אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין

סימן מא

סימן מ

אכל פחות מכזית פת בסעודה גדולה לברכת המזון חמשה עשר באב תשל"ב. מע"כ ידידי הרב הגאון מהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.

הנה מי שאכל בסעודתו הרבה מינים ולא אכל אלא פחות מכזית פת אם מכיון שנשבע מזה הוא מחוייב לברך ברכת המזון או לא, פשוט שכיון דברכת המזון הוא דוקא על אכילת פת, ועל שאר מינים אפילו היה כדי שביעה ואפילו אם הוא דרך אכילה ושביעה גם לכל אדם, כגון בזמננו במדינתנו שהרבה אינשי ממעטין באכילת פת בעצת הרופאים ונשבעין משאר מינים אין מברכין ברכת המזון, שלא יצטרך לברך ברכת המזון כשאכל פחות מכזית פת לא מדאורייתא ולא מדרבנן, דפחות מכזית הוא כלא אכל פת כלל. אבל אם אכל כזית פת אף ששביעתו היה בצרוף כל המינים שאכל חייב לברך ברכת המזון מדאורייתא, דהשביעה שצריך מן התורה לחייבו בברכת המזון על הפת אין צורך שיהיה דוקא מפת, דאל"כ היה נמצא שביו"ט שמחוייבין לאכול בשר חגיגה ושמחה שהיו אוכלין הרבה בשר וכ"ש בלילי פסח שמחוייבין לאכול בשר הפסח והיו אוכלין גם חגיגה שהיה בשר החגיגה חלק גדול מהשביעה, שהרי בשביל זה היו מביאין חגיגה כדי שיאכלו הרבה בשר מן החגיגה ויהיה אכילת הפסח שבחבורה מרובה היה בא לכל אחד רק כזית על השובע שנשבע מבשר החגיגה ואולי רוב השביעה היה מהבשר שהיו פטורין מלברך מן התורה, ובכלל לא היה נמצא חיוב ברכת המזון מדאורייתא אלא לעניים ולא לעשירים דהיו רגילין לאכול בשר גם בסעודות חול, אלא ודאי שמצטרפין כל מה שאוכלין מבשר ודגים וכל דבר לחייבו בברכת המזון מדאורייתא, אבל עכ"פ הוא דוקא כשאכל פת לא פחות מכזית, שרק על הפת נאמר בקרא ואכלת וברכת, אך שאיכא תנאי להחיוב דלא יהיה רעב אחר שאכל שלקיום תנאי זה סגי בכל מה שאכלו דהא שבעת לא קאי דוקא על הפירות שנאמרים בקרא אבל על שביעה בלא אכילת פת שהוא שיעור לא פחות מכזית לא נאמר העשה דברכת המזון.

ולמה שכתבתי יהיה מחלוקת ר"מ ור' יהודה בברכות דף מ"ט ע"ב בשיעור אכילה לברכת המזון גם לדין ברכת המזון דאורייתא, דהוא לענין כמה הוא שיעור הפת שצריך לאכול בתוך סעודתו להתחייב בברכת המזון כשנשבע בסעודתו ע"י צרוף הבשר והדגים וכל המינים, דלר"מ ואכלת דכתיב בקרא הוא בכזית כמו כל אכילה שנאמרו בתורה בחיובי עשה דאכילה כגון אכילת מצה ופסח ומרור ובחיוב מלקות באיסורי אכילה שהוא בכזית לכו"ע דלית מאן דחולק על זה, ושבעת דבקרא הוא רק להתנאי שצריך שיהיה גם שבע כשיברך, ור' יהודה סובר דאף דלכל התורה הויא אכילה בכזית לענין ברכת המזון הוא כביצה, משום דאף דגם לדידיה נדרש ושבעת לענין התנאי שיהיה שבע אחר שאכל, מ"מ סובר דקאי גם לפרש פירוש ואכלת שהוא דוקא כשיאכל פת שיעור שיהיה שייך בה גם שביעה קצת שהוא כביצה, וילפינן תרוייהו מקרא זה דושבעת, דאפשר לדרוש תרתי מקרא אחד מטעם דאמרינן כה"ג בכמה דוכתי דשקולין הן הי מינייהו מפקת, ור"מ לא מסתבר לו שנדרוש מקרא דושבעת גם לפרש פירוש דואכלת מאחר שהוא הפקעה מלשון אכילה שבכל התורה, ובשביל זה אינם דרשות שקולין למילף תרוייהו, שלכן נדרש רק להתנאי שצריך שביעה לחיוב ברכת המזון.

ולענין הדאורייתא אין צורך לר"מ לומר ושבעת זו שתיה וגם א"א לומר זה דאין דרשא זו שקול כהלמוד שצריך תנאי דשביעה לחיוב ברכת המזון דהוא כפשטות הקרא ודרשא דשתיה הוא לדבר חדש שאינו בפשטות הקרא, ומאחר שאינו מיותר אין לדורשו לשתיה אלא דודאי לענין חיוב ברכת המזון דאורייתא אמרה תורה רק שני דברים אחד ואכלת דהוא שיעור אכילה מפת וזה עושה חיוב ברכת המזון, ושני ושבעת שיהיה גם שבע אחר שיאכל כשיברך. ומה שאמר ושבעת זו שתיה הוא לענין האסמכתא שעל ואכלת לבד שהוא אכילת פת חייבו לברך אף בלא תנאי השביעה נדרש ושבעת לענין שתיה, ולא שייך לענין ברכת המזון דעל הפת דהא מדרבנן חייב לברך על אכילת כזית פת גם בלא שתיה, אלא הוא נדרש לענין לברך על השתיה דיין שהוא מהמינים דנאמרו בפרשה שהוא ג"כ בשיעור קטן אף שאינו כפי רגילותו לחייבו במעין שלש אף ששתה רק רביעית או מלא לוגמיו ואף גם פחות כפי מחלוקות רבותינו הראשונים בזה שהוא כמו שדרשינן בואכלת שהוא באסמכתא לחיוב על אכילת כזית לבד אף שאינו שבע וכמו כן נדרש ושבעת לענין האסמכתא, ואף אם נימא דמעין שלש הוא רק מדרבנן שייך לדרוש באסמכתא למעין שלש דמדרבנן הא חייבו לכל המינים הנאמרין בפרשה לברך מעין שלש, דהא א"א לומר דהוא לענין הדאורייתא חדא כדכתבתי דמאחר דנדרש לשביעה שהוא כפשוטו אין לדרוש לשתיה שהוא דבר חדש, ואם היה שייך לדרוש תרתי לשביעה ממש וגם שבעי שתיה מ"ט לא אמרינן זה גם לר' יהודה שלכן מוכרחין לומר דהוא לענין האסמכתא שלא נדרש לשביעה שלכן נדרש לשתיה לענין ברכת מעין שלש. וזה פשוט שהוצרך לתרץ איך נדרש לענין האסמכתא כדי שלא יהיה סתירה להאסמכתא והיתה נבטלת חשיבות האסמכתא והיה זה רק תקנתא דרבנן בלא אסמכתא ותקנתא דרבנן באסמכתא משמע שחמירא. וגם אם לא היה אפשר לדרוש ושבעת לענין שתיה אלא לענין שבעינן שביעה לא היה אפשר לרבנן לאתקוני שיברכו בלא שביעה להתוס' ב"מ דף ס"ד ע"ב ד"ה ולא ודף ע' ע"ב ד"ה תשיך והט"ז יו"ד בסימן קי"ז ס"ק א' דכנגד דבר המפורש לא מתקני רבנן, שלכן כיון שאר"מ שחייבו לברך מדרבנן גם בלא שביעה הוצרך לומר שיש לפרש ושבעת על שתיה שג"כ חייב אף שלא כרגילותו אלא בשיעור קטן.

ומש"כ המרדכי בשם ספר יראים דמדאורייתא צריך דוקא גם לשתות ומי שאכל ולא שתה לא מצי להוציא אחרים שאכלו וגם שתו, פשוט שהוא מחמת שסובר דגם מדאורייתא לא בעינן שביעה וחייב בכזית לר"מ ולר' יהודה בכביצה, שלדידיה בהכרח הוי פירוש הגמ' דר"מ דריש ושבעת לדין הדאורייתא שאיכא תנאי בחיוב ברכת המזון דגם ישתה, ולר' יהודה דדריש ושבעת לשיעור כביצה מפת ליכא קרא יתירא לא מצריך לשתות, ופליגי ממילא בתרתי דר"מ מחייב בכזית פת אבל דוקא עם שתיה ולר' יהודה אינו מחייב אלא בכביצה פת אבל לא מצריך לשתות, ומאחר דקיי"ל כר"מ לא מיחייב אלא בשתיה דתלוי זה בזה, ומפורש כן בדבריו וכן כתב בחדושי אנשי שם שם דלדידן דלא שבקינן כל הני רבוואתא דסברי דחיוב בכזית לר"מ וכביצה לר' יהודה הוא רק מדרבנן חייב מדאורייתא גם בלא שתיה כשהיתה שביעה גמורה, אבל לא כתב כלום בפירוש ושבעת זו שתיה שאמר הגמ' לר"מ וברור שהוא כדבארתי, וכן בשה"ג דף מ"ט משמע כן.

ולהמרדכי בשם יראים קשה דמנא לו לחייב אף מדרבנן בלא שתיה דכיון דמפרש הסוגיא בברכות דף מ"ט ע"ב דהכא בקראי פליגי דהוא מדאורייתא לחייב בלא שביעה וליכא ענין דרבנן מהאסמכתא כלל, ומכיון שהוכרח ר"מ לדרוש מושבעת דקרא שהוא תנאי לברכת המזון שגם ישתה א"כ גם מדרבנן אין לחייב בלא שתיה, ומהיכי תיתי נימא שלר' יהודה אין חלוק וגם מדרבנן פטור מלברך באכל פחות מכביצה אף שדריש זה מושבעת, ולר"מ מה שדריש מושבעת שהוא להצריך שישתה הוא רק לדאורייתא ומדרבנן חייבו גם בלא שתיה. ועוד יש להקשות עליו אם מושבעת נדרש שלברכת המזון דסעודה דפת צריך שגם ישתה מ"ט לא נימא שדוקא יין שהוא מגפן שהוזכר שם בקרא כמו דאמרינן דואכלת הוא דוקא מפת שהוזכר שם בקרא חטה ושעורה, ולא הזכיר המרדכי בשם היראים אלא סתם שתיה דמשמע שאף במים סגי. בשלמא מה שלהסוברים דבעינן שביעה גמורה מדאורייתא, שסגי בשביעה בכל דבר אף שלא מפת כדלעיל, דהוא משום דחלק הכתוב לשני דברים ואכלת ושבעת, ואם כל אכילתו עד שישבע הוא מפת לא היה לו לכתוב ואכלת כלל אלא ושבעת לבד שלכן צריך לומר שהם שני ענינים ואכלת שהוא דבר המחייב בברכת המזון הוא מפת דנאמר שם, אבל איכא עוד דין ושבעת היינו שהוא תנאי להחיוב שלא יהיה רעב כשמברך שלכן לא איכפת לן ממה הוא שבע כיון שלא השביעה עושה החיוב, וגם בלא זה כיון שנכתבו בתרי קראי צריך לפרש שהשביעה אינו דוקא מפת אף שלא ידעינן טעמא, אבל להמרדכי בשם יראים דדוקא על אכילה ושתיה יחד מברכין, לא מובן מה שמחלקינן דואכלת הוא מפת שבקרא והשבעת שהוא השתיה הוא גם מכל משקה, וצע"ג בשיטתו.

עכ"פ לדינא אם אכל אף כסעודת מלכים ולא אכל כזית מפת פטור מברכת המזון, ואם אכל מיני מזונות כאלו שאיכא עלייהו תוריתא דנהמא חייב בברכת המזון דהרי הוא קביעות סעודתו על הפת שצריך בסעודה זו, ואם אכל מיני מזונות מדברים שאין עלייהו תוריתא דנהמא צריך לברך על המחיה ואינו פוטר את הפירות ואף לא את הבשר ודגים והמשקין אלא יצטרך לברך עלייהו בורא נפשות. וגם צריך לידע שהזית פת צריך לאכול בכדי אכילת פרס דוקא. וצריך להחמיר בשיעור אכילת פרס דספר מרחשת שהוא פחות משלשה מינוטן [רגעים], דהשיעור של תשעה מינוטן אף שמחמירין למי שצריך לאכול ביו"כ הוא שיעור שלא מסתבר כלל ואף ביו"כ כשמצטער החולה לחכות הפסק דט' מינוטן יש להקל על החצי זמן מזה דהוא ד' מינוטן וחצי, אבל כשראיתי תשובת המרחשת סי' י"ד שהוא ערך שלשה מינוטן הוא מסתבר לי, ולכן יש להחמיר שיאכל הכזית פת בפחות מג' מינוטן כדי שיוכל לברך ברכת המזון.

וגם יש לידע דאם אכל פחות מכזית פת לא נפטרו כל המינים שיאכל מברכה ראשונה, עיין במג"א סימן קע"ז סק"א והוא מסתפק גם באכל כזית אם עיקר סעודתו הוא על הבשר והדגים ולא על הפת, אך שכתב וכ"ש אם אוכל פחות מכזית, עיין במחה"ש ובלב"ש ובפמ"ג. ולדינא נראה לע"ד דאם אוכל כזית פת בכדי אכילת פרס הוא עיקר הסעודה בהכרח שזה עושה חיוב ברכת המזון גם מדאורייתא והשביעה הוא רק תנאי להחיוב, שלכן נעשין בהכרח טפלה להסעודה שהעיקר הוא הפת ופוטר כל דברים הבאים להשביע כמיני דייסא וכן בשר ודגים וכל מיני קדרה שרגילין לבא בסעודה, דהא כן נפסק [שו"ע או"ח] בסימן קע"ז סעיף א' כתוס' דף מ"א ע"ב ד"ה הלכתא, ואין חלוק בכוונתו דאף דאין הלכה כר' חייא בפת על הדברים שבאים בלא סעודה הלכה כמותו בבאין מחמת הסעודה דפת פוטרתן דגם ר"פ סובר כמותו בסעודה. אבל כשאכל פחות מכזית אין זה נחשב סעודה כלל וכיון שאין הלכה כר' חייא בפת צריך לברך על כל דבר ברכתו השייך לו, ולכן אסור ליכנס לספק ויחליט תחלה אם יאכל כזית פת או לא כדי שידע אם צריך לברך על המינים שיאכל או שנפטרו בברכת הפת. וגם בשביל הברכה דעל נטילת ידים צריך להחליט דעל פחות מכזית אף שצריך ליטול ידיו כדאיתא בלב"ש ובמחצה"ש ובפמ"ג בסימן קנ"ח אליבא דהמג"א סק"ד אבל לא יברך, ועל כזית אף שהמחבר בסעיף ב' שם כתב בשם יש מי שאומר דג"כ יטול ולא יברך, הכריע הגר"א שם בסק"ז דשיעור נטילת ידים הוא על כזית פת, דמשמע שסובר שצריך גם לברך, על כן ודאי טוב לכתחלה שיאכל כביצה אבל אם אינו רוצה אלא לאכול כזית פת נמי צריך לברך ענט"י.

וכן מסתבר לע"ד דקביעות סעודה על פת הבא בכיסנין כשיש לו תוריתא דנהמא אם אוכל זה לבד הוא שיעור גדול שאפשר לשבוע מזה הרבה בני אדם, אבל אם אוכל גם בשר ודגים וכל המינים שאוכלין בסעודה הוי קביעות הסעודה במדת הפת שאוכל בסעודה כזו כמפורש במג"א סימן קס"ח ס"ק י"ג, שלכן באלו שאין רוצין לחכות בסעודת נישואין עד שיברכו ברכת המזון ואוכלין מיני מזונות ממיני אפיה וגם בשר ודגים כדי שלא יצטרכו לברך אינו כלום, דבמדינה זו שאוכלין מעט פת בסעודה הוי מעט הפת דמיני מזונות שיש עלייהו תוריתא דנהמא קביעות סעודה ויצטרך לברך ברכת המזון, ולכן יאכלו רק מיני האפיה או רק בשר ודגים ושאר המינים, וכבר ידוע דעתי בזה מרוב השואלים במדינה שאוכלין רק מעט פת בסעודה. והנני ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה