספק אחר והוא בזה שכתב דלרמב"ם עשה הכ"מ כלומר דירצה בזה דבלא הוסר הקליפות אף בשול רב הוא בפה"א ובש"ע פסק דמברך במ"מ, שהם שני הספקות שכתבתי, ותמוה מש"כ בשעה"צ שהפמ"ג נקט לדינא בנתמעכו ע"י הבשול אפילו כשהן בקליפתן מברך במ"מ הא א"כ לא כתב שום ספק קודם ספק זה, גם מש"כ המ"ב בסק"ד דאיירי בכתשן שהסיר הקליפות דהש"ע פסק דמברך במ"מ דהאחרונים מצדדים דבעינן דוקא שיתדבק וכתב בשעה"צ שכן הוכיחו מתר"י, הרי הוא זה למה שרציתי לומר לעיל בשיטת הר' יונה, אבל הא הוא דלא כהב"י והמג"א וגם הוא דלא כסוף דבריו, וגם אפילו יסברו כן בדעת הר' יונה הא איכא דעת הרמב"ם שמברך במ"מ אף בכל בשול אף שלא נתמעך כלל, ואף לתוס' והרא"ש שמצרכי מיעוך יפה לא מצרכי שיתדבק אלא שייך לומר לדידהו ששיעור מיעוך יפה הוא שיוכל להתדבק שא"כ ודאי אין לפסוק בדין ודאי, ומש"כ בשעה"צ שהפמ"ג נשאר בספק כשלא נדבקו היה לכאורה נראה דכוונת הפמ"ג הוא אפשריות הדבקות ולא הדבקות ממש כדלעיל, אך אפשר מפרשי האחרונים שהביא המ"ב סוף דברי הר' יונה שלא כהמג"א מטעם שהוא כסתירה למש"כ תחלה דבעינן שנדבקו ונעשו כחביץ קדרה שהוא דבוק ממש וגם המחצה"ש עמד בזה ומש"כ הוא דחוק, שלכן מפרשי דחטים שלמים וגרעינין עומדין שלימין הם שני ענינים חטים שלימים הם בקליפתן וגרעינין הם חילקא וטרגיס וגם שלימין כתושין שהוסר קליפתן כדכתבתי להב"י, ונקט שני דברים שמצד המיעוך היה אפשר להתדבק אבל לענין המציאות לא מתדבקין חטים שלימות משום חציצת הקליפות, וגרעינין אם חזינן דעומדין שלימין עכ"פ דהוא כשבשלם במים הרבה שישארו שם המים למרק ועירב בכף שלא הניחם לידבק שג"כ הוא בפה"א, וטעם לזה הא כתבתי לעיל, וניחא בזה מה שהפמ"ג מסתפק בזה לשעה"צ באות ח' ואות ט' שהוא בנדבק ממש והספק הוא מצד שיטת התוס' דתלוי רק במיעוך יפה, אבל הכרעת האחרונים שמביא במ"ב שהוא בפה"א עדיין צ"ע, ובאג"מ או"ח ח"א סימן ס"ח כתבתי שכ"ז שלא נתדבקו הוא ספק הוא כהפמ"ג לשעה"צ שלפ"מ שכתבתי הוי פירוש זה בדברי הר' יונה ניחא יותר, אבל מש"כ דבנתמעכו ע"י הבשול לגמרי אף אם היו בקליפתן מברך במ"מ דהוא לפמש"כ המ"ב בס"ג וחוזרני בזה מטעם דלהרמב"ם ולהכ"מ הוא גם אליבא דר' יונה הוא בפה"א וגם הא מהמג"א משמע שבקליפתן ליכא המציאות דיתדבקו כדכתב המחה"ש הרי דלא מחשיב זה לדבק כהא דחביץ קדרה דליכא מה שיחצוץ להדבקות, דלכן הוא ספקא וכדכתבתי שגם הפמ"ג סובר שהוא ספק.
ולפ"מ שבארתי נמצא במה שעתה עושין מחטים שלימים עם הקליפות ע"י בשול דבר מאכל שקורין אותו חטה תפוחה (שוגער קריספ) שהחטים נעשו נפוחות אבל לא נתמעכו ונראין ונכרין לכל שהם חטים, שכנראה עושין אותם באופן שלא יוכלו להתמעך דאולי משימין אותם ברותחין שמצמתי אפשר גם לזה שלכן לא רק להר' יונה אם נפרש דמצריך שיהיה נדבק גם במציאות דומיא דחביץ קדרה שהוא בפה"א, אלא אף לתוס' ולהר' יונה אליבא דהב"י דאין צורך לנדבק, דהא עכ"פ מיעוך צריך שיהיה ראוי כל כך עד שיהיה ראוי להתדבק דזהו מיעוך יפה, ומה שהוא ראוי וטוב לאכול הרי קלי נמי הוא דבר הטוב וחשוב לאכול ומ"מ אין מברכין אלא בפה"א משום דלא זהו העילויא דחטים דעוד גרעו מהעילויא כדכתב הר' יונה בטעם שעל שכר משעורים מברכין שהכל, ודייסא שאמרו הרי הוא דוקא בנתמעך מיעוך יפה ואין למילף מזה לאינם מתמעכים אף שטובים לאכול, ורק להרמב"ם שתלוי בדרך בשול מסתבר שכיון שנתחדש עתה שמבשלים באופן זה הרבה ומאכילין זה הרבה להקטנים וגם גדולים אוכלין יש להחשיב זה לדרך בשול, שלכן יש לברך במ"מ, אבל הוא רק להרמב"ם דלא נתן טעם אבל להר' יונה אליבא דהכ"מ דהוא כהרמב"ם אבל נתן טעם מחמת שהוא שיוכלו להעשות דייסא המתדבק שא"כ אפשר אין למילף מזה לטעם אחר שנתחדש שמבשלים בשביל זה דאולי דייסא יותר שייך למזון ולשביעה מטעם החדש שאינם למזון כל כך אלא לכוס לטעם בעלמא או מחלוק אחר, ולכן לדינא מאחר שלרוב הפוסקים הוא בפה"א אין להוציאו מברכת בפה"א לברכת במ"מ לכאורה, אבל יש לדון מהא דבסק"ה כתב המג"א טעם הכ"מ על מה שבאורז אף כשבשלו שלם מברך במ"מ משום דהדרך לבשלו שלם משא"כ בחטים, אף שהמג"א הא כתב בסק"ב דבחטים תלוי במיעוך, וכן הב"י אף שג"כ סובר דתלוי רק במיעוך יפה כתב אח"כ באורז שאפשר יש לחלק בין חטים לאורז שדרך האורז לבשלו כשהוא שלם לא תשתנה ברכתו אף כשלא נתבשל הרבה, הרי משמע דסברי שג"ז הוא טעם לדידהו לברך במ"מ ואם היה גם בחטים היו ג"כ מצריכין לברך במ"מ, אף כשנתמעכו יפה מברך במ"מ אף באין הדרך לבשל, וידחקו לפרש בדברי הר' יונה דבנכתשו החטים ונדבקו פשיטא שהוא במ"מ דהרי תרתי הטעמי איכא, ובחטים שלימות פשיטא שהוא בפה"א, ונקט רק מלתא דהוא כן בכל מקום ובכל זמן, אבל בכתושין ונבשלו באופן שלא מתמעכין תלוי לפי המקום והזמן דאם הדרך לבשל כן הוא במ"מ ואם אין דרכם לבשל כן הוא בפה"א, ונצ"ל דבשלמין לא עלה אדעת הר' יונה שיהיה איזה זמן ומקום שיבשלום לחטים דלכן סתם דבחטים שלמים הוא בפה"א, ולפ"ז גם לדידהו אם יהיה הדרך לבשלם שלימין מחמת שנתחדש האופן שטוב לבשלם להשלמים אף כשלא יתמעכו יהיה במ"מ, ואפשר שזהו כוונת מחצה"ש, ונמצא שאיכא עוד שיטה שהוא גם הב"י והמג"א אבל הוא דוחק גדול ולכן נוטה דעתי לברך בפה"א, ולאחריו בורא נפשות רבות. ידידך, משה פיינשטיין.