אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן לט
ספרי קודש נדפסים שבלו אם מותר לתיתם לכלים שלוקחים אותם משם וטוחנים אותם ומוחקים אותם לעשות נייר חדש בע"ה כ"ב אדר תש"מ מע"כ נכסי חתן בתי האהוב לנו מאד הרב הגאון מוהר"ר שבתי אברהם הכהן שליט"א רפופורט.
הנה מתחלה יש לבאר הדין מספרים שבלו מאלו שנדפסים תורה שבכתב ותורה שבע"פ שכעת שמותר לכתוב תורה שבע"פ הוא הרבה מאד ומחדרי תינוקות של בית רבן כל הספרים והגמרות שלומדין בהן נקראין בזמן קצר וכן הסידורין לתפלה שהרבה מדפיסין גם בשמות הויה מפורשין, ומצד יוקר הכריכה וזול הדפוס ע"י הצילום מדפיסין ממש דברים שבלא שום צורך לעלמא בכל סדור כמו סליחות והגדה ויוצרות ותפלות דראש השנה ויום כפורים שלתינוקות קטנים היה סגי רק להדפיס אלף בית ושחרית וערבית של חול והיו צריכין לגנוז רק מעט ולבתי כנסיות להדפיס של חול בעצמן ותפלות ר"ה ויו"כ וסליחות ויוצרות בעצמן והיו הסדורין מתפלות ר"ה ויו"כ וכדומה יחזיקו בשלמותם אפילו מאה שנים והסדורים של שבת יחזיקו בהם עשרות בשנים ורק הסדורים דתפלות של חול היו נקרעין הרבה, והיה זה דבר גדול למעט ההוצאה כי יעלו סדורים לתינוקות דבר מועט וכן לבתי כנסיות ולענין הגניזה לא יצטרכו לגנוז חצאי סדורים וגם שלשה חלקים שמכל סדור שהם עדיין שלמים וראוין עוד הרבה שנים לתפלות ר"ה ויו"ה ולסליחות וליוצרות עוד לעשרות שנים וכשהן רק חלק מהסדורים מחשיבין אותן ג"כ מספרים הבלואים שזה מרבה הגניזה עד לאלפים פעמים, וכ"ש שאין שום צורך להדפיס גם התפלות בהחומשים שכמעט אין שום אדם משתמש בהם שנמצא שמתחלה נדפסו לאבוד ומזה נתרבו ספרים הקרועים לגניזה, וכן המלמדים אם היו מונעין מלצות לתינוקות שיכתבו פסוקים שאין בזה שום צורך דיכולים לחזר על למודיהם בהספרים שלומדין בהם כמו שהיו לומדין המלמדים בחדרים שבדורות הקודמין וגם אנחנו למדנו כן אצל המלמדים בחדרים, הרי לא היו באין שום פסוקים לגניזה ואם הוא ללמוד הכתב הרי איכא כמה דברי חול לומר להם שיכתבו, אבל בזה הא לא יועיל והמדפיסים לא ימנעו מלהדפיס הסדורים במלואם וכן המלמדים לא יפסיקו מללמוד עם התינוקות כפי שהורגלו, ולכן הוא ודאי דבר שצריך לבקש עצה מה לעשות בהם ואם דורות שלפנינו שהוא כבר כמאות בשנים דאגו לזה כ"ש עתה בדורנו שמדפיסים פי מאה ואולי יותר מכל השנים שעברו כאשר כתבת, וכתבת קונטרס גדול על זה בדברים נכונים, אבל מתחלה אכתוב ואבאר מה שאני סובר להלכה לע"ד ואחר כך לשעשע בדבריך הנעימים.
והנה כבר בארתי בספרי אג"מ או"ח ח"א סימן ד' (ועיין גם לעיל סי' ח') דכיון דלא נאמר האיסור בכילוי כתבי קודש דוקא בשרפה אלא שאסור לאבד שהוא בכל עניני ואופני אבוד דהרי הוא מהקרא דלא תעשון דאחר אבד תאבדון הנאמר בע"ש וגם ניתוץ ושבירה נאמר אחר זה לא תעשון כן לה' ותניא בספרי שהוא אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה, ובגמ' במכות דף כ"ב בבישל בעצי הקדש שלוקה ואזהרתיה מואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלקיכם, והוא משום דהקרא דלא תעשון הוא על כל עניני אבוד דקראי דלעיל מזה, וגם ילפינן מיניה כל עניני אבוד כמחיקת השם אף שלא נאמרו בקראי, וגם שלא יצוייר כל כך שיוצאין בחיוב אבוד ע"ז במה שימחקו את שם ע"ז מהדבר שנכתב עליו אלא יתחייבו בשרפת כל הדבר אלא כשכתבו שם הע"ז על הרים וגבעות שלא נאסרו שמ"מ ודאי מחוייבין מדין אבד תאבדון במחיקת שם הע"ז והרמזים לע"ז, אך שמ"מ אף שאין מחיקת שם ע"ז בסתם הלשון דאבד תאבדון מאחר שלא מצוי שסגי בזה מ"מ ילפינן מכלל החיוב במקום שסגי זה דהוא בקרקעות, ולכן ילפינן מהקרא דלא תעשון גם מחיקת השם גם מהקרא עצמו מאחר דעכ"פ איכא החיוב בע"ז בעשה דאבד תאבדון שייך לפרש זה בקרא דלא תעשון ממש שמחיקת השם הוא יותר מצוי. עכ"פ איסור הלאו הוא על כל עניני אבוד, שלכן אף כשיביא כתבי הקודש למקום ששם ישרפו במשך זמן כהא דנשאלתי לחולה במחלה מתדבקת שצריך לילך לבית חולים שכל מה שיביא לא יניחו להוציא משם אלא ישרפו אם יביא תפילין עמו לקיים המצוה והשבתי שאסור להביא לשם מדאורייתא מטעם שהבאה עצמה לשם הוא האבוד שזה הא עושה בידים, והבאתי גם ראיה מהא דבשבת דף קט"ו שתניא כותבי ברכות כשורפי תורה שהוא רק מטעם שמא תפול דלקה בשבת ויהיה אסור להצילם כדפרש"י שם שהרי לא יצילם בשבת אף שהוא גורם רחוק מאד שאין לאסור כלל מדין גורם אלא הוא משום דזה שכתב על דבר שנפסק שאסור להציל כשיזדמן דלקה בשבת נחשב כעשה מעשה אבוד אף שאינו מצוי כלל, ורק מאחר שלא מצוי דבר כזה שתפול דלקה ובשבת הוא כמעט שלא יארע כלל שיאבד אמר ע"ז דכותבי ברכות והן כשורפי תורה, אבל אם היה מצוי דבר כזה היה אומר ע"ז כותבי ברכות הן שורפי תורה ממש, הרי שסלוק דין הצלה נחשב עושה מעשה אבוד שא"כ כ"ש דלהביא כתבי הקודש למקום שודאי ישרפו אותם אף אחר זמן גדול הוא בדין עושה מעשה אבוד בידים ועובר על לאו דלא תעשון והארכתי שם ובשתי תשובות שאחריה וגם בירחון המסלה בשנת תש"ה הארכתי לסלק סברות אלו שרצו להתיר, אף שהיה זה לכוונת קיום מצות תפילין בימים שיהיה מוכרח להיות שם עיי"ש, וא"כ כ"ש שאסור להניח כתבי הקודש בהכלים המיוחדים ליטול מהם להמקום שמוחקים את כל הכתב שהם הפסוקים והשמות וכל דברי תורה שנכתבו שם, והוא נחשב מעשה ממש שעובר על הלאו דאורייתא.
ועוד כתבתי שם דמוכרחין לומר שבכתבי הקודש אסור לאבד גם בגרמא דמאחר דמחוייבין להצילם מפני הדלקה שודאי אין להחשיבו יותר מגורם ובעצם פשוט שאף גורם אין להחשיבו וכ"ש שלגרום אסור, וא"כ צריך לומר דהא דהתירו לטבול בשם כתוב על בשרו משום דלגרום שרי הוא רק בשם יחידי, וגם שהוא כתוב שלא במקום הראוי לכתיבה כלל עיין בערכין דף ו' ברש"י ד"ה שם ללישנא אחרינא ועל בשרו הוא אולי עוד גרע דאף השם עצמו לאו קדוש, או שהתירו אף בשם שעל בשרו רק התם משום דלא אפשר, אבל בכתבי הקודש שמחוייבין להציל ודאי אסור למחוק ולאבד אף באופן גרמא שא"כ אף אם נימא שהוא נחשב גורם נמי אסור ליתנם בכלים המיוחדים ליטול משם למקום שימחקו ויאבדו, ובזה"ז שהתירו לכתוב תורה שבע"פ היו מצילן מפני הדליקה גם ספרים דתורה שבע"פ דכתיבי אף על נייר ועל כל דבר כדאיתא בש"ע [או"ח] סימן של"ד סעי' י"ב דכתב כל כתבי הקודש מצילין האידנא מפני הדליקה, והוא אף תורה שבע"פ כמפורש בגמ"א ס"ק ט"ו ט"ז והוא מרא"ש ור"ן וליכא חולק בזה וא"כ כ"ש שאסור לגרום. אבל בעצם אין צורך לזה דהוא נחשב אבוד בידים כדלעיל.
אבל יש לעיין באין ראוין הספרים להשתמש בהם דבלו ונקרעו, דבס"ת הא איכא נמי אופן דנפקע הקדושה בנמחק ואין בו ללקט פ"ה אותיות, ואיתא בגמ' שבת דף קט"ז ע"א דמקום הכתב כי קדוש אגב כתב הוא דקדוש אזל כתב אזלא ליה קדושתיה, וצריך לומר דכי איכא פ"ה אותיות מפוזרות נחשב שאיכא כתב אף שלא שייך ללמוד מזה, ל"מ לר"ח דהוא אף באותיות מפוזרות דליכא אפילו תיבה אחת אלא אף לר"ה דהוא דוקא בפ"ה אותיות מתיבות שלימות ונפסק כן שם בש"ע [או"ח סי' של"ד] סעי' י"ב נמי הא הוא בכל תיבות שאין ללמוד מהם כשליכא התיבות דלפניהם ואחריהם, דהוא משום דבס"ת שניתן ליכתב הוי הכתב בעצם דבר המקדש ואינו תלוי באם יקראו בו אלא אדרבה דמצות הלמוד כיון שהוא בקריאה בכתב הרי נאמרה הלמוד אחר שאיכא ס"ת כתובה, ואף שודאי לא נפטר מלמוד התורה שעליו כשאין לו ס"ת הוא משום דבשביל חיוב הלמוד בתורה איכא עליו החיוב לכתוב ס"ת כדי ללמוד בה, אף שלא מצד מצות כתיבה ס"ת מצד עצמה דחייב לכתוב ס"ת אף שיש לו ס"ת ללמוד ממנה כגון דמוצא מי שישאיל לו, וגם מצד הלמוד יכול גם בחומשין שבקלף בגלילה כדאיתא בגיטין דף ס' וכשלא היה אפשר לו במציאות להשיג ס"ת וחומש בקלף בגלילה היה אנוס מקיום למוד תורה שבכתב והוצרכו לתקן מכח עת לעשות לה' הפרו תורתך להתיר ללמוד תורה שבכתב בחומשין הנכתבין בנייר בדפים כרוכים, עכ"פ מצות הכתיבה הוא חיוב בעצם ולכן כשכתב ס"ת נקדשה מצד הכתיבה מצד עצמה אף שלא מצד מצות הלמוד, דלכן היה שייך שתתקדש גם בכתיבה מעט מהתורה אבל מגזה"כ אין בה קדושה דאיכא לס"ת אלא כשנכתבה כולה, שא"כ אחר שכבר נתקדשה בקדושת ס"ת היא בקדושה כל זמן שאיכא שם כתב אף שאירע שנמחקו מצד רבוי השנים וסבות אחרות כשנשאר שיעור פרשה דויהי בנסע שאיכא פ"ה אותיות אף מפוזרות שלא שייך ללמוד שום דבר.
אבל הספרים ליכא שום מצוה מצד הכתיבה עצמה אלא מצד מצות הלמוד שתורה שבכתב שאיכא חיוב הלמוד דוקא בכתובים כדין ראו חכמים שהוא דבר שלא יוכלו הרוב ללמוד מס"ת והנביאים והכתובים שנכתבו כדין והתירו משום עת לעשות לה' לכתוב בספרים כרוכים על הניר ללמד בהם, וגם מצד מצות למוד תורה שבע"פ שכמעט לא היה אפשר לרוב היותר גדול בעל פה התירו לכתוב תורה שבע"פ, שנמצא שכל המצוה דכתיבת הספרים הוא רק בשביל הלמוד שבלא ענין הלמוד אדרבה היה זה דבר איסור תורה שבכתב שלא הוכשר אלא בכתב אשורית על הספר ובדיו ודוקא ספרים שלמים, ותורה שבע"פ לא הותר לכתוב כלל, ודוקא מצד הלמוד שהתירו לכתוב איכא ממילא מצוה גם בכתיבתן דהרי זה עושה שיוכל לקיים מצות הלמוד. וא"כ ודאי גם הקדושה שנעשה על ספרים אלו הוא נמי מצד שנעשו ללמוד בהם דוקא, וממילא כשלא שייך שוב ללמוד בהם הרי יש לנו לומר דאזלא קדושתיה, ולענין זה לא שייך מעלה אף בנשארו שורות שלימות דודאי למי שרוצה ללמוד לא שייך ללמוד במקצת דף וכ"ש שלא שייך ללמוד בנשאר חצי מדבור תוספת וחצי מדבור אחד מרשב"א ורמב"ן וכדומה. ויש גם לומר יותר מזה דאף באיכא דף שלם מהגמ' באופן ששייך שם ללמד אף סוגיא שלימה ואיזה דבורים שלמים מתוס' ורשב"א וכדומה מאחר שעכ"פ לא ימצא שום אדם שיקח את הדף היחידי או שני דפים ללמוד בהם, אף שאם ח"ו לא היה שום גמ' אחרת היה לומד מאלו דפין היחידים אבל הא ב"ה שליכא מציאות כזה שא"כ נמצא שבדפים יחידים שהן שלמים כיון שאין להו להצטרף עם שאר הדפים שבגמ' והספר כי הם נקרעו הרי אזלא גם מהם הקדושה. ואולי גם כשאיכא כל מהרש"א מאיזו גמ' שנבלה ונקרעה אף שהוא ספר שלם בפני עצמו שלא היה הכרח שיודפס יחד עם הגמ' ומאות שנים היה שהיה מהרש"א לספר נדפס ונכרך בפ"ע וכן חכמת שלמה ומהר"ם ומהר"ם שיף היו נדפסים ונכרכים לספרים בפני עצמן ועד היום נמצאו ספרים ישנים מהם, מ"מ עתה שהורגלו בגמרות שאיכא שם בכל גמ' וגמ' מהרש"א וח"ש ומהר"ם ומהר"ם שיף על אותה המסכת לבד, לא ימצאו אינשי שיעיינו במהרש"א וח"ש ומהר"מ ומהר"ם שיף שנקרעו מן הגמ', וכ"ש הרא"ש שעוד יותר מאות בשנים שלא נדפס לספר בפני עצמו שלא ימצאו אינשי שיעיינו וילמדו ברא"ש כשהוא נקרא מהגמ' אף שהוא ספר הרא"ש שלם ממסכת זו, שא"כ ג"כ אזלא קדושתם.
שא"כ אף שהאידנא מצילין כל הספרים מדליקה אין להציל כל אלו, ורק בספרי תנ"כ שאיכא אזכרות יש להציל דהא בס"ת אף שאין בה פ"ה אותיות אם אך איכא אזכרה מצילין כדאיתא בגמ' ובש"ע שם. ואף שיש מקום לומר דכיון דקודם שהתירו לכתוב הא אף האזכרות אין מצילין דהא תניא הברכות והקמעין אע"פ שיש בהן אותיות של שם אין מצילין אותן מפני הדליקה אלא נשרפין במקומן הן ואזכרותיהן, שהרמב"ן סובר במלחמות שם שאף שברכות הותרו האידנא מטעם עת לעשות לה' לא הותרו קמיעין ולא פסוקי דרחמי, והר"ן תמה על מה שאוסר לכתוב פסוקי דרחמי דמ"ש ממה שפסק הרי"ף דהאידנא כותבין מגילה לתינוק להתלמד משום עת לעשות לה', ובקמיעין כתב הב"י דגם להר"ן אסור ובטור משמע שמתיר גם בקמיעין כדאיתא בש"ע סעי' י"ד שיש מתירין וכתב הב"י דאפשר ס"ל דכיון דאיתיהיב רשותא למיכתב ברכות ה"ה לקמיעין, וב"ח בשם מהרש"ל כתב דלענין קמיעין אע"פ שניתנו לכתוב מ"מ אינו דומה לכתבי הקודש ואין מצילין, וצריך לברר טעמי המחלוקת בזה.
והנה טעם הרמב"ן הוא דלא תקנו האידנא בשביל עת לעשות לה' אלא מה שמוכרחין, שלכן הותרו רק מה שצריך לסדר התפלה התירו בין לכתוב הנוסח דתפלה והברכות שהוא מתורה שבע"פ ובין לכתוב פסוקים מתורה שבכתב כמו פסוקי דזמרה והשירה והלל, אבל פסוקי דרחמי שאינו חיוב לומר אלא שאיזה האינשי רוצים לומר לא התירו, ואין כוונתו שיצטרך לומר הפסוקי דרחמי דוקא מספר שלם שנכתב בקלף בגלילה כדינו שזה הא התירו האידנא לכל מי שרוצה ללמוד תורה שבכתב שיכתבו בנייר על שני צדי הנייר בכריכה, אבל כוונתו שעכ"פ לא התירו לכתוב פסוקים ואף פרשיות אלא ספר שלם ורק לתפלה שהוא צורך כולי עלמא התירו לכתוב בסדר התפלות כל מה שהצבור צריכים לומר, אבל לא התירו לכתוב פסוקי דרחמי שאינם חיוב ומנהג הצבור, וכשרוצים לומר פסוקי דרחמי בעלמא יצטרכו לומר בספר שלם דוקא, כגון אלו שאומרים פרקי תהלים לצורך חולה צריכים לומר דוקא בספר תהלים שלם מאלו הכתובים גם על נייר, דלא גרעי זה מאלו שרוצים ללמוד איזה פרקי תהלים שרשאין ללמוד מספרי תהלים הנכתבים ונדפסים על נייר.
והנה אביי ששאל מרבה בגיטין דף ס' מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה, פשוט שהוא בין לעצם הדין וכדהיו נוהגין בזמן התנאים שלא הקלו כלום אם רשאין מדינא לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה וגם אחרי שהקלו דאם אסור דלמא לא הקלו אלא רק לכתוב על נייר וכתב בעלמא שלא בעי למומחין בכתב אשורית אבל לא לכתוב פחות מחומש שלם משום שאפשר ללמדם בע"פ, או שרשאין גם מדינא מחמת דמגילה מגילה ניתנה, ואין כוונתו כאן דאמר דכיון דלא אפשר שהוא מדרבנן שהקלו משום עת לעשות לה', אלא שהאיסור מדינא לא נאמר אלא שלא לצורך דהא מאחר שאיכא חיוב ללמד תורה לתינוקות אי אפשר שתאסור התורה לכתוב מגילה שצריך ללמד עם התינוק ולהצריך לכתוב לכל תינוק חומש שלם שסתם אינשי שאינם עשירים גדולים לא יוכלו ללמד לבניהם, וגם שהתינוקות הא ודאי יקלקלו בזמן קצר שאף לעשיר א"א בכל יום לתקן, ומה שביומא דף ל"ז היה ניחא לגמ' על מה שהילני אמו של מונבז המלך עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה למ"ד כותבין מגילה לתינוק להתלמד, צריך לומר שהוא אליבא דמ"ד תורה מגילה מגילה ניתנה אליבא דצד בעיית אביי לדידיה דכותבין שאז אף שג"כ משמע מלשון אביי דשלא לצורך אין כותבין, דהא לא בעי אביי אף לדידיה לכתוב מגילה לגדול דהוא משום דאין בזה צורך כל כך דהוא יכול ללמד גם בס"ת שלימה שלא יקלקל ואף אם הוא עני ישיג לשאול ס"ת מחברו וגם ליקח מביהכ"נ ס"ת של צבור שיקנו איזה ספרי תורה לצורך למוד עניים אבל ללמד עם התינוקות א"א לחייב את הצבור בהוצאה גדולה כל כך לקנות ספרי תורה שלימות לתינוקות שודאי יקלקלו ויצטרכו לתקן בכל יום ויום, אבל מ"מ ודאי יש חלוק לענין צורך אחר כהא דהטבלא של זהב לפרשת סוטה דלמ"ד מגילה מגילה ניתנה מותר אף לצורך כזה ולמ"ד תורה חתומה ניתנה יהיה אסור אף להצד דכיון דלא אפשר כתבינן.
ומסתבר שרבה שאסר לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה אף שודאי הא הוא אי אפשר לכתוב חומש שלם לתינוק דלא שייך לפלוגי בזה והא ודאי ליכא למימר שיסבור שליכא חיוב ומצוה ללמד לקטנים דהא משנה מפורשת באבות פ"ה מכ"ו בן חמש שנים למקרא, וגם בתקנת יהושע בן גמלא בבבא בתרא כ"א ע"א היו מושיבין מלמדי תינוקות מהצבור בכל עיר כדי שיוכלו ללמד לתינוקות מבן שש ואילך וגם אמר שם רב לר' שמואל בר שילת מבן שית ואילך קביל ואספי לי כתורא ולא אפשר כלל שיפלוג ע"ז רבה, אלא רבה סובר שהיו מלמדין עם התינוקות תורה שבכתב על פה וסובר רבה שזה עדיף מלכתוב מגילה מאיזה טעם, וגם הא איכא טעם פשוט שכתיבת מגילות הרי יצטרכו גדולים לכתוב שהם אסורים והלמוד על פה הרי ילמדו הקטנים שאין מחוייבין במצוות והרב שלומד עמהם שהוא גדול ילמוד בס"ת או בחומש שלם, ואביי שאמר דלא אפשר הוא בשביל שודאי איכא קטנים דקשה ללמוד עמהם בעל פה וגם יקשה להו לחזור על למודם בלא טעות.
אבל גם לאחר שהקלו לכתוב על נייר משני הצדדין בכריכה נמי שאל דאם אסור אולי לא התירו זה, ואף שודאי זה נמי היתה הוצאה גדולה כשהיו צריכין לכתוב ביד, וכדמשמע מגיטין דף ל"ה דספר תהלים ואיוב ומשלי בלואין נישמו בסך גדול אולי לא רצו להתיר כיון שאפשר ללמדם בעל פה, והשיב רבה שאין כותבין לא רק מדינא אלא גם שלא הקלו בזה. ולכן ניחא בפשיטות מה שפסק הרי"ף דכותבין מגילה לתינוק להתלמד בה דהא היה שייך לאסור רק בימי רבה דלא היו מתירין לכתוב כל תורה שבעל פה משום דעדיין היה הזכרון של האינשי גדולה והיו זוכרין תושב"פ דעניני הלכה ורק עניני הגדה היה אירע דהיו שוכחין והתירו זה ר' יוחנן ור"ל וגם זה היה עדיין חדוש. ועיין בתמורה דף י"ד דמקשה הגמ' על ר' דימי שאמר שאי אשכחיה אינש היה כותב איגרתא לר' יוסף להודיעו תירוץ לחלק בין נסכים דבאין עם הזבח דקרבין דוקא ביום לנסכים הבאין בפני עצמם דלא קדשו בשחיטת הזבח דקרבין אף בלילה והא א"ר אבא דרחב"א א"ר יוחנן כותבי הלכות כשורפי תורה, הרי מפורש דבימי ר' יוחנן לא התירו לכתוב, אלא מוכרחין לומר דרק דברי אגדתא התירו משום עת לעשות לה' שהיה קשה לזכור אותן אף לפני דורות ההם דר' יוחנן ור"ל מפני שאין עוסקין בהו כל כך כעניני הלכה וכמו כן הוכיח שם הגמ' שהתירו לכתוב מלתא חדתא כהחלוק ששמע מר' ירמיה בין נסכים הבאין עם הזבח לבאין בפ"ע עד דיחזרו עליה כמה פעמים ויקבע כבר בלבם שזה כבר תיקנו בימי ר' יוחנן.
והא דאיתא בב"מ דף צ"ב דאמר רב מצאתי מגילת סתרים בי ר' חייא ופרש"י לפי שהיה אסור לכתוב הלכות וכשהיה שומע דבר חדוש וירא לשוכחו היה כותבו ומסתיר מן העין, דהיה זה קודם שהתירו לכתוב אף ספרא דאגדתא והיה ממש אסור לכתוב, שחזינן מזה שאדם לעצמו היה רשאי גם קודם שהתירו כשהיה ירא לשוכחו משום דזה מעולם לא נאסר כשאינו כותב אלא לעצמו לזכרון, ובשבת דף ו' כתב רש"י בלשון רבים שהסתירוה מפני שלא ניתנה לכתוב וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבהמ"ד וכותבין אותן שלא ישתכחו מסתירין את המגילה, ולא שהוא סתירה משום שודאי אינו רק ליחיד אלא גם להרבה כשהן רק יחידים, אבל בשבת פרש"י הטעם דלמה חשש ר"ח לשכחה יותר מכל שמועות ששמע מחכמים יחידים דהיה זה משום שהוא דבר שלא נתקבל בבית המדרש אף לשנות כמו שלומדין בבית המדרש ובישיבות גם דברי ב"ש ודברי היחידים אף שאין הלכה כמותן מטעמים דאיתא בפ"א דעדיות מ"ה ומ"ו, משום שלא חשבו זה לדעה כלל אלא לטעות שלכן אפילו יראה אח"כ ב"ד אחר דברי יחיד זה נמי לא יהיה עדיף מלא אמר יחיד זה, דמסתבר דמה שנמצא בגמ' בכמה מקומות על דברי אמורא אחד בלשון דבדותא וטעותא וכדומה הוא בטול לגמרי שלא יוכלו ב"ד אחר לחלוק בשביל זה יותר מלא אמר האמורא זה, וכן סברו שאין לחוש שמא יאמר באיזה זמן אחד שיאמר כך מקובל אני שנצטרך לומר לו כדברי פלוני שמעת שיצטרכו בשביל זה להזכיר דברי היחיד כדא"ר יהודה שם, דלכן לא היו שונין דברי יחיד זה בבית המדרש והיה שייך שישתכחו אף שלא היה מצוי בהם השכחה, ור"ח שהיה סבור שדעת יחיד זה היא דעה חשובה ששייך לומר דבר כזה ואינם דברי טעות שא"כ אף שעכ"פ דברי יחיד הם שאין הלכה כמותו הא צריך ללמוד אותו ולהזכירו בין המרובין מהטעמים שנאמרו במתני' דעדיות, וכיון שלא קבלו ממנו להזכירם ולשנותן בבית המדרש שהיה שייך שישכח הוצרך לכותבם, וזה היה מותר מן הדין דדבר ששייך שישכחו אף בדורות ההם לא נאסרו כלל, דהאיסור הוא רק שלא לכותבן בין לחשיבות בעלמא ככתיבה דס"ת שאף אם ידע שלא ילמוד בו כלל משום שיש לו ס"ת של אבותיו ושל צבור ללמוד ונביאים וכתובים אף שליכא חיוב ומצוה על כל אחד לכתוב מ"מ רשאין לכתוב וגם מסתבר שהיה מצוה אף לחשיבות כתיבה בעלמא משום שיהיו כתבי הקודש בביתו אף שלא ילמוד בהו, ובתורה שבע"פ אסור לכתוב בעלמא מצד חשיבות זה, ובין לצורך למוד נאסרו לכתוב מגזה"כ מאיזה טעם שלאינשי לא ידוע, ואולי משום שצריך ללומדם בעל פה דוקא ולידע אותם תמיד דוקא מצד הלימוד ולא מחמת שילך ויעיין כשיצטרך לאיזה דין בהספרים שהיו נכתבים שהיה זה בטול למוד תורה שהיא מצוה היותר גדולה ועליה קיים כל העולם ובשביל זה היה עיקר תכלית הבריאה כדמשמע מפסחים סוף דף ס"ח דאר"א אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, וקאי שם על תורה שבע"פ דלמוד חכמים גדולים כר' יוסף ור' ששת ור"א דהוא הגמ' וע"ז הוא עיקר כריתת הברית, ועיין בבעל הטורים על קרא דכי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית אלו דברים שבע"פ וכתב רמז מקהלת ואח"ז כתב רמז מגימטריא דסוף התיבות דהוא התלמוד שהוא הגמרא.
ועיין ברמב"ם פ"א מת"ת הי"ב דמשמע דמוכרח לומר כן דהא סובר שהא דישלש למודו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבע"פ ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה לדבר שהוא הנקרא גמרא שכתב בהלכה י"א הוא בתחלת למודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבע"פ יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו, ופירוש דבריו שלתורה שבכתב הרי איכא שיעור דסך התורה הכתובה בספר התורה והנביאים והכתובים הם תורה שבכתב, וחלק תורה שבעל פה שהן ההלכות הקבועות שאין לחלוק עליהם שנסדר ע"י רבינו הקדוש במשנה שג"כ איכא שיעור שהרי הן ששה הסדרים, וחלק תורה שבע"פ שהוא להבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו ולהוציא דבר מדבר ולדמות דבר לדבר ולהבין במצות שהתורה נדרשת בהן שעי"ז ידעו איך להבין ולידע דיני התורה בין למעשה בין להלכה ואף הדינים שנאמרו לזמן שג"כ הוא מחיוב מצות למוד התורה וחלק הזה אין לו שיעור שלכן סובר הרמב"ם לדינא שמה שאמרו שישלש הזמן הוא עד שיגמור תורה שבכתב וחלקו תורה שבע"פ שנכתב להלכה שהוא המשנה ששייך לגמרן דלכל דבר שיש שיעור שייך לגמור באורך הזמן לכל אחד לפי כשרונותיו, אבל אחר שגמרן ויודע אותן היטב דהוא אחר שחזר עליהן הרבה פעמים סגי להו עתים מזומנים כדי שלא ישכח ושאר הזמן יפנה לכל ימיו לחלק תורה שבע"פ השני שנקרא גמ' שללמוד זה ליכא שיעור. שלפ"ז נמצא שאיכא רוב הימים של ת"ח הגדולים רק בלימוד הגמ' ובלמוד המקרא ואף בלמוד המשנה לא למדו בכל יום רק בעתים מזומנים כדי שלא ישכח שמשמע שהוא גם לא בכל יום וא"כ נמצא בהכרח שעיקר קיום העולם הוא על גמ' כלשון בעל הטורים לכריתות הברית.
[ולפ"מ שבארתי דבריו שכן הא מוכרח בדבריו א"א לפרש כוונתו בהקדמתו שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבע"פ כולה וא"צ לקרות ספר אחר ביניהם שהוא כפשוטו, דהא חבור הטור והש"ע אינו אלא פסקי הלכות שהוא רק ענין למוד דמשנה כדכתב למעלה מזה שחבור זה מקבץ לתורה שבע"פ כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חבור הגמרא וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חבוריהם שחיברו אחר הגמ', אבל חלק תושבע"פ השני שהוא להבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו ולהוציא דבר מדבר שהוא ענין למוד הגמ' ליכא בזה, ואף שאנו אין למדין מעצמנו בי"ג מדות שהתורה נדרשת חוץ מק"ו ובנין אב, מ"מ צריכין אנו ללמוד עצם הבנת הדברים שאיכא הרבה חלוקים בין הפירושים בחכמי צרפת ואשכנז ובין חכמי ספרד ואף בין חכמי צרפת ואשכנז עצמן כמה חלוקים ובין חכמי ספרד עצמן כמה חלוקים שודאי ידע מזה הרמב"ם, אלא בהכרח שכוונתו הוא רק לענין הלמוד דהלכות פסוקות שהוא המשנה אינו צריך לאחר לפ"מ שהוא סובר לדינא ולהסומכין עליו אבל לספרי הגמ' הבבלי והירושלמי וכל המפרשים שעלייהו שהוא חלק תושבע"פ השני שללמוד זה ליכא שיעור ודאי צריכין לעולם אף לאחר שנכתבו גם ספרי פסקי הלכות דהטור והש"ע עם דברי הרמ"א, והרמב"ם עצמו הא כתב פי' על משניות שיש אצלינו וגם חיבר פירוש על גמ' בתלתא סדרי מועד נשים ונזיקין וגם על חולין כמפורש בהקדמתו לפי' המשנה שלא נמצא בעולם, משום דלדברי הגמ' והמפרשים שעלייהו שהוא חלק תושבע"פ השני הוא למוד הכרחי שאין לו שיעור. וכבר אמרתי שמה שאיתא בברייתא בסוטה דף כ"ב התנאים מבלי עולם שפי' רבינא שהוא אלו שמורין הלכה מתוך משנתן ותניא כוותיה שא"ר יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן שנאמר הליכות עולם לו אלא שמורין הלכה מתוך משנתן, ופרש"י שמבלין עולם בהוראות טעות דכיון שאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה וביאר זה רש"י ביותר בב"מ דף ל"ג בד"ה שגגת תלמוד שכתב אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך שלא ידעת טעם המשנה ונתת בה טעם אחר ומתוך כך דמית לה דין או הוראה שבא לידך ולמדת הימנה שלא כדת שאין הטעם כמו שהיית סבור שאילו ידעת טעם המשנה לא דמית לה מעשה הבא לידך, אין זה רק על המשניות ממש אלא גם על כל ספרי הלכות פסוקות כהרמב"ם והש"ע שג"כ אין כותבין ברוב דבריהם טעם, ואין להורות ולדון אלא דוקא בלמוד המפרשים שעלייהו הט"ז והש"ך והמג"א וב"ש וח"מ שביארו הטעמים וגם במפרשים שאחריהם ולעיין בעצמו כפי הדעת שחנן לו השי"ת.
וגם אמרתי שאף כשאיכא המפרשים הרבים שחברו גדולי עולם מכל הדורות שלפנינו צריך לרב גדול מובהק שילמד איך להבין ולהשכיל דברי רבותינו המפרשים והפוסקים שיש חלוקים גדולים אף בבאור דברים שנכתבו איך להבינם שיצא מצד זה חלוקים גם לאסוקי הדין להלכה למעשה ולבאור האמתי בדברי הגמ' ורבותינו המפרשים והפוסקים, ואמרתי בדרשותי ברבים הרבה פעמים שמה שאיתא בקידושין דף ס"ו שאיש הרע ובליעל אלעזר בן פועירה שהיה צדוקי אמר לינאי המלך בשעה שכעס על חכמי ישראל אבל לא רצה לעשות להם מפני קיום התורה דתורה מה תהא עליה, שאין לו לחוש לזה דהא התורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ללמוד יבא וילמוד משום שהסיתו לכפור בתורה שבע"פ, שלא יטעו ח"ו לומר שעתה בזמננו שתורה שבע"פ נמי התירו לכתוב שנכתב כבר הש"ס וגם ספרי הפוסקים וספרי המפרשים יש מקום לדברי הרשע שאין צורך בהישיבות וחכמי התורה שהרי כל הספרים מצוין ואפשר לכל עיר ועיר לקנות ספרים ולהניחם בקרן זוית וכל הרוצה יבא וילמוד, אלא שגם בזמננו מי שאומר כן הוא אפיקורס וצדוקי, משום שבלא חכמי התורה המרביצין תורה לתלמידיהם בהישיבות לא היו יודעין איך להבין תורה שבע"פ אף שכבר הם כתובין לא רק דברי הפוסקים שהם סתומים אלא אף דברי רבותינו המפרשים צריך רב גדול וגם שאותו הרב קבל מרבו ונמצא שגם עתה אחר שנכתבו תורה שבע"פ בספרים הרבה הוא תורה שבעל פה ממש וצריך לחכמי התורה ולתלמידי הישיבות, וכן יהיה לעולם אף כשיבא מלך המשיח ויחיו המתים ולא ישתכח שום דבר ממה שנתחדש עד עתה ויהיו משה ואהרן וכל הנביאים והזקנים והתנאים והאמוראים והגאונים עוד יהיה ממה ללמוד ולחדש עוד הרבה יותר.
וכיון שעדיין היה הזכרון גדול מאד אף לסתם אינשי דכל הדור ולא התירו לכתוב הכל, דאם היה הזכרון גדול רק להיחידים שנעשו גדולי העולם ודאי היו מתירין לכתוב הכל בשביל רובא דאינשי, ולכן היה שייך שילמדו עם התינוקות תורה שבכתב בעל פה ולא היה צורך להתיר לכתוב מגילות קטנות עבור התינוקות דהא יכולין ללמדם בע"פ, שזה סובר רבה שעדיף מלהתיר לכתוב מגילות קצרות שאינו ספר שלם כדלעיל, אבל האידנא שהשכחה מצוי לרובא דרובא דהאינשי והתירו לכתוב בשביל זה כל תורה שבע"פ התירו נמי לכתוב מגילות קצרות ללמוד להתינוקות משום דרובא דרובא דתינוקות ואולי לכל התינוקות לא יוכלו ללמדם בעל פה שלכן פסק הרי"ף בפשיטות שכותבין מגילה לתינוק להתלמד.
עכ"פ חזינן מהגמ' שבזמן האמוראי לא הותרו לכתוב משום דלא היה בזמנם צורך לרובא דרובא לכן סובר הרמב"ן דאף האידנא שהתירו לכתוב יותר אף מגילה לתינוק ואף ברכות וכל תורה שבע"פ שהוא משום שהצורך איכא לכתוב פסוקי דרחמי שאינם חיוב ומנהג אלא כשרוצים להתפלל באמירת פסוקי דרחמי יצטרכו לומר דוקא בספר תהלים שלם שנכתב אף על נייר, וכן הוא כשרוצים גדולים ללמוד נמי יצטרכו ללמוד בספרים שלמים. ואולי הלמוד במגילות כיון שהותרו לקטנים אפשר גם גדולים הם ממילא בכלל ההיתר אבל לאמירת פרקי תהלים לצורך בקשת רחמים סובר הרמב"ן שאינו בכלל היתר זה, ואף שמסתבר שגם לאמירת תהלים לרחמים יודה הרמב"ן שמותר האידנא בספרי תהלים שנכתבין על הנייר ולא בעינן לומר דוקא מאלו שנכתבין על קלף כדין כתיבה, משום דהא התירו הכתיבה עבורם לא שייך לאסור שוב הקריאה בהו אף שאינו לצורך למוד אבל מגילות שאסרו לכתוב עבור צורך הגדולים אלא רק בשביל צורך הקטנים אף אם נימא שלא שייך שוב לאסור גם הגדולים מללמוד בהם שייך לאסור לומר שלא לכוונת למוד אף שהוא לצורך כאמירתם לרחמים מאחר שיכולין לומר לרחמי בספרי תהלים שלמים, וממגילות שנכתבו לגדול לקרות בהן שלא הותר כתיבת מגילות לגדולים כלל.
והטור [או"ח] בסי' של"ד שסובר דגם קמיעין מצילין מפני הדליקה כתב הב"י דסובר דכיון דאיתיהיב רשותא למיכתב ברכות ה"ה לקמיעין סובר דאין למילף מזמן הגמ' שלרוב דברים לא היה להם צורך להתירו לכן התירו רק מה שיש בהו צורך, אבל האידנא דלרוב הדברים איכא צורך להתיר דהוא לכתוב כל תורה שבע"פ אף הלכות וברכות וכל תורה שבכתב סובר דבשביל זה התירו לגמרי למיכתב הכל אף שמסתבר שלבטלה ממש לא הותר לכתוב לא כתבי הקודש ולא תורה שבע"פ אבל לצורך התירו כל צורך שהוא וכיון שלבטלה ממש ליכא כלל למיחש שיכתבו אינשי לא הוזכר זה כלל, שלכן מותר לכתוב פסוקים גם בקמיעין שג"כ עכ"פ לצורך הוא כותב שלכן סובר הטור שגם מצילין.
וטעם הר"ן לפ"מ שסובר הב"י שמתיר לכתוב פסוקים לצורך אמירתם לעורר רחמי שמים כשמתפללין על החולים ועל כל צרה שלא תבא ואוסר לכתוב פסוקים בקמיעין, וכן פסק בש"ע [או"ח סי' של"ד] בסעי' י"ד בל"ק שאין מצילין אותם מפני הדליקה וביו"ד סימן קע"ט סעי' י"ב כתב שאסור לכתוב פסוקים בקמיעין אבל פסוקי דרחמי להתפלל על החולים ובעת צרה מתיר לכתוב וגם להצילן מפני הדליקה, נראה דהם סבירי להו דלא רק לצורך למוד התירו אלא לכל צורך התירו ואף לאמירתם לצורך לעורר רחמי שמים נמי התירו, וע"ז הביא ראיה מספרא דאפטרתא דהתירו אף שאין זה לכוונת למוד אלא לקיום מצות קריאת הפטרה שלכן גם לקיום חיוב תפלה על החולה ועל כל צרה שלא תבא נמי התירו ומה שהביא נמי ממה שהתיר הרי"ף כתיבת מגילה לתינוק להתלמד בה אף שהוא לצורך למוד שגם הרמב"ן סובר דהתירו האידנא לכתוב הכל הוא משום דשם הא זה שאוסר רבה הוא משום שיכולין ללמוד עמהם בע"פ הוא משום דהר"ן תמה בשבת שם על הרי"ף שמתיר ולא היה ניחא לו לתרץ משום דהאידנא הא התירו לכתוב הכל מטעם שאף האידנא שייך ללמוד בדומה עם תינוקות בעל פה ואף שאולי יצטרכו לזה יותר זמן שיחזרו יותר פעמים וילמדו פחות אולי היה סבור שאין זה חסרון מחמת שטוב שהתינוקות יזכרו יותר וידעו מה שלומדים גם בעל פה, ומ"מ סובר הרי"ף שהתירו דמאחר שיש גם תועלת בלמוד יותר עמהם אף שלא יזכרו כל כך שידעו לומר גם בע"פ ואין להכריח ללמוד עם התינוקות דוקא באופן אחד, וזה לא מחשיב הר"ן שהוא היתר לצורך למוד שא"כ ראיה שלכל צורך התירו שלכן כיון שהאב והמלמד סוברין שיותר טוב לתינוקות שילמדו יותר אף שלא יזכרו לומר בעל פה אלא רק כשיקראו בספר התירו גם זה שא"כ יש למילף מזה שלכל צורך התירו, אבל בקמיעין שאין בזה שום אמירה שאין חלוק לענין זה כלל בזה"ז מבזמנם לא שייך לומר שיהיה זה בכלל ההיתר ולכן גם האידנא אסור לכתוב כמו בזמנם.
אבל עיין בב"ח סימן של"ד שכתב בשם מהרש"ל שקמיעין אף שניתנו לכתוב אין מצילין אותן אף האידנא, וטעמו צריך לומר דלענין איסור כתיבה סובר כהטור דהכל הותר, אבל אין זה הכרח לומר דגם מצילין אותן מפני הדליקה דאולי אין להחשיב בקמיעין כשורפי תורה מחמת איסור הצלה דהא לא מצוי שהקמיעין יהיו מונחין בבית דהא הדרך הוא שהאדם שנכתב לו הקמיע לובשן על גופו ובשביל מעט זמן שמונח בבית אין לחוש כל כך לשריפה, ומה שכתב הרמב"ן על הרי"ף דהברייתא שהביא הרי"ף אף שהאידנא מותר לכתוב ברכות ללמד על כותבי קמיעין כתבה שהכותבי קמיעין שלא הותר לכתוב פסוקין ושמות הם כשורפי תורה והב"י ביו"ד סימן קע"ט שכתב בשם הרשב"א שאסור לכתוב וכן כתב בש"ע שם סעי' י"ב והט"ז כתב בסק"ט שהאיסור הוא מטעם שאסור להצילם,] ובזה תמוה קצת ומסיק הט"ז כן כתב ב"י בשם רשב"א וזה ליכא בב"י בשם רשב"א אלא דהאיסור הוא משום שלא הותרו מהאיסור שמדינא אסור לכתוב פסוקים ופרקים אלא דוקא ספר שלם והוא כדסובר הרמב"ן במלחמות [, המהרש"ל פליג עלייהו אלא סובר כהטור שהתירו לכתוב לגמרי אך שמ"מ אין מצילין אותן ומ"מ לא הוי כשורפי תורה בקמיעין מטעם שכתבתי.
עכ"פ הא דהתירו לכתוב הוא רק לצורך הלמוד והתפלה לא רק לרמב"ן אלא אף להטור נמי אלא דסובר דכיון דהאידנא איכא הצורך להתיר בשביל הלמוד והתפלה התירו לגמרי למיכתב הכל כדכתב הב"י בטעמו, אבל לא שהקלו במצות כתיבת ס"ת לומר שיוצאין גם בכתיבה על ניר בשני הצדדין ובכריכה וגם בדפוס, ואף להפרישה יו"ד סימן ע"ר אליבא דהרא"ש והטור שליכא האידנא מצוה בכתיבת ס"ת ממש כיון שאין לומדין בהם דהמצוה הוא רק כדי ללמוד משום דפליגי בעיקר מצות כתיבת ס"ת שליכא מצות כתיבת ס"ת קדושה בעלמא אלא הוא רק כדי ללמוד בה שלכן האידנא הוא המצוה לכתוב חומשין ומשנה וגמרא ופירושיהן להגות בהן וכן סובר הש"ך סק"ה וגם הגר"א בסק"ד כתב שכן עיקר, והוא משום דסברי דעיקר המצוה גם מתחלה ליכא אלא בכתיבת ספרים ללמוד בהם, ומה שלא יצא בכתיבת ס"ת פסולה אף שעדיין יש ללמוד הימנה הרבה הוא משום דבס"ת נאמר דינים איך לכתוב ואסור לשהות ס"ת פסולה שא"כ נמצא שאינו יכול ללמוד אלא בס"ת כשרה, שלכן לא קיים המצוה אלא בס"ת כשרה אף שאין בה שום חסרון אלא משום שנכתבה שלא לשמה או שנכתב שלא בקלף ושלא בדיו, ובחומשין שהיו מותרין ללמוד בהם כשנכתבו על קלף ובדיו ולשמה ובלא שום חסרון אף שפסולין לדין ס"ת ואין בהם קדושת ס"ת, נצטרך לומר דאה"נ שיצא לדידהו חיוב הכתיבה, ולכן האידנא שהתירו לכתוב תורה שבכתב אף על נייר ומותרין לכתוב תורה שבע"פ ורק בהם לומדין ולא בספרי תורה הכשרים שכתובים בדיני ס"ת ליכא המצוה בכתיבת ס"ת אלא בכתיבת ספרים על נייר ועל שני הצדדין, אף דליכא בהו קדושת ס"ת אף לא כקדושת ס"ת פסולה וחומשין שהמצוה לא שייך להקדושה אלא לספרים הראוין ללמוד בהם.
ומה שפשוט שהאידנא ליכא מצוה בכתיבה אלא לכתחלה יכול לקנות מהכותבין ספרים ומעת שנמצא בעולם ענין הדפוס יכולין לקנות לכתחלה ספרים הנדפסין, הוא משום שלא שייך כלל לשום אדם לכתוב כל הספרים שצריך להלמוד, ואף אם יהיה איש כזה הרי הוא בטול תורה ולא ילמוד כלום בכל ימי חייו, ופשוט שמחמת זה אסור לאדם לכתוב בידו החומשין וכל כתבי הקודש והש"ס וכל הפירושים דהא הוא בטול תורה היותר גדול מאחר שיכול להשיג הספרים מהדפוס בזמן קצר וגם בזול, שלכן ל"ד לס"ת שצריך לכתחלה לכותבה כשיכול בעצמו או ע"י סופר ששכרו שהיה שייך לקיים גם בכתיבה בעצמו או שלוחו הסופר, אבל האידנא שהמצוה היא גם בספרי תורה שבע"פ שליכא במציאות ליכא דין זה בעצם או ע"י שהקלו.
ולכן כשנקרעו ובלו באופן שלא שייך ללמוד בהן ואף אם שייך ללמוד בהן אבל שום אדם לא ילמוד בהם אזלא קדושתם ואין להציל אותן מפני הדליקה אבל הא נהי שאין להציל אותן בשבת הא צריך עכ"פ גניזה ואין לאבדן בידים ולמה שכתבתי הא הנחתן להכלים הללו שנעשו ביחוד להובילן למקום שימחקו אותן טוחנין אותן שהוא כליון בידים שיש עדיין לאסור.
אבל לכאורה הא מנלן לומר דיהיה קדושה על אלו שבלו ולא שייך שילמדו בהם, דהא מסתבר דקודם שהתירו לכתוב תורה שבע"פ לא היתה שום קדושה כשאחד עבר וכתב תורה שבע"פ, דל"ד כלל לכתבי הקודש שכתבן בלשונות אחרים אף למ"ד דלא ניתנו לקרות בהן דלר"ח גם מצילין מפני הדליקה ולר"ה עכ"פ גניזה בעי, דהוא משום דכתבי הקודש שניתנו דוקא לכתוב שייך זה גם בכל לשון ובכל כתב אלא שהוא מדיני הכתיבה שצריך לכתוב בלשון הקודש ובכתב אשורית ובדיו והוו דינים אלו ג"כ ככל פסולין שאיכא בכתיבת ס"ת שאף שהיא פסולה יש בה קדושה, אבל בתורה שבע"פ דליכא ענין כתיבה כלל שלא שייך ענין חלות על שום דבר לא שייך שתחול קדושה על הנייר והקלף שנכתבו עליו ולכן רק בזה שהתירו וגם חייבו למיכתב תורה שבע"פ האידנא שא"א ללמוד להאינשי בעל פה שממילא מסתבר דנעשה גם קדושה על הנייר והקלף שנכתבו עליו, אבל הוא רק קדושה דהאמירה מחמת שלומדין בהם ולא כשליכא ענין האמירה דהוא כשבלו ונקרעו ואין שייך שילמדו בהם, ואף אם שייך אבל ידוע שברור שלא ילמדו בהם אף שהוא דף שלם ואף שהוא מהרש"א שלם והרא"ש שלם דמאחר שברור ששום איש לא ילמד בזה אזלא קדושתו ואין לחייב אף גניזה.
אבל מלשון הגמ' שבת קט"ו ע"א באיוב תרגום שעל מה שאר"י בר' יהודה עריבה של טיט כפו עליו אמר רבי וכי מותר לאבדן ביד משמע שאיכא דבר קדושה שאף שאין צריך גניזה מ"מ אסור לאבדן ביד, ולא משמע שהוא מהא דדרשינן בדף ק"כ מואבדתם לא תעשון עשיה הוא דאסור גרמא שרי, וכוונת רבי בקושיתו דאף דאין לאסור בכתבי הקודש שנכתבו תרגום באיסורי איבוד בגרמא שהוא דרבנן משום דלא מסתבר לך שיאסרו גם בכתבי הקודש תרגום שהיה אסור לכתוב, מ"מ באבוד בידים שהוא אסור מדאורייתא פשיטא שאין להתיר, שהוא דוחק דלכאורה אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן דאם האיסור מדאורייתא הוא אף על כתבי הקודש שלא ניתנו לקרות בהן משום שעכ"פ איכא קדושה גם מה שאסרו רבנן לאבד ע"י גרמא נמי הוא גם על כתבי הקודש תרגום, אך אולי שייך לחלק משום דרבנן לא גזרו במלתא דלא שכיחא וכתבי הקודש תרגום בזמן התנאים שהיה אסור לכתוב היה זה מלתא דלא שכיחא שלכן אף שמדאורייתא אסור מ"מ מה שתיקנו רבנן לאסור לאבד אף ע"י גרמא שייך לומר שלא אסרו בזה, אבל הוא דוחק דמלתא דלא שכיחא לא גזרו שייך כשרבנן צריכין לגזור ביחוד אבל כשהוסיפו לאסור על הדאורייתא שמה שאסרה תורה בעשיה הוא גם בגרמא למיגדר מלתא הרי הוא סתמא על כל מה שאסרה תורה כל זמן שלא פירשו בפירוש לחלק, ולחלק בפירוש נמי יש לנו לומר שבמלתא דלא שכיחא לא פירשו לחלק, ובשם שהיה כתוב על בשרו לפ"מ שהיה סבור לומר דהוא מחמת דגרמא שרי מן התורה מותר לטבול, הוא מחמת שהוא דבר כללי על כל האיסורין דרבנן דלא אסרו כשהוא לצורך גדול כבמקום חולי ובמקום צערא ובמקום פסידא כדאיתא בכתובות דף ס', ובר"ן סוף תענית לענין חולה שאין בו סכנה א"צ אומד אלא מאכילין אותו דבמקום חולי לא גזרו רבנן ובטור או"ח סימן תקנ"ד הוא בשם רמב"ן, כמו כן היה סבור דגם לא במקום מצוה כשלא פירשו בפירוש לאסור, אבל בלא שכיחא לא שייך זה שלכן אף אם כתבי הקודש תרגום לא היה שכיחא נמי היה גם האיסור דרבנן ע"י גרמא כמו שאיכא האיסור דאורייתא לאבדן ביד. אלא משמע שהוא ענין חדש דאמר רבי דכתבי הקודש שאין קורין בהן אף באופן שלא הצריכו לגנוז אסור לאבד ביד, ואין זה מקרא מלאו דלא תעשון דהא לא הזכיר הקרא, אלא מסברא בפשיטות שא"א שיהיה דבר כזה מותר לכל דבר ששייך לקדושה אף שאין בה קדושה גמורה ואין צורך לקרא ע"ז, והסברא הוא אף על דבר שאינו בקדושה גמורה.
ועיין בספרי על קרא זה שת"ק אומר מנין לנותץ אבן אחד מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שהוא בל"ת ת"ל ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' ור' ישמעאל אומר מנין למוחק אות אחת מן השם שהוא בל"ת שנאמר ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' רג"א וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין למזבחותיהם ח"ו אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם ומעשיכם הרעים למקדש אבותינו שיחרב, והובא בפרש"י על החומש בשינוי שכתב בלשון ת"ק תרוייהו אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה ואחר זה הביא דברי ר"ג שאמר וכי תעלה על דעתך,] ואיתא בפירושי רש"י שהגירסא הוא א"ר ישמעאל וכן הוא בפי' רמב"ן בהעתקתו לשון רש"י אבל אחר זה הביא הרמב"ן לשון הספרי כדכתבתי לעיל שכן הוא בספרי ספרי שאצלנו [, והרמב"ן פי' שליכא שום מחלוקת שדברי ר"ג הוא סמך של אגדה ולענין הדרש להלכה הוא כת"ק ור' ישמעאל ולא פליגי משום דלא תעשון קאי אתרוייהו על ואשריהם תשרפון לא תעשון ועל ואבדתם את שמם לא תעשון, אבל שפיר כתב הר"א מזרחי דר' ישמעאל פליג על ת"ק דסובר בשביל קושית ר"ג וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את מזבחותיהם היינו שא"צ קרא לאסור זה שלכן סבר שלא קאי הלאו אלא על מוחק את השם שאף למחקו כשנכתב שלא במקומו שהוא לתקון הס"ת או כשהיה נכתב השם במקום שאינו כבודו כגון על כלים וקורה וכה"ג שנמצא שהוא לשם שמים נמי עובר בלאו עיי"ש, ואולי מפרש זה אליבא דרש"י ונקט תרוייהו היינו שקאי הלאו על תרוייהו או על אחד מהן ואח"כ מביא רש"י דברי ר"ג שהוא לדרשת האגדה שג"כ נדרש מזה.
אבל לכאורה איתא במכות דף כ"ב בבישל בעצי הקדש שלוקה משום ואשריהם תשרפון לא תעשון לה', שמסתבר שע"ז צריך קרא מאחר דאין בזה שום נתיצה דהא אף במקדש עמדו לשריפה זו ולא שייך להחשיב זה נתיצה כזו דכל איש יודע מסברא שהוא דבר המבזה קדשי שמים, והוצרך לקרא זה לחייב בלאו ואף כשאינו שוה פרוטה דליכא מעילה משום דהשריפה לצרכי הדיוט בעצים שהם של הקדש לומר דהוא נמי השחתה ובזיון לה', ויותר נראה שאף שליכא בהשחתה דשריפה זו כלל ענין בזוי נמי אסור בלאו זה כיון שהוא משחיתם שלא לצורך הקדש, דהא ברמב"ם פ"ו מיסוה"ת ה"ז אחר שכתב הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח לוקה הוסיף לכתוב וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה וכתב הכ"מ שהכי מפורש בסוף מכות, והשחתה זו דשרפת העצים לבשול בעצים שעומדים לשורפם לבשול הקרבנות ולשרוף הנותר והפסולין הוא השחתת דבר הקדש אבל אין בזה בזיון, וזהו אולי החדוש שאיכא בשריפת עצי הקדש שליכא זה ברישא דסותר אבן מן המזבח והיכל ושאר העזרה, דבסותר אבן דברישא הוא גם בזיון ובשורף עצי הקדש ליכא בזיון אלא השחתה לבד, דהא לרמב"ם ליכא שום דבר שנעשו מעצים במקדש כדאיתא בפ"א מבית הבחירה ה"ט] עיין בראב"ד ובכ"מ שם ובפ"ו מע"ז ה"י [, וגם ניחא מה שהוצרכו לדרוש מהסמיכותא לתלתא קראי דאיסור נותץ אבן מן המזבח נדרש מסמיכות לא תעשון לונתצתם בספרי והאיסור דמבשל בעצי הקדש נדרש במכות מסמיכות לא תעשון לואשריהם תשרפון והאיסור דמחיקת השם נדרש מסמיכות לא תעשון לואבדתם את שמם, משום דבניתוץ הוא השחתה ובזיון ובשרפה לבשול בעצי הקדש איכא השחתה בלא בזיון ובמחיקת השם הוא אף שהוא אדרבה לכבוד שמים משום שהוא נכתב על קורות ואבנים דהוא שלא במקומו כהא דאיירי במכות דמחק את השם בהליכתו. ונמצא שקושית ר"ג וכי תעלה על דעתך הוא רק על ת"ק שדורש לאסור ניתוץ אבן מהמזבח ומהיכל אבל על דרשת ר' ישמעאל לאיסור מחיקת השם ולדרשת הגמ' מכות לבישל בעצי הקדש מודה, ודורש דברי האגדה ממה שקאי הסמיכות גם לונתצתם ולושברתם. וא"כ מה שמסיק הרא"מ אלא שעכ"ז היינו אף שהקשה ר"ג וכי תעלה על דעתך הלכה כת"ק מההיא דשלהי מכות שאמרו מי ששרף בעצי הקדש לוקה ואזהרתיה מואשריהם תשרפון באש לא תעשון לה', תמוה דלא דק כלל דבהא דמכות דבשלו בעצי הקדש מודים גם ר' ישמעאל ור"ג דנדרש סמיכות דלא תעשון לאיסור הלאו ורק על ת"ק דדריש גם הסמיכות דלא תעשון לונתצתם פליגי וצ"ע. אבל האמת הוא שהלכה כת"ק דהרי כן פסק הרמב"ם בפ"ו מיסוה"ת שלוקה מצד הסמיכות דלא תעשון לכי את מזבחותם תתוצון,] ופשוט שהוא ט"ס וצריך לגרוס שנאמר בעכו"ם ונתצתם את מזבחותם וכתיב לא תעשון כן לה' דרק לקרא זה נסמך וכן הוא בספרי, וקרא בלשון כי את מזבחותם תתוצון ליכא כלל במשנה תורה אלא הוא בפרשת כי תשא, ובפרשת ואתחנן איכא קרא כעין זה דכתיב כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתצו ולא נאמר שם הקרא דלא תעשון, ופלא שלא נמצא במפרשי הרמב"ם מי שהגיה זה [. ובעצם הא אף שלא הוצרך לקרא מקושית וכי תעלה על דעתך דמובן זה מסברא לכו"ע הא מצד זה לא היו לוקין שא"כ הוצרך הקרא לאסמוכי כדי לחייבו מלקות אך אולי הוא משום דבכלל האיסור הוא כל מחיקה וכל שריפה ושייך למילף גם לנתיצת אבן ממזבח ואף שמצד חדוש האיסור אוקימנא בליכא ענין בזיון.
עכ"פ מצינו בספרי שמסברא נמי יש לאסור בלא קרא לפי' הרא"מ שהוא הנכון, ולכן גם בהא דרבי הנכון לפרש דמה שאמר בקושיא וכי מותר לאבדן ביד הוא נמי מסברא וכהא שהקשה ר"ג בספרי, והסברא שלא שייך שיהיה מותר דבר כזה ואין צורך אף לקרא הוא על כל מה ששייך לכתבי הקודש אף שאינו בקדושה גמורה ואולי אף בליכא קדושה כלל וליכא חיוב גניזה שלכן ברור ופשוט שאסור היה לאבד ביד ספר איוב תרגום. וא"כ נראה דלרבי איסור מעשה בידים שנאמר בקרא דלא תעשון שהוא דוקא על מעשה בידים כמפורש בדף ק"כ הוא מעשה כזה שהוא הבאה והנחה למקום שיתאבדו שבארתי שהוא בחשיבות מעשה אבל ע"ז שייך להצריך קרא, משום דלאינשי סתם שייך שלא יחשבו זה למעשה, והוא מה שמסיק רבי מניחן במקום התורפה והן מרקיבין מאליהן שבזה מודי רבי לר"י בר' יהודה שהיה מותר בכתבי הקודש תרגום שליכא בהו קדושה מאחר שלא ניתנו ליכתב ולא לקרות בהן אף אחר שנכתבו. שלכן אף שמסתבר שליכא קדושה על הספרים מתורה שבע"פ כשבלו ונקרעו שברור שלא ילמדו בהם וליכא שם שמות כתובים ואין להצריך גניזה כדבארתי, אסור לאבדם ביד מהא דרבי, אבל כיון שליכא קדושה כלל שהאיסור הוא רק מסברא דרבי הוא רק באבוד בידים ממש שפשוט גם לסתם אינשי שהוא אבוד בידים, ולא בהבאה והנחה למקום שיתאבדו שאף שהוא ג"כ בחשיבות איסור בידים שאסור מן התורה בכתבי הקודש ממש אף בפסולין ובבלויין וכן בשמות אף שנכתבו שלא במקומן כדבארתי, ליכא איסור זה בספרים דתורה שבע"פ כשליכא שמות שהוא כמעט בכל הספרים אף במשניות וגמרות חוץ ממקומות ידועים שיהיה מותר להניחן בהכלים שנותנין שם הניירות שיקחו משם להמקום שימחקו ויאבדו שם את הכתב, אבל הסדורים וכן תורה שבכתב שאיכא שמות אסור.
כל זה כתבתי לפי שיטתי שהיא לדעתי מוכרחת שלהניח בכל מקום שיאבד אף אחר הרבה זמן ואף שהאבוד אחר זמן יהיה ע"י מעשה אחרים הוא מעשה בידים ממש, אך איכא חלוק בדברים שליכא קדושה וא"צ אף גניזה שאיכא איסור חדש דרבי שהוא מסברא איכא חלוק בזה כדלעיל. ועתה נשתעשע בדבריך החביבים לי מאד.
והנה מה שדחית ראיית הגאון ר' אליהו אליעזר שהוא בספר אחיעזר ח"ב סי' מ"ח מקדשים פסולין שהוא דוקא בשרפה ולא בקבורה וכשנטמאו היה מקום לומר (בפסחים פ"ב ע"ב) דהואיל ואיתעביד ביה עובדין דחול לא תיבעי שריפה ותיסגי בקבורה שפרש"י שהוא משום דנתחללה והוזלה בקדושתה, שחזינן דקבורה בזיא מלתא טפי משריפה, שאפשר אינו כן אלא שבקדשים שאני מכתבי הקודש דקדשים דינם בכילוי שלכן הוא בשריפה דהוא כלוי תיכף ובכתבי הקודש אדרבה הקיום עדיף שלכן הוא דוקא בקבורה שאינה מעשה כלוי אלא מעשה סלוק מלפנינו רשאין משום דגם לא איכפת לנו במה שבמשך הזמן יתאבדו, ואף שלא ניתנו לקרות שא"כ אפשר שאסור להחזיקם במקום גלוי אבל ודאי רשאין להחזיקם גם באיזה בנין שלא שייך שיקחו משם לקרות בהם, וכ"ש בספרים שבלו שלא שייך לקרות בהן שלכן אסור לשרוף, ודאי הוא דיחוי ובטול דבריו לגמרי, ואין צורך לזה שהזכרת דאף כשהן אימורי קדשים הכשרים דינם בשריפה, אלא בזה עצמו הוא הדיחוי ובטול דבריו ממש דמצות נותר וכל פסולי קדשים הוא שישרפו באש דוקא, ואפילו לר' יהודה דיליף גם בעור חמץ דאינו אלא בשריפה מנותר שא"כ משמע דעיקרו של נותר וכל פסולין שלא יהיו בעולם ונתחדש שהוא דוקא ע"י שריפה, ואף לא בכילוי אחר כשריפה וכ"ש שלא שייך שיסגי בקבורה דליכא שום כילוי דעוד יתקיים הרבה זמן שהוא היפוך מה שהצריכה תורה, ולחיוב זה שחייבה תורה בנותר ובשאר פסולין שריפה שהוא כילוי מהעולם ודוקא בשריפה שהוא ממילא חשיבות מאחר דאיכא מצוה איך לעשות בהו אי לאו דהיה נכתב גם בקדשים שנטמאו באש ישרף אלא רק והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל היה מקום לומר דל"ד לשאר פסולין דליתנהו בחולין אמרה תורה בהו עשיית מצוה שצריך לעשות מעשה כילוי ודוקא בשריפה, אבל כשנטמא דלא נזהרו בהו כמו בבשר חולין נתחללה ויש לה רק דין כחולין שאסורין באכילה ובהנאה שליכא שום מצוה מה לעשות בהו אלא משום שצריך לראות שלא יכשלו בה בני אדם סגי לה בקבורה כרוב איסורי אוכלי חולין דאסורין גם בהנאה שליכא שום מצוה לעשות בהו ודינם שנקברין אינו שום חיוב מצוה אלא הצריכו רבנן לקברו כדי שלא יכשלו אינשי ליהנות מאיסורא, וזהו מה שהוצרך רש"י לפרש על ותיסגי לה בקבורה לגונזה מן העין שלא יאכלוה כלבים, היינו לפרש מה שאמר הגמ' ותיסגי ליה בקבורה דהוא חיוב לכבוד שם הקדש שעלייהו דליכא ענין כזה בבשר קדשים אלא אם צריך הוא דוקא בשריפה, שלכן הוצרך לפרש שאינו מענין מצוה אלא להסיר תקלה שלא יכשלו להאכיל לכלבים, ואיך שייך לומר דתיסגי לה בקבורה הוא מצד ענין כבוד קדשים ולהוכיח מזה דרק בפסול דטומאה שהיינו אומרים דהקדושה נתחללה והוזלה סגי בגניזה דקבורה משום דשריפה הוא בנותר ושאר פסולין דליתנהו בחולין וחמירא קדושתן דבעיא דוקא כליון ע"י שריפה דלא בזיא, דהא ענין השריפה הוא חיוב מצוה שנאמרה בקדשים ולא שייך שיהיה בכילוי שלא ע"י שריפה וכ"ש שלא ע"י קבורה שאינו מכלה כלל דעוד יתקיים הרבה זמן וקבורה דנאמר אינו לשום קיום מצוה אלא כמפורש ברש"י שלא יהנו ע"י אכילת כלבים.] ואף שרש"י כתב במתני' דסוף תמורה בכל הנשרפין לא יקברו דלמא אתי אינש ואשכח להו ואכיל להו, פשוט שאיירי על איסורי הנאה דחולין דערלה וכלאים שרש"י סובר שכיון שהן חולין אין לומר דפן תוקדש פן תוקד אש נאמר לחיוב מצוה כדכתב רעק"א בגהש"ס אלא הוא רק לומר שאסור ההנאה בו רק עד שתשרף ולהתיר ההנאה דמאפר, שלכן מפרש שחיוב השרפה הוא רק כדי שלא יכשלו ליהנות מהם, וכיון שאחר השריפה מותר האפר יש לחוש שלא לקבור אף כשאינו רוצה לטרוח בשביל להרויח האפר, מחשש דשמא אתי אינש ואשכח להו ויהנה מהם להאכילן לכלבים, דלשון ואכיל להו שברש"י הוא ט"ס דכיון שנמצא קבורין הא ברור שהוא דבר האסור, אבל ליהנות מהם יש לחוש דאולי יקילו איזה אינש לחשוב שאף שמותר בהנאה קבר להו משום שלא היה לו שום צורך, אבל הנקברין שאפרן אסור לא חייבו להטריח לעשות תרוייהו לשרוף תחלה ולקבור האפר בשביל חשש רחוק זה ולכן לא ישרפו, אבל לא קאי רש"י על הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן דהשריפה הוא דאורייתא [. ופלא על גאון גדול כמותו שמביא זה לראיה. ורש"י בביצה דף כ"ז במתני' ד"ה חלה דאף שאר ביעורין הוא כשריפה הוא דוקא בתרומה וכפי' בתרא שלו בשבת דף כ"ה אבל לא בקדש דהא בפירוש כתב בשבת בפי' ראשון בטעם שאמר רב שמצוה לשרוף את התרומה שנטמאת דדמיא לקדש שלטעם זה הוא דוקא בשריפה, ומה שמסיק רש"י על מה שאינו יכול ליתן החלה שנטמאת לכלבו ביו"ט משום שהתורה אחשבה להבערה דקדשים שריפה דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא אף מה שמאכילה לכלבו הוא לענין האסמכתא דיליף רב בשבת מקדשים שנטמאו. ועיין בדב"מ שבת סימן ג' ענף ג' מה שבארתי בדברי רש"י אלו שבביצה החמורין מאד.
גם מש"כ בתשובה דהגרא"א באחיעזר דמה שאיכא מעלה בגניזה בכתבי הקודש בקרקע הוא דוקא בכלי חרס דזה לא רק שמסיר הביזוי דאיכא בקבורה אלא אדרבה הוא ענין כבוד עדיף משריפה, הא מפורש במגילה דף כ"ו שכל מעלת כלי חרס שאר"א בר יעקב הוא רק משום שלא נמחק ולא נבלה מהר אלא עומד ימים רבים, שלא שייך זה כלל בקדשים שנפסלו שהכילוי אינו חסרון אלא מעלה דהא דינם של פסולי קדשים הוא דוקא בשריפה שמכלה אותם וכיון שאין צורך וחשיבות בבשר קדשים לקיימם ליכא שום מעלה בהנחתם בכלי חרס. ועיין בר"ן במגילה שם דאע"פ שגונזין אותו עושין לו תקנה במה שאפשר לקיימו, ובלשון זה משמע שליכא שום מעלה בכ"ח עצמה אלא מצד שיתקיים יותר זמן, וכן כתב הט"ז באו"ח סימן קנ"ד סק"ד בכ"ח שיהיה לו קיום, ואין כוונתו שבזה יהיה לו קיום לעולם אלא שיהיה לו קיום להרבה יותר זמן וכלשון הגמ' מקרא דירמיה, וביו"ד סימן רפ"ב סק"ו כתב הט"ז בפירוש לימים רבים אבל בט"ז יו"ד כתב שיש לו קיום, והוא לכאורה חלוק גדול בין לשון שיש לו קיום ובין לשון שיהיה לו קיום, דלשון שיהיה לו קיום מפורש דהוא עוד דין דאף שגם בל"ז איכא ענין מעלת הגניזה בקרקע שזה אמר רבא ועוד איכא דין דצריך להניח הס"ת שבלה בכ"ח כדי שיהיה לו קיום לזמן גדול שזה הוסיף ר"א בר יעקב, דהוא כדכתב הר"ן בהא דראב"י שהוסיף שאף שגונזין עושין תקנה במה שאפשר שלכן צריך להניחם בכ"ח, ולשון שיש לו קיום שייך לפרש שר"א בר יעקב אינו מוסיף עוד דין אלא שהוא באור בדברי רבא דלא אמר רבא הא דיגנזו לס"ת שבלה בקרקע אצל ת"ח אלא דוקא בכ"ח, אבל כיון שודאי לא יסתור הט"ז את דבריו ודאי הוא לדינא כלשונו באו"ח שהוא עוד דין שאף שגונזין יש לתקן מה שאפשר וביו"ד לא דק כל כך בלשונו משום שסמך על הא דכתב באו"ח ומה שהוצרך לכתוב גם ביו"ד ולא סמך לגמרי על הא דכתב באו"ח הוא משום שהחסיר תיבות ימים רבים והיה שייך לומר דצריך למצא דוקא קרקע דטרשים וסלעים שהיא יבשה שבצרוף מה שיהיה בכ"ח יתקיים זמן היותר ארוך לכן כתב גם ביו"ד לפרש שהוא ימים רבים כפי מה שאפשר להתקיים בבית הקברות שבכל עיר ועיר וליכא חיוב להוליך לס"ת וכתבי הקודש בלואים למקום אחר. ועיין בפמ"ג במשב"ז שם שע"מ שכתב הט"ז בכ"ח שיהיה לו קיום ציין להר"ן מגילה הוא לפרש כדכתבתי שהט"ז מחדש בלשונו לדינא כפי' הר"ן. ועיין במחצה"ש סק"ט שמשמע נמי שמביא הא דכתב הר"ן לבאור הדין. עכ"פ מבואר בר"ן שהוא עוד דין וגניזה חשובה הוא אף בלא כ"ח אך שראב"י הוסיף להניח גם בכ"ח דמה שאפשר לתקן עוד צריך לתקן וכן סובר הט"ז וכל האחרונים דלא כתשובת הגרא"א באחיעזר וכן משמע יותר מגמ' דלעיל.
ומה שדחית ראיית הגרא"א בספר אחיעזר מהא דנקט בשבת קט"ז ע"א בספרי מינים כשם שאין מצילין מפני הדליקה כך אין מצילין מפני המפולת דהרבותא הוא משום דבזיא מלתא טפי משרפה, דהוא משום דהצלה מדליקה הוא מניעה שלא יתבזה אחר משהו זמן ובמפולת הוא הצלה ממה שכבר הוא מבוזה ממש נמי א"צ להצילם ולהוציאם מהבזיון נמי הוא טעם נכון, ולענ"ד יש לומר החלוק בהסבר זה דבדליקה עד ממש רגע האחרונה שנאחז בו האש בכבודו עומד וכשכבר נאחז בו האש כבר הוא כאינו כלל דהרי מה שישאר יעמדו בבזיון שכמעט א"א להצילו שוב ספר שלם, ובמפולת הרי הוא קיים כולו בתוך המפולת שהוא בבזיון וכשיצילו במה שיוציאו אותו משם הרי יהיה כבתחלה שלכן היה מקום לומר דיש להצילו דמאחר דהוא קיים אין להניחו בבזיון מאחר שעכ"פ ספר תורה ושאר כתבי הקודש הוא. ויש גם לומר דהבזיון דשרפה הא ליכא בעצם כשהוא קיים דכ"ז שלא הגיע שם האש הא בכבודו עומד, ונמצא שכל הבזיון הוא מחמת שלא איכפת לן שלא יהיה בעולם, הרי זה ודאי אנו רוצים שלא יהיה ס"ת שכתבו מין קיים בעולם דהרי כו"ע מודים בטעם ר' טרפון וטעם ר' ישמעאל שיש צורך גדול שלא יהיו בעולם ספרי מינים דלא שייך לחלוק על זה, ומה שפליגי הוא משום שעכ"פ כיון שס"ת וכתבי קדש הן אסור לשורפן, שהרי מטעם זה הרמב"ם שפסק כר"ט ור' ישמעאל בפ"ו מיסוה"ת הא הוצרך להקדים דכיון שאינו מאמין האפיקורס בקדושת השם והוא אצלו כשאר הדברים לא נתקדש השם שלכן מצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם, אך שאין סוברין שליכא קדושה בהשמות כמפורש בגמ' שר' יוסי אומר בחול קודר את האזכרות ות"ק אולי סובר שגם בכל דברים הכתובים איכא קדושה שלכן סובר שאסור לשרוף בידים אף שאיכא צורך שלא יהיו בעולם אף שלהציל מלישרף מודו דאסור אף בחול, אבל להציל ממפולת וכדומה שהוא בבזיון כשהוא קיים היה מקום לומר שיש לנו להציל מהבזיון מצד הקדושה שעכ"פ אית בהו והוצרך לאשמועינן שאין להצילן אף מבזיון ואף לא בחול אף לת"ק.
והנה בעצם פליגי בזה ר"ט ור' ישמעאל דלר"ט משמע שליכא קדושה בכתבי הקודש שכתב מין ואף לא בהשמות ולכן לא הזכיר טעם בדבריו על ההיתר לשרוף דהרי אין צורך לטעם דכיון שאין קדושה בכתבי הקודש שכתבו אף לא בהאזכרות לא שייך לאסור אלא אמר טעם על החיוב לשורפן, ולר' ישמעאל איכא קדושה שלכן הוצרך לומר טעם על מה שמותר לשורפן מק"ו מסוטה והוא ממילא טעם גם לחייב לשרוף שהרי קיום מעשיהם הוא עשיית איבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים, ופסק הרמב"ם כר"ט דליכא קדושה והרמב"ם הוצרך ליתן טעם לדברי ר"ט, דהא אף שלא הזכיר ר"ט טעם ודאי הא יש לו טעם אבל התנאים מקצרין דבריהם, וכתב הטעם דמפני שאינו מאמין בקדושת השם והוא בדעתו כשאר הדברים לא נתקדש, ואף שר"ט אמר שהן מכירין וכופרין והביא קרא דואחר הדלת שמת זכרונך שפרש"י זכרון הוא בידך ואינה שכחה לך אלא שהשלכת אותי אחורי הדלת, הוא עכ"פ ודאי כותב ככופר שאינו מאמין שלא מתחשב כלל בהאזכרות יותר מסתם דברים, ור"ט עצמו נמי אמר עלייהו שהן מכירין וכופרין שלכאורה כיון שהן מכירין הא לא שייך שיכפרו, אבל פירושו דבכוונה רוצה לעקור הכרתו שלא להתחשב כלל שלכן מה שכתב הוא כסתם דברים שכתב, והללו היינו הנכרים מה שכופרין הוא מחמת שאין מכירין שלא למדום אבותם שלכן כששמע שישראל מאמינים בהשי"ת והתורה היא התורה שנתן להם מסתפק ומתחשב גם עם אמונת ישראל וכותב לשם הקדושה דשמע מישראל שתיבה זו הוא שם השי"ת שלכן אסור לשורפן וחייב לגונזן. ורק בשביל זה שלא נתקדשו מסיק דמצוה לשורפו, וטעם המצוה שג"כ לא מפורש טעם בהא דאר"ט דהם מכירין וכופרין אלא דלכן לא נתקדשו כדפי' הרמב"ם הטעם שמצד זה ליכא איסור לשורפן, אבל ליכא טעם שיהיה מצוה וחיוב לשורפן שלכן כתב הרמב"ם אחר שכתב שלא נתקדש וליכא איסור שממילא איכא גם מצוה לשורפו מטעם שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם. והוא טעם ר' ישמעאל כדכתבתי שקיום מעשיהם הוא הטלת קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים, ובודאי הוא גם טעם ר"ט, אבל אם היו נתקדשו לא היה מועיל טעם זה להתיר השריפה דפוסק שלא כר' ישמעאל בזה. והא דכתב הכ"מ על דינא דהרמב"ם דברי ר"ט ודברי ר' ישמעאל הוא משום שפסק הרמב"ם הוצרך לתרוייהו כדבארתי.
ומה שהביא הגרא"א בתשובתו באחיעזר מר"ח דמצילין מפני הדליקה ספרים שלא ניתנו לקרות דדינן בגניזה ואם הוא גניזה בלא שימה בכ"ח הא גניזה בזיא טפי משריפתן בדליקה דלכן הוכיח שאף אלו דאין קורין בהם צריך לשום אותם בכ"ח הא הוא ראיה רק לשיטתו, אבל כיון שבארתי שאינו כן ונדחה ראייתו הא גניזה בקרקע אף בלא כ"ח הוא הדין שנאמר בס"ת שבלו ליכא שום ראיה, ולא מובן מה שהביא זה לעוד ראיה.
ואף שדין ברור הוא וכן סובר הר"ן והאחרונים שגניזה הוא גם בלא כ"ח אף שהוסיף ראב"י עוד דין דמה שאפשר לתקן יתקנו, ובודאי אמר זה רבא מפי הקבלה וכדמצינו הרבה דברים בגמ' שאמרו האמוראים מפי הקבלה אף שלא מצינו זה במשנה, והוא כהחשיבות בחיוב קבורה למת שהוא דוקא בקבורה בקרקע כדאיתא בסנהדרין דף מ"ו ואיפסק ברמב"ם פי"ב מאבל ה"א ובטור וש"ע יו"ד סימן שס"ב סעי' א', והמצוה היא אף בלא ארון ואדרבה יותר טוב לקברו בקרקע ממש בלא ארון כמפורש בטור וש"ע שם והגר"א בסק"ג הביא מירושלמי שמפורש כן בצואתו של רבי, וא"כ חזינן שהחשיבה תורה קבורה בקרקע והשורף את מתו הוא עבר על חיוב ומצות התורה והוא גם גנאי היותר גדול, ומפורש בקרא דעמוס דנענש מואב על ששרף עצמות מלך אדום כמפורש ברש"י שם הרי שהוא גנאי גדול שאף על עכו"ם הקפיד השי"ת וענשו, ובחשיבות זה החשיבה תורה גם לגניזת ס"ת וכתבי הקודש שבקרקע הוא גניזה אף בלא ארון, אבל חידוש ר"א בר יעקב דיש עכ"פ חילוק בין קבורת מת לגניזה דס"ת דבמת שלא איכפת לן שיתעכל הבשר דהא עיכול הבשר היא כפרה כדאיתא בסנהדרין דף מ"ז ואפילו לר' אשי דהכפרה הוא מכי חזי צערא דקברא פורתא מסתבר דבעיכול הבשר הוא יותר כפרה לכן יותר טוב בקרקע ממש, אבל בס"ת שהיה יותר טוב שיתקיים לעולם יש לנו לתקן מה שאפשר דיקברו בכ"ח שמצינו שהוא מתקיים לימים רבים כדכתב הר"ן, והוא מסברא ופשוט שגם רבא לא פליג ע"ז דמה שאמרו התנאים והאמוראים מסברא הוא נמי דין ברור מדאורייתא, אבל מסתבר שאם ליכא מציאות להשיג כ"ח וליכא מקום להחזיק כתבי הקודש שצריכין גניזה אין כ"ח עיכובא וצריך לקוברם אף בכלי עץ שאינם מועילין לקיום ליותר כבוד. ועיין בפמ"ג במשב"ז סק"ה שכתב שהוא חובה לגנוז בקרקע דמשמע לו כן מלשון הרמב"ם והש"ע שא"כ הוא יותר עדיף מלהצניעם באיזה מקום בבנין ובערוך השלחן כתב ע"ז שקשה לומר כן, ואולי הטעם משום דבבנין אפשר שיארע כמה סיבות שיתבזו ע"י נכרים וגנבים וגם ע"י שריפות שלכן כיון שאין צורך להם לקריאה וללמוד טוב יותר לגונזן בקרקע והוא טעם גדול ולא מובן מש"כ שקשה לומר כן.
ודברי הרשב"א בשבת דף ק"כ ע"ב ד"ה לעיל ודאי מה שפי' הגרא"א באחיעזר שם שאף שודאי שימחק אבל לא באותו רגע אלא אחרי כן ודאי אינו כלום לדעתי, וגם אף אם היה זה חילוק הרי שם עושה בהחזקת ידו במים גם רגע השניה והי"ל להוציא ידו, ודוחק לומר שעל רגע שניה, הוא רק מצמצם ולא נתרבה לשאר איסורין, והוא עצמו כתב לעיל מזה שתמוה לומר שיהיה קולא באיסורין מחיוב מיתה ונמצא לכאורה שסותר עצמו וא"כ כוונתו שמ"מ צריך לומר שסובר כן הרשב"א אף שתמוה. אבל לא קשה כלום דבמשהו זמן ששוהה בטבילה ליכא ודאי שימחק, ודמיון הגמ' לכבוי הוא לעשיית מחיצה בכלים שמתבקעין אולי אינו ודאי כדמשמע קצת מלשון שדרכן להשתבר וכדסובר כן הרמ"ך בכ"מ פי"ב משבת ה"ו, ואף להרמב"ם שכתב בפי"ב בודאי מתבקעין ומכבים הוא משום דנחשב גרמא מטעם דכתבו התוס' בדף מ"ז ע"ב ד"ה מפני בשם ר"ת משום שאינו מכבה עד שיתבקעו הכלים שאף שהוא ודאי מ"מ כיון שמתחילה צריך עוד מעשה שיעשה ע"י האש נחשב זה גרם, עיין במ"מ שם ובב"י סי' של"ד ד"ה וטלית ובמג"א סי' רס"ה סק"י, וצריך לעיין הרבה בדברי הרשב"א מה שקשה לפני עתה השי"ת יחזקני, ומה שכתבת בדברי הרשב"א הוא לכאורה נכון.
ולענין מעשה הוא ברור אצלי כמו שכתבתי ויש לאסור בחומשים וספרי תנ"ך שבהם נמצאים שמות וכן סידורים מאלו שמדפיסים בשמות ממש, אבל מהספרים שבתורה שבע"פ שהם משניות וגמ' משני התלמודים וכל ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים והספרים הנדפסים מחכמי הזמן וכל הירחונים כשנקרעו ולא שייך שילמדו ויעיינו בהם ואף ששייך שילמדו בהם לפעמים אך ברור שלא ילמדו ולא יעיינו בהם כאיזה דפים שלמים נמי מותר. אבל לעשות כן למעשה תדבר בזה עם עוד גדולי פוסקים בא"י וגם מגדולי ראשי ישיבה וגם עם גדולי תורה והוראה מעדה החרדית ומהספרדים. והנני זקנך, אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.