אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין

סימן כד

סימן כג

בעניין מקרא סופרים ועיטור סופרים בע"ה כ"ב סיון תשל"ט. מע"כ ידידי הרה"ג ר' יהודה דוד שווימלער שליט"א.

הנה אקדים לבאר הא דר' יצחק בנדרים ל"ז דאמר מקרא סופרים ועיטור סופרים וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני, שלכאורה תמוה דהא מעיקרי האמונה הוא שכל התורה לא כתב משה מעצמו אף לא אות אחת אלא כמפורש בב"ב דף ט"ו דהקב"ה אומר ומשה כותב, ואף שהוזכר זה בדבר ר"ש גם ר' יהודה ור' נחמיה לא פליגו עליו בזה, ומסתבר בפשיטות שאף שסברי שיהושע כתבו להשמונה פסוקים היתה הכתיבה דשמונה פסוקים ג"כ בדרך זה שהקב"ה אמר, דלא כספר יהושע שיהושע כתב ברוח הקודש והנבואה אבל לא ממש מפיו של הקב"ה על כל מלה ומלה, משום דהא לכו"ע הוו שמונה פסוקים אלו ג"כ הכתיבה מאותיות התורה שפסולה אף כשחסר רק אות אחת מהם וא"א שתהיה אף אות אחת כתובה שלא ככתיבת כל התורה, ורק שלר"ש מכיון שהם מגוף התורה א"א שתהא שלא בכתיבת משה, ולר' יהודה ור"נ היה שינוי רק בזה שיהושע כתבן שזה היה מוכרח לדידהו והרמב"ם כתב בפי"ג מתפלה ה"ו כר"ש שגם הח' פסוקים כיון שהם מגוף התורה א"א שתהיה אף אות אחת מהם כתובה שלא ע"י משה. עכ"פ כיון שכולן נכתבו מפי ה' ממש שאמר למשה כתוב תיבה זו באותיות אלו, איזה חדוש הוא דאמר שהוא הלכה מסיני, וגם קשה הא הוא יותר מלשון הלכה מסיני דהא היא התורה שבכתב עצמה והל"מ מסיני הא הוא מחשיבות תורה שבע"פ כהא דכל הלכות למשה מסיני שאיתא בגמ', ואיך שייך ע"ש לשון הלכה למשה מסיני.

ולכן צריך לומר דלא זהו כוונת ר' יצחק דודאי דבר ברור מעיקרי האמונה דכל מה שכתוב הוא נכתב ע"פ ה' ממש וכל שאינו מאמין בזה הוא בדין כופר בתורה שכתב הרמב"ם פ"ג מתשובה ה"ח, וברור ופשוט שאף בלשון הרמב"ם שם שכתב אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו ה"ז כופר בתורה שהוא לאו דוקא ואף אם יאמר על אות אחד נמי הוא כופר בתורה דהקב"ה שהיה אומר לו לכתוב היה אומר לו גם איך לכתוב חסר או מלא, ועיין בקידושין דף ל' שהיה מספר לאותיות התורה והואו דגחון הוא חציין של האותיות רק אנן לא בקיאי בחסרות ויתרות לא נוכל למונאן וכן היה ידוע מספר התיבות ודרש דרש הוא חציין של תיבות וכמה דרשות נדרש מכל חסר ויתר, ופשוט שאסור להוסיף כל דבר בפנים אפילו רק נקודה אחת וכמפורש ביו"ד סימן ער"ד סעיף ז', וכבר כתבתי באיזו תשובות שאף במוסיף בכל צבע פסול דעל איסור ההוספה ליכא דינים איך לכתוב עיין באג"מ יו"ד ח"ב סימן ק"מ שכתבתי זה וגם הנקודות שנקד עזרא הוא בין השיטין ובשורה היה אסור, וא"כ כל מה שנכתב הוא נכתב ע"פ ה' שהיה אומר למשה וכותב וכל מי שאינו מאמין בזה הוא בדין כופר בתורה שכתב הרמב"ם שא"כ לא שייך שר' יצחק יתכוין על לשון הקראי לא על הכתב ולא על המסורת לקריאה.

אבל ר' יצחק בא להשמיענו שמקרא סופרים דארץ בסגול באמצע ענין וארץ בקמץ בסוף פסוק ואתנחתא וכה"ג בכל תיבות כה"ג כגון שמים מצרים ועוד הרבה לא נימא שהוא רק מדקדוקי הלשון אלא דמקרא סופרים זה שהוא בכל מקום לא רק בתורה אלא גם בברכות, הוא בעצם הל"מ מסיני שבמקום הפסק צריך לקרא בקמץ, ומזה קבעו גם בברכות לומר בקמץ בסוף ענין כסוף פסוק וכאתנחתא ולתוס' שם גם בזקף קטן דההלכה הא שייך רק לענין קריאה דבתורה, ואולי לא היה כן בלשון הקדש שדברו בו מבריאת העולם עד דור הפלגה שבה ניתנה תורה, שלכן לא אמרינן על עצם ההברות דפתח וקמץ חולם וצירי וחיריק וכדומה דהוא מהלכה מסיני דהרי היה זה מבריאת העולם, אבל שינוי הקריאה בסוף ענין מבאמצע שהיה ג"כ שייך לומר שהוא מעיקר הלשון שדברו בהן חידש ר' יצחק שהוא מהל"מ מסיני. וגם אפשר שהל"מ זו לא היתה רק על קריאה דתורה מצד חדוש דין בתורה אלא דהל"מ זו קבעה כן בעצם הלשון, שנ"מ לתפלה שאף שמדאורייתא היה כל אחד מתפלל בנוסח של עצמו היתה ההלכה כשיתפלל בלשון הקדש יחלק בלשונו בין באמצע ובין בסוף, ואף שמשמע שלא מעכב לחזור הקריאה וכ"ש שלא לחזור ולהתפלל הוא הלכה להקריאה דלכתחלה.

ובהא דעיטור סופרים דאחר תעבורו אחר תלך הוא הל"מ דלא נאמרו בקרא מחמת שכן אמר אברהם להמלאכים דהא כיון שאברהם חשב שהן ערביים הרי דבר להם בלשון הערביים ולא בלשון הקודש, ואף שאין המלאכים מכירים בלשון ארמי הנה פשוט כששולחים אותם לבני אדם שידברו להם בלשון אחר היו אז מבינים, וגם הא להי"א באו"ח סימן ק"א סעי' ד' מכירין המלאכים בכל לשון והוא הרא"ש ריש פ"ב דברכות והט"ז כתב כן גם בשם התוס' פ"ק דשבת, (אבל אצלינו אין זה בתוס' שם אלא דנשארו בקושיא), עכ"פ אברהם דבר להן בלשון ערבי מאחר שנדמו להם כערביים ובתורה נכתבו דבריו מתורגם ללשון הקודש כמו כל מה שדברו פרעה ואבימלך ובלק שנמצאו בתורה הרי דברו בלשונם ופרעה הא מפורש בגמ' סוטה דף ל"ו שלא הבין בלשון הקודש אבל ודאי כולן לא יכלו ובתורה תורגמו דבריהם, וכ"ש אחיה ואמה של רבקה לא דברו בלשון הקודש אלא בלשון ארמי, והשמיענו ר' יצחק דתיבת אחר שנאמר בקרא בדברי אברהם ותיבת אחר שנאמר בקרא בדברי אחיה ואמה של רבקה הוא מה שציוה הקב"ה למשה שיכתוב לתפארת הלשון אף שלא היה זו בדברי אברהם להמלאכים ובדברי אחיה ואמה דרבקה משום דהוא הלכה דכן צריך לכתוב בכתבי הקודש לתפארת, ומהאי טעמא אמר הקב"ה ואחר תאסף בעובדא דמרים והוא הלכה מסיני לכתוב כן בכתבי הקודש דלכן כתב דוד המלך בתהלים קדמו שרים אחר נוגנים, וכן בכל מקום שנמצא לשון אחר בכתבי הקודש הוא מהל"מ זו, וילפינן מזה כה"ג בשאר לשון לתפארת כהא דצדקתך כהררי קל. ונמצא שאין הכוונה דמהל"מ מסיני נכתבו אחר תעבורו ואחר תלך דהא כל תיבות ואותיות התורה אמר הקב"ה תחלה למשה ומשה כתב כמו שואחר תאסף אמר הקב"ה ביחוד, אבל השמיענו שהוא מטעם אחד שהוא לתפארת וגילה זה ההלכה מסיני.

ולכן בהא דקרי וכתיב שבתורה לא שייך הא דר' יצחק וגם לא שייך לומר דהוא הלכה מסיני שהוא תורה שבע"פ דהא עיקר תורה שבכתב הוא, אבל כוונתו רק על הקרי וכתיב שבכתבי הקודש נביאים וכתובים כדקא חשיב ואזיל דכולן הם מכתבי הקודש ולא מהתורה, וזאת דהמצוה דהר"ן כתב שמצא כתוב באיזה פירוש שהוא בסדר ואתחנן וכן הוא בתוס' אבל הא הם כתבו שלא נמצא זה וא"כ הוא טעות וצריך למחוק כדמחק בהגר"א והוא מוכרח אף לר"ן ותוס' בזה שכתבו שלא נמצא זה בספרים שלנו שהרי כיון שלא נמצא כן הרי לא היה מעולם זה בתורה שמה שאין אנו בקיאין בחסרות ויתרות הוא באותיות דכן משמע בקידושין שם [דף ל'] דהא לא הוקשה לגמ' כלל על הא דדרש דרש חציין של תיבות, אבל בעצם היה צריך למחוק אף אם היה נמצא זה בתורה משום דכל אותיות ותיבות התורה בין בקרי בין בכתיב כולן הוא תורה שבכתב והקב"ה אמר תחלה למשה ומשה כתב. ואף דחשיב בגמ' רק קריין ולא כתיבן כלל היינו שליכא תחתיהן תיבות אחרות וכתיבן ולא קריין ליכא תחתיהן שום קריאה וזה הא ליכא כלל בתורה, אבל הא פשוט שר' יצחק נתכוין כל הקרי וכתיב דאף הם ודאי מהלכה מסיני אבל חשב אלו המועטין, דאל"כ כל הקרי וכתיב שבכתבי הקודש שמרובין הרבה מאד מי אמרן, ולחלק לומר שהקרי והכתיב על דברים הנכתבים הוא מנבואת הנביא עצמו איך לכתוב ורק על אלו שליכא אלא אחד מהן הוא הל"מ היה זה חדוש יותר גדול, והי"ל לר' יצחק לפרש שכל קרי וכתיב הוא מהנביא שכתבן בעצמו אבל אלו שרק אחד מהם נמצא או הקרי בלא שום דבר נכתב בקרא או הכתיב בלא שום קרי הוא מהל"מ, שלכן ודאי אין לומר כן אלא הכל הוא מהל"מ, שזה איכא הרבה בקראי דתורה, אבל על אלו שבתורה לא אמר ר' יצחק אלא רק על שבכתבי הקודש וכוונתו על כל קרי וכתיב אך חשיב המועט שרק אחד מהן איכא.

ומוכרחין לומר שבמש"כ הב"י בסוף סימן קמ"א בשם תשובת הרשב"א מגמ' זו דנדרים דא"ר יצחק קריין ולא כתיבן הל"מ, וכן כתב בש"ע סעי' ח' דהוא הל"מ והגר"א הביא מהא דנדרים דהוא מר' יצחק, לא משום דזהו מדינא דר' יצחק אלא דזהו עוד כ"ש מהא דר' יצחק אבל הא סגי לחומר הדין שאיתא בש"ע ולמה שתירץ הרשב"א שאין בזה משום קריאה שלא מן הכתב נקטו הא דר' יצחק שמפורש דין זה שכן צריך לקרות, ואף שעצם זה שנקרא מקרא ומסורת ידעינן שצריך לקרות שלא כהמסורת לכתוב צריך לומר שהשואל היה סבור שהקרי הוא רק ללמוד בבית המדרש לדרוש ולא הקריאה שנתקן בצבור כדי שלא יהיה קריאה דאיזה תיבות שלא מן הכתב, ותירץ דאף לקריאה בצבור היא ההלכה מסיני מדאיכא קריין ולא כתיבן כלל וכתיבן ולא קריין כלל. אבל זהו פירוש דחוק, ולכן אולי יש מקום לפרש דהשאלה להרשב"א היתה אם אלו תיבות שנקראין באופן אחר ממה שנכתב אם הם יוצאין מכלל דין זה דאלו נקראין בע"פ והשיב הרשב"א שנחשבו נקראין מתוך הכתב דכן צריך לקרא אותיות הנכתבין כדכתבתי שמסתבר כן, והביא מר' יצחק מדלא חשיב לקריין ולא כתיבן אלא אלו שנמצאים בכתבי הקודש שאין נכתב כלום תחתיהן, מכלל דהשאר דהם הרוב ואיתנהו גם בתורה הם נחשבין שנקרא מה שכתוב דוקא אף שהם אותיות אחרות או חסר או יתיר איזה אות, ומשמע להרשב"א דאף זה הוא מהל"מ שא"ר יצחק, לענין כתבי הקודש שחידש שאף זה מהל"מ ובתורה הוא דין זה מעצם תורה שבכתב שהקב"ה היה אומר ומשה כותב כדלעיל.

ועיין בלשון המחבר בש"ע שכתב כל תיבה שהיא קרי וכתיב הל"מ שתהא נכתבת כמו שהיא בתורה ונקרית בענין אחר, הרי הוא כמפורש שאותה התיבה שנכתבת בתורה נקרית כפי הקרי אף שהוא קריאה באותיות אחרות כדכתבתי שמסתבר כן, דאל"כ הי"ל לכתוב ובמקומה נקראת תיבה אחרת שלא כתובה שא"כ פשוט שיש לקרא דוקא כשמביט על תיבה הכתובה ואם נטף שעוה על התיבה יצטרך להוציא ס"ת אחרת, ופשוט שמפרש כן בכוונת הרשב"א דהא לא הביא בב"י בענין זה אלא תשובת הרשב"א.

וכל אלו דברים מוכרחים ולא קשה כלל מהא דר' יצחק ולא מתשובת הרשב"א והגר"א, והוא ברור להלכה כמו שכתבתי. והנה בשם הויה שנקרא תמיד בגבולין בשם אד, שהוא מקרא מפורש זה שמי וזה זכרי והוא קרא המחייב כן לא רק בתורה, כי שם הרי היא אמירה למשה מפי הקב"ה בשעת הכתיבה דלא גריעי השמות מכל תיבות שבתורה, אבל הוא דין לעולם איסור להזכיר אף כשיכתבו אותו כמו בכתבי הקודש דנביאים וכתובים וכן מה שתיקנו חז"ל בנוסח הברכות הזכירו בשם אד, והוי זה מצוה מפורשת בקרא, וכיון שהוא מקרא מפורש ביחוד על זה שקריאתו יהיה בשינוי, כתבתי שפליגי בזה דלרבינו הלל אין זה כקרי וכתיב דהוא קריאה על שם הנכתב אלא שהוא שם אחר לגמרי שנאמר שיקראו תחתיו, ולתוס' הוא קריאת שם הנכתב, ואולי אף אם בקרי וכתיב נימא שאינו קריאת תיבה הנכתבת דלא כמשמעות לשון הש"ע והמסתבר אלא דהוא קריאת תיבה אחרת לגמרי בעל פה, מ"מ בשם הויה שנקרא באד סוברין דהוא קריאת שם הנכתב, ולרבינו הלל אף אם בקרי וכתיב יסבור דהוא קריאת שם הנכתב, מ"מ יסבור בשם אד שהוא קריאת שם אד בע"פ. וטעם מחלקותם כי לתוס' קאי על השמות ולא על הקב"ה היינו דשני שמות אלו הם כאחד בכל מקום שנכתבים דהוא בכתבי הקודש ובתקנות נוסחי הברכות והתפלות, שלענין כתיבה ממש כמו בכתבי הקודש הוא באותיות הויה ולענין ברכות ונוסחי תפלות שמדינא לא ניתנו ליכתב הוא לענין הכוונה כמו שהיה נכתב בהויה, ולענין הקריאה הוא באד, שא"כ הוא קריאת שם הויה הנכתב, וניחא מה ששייך להתכוין לשם הויה משום דהרי אף שקורא באד הרי הוא קורא אותיות הויה הכתובות ושהיו נכתבים אם היה מותר לכתוב ברכות ותפלות, שלכן כשהתירו לכתוב תורה שבע"פ כותבין בסדר התפלות כל הברכות והתפלות בשם הויה, ומשמע שנעשה ברצון חכמים, ואף שאיתא ברמ"א יו"ד סימן רע"ו סעי' י' דבסידורין כותבין ב' יודין וואו על גביהן מ"מ כנראה שהיה זה רק לעצה טובה שהרי בכל השנים אף אחר שנהגו בסימן זה דשני יודין וואוו על גביהן כתבו והדפיסו סידורים החשובים בשם הויה, ורק בסידורים שנותנין לתינוקות נהגו בזה מחמת שמצוי לקרוע ואין יכולין ליזהר להניחו במקום משומר אבל סדורים שבפירושים שהם לגדולים רובן נכתבין השמות ממש וגם יש שמחשיבין זה למעלה מטעם שרואה השם כתוב מתכוין ביותר, ולרבינו הלל קאי זה שמי וזה זכרי על הקב"ה כדפרש"י בקידושין דף ע"א שלמדו הקב"ה למשה שני שמות וא"ל זה שמי מיוחד ובזה השני אני נזכר דלכן מפרש רבינו הלל שאין שם הויה הכתוב נקרא באותיות ונקודות דשם אד אלא דהוא קריאה בע"פ דשם אד מחמת שאסור לקרא השם הנכתב, אבל מודה ר' הלל דנצטוו לקרות בכל מקום שנכתב דהוא בכתבי הקודש ובברכות ותפלות שתיקנו חז"ל בשם הויה שיאמרו בקריאה בשם אד. עכ"פ פליגי גם לדינא דלתוס' אם ינטף שעוה על שם הויה והוא בשבת צריך להוציא אחרת כי צריך לקרות בשם אד את הכתב דוקא ולר' הלל שהוא קריאה בע"פ לא יצטרכו להוציא אחרת כדכתבתי שם. ואף שכתבתי שר' הלל מפרש כרש"י קידושין אין הכרח שגם רש"י סובר כר' הלל, דהא הם גם שמות אחרות דהא שם אד הוא בהרבה גם שם הנכתב ושם הויה במקדש הרי הוא גם שם הנקרא, שלכן יכול רש"י לסבור כתוס' שבמקום שנכתב שם הויה נקרא אותו הכתב ממש בשם אד.

אבל לפ"מ שמסתבר דבכל קרי וכתיב צריך לקרא את תיבה הכתובה כפי הקרי וכמשמעות לשון הש"ע וכדפירשתי כן כוונת השאלה והתשובה שברשב"א שהביא הב"י נמצא שלדינא אליבא דתוס' הוה גם השמות הויה ואד' כדין כתיב וקרי אבל הוא מצד הקרא דזה שמי וזה זכרי, ואף שבתורה ליכא חלוק דהרי אמירה מיוחדת בכל תיבה בשעה שכתב משה, איכא חלוק בכתבי הקודש שנכתב ע"י הנביאים בעצמן אף שהיה ע"פ רוח הקודש גם הכתיבה וכן באיוב אף שמשה כתבו היתה זו כתיבת עצמו ברוח הקודש שעלייהו נאמר בקרא דזה שמי וזה זכרי שצריך לקרות שם הכתוב הויה בשם אד כדלעיל.

והנה בשם הויה שנמצאים בתורה ובכתבי הקודש שנקראים בשם אלקים ודאי ברור שאינו מהקרא דזה שמי וזה זכרי דהא מפורש בגמ' דקידושין דזה זכרי הוא שנקרא באד', אלא הוא ככל קרי וכתיב כדכתב הגאון הגרי"ז ז"ל מבריסק בר"פ ואתחנן, אבל לדינא אם נימא בכל קרי וכתיב כהמסתבר שכתבתי וכמשמעות הש"ע דקורין כן את תיבה הכתובה ליכא חלוק לדינא אליבא דתוס' שגם בכל שם הויה שנקרא בא"ד צריך לקרא כן את הכתב ואם נטף שעוה לא יוכל לקרא, אבל יהיה חלוק לעולם הבא שאיתא בפסחים דף נ' דארנב"י דלעוה"ב גם נקרא בשם הויה שהוא רק בכל השמות שנקראין באד מצד הקרא דזה שמי וזה זכרי אבל באלו שנקראין באלקים גם לעוה"ב יקראו באלקים דהא כל קרי וכתיב גם לעוה"ב יקראו כפי הקרי, דדוחק לומר דהקרי שבשמות הויה אלו אינו לענין הכתיב אלא לענין הקרי שתחת קריאת שם אד יקראו שם אלקים שא"כ הוא בעוה"ז שנקרא בשם אד ולא לעוה"ב, דכיון שהקרא דזה שמי וזה זכרי הוא נאמר לאיסור קריאת שם הויה וחיוב לקרא במקומו בשם אד בכ"מ שיהיה לא מסתבר שיהיו שמות אלו יוצאין מחיוב זה, שלכן יש לנו לומר שהוא ככל קרי שהוא על תיבה הנכתבת שיקראו כמו שהיה כתוב אלקים, וממילא אף לעוה"ב שכל שמות הויה שעתה קורין בשם אד יקראו בהויה יצטרכו לקרות אותן השמות דקרינן עתה בשם אלקים גם לעוה"ב יקראו בשם אלקים.

ואם נימא בקרי וכתיב דעלמא שהוא קריאה אחרת בעל פה דלא כמסתבר ומשמעות לשון הש"ע ורק בשם הויה שנקרא אד מהקרא סברי התוס' דהוא קריאת שם הויה הנכתב, יהיה חלוק לדינא דאלו שנקראים בשם אלקים שהוא כלל קרי וכתיב יוכל לקרא בע"פ ולא יצטרכו להוציא ספר אחר כשנטף שעוה על אותן השמות, אך לדינא הא מסתבר ואיכא משמעות הש"ע שיש ג"כ לקרא מהכתב וצריך להוציא אחרת בנטף שעוה וא"כ הוי חלוק לדינא רק לעוה"ב. ולרבינו הלל מסתבר שליכא חלוק לדינא אלא לעוה"ב שאף שכל השמות דהויה יקראו כדכתיב מ"מ אלו שנקראו בשם אלקים יקראו אף לעוה"ב בשם אלקים, אבל בעוה"ז ליכא חלוק אף אם נימא שבסתם בקרי וכתיב קוראין התיבה הנכתבת וא"א לקרא כשנטף שעוה על הכתב מ"מ לא שייך זה בקריאת אלקים על שם הויה הנכתבת מאחר שאין קורין אותו לדידיה בכ"מ לא שייך שבאלו שהקרי הוא אלקים שיקראו אותו דהא אינו בקריאה כלל ובהכרח לר' הלל לא עדיפי שמות הויה שנקראו בשם אלקים משאר שמות הויה ולא יצטרכו להוציא אחרת אף שמכוסין בשעוה גם באלו ורק לעוה"ב שיקראו אותו כדכתיב ורק בשמות אלו יקראו אלקים כהקרי יצטרכו אז לקרא מהכתב וכשיהיו מכוסין בנטיפת שעוה יצטרכו להוציא אחרת.

זהו מה שאיכא חלוק בין שמות הויה דנקראו בשם אד ובין אלו הנקראים בשם אלקים לפי שיטת הגאון הגרי"ז ז"ל, אבל בזה שכתב שבקרי וכתיב היא קריאה אחרת לגמרי, אם כוונתו שנחשב קריאה בע"פ אף שאפשר לומר כן הא אין זה כמשמעות הש"ע ומה שנראה בכוונת תשובת הרשב"א ולא מסתבר כן לע"ד כדלעיל, אבל אפשר שאין כוונתו אלא לשמא בעלמא, עכ"פ איך שיהיה הנכון כדכתבתי. וכמדומני שבזה יסורו כל מה שהיה קשה על דברי בסוף תשובה ל"ב בח"א דאו"ח. והנני ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה