אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין

סימן מ

סימן לט

בדיני ברכות, כתיבת שלום באגרות, קריאת התורה, תפילה, נחום אבלים, דינים ומאמרי חז"ל שונים א' דהגבלה תשל"ט. מע"כ ידידי וחביבי הרה"ג מוהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.

[א'] ברך מזונות על דבר שברכתו שהכל הנה בדבר אחד שבירך מזונות על דבר שברכתו שהכל הנה תלוי באיזה דברים דאם אינם בשם מזון כלל לא יצא אבל בדברים שאיקרו מזון דהם כל דברים שנאסרו בנודר מן המזון דהוא בכל דבר חוץ מן המים ומלח כדתנן בעירובין דף כ"ו יוצא בדיעבד כשברך בורא מיני מזונות אף שהברכה שתיקנו עליה הוא רק שהכל, וכדכתב בנש"א כלל נ"ח סימן ג' וכתב זה בבאור הכ"מ ומסתבר כדבריו שלכן יש להורות כן אף אם נמצא חולקים עליו. אבל מ"מ נראה לע"ד שלא יאכל על ברכה דמזונות אלא רק חתיכה קטנה שהדרך להניחה בפעם אחת לפיו ולא יותר דמאחר שהוא רק לבדיעבד שיצא וכל פעם הרי הוא חיוב אחר בהברכה ואין לו לאכול על מה שיצא רק בדיעבד, ולכן יש לו לחכות ולא לאכול יותר עד שיצא מרשות זה לרשות אחר ויתחייב בברכה אחרת ואז יברך ברכת שהכל הראויה לזה ויאכל השאר שרוצה. וגם מסתבר שאף בכוונה יכול לעשות שינוי מקום כדי שיתחייב בברכה ולא נחשב שגורם ברכה שאינה צריכה, דכיון דאינו יכול לאכול מחמת שרוצה לעשות כדין הלכתחלה שפיר עושה דהרי היא צריכה כדי שיוכל לאכול לכתחלה.

[ב'] עשיית מלאכה בשבת ע"י שעון ובדבר לעשות מלאכה בשבת ע"י שעון עלעקטרי [חשמלי] אמת שאסרתי וכתבתי לאחד תשובה בזה ונדפסה בעם התורה היוצא ע"י צעירי אגו"י חוברת ט' תשל"ט (והיא לקמן סימן ס') תעיין שם, ורק מה שכבר נהגו שהוא לכבות הנרות דעלעקטרי שהודלקו וגם שיוחזרו להדלק אח"כ באיזה זמן מהיום התרתי וגם נתתי טעם והבו דלא להוסיף עלה כמפורש שם.

[ג'] אם יש קפידא מלכתוב שלום במכתבים ובדבר כשכותבין מכתבי רעות אם יש קפידא מלכתוב תיבת שלום לגמרי או שצריך לחסר המ"ם ולעשות נקודה לסימן הנה ברמ"א יו"ד סימן רע"ו סעי' י"ג שיש נזהרין אבל הש"ך ס"ק ט"ז וכן בנקה"כ כתב דרוב העולם אין נזהרין בזה, והעיקר שיש שנזהרין הוא כשכותב תיבת שלום לברכה שהוא בתחלת המכתב ובסופו אבל כשכותב ספור דברים שיש שלום בין פלוני לפלוני לא שייך זה כלל כדאיתא בפ"ת ס"ק כ"ח בשם רדב"ז. ואני בעצמי ברוב מכתבי שהוא מה שאני משיב בדברי תורה אני גומר כתיבתו דהא מכתב זה יזהרו בהכרח לשמרו מחמת שהוא דברי תורה וממילא הרי יהיה גם זה שמור, ואף שם ממש היה שייך להתיר דכל הטעם הוא שלא לכתוב שמות באגרת כדי שלא יבא לידי בזיון ומכתב דבדברי תורה הא לא יבא לידי בזיון, אך שמ"מ בשם גמור כשנזדמן שצריך אני להזכיר באיזה מכתב אף של דבר תורה איני כותבו אלא בקוף במקום הה"א משום שעכ"פ אולי לא ישמרו כל כך אבל בתיבת שלום כיון שמעצם הדין מותר דהא רוב העולם אין נזהרין בזה אין שום טעם לחשוש בדבר שאף שם מותר לכתוב, והנה אף במכתבי רעות הוא טעם קלוש מאד דהא אף לכוונת ברכה הא לא שייך על מה שנכתב לברכה שיהא לו שלום לומר שהוא כותב זה לכוונת השם שהוא נותן הברכה, ובהכרח שכו"ע יבינו שתיבת שלום הוא הברכה שיהא שלום לו וסומך שיבין למי שכותב שלום לך או שכותב שלום וברכה שמתכוין לברכו שהשי"ת יתן שיהיה לך שלום או שיתן לו השי"ת שלום וברכה, ואין מקום לטעות כלל, שא"כ כמו שמותר לכתוב ספור דברים כשכותב שיש שלום בין פלוני ופלוני למש"כ הרדב"ז יש להתיר לכתוב תיבת שלום לכוונה שהשי"ת יברכהו שיהיה לו שלום, ורק לכתוב שלום עמך יש לאסור דשייך גם לפרש שהברכה הוא שהשי"ת הנקרא שלום יהיה עמך דמצינו ברכה כה"ג בבעז שאמר ברכתו ה' עמכם שזהו ברכה בעצם שהשי"ת יהיה עמו שא"כ יש לפרש כשיכתוב במכתבו שלום עמך שכוונתו על השם שיהיה עמו שייך לאסור אף שהוא נתכוין לברכה אחרת שהשי"ת יתן שיהיה שלום ושלוה עמו, ששייך להחמיר מאחר ששייך לפרש גם על ה' שנקרא שלום יהיה עמו, ולשון שלום עמך לא רגילין כלל למיכתב שלכן אין לאסור להרדב"ז ומאחר שמסתבר טעמו דרדב"ז הוא טעם גדול למה שמקילין רוב העולם ואין נזהרין בזה כדכתב הש"ך, ואין הטעם שאין נזהרין בזה מטעם דפליגי על תוס' סוטה דף י' וסברי דשלום אינו משמות שאין נמחקין כדמשמע מהש"ך שמביא מתשובת הרא"ש שהוא סובר שהשלום אינו מהשמות שאין נמחקין שהוא כמו חנון ורחום אלא דאף לתוס' אלו שכותבין באגרות הוא נכתב לכוונת הברכה שמברך אותם שיהא לו שלום בכל אשר לו כדלעיל והוא מטעם סברת הרדב"ז שכתבתי שאין טעם לחלק.

אבל נראה דזהו כשכותבין בהאיגרות שלום לך ולביתך או כשכותבין שלום וברכה דהלשון מוכיח שהוא לכוונת ברכה אבל לא כשכותבין שלום לבד היינו שכותב בהאגרת לידידי פלוני שלום וכ"ש כשכותב בהאגרת כבוד ידידי פלוני שלום שזה הא הוא לשון סתום בכוונת ברכתו אם הוא שמברכו שיהא לו שלום וחיסר לאסוקי תיבת לך או שכוונתו בברכתו שה' ששמו שלום יהיה עמך וחיסר תיבת עמך, שבזה נמי שייך ליזהר וכמעט שהרוב כותבין כן, ואף שהוא ספק יש ליזהר, וגם כשכתב שלום לבד אף בלא עמך עוד ראוי יותר להחמיר דהא אפשר לפרש שעיקרו הוא להזכרת שם שמים בתחלת דבריו שלכן ניחא מה שהרא"ש בתשובתו שם בכלל ג' סימן ט"ו הביא ראיה ששלום אינו מהשמות שאין נמחקין מהא דבכל אגרות כתובין שלום וזורקין ונמחקין ולפ"מ שכתבתי דמשלום לך ומשלום וברכה לא שייך להחמיר כלל הא ליכא ראיה אלא הוא משום דהיו רגילין לכתוב באגרות לבד בהתחלה או בגמר תיבת שלום לבד דבזה אם שלום היה משמות שאין נמחקין היה ראוי ליזהר שלא לזורקו והעולם היו זורקין ומוחקין גם כשהיו כותבין בהאגרות שלום לבד שמזה מוכיח הרא"ש שהוא רק כמו חנון ורחום, והביא הש"ך מתשובת הרא"ש שהעולם אין נזהרין אף בזה וכן לא היו נזהרין אף בזמן הש"ך שא"כ הוא מצד תשובת הרא"ש שפליג על התוס'.

שלכן לדינא אם כותבין שלום לבד מאחר דהתוס' סברי שהוא אינו נמחק וראוי להחמיר כדבריהם שהרי הרא"ש כותב שיש להחמיר להסוברין שהוא משמות שאין נמחקין, ואף שהעיקר לדינא הוא כהרא"ש וגם רבי בתוס' היה פשיטא ליה שנמחק וכן סובר הגר"א ביו"ד שם ס"ק כ"ט, מ"מ מהראוי להחמיר כתוס', אבל כשכותבין שלום לך שלום לכם או שלום וברכה שלום וכל הטוב וכדומה אין בעצם צורך להזהר, אבל מ"מ הרבה נזהרין גם כשכותבין באופן זה, ואני בעצמי איני כותב לעולם תיבת שלום לבד אלא עם עוד ברכות, לכן איני מקפיד כל כך ואף שאני זהיר ברוב הפעמים אירע שלפעמים אני גומרו אבל אלו שכותבין לפעמים תיבת שלום לבד טוב שגם כשכותבין עם עוד תיבות לא יגמורו.

[ד'] בחיוב קריאת התורה על כל אחד חיוב קריאת התורה הוא על כל אחד לשמוע ג' קרואין בשני ובחמישי ובמנחה לשבת ובתענית צבור ובראש חודש וחול המועד ארבעה קרואין וביו"ט חמשה וביום הכפורים ששה ובשבת שבעה, ואף אם שמע בלא הברכות כגון שנכנס לביהכ"נ אחר שבירך הראשון נמי יצא ואין עליו לילך לחזור שמא ימצא באיזה ביהכ"נ שישמע גם הברכות ואף אם נזדמן שלא שמע כל הברכות נמי אם שמע הקריאות ממנין הגברי יצא, שלכן פשוט שבחול המועד אף בא"י בסוכות שאותן פסוקין שקורא הראשון קורין כל הארבעה לא יצא עד שישמע אותה מכל הארבעה קרואים שהחיוב הוא לשמוע ד' גברי איך שכל אחד קרא לא פחות מתלתא פסוקי.

[ה'] בהחסיר השומע פסוק, וכשאחד הקרואים קרא רק ב' פסוקים ולענין אם החסיר ולא שמע איזה פסוק הנה ג' פסוקים מחוייב לשמוע מכל קורא ואם שמע פחות מג' פסוקים לא יצא, ואם שמע ג"פ מכל קורא בכל הקריאות יצא, אבל בשבת צריך לשמוע כל הקריאה לא פחות משבעה קרואים ואם הוסיפו מכל הקרואים שקראו, ואם אירע בשבת שהוסיפו להרבה קרואים ונזדמן שאחד מהנוספים לא קרא ג"פ אלא שנים לא יצאו כל השומעים מאלו השני פוסקים שקרא וצריכין לחזור ולקרא אותו הגברא שיקרא לו הב' פסוקים ובהוספת עוד פסוק, משום שאיכא חיוב על כל אחד לשמוע כל התורה במשך השנה משבת בראשית עד שמחת תורה שקורין ברכה ואף שהם דברים פשוטים וברורים לא ידועים להרבה אינשי.

[ו'] בענין בתו של אאע"ה ומה שראה כתר"ה בספרו של מהרי"ל דיסקין זצ"ל פ' חיי שרה שהבת שהיתה לאברהם לר' יהודה ולאחרים כדאיתא בב"ב דף ט"ז מתה ביום שמתה שרה אמנו, הנה לא ראיתי במדרשים שבידי אבל לא ראינו אינה ראיה, אבל הוא דבר שלכאורה הוא דבר שאי אפשר שאברהם אבינו יענש בעונש כזה היותר גדול ואפילו בעונש קטן כשלא מפורש בקראי לא שייך לומר זה, ובפרט שהם לומדין זה מקרא דוה' ברך את אברהם בכל ואיזה ברכה הוא, וגם איך שייך לומר שמתה ביום שמתה שרה הא קרא דוה' ברך נאמר אחר שמתה שרה, ולכן ברור שאיזה טעות הוא ואם יש איזה מקום הוא טעות שם וכדחזינן שלא נמצא בדברי רבותינו המפרשים הראשונים, ועד עכשיו לא ראיתי ספרו של מהרי"ל דיסקין על התורה ואשתדל בל"נ לראותו.

[ז'] אם הדחת העוף מבחוץ מועילה לחלקי הפנים כששהה ג' ימים. בדבר מקומות הגדולים לשחיטת עופות ואין מספיקים להוציא הקורקבן ובני מעים בערב שבת ומשאירין כן עד קרוב לשלשה ימים ומדיחין את העופות מבחוץ שאתה מסופק אם יש להועיל על מה שבפנים, הנה ביוּראָפ בליוּבאֶן כשהייתי רב שם היו שוחטין שם אוזים הרבה בימי החורף להוליכם למכור למינסק והיה מזדמן שהיה צריך להיות יותר מג' ימים היו עושין חתך גדול בגוף האוז באיזה מקום עד הפנים כדי שיכנסו שם מים גם בפנים, וכן ודאי מהראוי לעשות לכתחלה, אבל בדיעבד אפשר אין לאסור דלחות המים אשר מבחוץ אפשר מועיל גם לאברים הפנימיים שכולן דבוקין להבשר וכיון שהוא רק חומרת הגאונים אין להחמיר, ולענין הכבד אין נוגע זה דהא נוהגין לאוכלו דוקא בצלי אש, אלא על הקורקבן, וכשיש שומן על המעים ורק מעט דאינו מודבק להגוף אבל כשיש שומן הרבה שמגיע עד גוף העוף הוא כחתיכה אחת שמועיל, אבל בכל אופן אין להחמיר בדיעבד.

[ח'] כתיבת קיצור השם בגט מה שהוקשה לך על מה שאיתא בשדה חמד מערכת גט סימן מ"ב אות כ"ב דמי שנקרא יעקב ומכנים אותו בשם יעקל א"צ לכתוב בגט המכונה יעקל וכן שמואל וקורין לו מואל א"צ לכתוב המכונה מואל, הוא פשוט משום קצור השם וידוע לכל שאף שקורין אותו יעקל הוא יעקב שנכתב בגט וכן הוא מואל לשמואל וכן נוהגין שאין כותבין קצור השם אלא כשצריך סימן משום שאיכא בעיר עוד אחד ששמו יעקב וגם שם האבות שוין כותבין קצור השם יעקל למי שקורין אותו בקצור שם זה אם להשני אין קורין בקצור שם זה, וכן אם קצור השם הוא שם במקום אחר כגון אלחנן וקורין לו חנן צריך לכתוב שניהם אף כשאינו לסימן, וכן איכא כמה פרטים בדין קצור השם. אבל מש"כ שם בשם ספר תשובת שמואל באחד שאין קורין לו בקצור השם כלל אלא בשמו המלא ובגט כתבו קצור שם בעלמא שלא נקרא שנמי כשר לא נראה כלל אלא כדכתב השד"ח מעצמו תחלה שהיה נראה לו פשוט שפסול עד שראה בספר זה שמכשיר ולא נראה זה כלל.

[ט'] פתיחת הכיור שנסתם בשבת וכשנסתם הכיור (סינק) בשבת אם מותר לקחת כיפת שאיבה (פלענגער) ולנקותו, נראה לע"ד דאם הוא דבר המצוי אין זה ענין קלקול ותיקון ויש להתיר גם בכיפת שאיבה, דהא מיוחד לכך והוי זה רק כהדחת כלים לצורך השבת, אבל אם אינו מצוי יש להחשיב זה כתיקון קצת אף אם אין צורך לאומן, שלכן בכיפת שאיבה אסור אף אם לא נסתם ממש שיוצאין המים מעט מעט שהרי אינו מיוחד שוב לשבת וגם יש להצריך לעשות שלא כדרך שמנקין ואם נסתם לגמרי שהוא תיקון ממש כעשיית פתח יש לאסור לגמרי אך אם יש צורך גדול יש להתיר ע"י נכרי.

[י'] בענין כתב ע"י צילום בדבר קושית כתר"ה מצילום ע"י פאטרגראפיע שפסול לכתיבת סת"ם ומ"מ היא ודאי מלאכה בשבת תמיהני על כתר"ה דהוקשה לו זה כלל דבשבת הא הוא ענין מלאכה ושכל דבר שעושה מלאכת הכתיבה ובכל אופן שעושה מלאכת הכתיבה הרי היא כתיבה דהרי יצא ממה שעשה שאיכא אותיות כתובים שרצה לעשות והוא גם כדרך המלאכה ולכן ודאי חייב אף אם יתרוהו בו משום איסור לעשות מלאכת כתיבה שהרי הוא דרך כתיבה דכמה דברים נכתבים ע"י הפאטאגראפיע ורוב הספרים נדפסין כעת ע"י הפאטאגראפיע, וגם לבד זה הא במלאכת שבת חייב גם הצר צורה ולהרמב"ם פי"א משבת הי"ז הוא תולדה דכותב, ובכתיבת סת"מ לא שייך ענין מלאכה אלא צריך שהאדם יכתוב ולא שיגרום שיהיו כתובין שזהו חלוק אף מצד המעשה, לבד שבס"ת הא צריך שיכתוב דוקא בדיו ופאטאגראפיע אינו דיו, וצריך בס"ת ומזוזות שרטוט ולא שייך שרטוט כשליכא צורך לזה, ואף בתפילין לתוס' גיטין דף ו' צריך איזה שרטוט, וגם בתפילין ומזוזות צריך כסדרן והשמות הרבה מצריכין גם בס"ת שיהיה כסדרן ולא שייך בפאטאגראפיע ענין כסדרן ועוד הרבה דברים ולכן לא היה שייך לדמות ולהקשות כלל.

[יא'] ניחום אבלים ע"י הטעֶלעֶפאָן ובדבר אם מקיים מצות נחום אבלים ע"י הטעֶלעֶפאָן, הנה בנחום אבלים איכא תרתי ענינים חדא לטובת אבלים החיים שהם טרודים מאד בצערם מחוייבין לדבר על לבו ולנחמו שבשביל זה הרי ג"כ מחוייבין לילך לביתו למקום שהוא נמצא, ושנית לטובת המת כדאיתא בשבת דף קנ"ב א"ר יהודה מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו ומסיק עובדא דמת שאין לו מנחמין שבכל יומא הוה דבר ר' יהודה בי עשרה ותיתבי בדוכתיה ואיתחזי ליה בחלמו דר' יהודה וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי, הרי ממילא ידעינן דכשיש מנחמין איכא בזה גם טובת המת, ומטעם זה כתב הרמב"ם בפי"ד מאבל ה"ז יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים שנחום אבלים גמ"ח עם החיים ועם המתים, ופשוט שאיירי הרמב"ם כשידוע לו שיש שם מי שיעשה צרכי החולה דאל"כ אף שיש שם בנחמות אבלים תרתי ואפילו היה יותר מזה היה צריך לילך אל החולה דפקוח נפש דוחה כל המצות, ואף תלמוד תורה שא"ר יוסף במגילה דף ט"ז שגדול מהצלת נפשות מ"מ דוחין ת"ת ואפילו של רבים להציל נפש מישראל, אבל כוונת הרמב"ם הוא דמצד חשיבות המצות מצד עצמן הרי נחום אבלים קודם מבק"ח שאית בה תרתי שלכן כשליכא ענין פקוח נפש שיודע שיש שם מתעסקין שעכ"פ חייב כל אחד לבקר החולה צריך לילך לנחם האבלים ול"ק כלום מה שהקשה הרדב"ז מהא דבק"ח יש בו ענין פקוח נפש, ואולי סובר הרדב"ז דמאחר דאיכא לפעמים בבק"ח ענין פקוח נפש יש להאדם להקדים תמיד בק"ח קודם נחום אבלים כדי שלא יבא לטעות איזה פעם וגם אולי בלא זה אלא כדי שיתרגל לידע דחולה שהוא חי קודם ולא יצטרך לאמוד בכל פעם שיזדמן בזה. אבל משמע לי שהרדב"ז סובר שאף בידוע שיש שם מתעסקין בצרכי החולה מ"מ מצד מצות בק"ח לבד שמתפלל עליו שם שמתקבל יותר התפלה משום ששכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה, דהא אינו מביא הרדב"ז הא דר"ע אלא הא דרב דימי בנדרים דף מ' דאמר כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה ומפרש בגמ' הגרמא שיחיה הוא בזה שמבקש עליו רחמים שיחיה הרי דזה שמתפלל עליו נחשב גורם שיחיה, אבל הרמב"ם אינו סובר שזה יכריע העדיפות דאיכא תרתי בנחום אבלים, ל"מ כשהוא רק קדימת זמן בעלמא אלא אפילו כשא"א לו לקיים אלא אחת מהן שנמצא כשילך לנחום האבלים לא יוכל לילך לבק"ח מ"מ הא אפשר להתפלל בביתו ועדיפות התפלה אצל החולה פשיטא לו שאין בזה להכריע התרתי דאיכא בנחום אבלים.

ומשמע לי שמצד האבל החי שייך לקיים גם ע"י הטעֶלעֶפאָן, אבל המצוה שמצד טובת המת לא שייך אלא דוקא כשיבא לשם במקום שמתנחמין או במקום שמת, ואף מצד האבל החי נמי ודאי עדיף כשבא לשם שהוא גם מכבדו שזה עצמו הוא ג"כ ענין תנחומין כלשון ר"ע במו"ק דף כ"א כשמתו בניו והספידום כל ישראל עמד ר"ע ואמר אחבנ"י שמעו אפילו שני בנים חתנים מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם, וענין הכבוד לא שייך ע"י הטעֶלעֶפאָן, דלכן למעשה אם אפשר לו לילך לבית האבלים שהוא קיום מצוה שלמה לא שייך שיפטר בטעֶלעֶפאָן, אך קצת מצוה יש גם ע"י הטעֶלעֶפאָן שלכן אם א"א לו ללכת לבית האבלים כגון מחמת חולי או שהוא טרוד בטירדא דמצוה יש עליו חיוב לקיים מה שאפשר לו יש לו לנחם ע"י הטעֶלעֶפאָן דג"כ איכא בזה מצוה ולא יאמר כי מאחר שאינו יכול לילך לבית האבלים אין עליו שוב שום חיוב כלל. וכה"ג כתבתי בתשובה ביו"ד ח"א סימן רכ"ג לענין בקור חולים עיי"ש.

ולענין אם האבל מותר לדבר בטעֶלעֶפאָן פשוט שמה שצריך שהוא לצורך גופו וביתו שמוטל עליו וצורך המנין שמותר לו לדבר בביתו מותר גם ע"י טעֶלעֶפאָן וכן כשקוראין לו לנחמו נמי מותר ליגש אל הטעֶלעֶפאָן ולקבל דברי התנחומין, ודברים בעלמא וכ"ש לשאול בשלום חבריו ואפילו בניו אסור.

[י"ב] אם אמרו ישראל בהלל שעלו מן הים יברך את בית אהרן ומה שתירץ כתר"ה על קושית מהרש"א בח"א פסחים קי"ז איך אמרו הלל כשעלו מן הים איך אמרו יברך את בית אהרן וכן יאמרו נא בית אהרן הא עדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן, שהוא ממה שאמר הקב"ה למשה כשסרב לילך לגאול את ישראל ממצרים הלא אהרן אחיך הלוי אני אמרתי שאתה כהן ועכשיו אתה לוי ואהרן יהיה כהן בזבחים דף ק"ב, אבל הוא זה רק אליבא דרשב"י ולא אליבא דריב"ק ואף אליבא דרשב"י משמע שמשה לא הודיע זה לישראל דהא עד העגל היו הבכורות כהנים ובזבחים דף קי"ב מפורש עד שלא הוקם המשכן עבודה בבכורות משהוקם המשכן עבודה בכהנים ולכן אין לתרץ זה אלא שלא אמרו בלשון זה אלא יברך את הכהנים וכן יאמרו נא הכהנים כמו שכתבת.

[י"ג] בתפלת ברוריא שישובו הרשעים בתשובה ומה שתירץ כתר"ה על תפלת ברוריא על הרשעים שישובו בתשובה שהקשה מהרש"א בברכות דף י' בח"א הא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דאולי ע"י תפלת האדם אין זה נקרא ביד"ש, הנה הוא דוחק גדול ולא מסתבר זה כלל דהא התפללה שהשי"ת יעשה שישובו בתשובה וזה הא תמוה מאחר דהוא בידי אדם, אבל צריך לומר שהתפלה היתה שלא יהא להם נסיונות וממילא ישובו שלא היו חוטאים אלא מחוסר פרנסה וכדומה, וגם שייך להתפלל שהשי"ת יזמין להם שישמעו דברי מוסר מאנשים צדיקים וישובו עי"ז בתשובה וזה יותר נכון.

[י"ד] מי שהתפלל בשוגג בגילוי ראש ובדבר אחד שהתפלל בשוגג בגילוי הראש, הנה לע"ד במדינותינו שהעכו"ם הולכין להתפלה דוקא בגלוי הראש וכן אומרים דברי תפלותם דוקא בגילוי הראש שאיסור גמור הוא מדאורייתא להתפלל בגילוי הראש דאף ששייך לפלוג על סברת הט"ז סימן ח' סק"ג שהוא איסור לאו אף הישיבה בעלמא בגילוי הראש דהוא ג"כ מנהג העכו"ם, משום דאפשר שאין עושין זה מצד איזה חק עכו"ם דהא גם הנכרים שאין עובדין ע"ז ג"כ הם הולכין ויושבין בגילוי הראש כידוע במדינות אלו שא"כ אין זה חק עכו"ם וליכא האיסור אלא המדת חסידות, אבל בשעת דברי תפלותם הוא חק להעכו"ם שלאן הוי לנו בלאו ממש להתפלל בגילוי הראש ואף ליכנס בביהכ"נ בלא כיסוי הראש שא"כ תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל כדאיתא גבי התפלל ומצא צואה במקומו בברכות דף כ"ב ואין לך תועבה גדולה מלהתפלל בגילוי הראש כחוק העכו"ם לתפלותם דהוא תועבה גם בעצם דכל עניני ע"ז נקראו תועבה בקראי וממילא גם החוקים איך לעבדם הוא תועבה לבד מה שהוא תועבה מצד זבח רשעים תועבה כמו בצואה מצד שחטא, דודאי הי"ל להתבונן אם כיסה ראשו דהא שייך ליארע דבר כזה רק אצל אלו שדרכן לילך כל היום בגילוי הראש שאינו חושש למדת החסידות מאיזה טעם שלא אפשר לו שאיש כזה היה לו לאסוקי אדעתא ולעיין היטב אם כיסה ראשו.

ויש מקום לומר דבהתפלל בגילוי הראש אף שהיה אונס גמור יצטרך לחזור ולהתפלל דרק במצא צואה שבעצם אין כאן דבר הנקרא תועבה ורק בשביל האיסור דעבר על והיה מחניך קדוש הוא תועבה מצד זבח רשעים תועבה כתבו התוס' בשם הר"י בד"ה והא דהוא דוקא במקום שהי"ל להסתפק ולתלות שיש שם צואה מטעם דהא בלא"ה אינו רשע אבל להתפלל בגילוי הראש שהוא תועבה בעצם אף כשלא הי"ל לאסוקי אדעתיה הרי בעצם היתה תפלתו תועבה שלא שייך לצאת בתפלת תועבה, ונוגע זה כשאירע לאחד שהיה מכוסה בטליתו על ראשו ונפלה טליתו ממנו ומשכה גם את הכיסוי הדק שעל ראשו שקורין ירמילקא [כפה] שבשביל הטלית אינו רשאי להגביהו וללבושו אבל בשביל שאין לו כיסוי על ראשו יהיה צריך להפסיק ולהלביש איזה דבר על ראשו, דלכסות ראשו בידיו הא איתא ברמ"א [או"ח] סימן ע"ד סעי' ב' דלא מיקרי כיסוי הראש, ואף למהרש"ל שהביא הט"ז בסימן ח' סק"ג דבשעת הדחק יכול לברך ברכת הנהנין במה שמכסה ראשו בידו, מ"מ בתפלה מסתבר שיודה אף מהרש"ל שאינו רשאי, ואם גמר תפלתו בגילוי הראש יצטרך לחזור ולהתפלל מאחר שבעצם אף באונס הויא תפלה כזו תועבה וצ"ע לדינא.

[ט"ו] אם לומר מוריד הגשם בסגול או בקמץ בדבר מוריד הגשם צריך לומר בקמץ תחת הגימל כי סוף ענין הוא שצריך לומר בקמץ כדאיתא בנדרים דף ל"ז דא"ר יצחק דמקרא סופרים הוא הלכה למשה מסיני ופי' אח"כ דהוא ארץ ארץ ופי' הר"ן והרא"ש והתוס' דהוא שכשיש בו אתנחתא נקרא בקמץ, והוא כל כה"ג אף בהפסק דאתנחתא וכ"ש בהפסק דסוף פסוק, וברכה ארוכה היא בכמה הפסקים יותר גדולים אף כסוף פסוק וכ"ש אתנחתא, וכן צריך לקרא גם בברכות לא רק בקריאה דתורה שאינו ענין חדוש ששייך לומר שהוא חדוש רק בתורה אלא דמקרא סופרים הוא שכן צריך לקרות מצד עצם הקריאה דתיבות כאלו בסוף ענין, וזהו חדושא דר' יצחק הוא מהל"מ מסיני. וקריין ולא כתיבן כתיבן ולא קריין מה שנקט זה לחדוש אף שלא שייך זה לסופרים ולחכמים מצד סברת עצמן ואף לא בנבואה בעלמא, דהא כמה דינים נדרשו ממקרא ומסורת שא"כ הוא מעיקרי התורה שהוא דוקא ע"י משה רבינו, הוא משום דקאי על הקריין ועל הכתיבן דבנביאים וכתובים שמחדש ר' יצחק דהם ג"כ מהלכה מסיני ע"י משה שהרי לא חשיב כלל מאלו שבתורה אף שמרובין הרבה מאלו שבכתבי הקודש, ולכן פשוט שזאת דהמצוה אינו בתורה ומה שהר"ן והתוס' מצאו פירוש שהוא בפ' ואתחנן הוא טעות שלא חשיב מקראי דתורה אלא דכתבי הקודש, וכפי האמת שכתבו שליכא כלל זה בתורה וצריך למחוק זה כדמחקו הגר"א, משום דאלו שבתורה לא חשיב כאן משום דהוא מלתא דפשיטא ולא קאי עלייהו ר' יצחק.

[ט"ז] אבל בתוך ז' אם מותר לילך לחתונת בנו בדבר אבי החתן שהוא אבל ששמע כתר"ה שהוריתי שמותר ללכת לחתנות בנו, הנה מפורש זה בגליון מהרש"א סימן שצ"ב סק"ג דרשאי האב לכנוס לחופת בתו, ופשוט שה"ה לבנו והטעם פשוט דלהאב ולאם הוא להיות על חתונת בנם ובתם שוה למעשה כמה אלפים שהרי לבד שרובא דרובא פעמים עושה האב כל החתונה לבת וכן אם נזדמן עושה כל החתונה לבנו שהוא עולה הרבה הרי עצם להיות על החתונה הרי נוסעים מכאן לא"י ואיפכא אף אנשים של אמידי וגם אינשי שאין מרויחין אלא בצמצום לפ"מ שצריכין וצריכין ללוות מאחרים, שמזה חזינן שהוא שוה להם הוצאות גדולות האלו שעולין לאלפים, וברור שאף אם היו ההוצאות יותר גדולים נמי היו נוסעים, וסך כזה אף לעשיר נחשב הפסד מרובה שהיו מתירין לו לעשות מלאכה אף בעצמו כשא"א לו ע"י אחרים אף בתוך ג' ימים הראשונים כדפסק הרמ"א [יו"ד] בסימן ש"פ סעי' ה', ואף שבמלאכה צריך לעשות בצנעא כדאיתא בש"ך סק"ו הוא מחמת שלא ידוע לעלמא שהוא דבר האבד לו ואף שידוע שהוא דבר האבד לא ידוע שא"א לו לעשות זה ע"י אחרים, אבל ללכת לחתונת בנו ובתו ידוע לכו"ע צורך הגדול שיש לאב ולהאם בזה ששוה לאלפים הרבה, וגם לא נישום זה בממון כלל שלכן הוא טעם ברור להתיר להם אף בג' ימים ראשונים, ומש"כ שם ובלבד שלא יאכל בסעודת החתן הא פשוט שאין הכוונה שאסור לו ליהנות מהסעודה דאיזה טעם יש בזה אלא פשוט שהכוונה הוא שלא יאכל בהסעודה באופן כבוד וגדולה כדרך העלמא שיושבין הורי החתן והכלה בראש ושם נותנין להם לאכול אלא יאכלו כשאר אינשי הנמצאין על החתונה, ואולי טוב להחמיר שלא יהיה להם מקום קבוע לאכילתם אלא איזה מאכל יאכלו על שלחן זה ומאכל אחר יאכלו על שלחן אחר, והעיקר שלא יהיה זה בדרך כבוד וגדולה והוא ברור שכן צריך להורות.

[י"ז] שימוש בדוד חימום חשמלי בשבת, והוצאת תקע הטעֶלעֶפאָן מהקיר בענין שמוש בשבת בלקיחת מים שגורם להאריך העלעקטרי וגם שידלק הוא לא רק במים אלא על כמה דברים ולא רק על העליונים אלא גם על התחתונים יש לשאול, וכבר הלא דנו בזה כמה גדולים ואין זה ענין לכתוב בזה לא ארוכים ולא קצרים והנח להם לישראל, וכשיהיה כתר"ה אצלי נדבר בזה.

בדבר להוציא את התקע של הטעֶלעֶפאָן מהכותל ומכל מקום חבורו בשבת אף בשעה שהוא כבוי אסור משום מוקצה, וכשירא שמא ישכח מי מבני הבית וידלקו שהוא צורך גדול יש להוציא באופן כלאחר יד אם ליכא נכרי.

[י"ח] מי שנקרח ראשו אם מותר להניח שערות זרות ודינם בענין חציצה בתפילין אני לא שמעתי ששייך דבר כזה שלמי שנקרחו שערותיו יהיה שייך שיצמחו שם שערות זרות שיניחו על הראש, ואם איכא דבר כזה היה זה דבר מותר לעשות, ולענין חציצה לתפילין קודם שנצמחו אין זה חציצה כיון שאי אפשר להסירם וכל מי שאין לו שערות לא יסירם, ואם ליכא דבר כזה אבל הוא רק דביקת השערות זרות להגוף ע"י דבק נמי כיון שכן ישאר לעולם ורוצה בזה לא יחצוץ לתפילין, ואם הוא פאה נכרית שיכול להסיר בכל עת שרוצה אף שהוא לנאותו שהוא בוש מלגלות ראשו בבהכ"נ יניח את של ראש בלא ברכה וכשיבא לביתו יגלה ראשו ויניח תפילין בברכה.

[י"ט] מי שעושה טייפ מד"ת ואוסר להעתיקו בדבר אחד שעשה טייפ מדברי תורה וכותב שאוסר לעשות מטייפ שלו עוד טייפס ודאי אסור כי הוא ענין שוה כסף ועשה הטייפ להרויח מזה שאחרים שירצו יצטרכו לשלם לו שא"כ ליכא משום מדת סדום, וממילא כיון שהוא חפצו אין רשאין ליקח אותו להשתמש בו שלא ברשות, ואף כשלא שמעו ממנו שאינו נותן רשות אסור להעתיק ממנו בסתמא כל זמן שלא הרשה בפירוש, ואדרבה בעל הדברי תורה כיון שאמר זה ברבים שכל אחד יכול להעתיק על טייפ אין לו שום רשות למנוע מלעשות טייפס, אם לא כשאמר לכל אלו שבאו לשמוע שאינו אומר אלא כשיבטיחו לו שלא יעשו טייפס מזה מאיזה טעם שאינו רוצה לפרסם דאף שלא שייך איסור גזל על זה איכא עכ"פ איסור מלעבור על דעתו אף כשיודעין השומעין שאינו רוצה גם בלא התנה וכ"ש בהתנה שאסור שהרי הטריחוהו באופן שאמר שאינו רוצה והוי כעשו מלאכה באחד בעל כרחו. ואף שהוא דברי תורה שחייב הרב להשמיע יש הרבה שאינו ראוי לפרסם משום שאין למסור אותם לכו"ע ויש שאין מורין כן וכדאשכחן בגמ' טובא, ולפעמים מחמת שלא ברור להרב אם דבריו נכונים ובדעתו שעוד יעיין בדבר אם הם ראוין, ויש נמי רשות להרב לאסור בשביל זה שלא יעשו טייפס דשמא יראה אח"כ הרב שאין דבריו נכונים ויתבייש, אף שמסתבר דאין לו רשות לאסור על התלמידים דבר כדי שלא ישכחו וכדי שיוכלו לחזור עליהן דהא זהו ג"כ מצורכי הלמוד לתלמידים הוא אך שיצום שלא יפרסמו עד שיאמר להם שהוא ראוי גם לפרסם, אבל על טייפ שהוא נעשה על זמן רב וליתן גם לאחרים יכול לעכב שלא יעשו כלל, אבל עכ"פ הוא ענין איסור אחר ולא איסור גזלה, אבל לעשות טייפ אחר מטייפ אחד שלא ברשות הוא איסור גזל.

[כ'] כתיבת שם המשפחה בכתובה בכרכים גדולים ובדבר שכתבתי באג"מ אה"ע ח"א סימן קע"ח שבכרכים גדולים יש לכתוב בכתובה שם המשפחה מאחר דאין כותבין בכתובה כל השמות כמו בגט אפשר שאיכא עוד שם כזה, כתבתי בלשון שיש בזה מעלה ועדיפות ולא כתבתי שהוא לעיכובא, משום דעכ"פ כל זמן שלא נודע שאיכא עוד שם כזה אין לפסול, וגם בכתובה כיון שלא שייך להיות אלא מבעלה הרי לא שייך חשש אלא כשיש בעיר דוקא עוד איש אחד בשם זה שנשא אשה בשם זה נמי לא מצוי כל כך אף בכרך גדול ולא שייך לחוש גם לפסול כ"ז שלא נודע זה בודאי, וגם אף כשימצא זה אם הוא חלוק גדול בשנים שאחד הוא מבעל צעיר לצעירה שנישאו רק כשנה ושתים ושלש ואחד הוא מבעל בן ארבעים לאשה ערך אלו שנישאו זה כט"ו וט"ז שנה ויותר וכדומה שנמי יהיה ידוע ממילא מי הם בעלי כתובה זאת וממי תובעת כתובה כשנתגרשה או נתאלמנה, שלכן בכתובה ודאי אין לחוש לעיכובא, אבל בשטרי מלוה שבין צעיר בין זקן שייך שילוו ממלוה איזה שהוא בין צעיר בין זקן ומכל אדם יש לחוש גם לעיכובא שלא לטרוף מלקוחות כשיש אף אחד מהן בין הלוה בין המלוה שנים השוין בשמותן, שנמצא שיצטרכו לבדוק בהכרך אם יש שם עוד אחד מהם בשם זה לכן שם המשפחה הוא ברוב הפעמים עיכובא. וגם העדים טוב יותר שיפרשו בשמות המשפחה אבל עיכובא לא שייך שהרי הכתב הוא משונה אף כשיש הרבה כשם זה בעיר והוא פשוט.

[כ"א] אם מותר לדרוש בשבת באמצע הקריאה ובדבר רב אחד שנוהג לדרוש בשבת באמצע הקריאה אחר כל שני קרואים, הנה לאו שפיר עביד וצריך למחות בידו דאף אם היה מפרש רק פירוש הפסוקים כהא דמתרגם בזמן הגמ' הרי איכא כמה דינין כדאיתא בגמ', ומשמע דאסור לתרגם רק בתרגום אונקלוס ואולי כדומה בתרגום אחר דמן התנאים שהוא תורת אמת, וראיה גדולה לזה דהא בש"ע [או"ח] סימן קמ"ה סעי' ג' כתב האידנא לא נהגו לתרגם משום דמה תועלת בתרגום כיון שאין מבינים אותו, והא היה לן לתרגם בעצמנו כל רב לעדתו, ואף אם לא נסמוך על תרגום עצמנו, נקח איזה פירוש מרבותינו כפרש"י ופירש רמב"ן ופי' ר' בחיי וכדומה שג"כ הם פירושים אמתיים, אלא חזינן דכיון שמצינו חולקים בהרבה דברים בין המפרשים אינו יכול להיות זה במקום תרגום בשעת הקריאה, אף שפרש"י חשוב כמו תרגום לענין שנים מקרא ואחד תרגום כדאיתא [שו"ע או"ח] בסימן רפ"ה סעי' ב' מ"מ לענין התרגום בשעת הקריאה אינו כתרגום, ומוכרחין לומר דבשעת הקריאה בצבור שתיקנו כעין קבלת התורה שצריך אחד לעמוד אצלו שיהיה כעין סרסור דכשם שניתנה תורה ע"י סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה ע"י סרסור כדאיתא בסימן קמ"א סעי' ד' צריך שיהיה תרגום ופירוש שהכל מודים שלא שייך שום חולקין כתרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל שהוא מהלכה למשה מסיני וע"פ התנאים ולכן כיון שתרגום לא מבינין אותו ליכא תועלת לא נהגו לתרגם והויא זה חיוב שליכא מציאות לנו לקיים, ונמצא שאף אם אותו הרב היה אומר רק פירוש הפסוקים היה אסור זה בתוך הקריאה, וכ"ש שודאי אומר כדרך דרשות הרבנים הצעירים שהעיקר שלהם לא שייכי לתורה כלל שאסור. ואין לומר שאולי בין גברא לגברא קילא, דא"כ לא היה לנו לבטל לגמרי חיוב התרגום אלא לתקן שיפרשו את כל הפרשה אחר שברך בסוף קודם שקראו להשני אלא ודאי שגם זה נקרא באמצע הקריאה שאינו ראוי בפירושים ותרגומים אלא רק התרגומים דאונקלוס ויב"ע וכדומה, ולכן פשוט וברור שאסור. ומה שהולכין כל העומדים על הבימה אצל התורה להיות סמוך להרב הדורש במקומו אצל ארון הקודש הוא איסור אחר וצריך למחות אם שייך למחות שהוא רב המשתייך לשומרי התורה.

[כ"ב] פתיחת פרוכת, שמילה אחת כתובה בשני חצאיה, בשבת והפרוכת שעשו לארון הקודש בשני חצאים וכתוב עליו אני אעביר והאות עין הוא חצי על חצי הפרוכת דלצד מזרח וחציו השני על חציו הפרוכת שלצד מערב, יש קצת לחשוש להלבוש שהביא המג"א, אבל עיין באג"מ או"ח ח"א סימן קל"ה שבלא חבור כלל מסתבר שאין לאסור וכיון שהוא חלוק על שני חצאי הפרוכת שאינם מחוברין כלל ליכא איסור, אבל מ"מ יש אולי חשש קטן ולכתחלה טוב שירחקו מערב שבת שני החצאים זה מזה ובדיעבד ששכחו אין לחוש, ובכלל לכתחלה אין לעשות פרוכת כזה, ואף בלא אותיות אין לעשות כי הוא כעין שינוי ממנהג ישראל שמעולם היו עושין פרוכת אחת על כל רוחב הבנין שלכן גם בפרוכת שעושין לפני הארון היו עושין פרוכת אחת שלכן אף בלא אותיות אין לעשות שתים וצריכין לחברם להיות פרוכת אחת.

[כ"ג] זקן שקשה לו ללעוס, לענין קרבן הפסח ובדבר זקן שאין לו שינים וקשה לו ללעוס איך עושה בזמן המקדש באכילת קרבן פסח, פשוט שיכול לחתוך בסכין דק דק שיעור כזית מבשר הפסח ויוצא, דאף אם נימא שלסתם אינשי אין זה אכילה בלא לעיסה אף בדברים דקים וכתושים וטחונים דאינו מרגיש בזה טעם לדידיה הויא זה אכילה מאחר דא"א לא בלעיסה, אבל גם לסתם אינשי הא אמר רבא בפסחים דף קט"ו דבלע מצה יצא אלמא דחשיבא אכילה אף לסתם אינשי אף שאין בזה טעם לפ"מ שפרש"י, ואף שהתם פרשב"ם בלע מצה ולא לעסה יצא שהרי קיים בערב תאכלו מצות שהרי אכילה היא לו, משמע מלשון זה דאף שלא חשיבא אכילה בכה"ג לסתם אינשי מ"מ לאיש זה שאכלה בבליעה נחשבה אכילה דצריך לומר דהוא משום דאחשביה לחשיבות אכילה מאחר שכן רצה, שא"כ היה שייך לומר דלזקן שאינו יכול ללעוס והוא כסתם אינשי שאינו אוכל כשאין לו הנאה ובשביל זה אינו אוכל דבר שאינו יכול ללעוס אלא דברים שע"י מים הם רכים שיש לו טעם מהם מחמת ששוחקם בלשונו אבל דברים שלא נתרככו ע"י מים ורק מצד שהם חתוכים דק דק יכול לבלוע אינו אוכלם, שא"כ לא שייך גביה אחשביה בזה שאוכל לבשר הפסח באופן זה דבליעה בלא טעם שהרי מצד חיוב האכילה אוכלם, מ"מ מסתבר דלזקנים נחשב אכילה גם בבליעת דברים יבשים מאחר דאינו יכול לאכול באופן אחר כיון שהבליעה דרך פיו הוא ג"כ ממעשה האכילה דאינשי הוי בהכרח הבליעה עצמה מעשה אכילה לזקן ויצא בזה.

ולמה שכתבתי להרשב"ם שרק לו משום דאחשביה נחשבה בליעת מצה בלא לעיסה אכילה, נמצא דבתחב לו בע"כ אחד כזית מצה בתוך גרונו במקום שאינו יכול לחזור לא יצא אף שבלעו, ולרש"י שלא הזכיר זה יצא וצ"ע לדינא.

[כ"ד] נתינת שלום ליושב בגילוי ראש ובדבר ליתן שלום למי שהוא מסתבר שהוא בגילוי הראש, הנה כיון שהדרך שהוא משיב עליכם שלום אין ליתן לו שלום, ויש למילף זה מהא דא"ר המנונא משמיה דעולא בשבת דף י' שאסור לאדם שיתן שלום לחברו במרחץ וכדכתבת בשם השדי חמד, אף שהיה שייך לחלק דמה שאיכא איסור מלהזכיר שם שמים בשעה שמגולה הראש כשאינו בשעת תפלה הא אינו משום דאיכא איסור כזה מצד גילוי הראש דענין שצריכין לכסות הראש הוא מלתא דחסידותא אף כשמדבר דברי חול ואף בהליכה וגם בישיבה בעלמא, ומה שאיתא [שו"ע או"ח] בסימן צ"א סעי' ג' שאסור להוציא אזכרה בראש מגולה, הוא מטעם דכשהולך בגילוי הראש הוא נמצא בקלות ראש, וא"כ זה שהוא בגילוי הראש בשעת התספורת הרי מוכרח להיות בגילוי הראש, שא"כ אפשר שגילוי ראש כזה לא שייך לקלות ראש שא"כ הוא רק כעסוק במלאכה שליכא שום איסור להזכיר השם, אבל לא נראה לחלק דמלאכת תספורת שהוא דבר שנעשה בגילוי הראש הויא גם המלאכה שנעשית בו ענין דקלות ראש שאסור בהזכרת השם. אבל בעצם הא פשוט שרוב אמירת תיבת שלום בעלמא אף לכל אדם אין הכוונה על שם השי"ת, ואף הנכתב בכתבי הקודש הוא על מציאות השלום למעשה ששלום לו בגופו ושלום בעולם דהא אף הברכות בתיבת שלום הוא רק על שיהיה מציאות השלום כמו ונתתי שלום בארץ ולשון הברכות שים שלום והמברך את עמו ישראל בשלום ועושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום כולם הוי פירושו מציאות השלום, שא"כ כשאומר שלום עליכם הרי נמי יש לפרש שאין כוונתו לברכה היינו שיהא ה' ששמו שלום חל עליכם אלא לשאלה אם מעשה מציאות השלום הוא עליכם ואף אם הוא לברכה הוא שמברך בלא שם שמים שיהא מציאות השלום עליכם וכרוב ברכות שסתם אינשי מברך לחברו הוא מברכו בלא שם שמים אבל מובן לכל שכוונתו בלבו שהשי"ת יברך אותו, שלכן ודאי הא דא"ר המנונא משמיה דעולא הוא להחמיר מספק שכיון שאיכא בזה כבוד שמים אין למיזל בתר רובא, שא"כ אפשר אין להחמיר בגילוי הראש שהוא רק מצד קלות ראש שלא ברור האיסור כערוה וצואה, ובפרט שסתם אינשי אין כוונתם לברכה כלל אלא להמנהג שבפגישה אומרים לשון זה, שלכן מסתבר שאף שמהראוי להחמיר אם יש לחוש לקפידא אינו מחוייב להחמיר, אך לכאורה כשיתחיל בלשון אחר כמו בשאלה מה נשמע אצלך לא יהיה קפידא ויש להחמיר.

[כ"ה] מי שאין לו יין ופת אם יכול לקדש על דבר מאכל אחר והחדוש שראה כתר"ה בהגהות ריעב"ץ במס' פסחים דף קי"ד דאם אין לא יין ולא פת שמקדש על כל דבר שיאכל בסעודתו משום שכל סעודה קרויה לחם, הנה ודאי הוא חדוש גדול דאף שסברתו נכונה לענין שכל מאכל נחשב סעודת שבת לענין ליאסר לאכול בלא קידוש כדאיתא בדף ק"ה דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש, ופרש"י אלמא משחשיכה היא חשיבא סעודת שבת מאליה וקאי זה על כל דבר מאכל ושתיה, וכן הוא ברשב"ם, מ"מ לא מצינו לענין קידוש על זה, וכמדומני שרק בהגהות הריעב"ץ נמצא זה ולא בשום ספר מספרי רבותינו, וגם הריעב"ץ עצמו לא הזכיר זה למעשה בסדורו בהלכות קידוש, ולכן אין לעשות זה למעשה כשאם ח"ו אירע כזה בחולה שאסור לו לאכול פת והוא נמצא בביה"ח שאין שם מי שיעשה קדוש על יין או פת ובאחד שהוא בבית האסורין ח"ו ולא הניחו להביא לשם יין ופת, אלא יאכל בלא קידוש דלא גזרו שיתענה בשבת כשלית לו על מה לקדש ויותר משמע שהוא הוספה מאיזה תלמיד טועה כמו שתיבות וה"ה להבדלה הוא טעות שהרי אפילו על פת אין מבדילין ומה שאחד כתב שרצה לומר בהבדלה ממוצאי שבת ליו"ט הרי לא מתורץ בזה דאם כשר לקידוש פשיטא דכשר גם להבדלה דמשבת ליו"ט כמו בפת, וא"כ הרי ודאי לא כתב זה הריעב"ץ כמו כן מסתבר שכולו לא כתב זה וצ"ע.

[כ"ו] משחקי ילדים באולם השייך לתיפלה דעכו"ם ובדבר לשחוק ילדים בשחוק כדור באולם השייך לתיפלה דעכו"ם ודאי אסור אף שאין שם צורות דהרחק מעליה דרכך כתיב זו מינות בע"ז דף י"ז והמסיתים והמדיחים הא הם הרבה ונמצאים שם ביותר, ואדרבה יש ללמד להילדים שיתרחקו משם ושהוא מקום משוקץ ומתועב, ואף שצריך זה לאיזו ת"ת אין להתיר וביותר כסף ישיגו איזה מקום.

[כ"ז] אם יכול לברך בריך רחמנא לצאת מספק ברכה ועתה אכתוב דבר קצר למעשה. הנה ראיתי בערוך השלחן בסימן ר"ב סעי' ג' שיש תקנה מדינא להוציא עצמו מכל ספק ברכה אחרונה דיאמר בריך רחמנא מרא מלכא דעלמא בורא נפשות עד גמירא שאם חייב בברכה זו הרי יצא בזה ואם א"צ ברכה הרי לא הוציא שם שמים לבטלה דאין כאן הזכרת השם כלל, ולע"ד פשוט שאין לסמוך ע"ז כלל שהרי הוא תמוה מאד דברכה הא צריכה דוקא שם המפורש כמו שאמרינן בכל הברכות לפי מה שהותרנו לקרא בגבולין שם המפורש בשם אדנות, וכשיאמר ברוך אתה שקי או צבקות אלקינו אף שהם מהשמות שאין נמחקין לא יצא משום דתיקנו שיאמר דוקא שם המפורש, וכ"ש שלא שייך שיצא כשיאמר ברוך אתה רחום או חנון אלקינו שאינו שם כלל, וא"כ בהכרח מה שבבריך רחמנא יצא הוא משום דכיון דמברך בכל לשון יצא ורחמנא בלשון ארמי הוא עיקר השם, שא"כ לא שייך לצאת אלא כשאומר כל הברכה בלשון ארמית כדאיתא כן בעובדא דגמ', ולא כשמברך בלשון הקודש רק שאמר על השם בלשון רחמנא וכי רחמנא בלשון הקודש עדיף מרחום שלא יצא.

ואף אם יאמר גם כל נוסח הברכה בלשון ארמי הרי שייך מה שחידש שאז ליכא חשש ברכה לבטלה, אם נימא כהש"ך יו"ד סימן קע"ט ס"ק י"א דגאט בלשון אשכנז ובוג בלשון פולין ורוסיא מותר למחוק, ונימא שכמו כן מותר גם להזכירו על חנם, שלפ"ז גם רחמנא שבלשון ארמי הוא עיקר השם מותר למחוק ולהזכיר על חנם ומ"מ יצא בהברכה, וצריך לומר שכן סובר עה"ש וכדכתב שם בעה"ש והא יכול לומר רחמנא מאה פעמים. אבל החו"י שהביא בגליון מהרש"א בסימן קע"ט ובפ"ת סימן ער"ו ס"ק י"א שאוסר למחוק הא מסתבר שאסור גם לומר בעלמא שלא לברכה, ועיין במ"ב סימן פ"ה סק"י דשם בלשון לע"ז כגון גאט בלשון אשכנז או בוגא בלשון פולין ורוסיא וכה"ג אף ששם זה אין בו קדושה באותיות כתיבתו ומותר למוחקו, (שהוא כהש"ך), מ"מ יש בו משום בזיון בהזכרתו במקום טינופת והוא מש"ע הגר"ז שם סעי' ג, הרי סוברין דאף להש"ך שמתיר למחוק שמות של לע"ז אסרי מלהזכירם במקום טינופת ולהזכירם לבטלה, וכן נוהגין שאין מזכירין לבטלה שמות השי"ת שבלשון לע"ז, שא"כ גם רחמנא שבלשון ארמי הוא עיקר על שם השי"ת אין להזכירו לבטלה כשמזכירו לכוונת השם וכשמזכיר זה בברכה הרי ודאי הוא לכוונת השם שא"כ אסור לש"ע הגר"ז ולהמ"ב וכ"ש שלהחו"י שאוסר למחוק שאוסר להזכירו לבטלה, שא"כ ליכא לתקנה זו במקום שיש לו ספק ברכה אף כשיאמר כל נוסח הברכה בארמית, ולכן למעשה אין לברך מספק בשם בריך רחמנא אף כשיאמר כל הברכה בלשון ארמית דלא כעה"ש. והעה"ש כתב שם וראיתי מי שכתב דגם זה הוי כברכה לבטלה ולא נראה לי כלל וכלל, ולפ"מ שכתבתי מהחו"י ומש"ע הגר"ז והמ"ב וגם שנוהגין כן נכון כמי שכתב דהוא ברכה לבטלה. והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה