אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן טז
אם מותר להפסיק בתפילה כדי להכריז לצורך תפילת אחרים, ודינים שונים בהלכות שבת בעה"י כ"ד מנ"א תשל"ג. מע"כ ידידי וחביבי הרה"ג אפרים גרינבלאט שליט"א שלום וברכה.
הנה בהא שנסתפק כתר"ה במקום שמותר להפסיק לצורך תפלה אם הוא דוקא לצורך תפלת עצמו או גם לצורך תפלת אחרים מותר, הנה פשוט שהכרזת השמש יעלה ויבא אינו לצורך תפלת עצמו דהוא כיון שזוכר עתה שצריך לומר יעלה ויבא הלא כבר יודע גם כשלא יכריז בפיו, אלא שהוא לצורך אחרים שמא אין יודעים להזכירם שידעו לומר יעלה ויבא ומ"מ מפורש [שו"ע או"ח] בסימן רל"ו שמכריז הש"צ בין קדיש לתפלת ערבית ולא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה, הרי שגם לצורך תפלת אחרים נמי הוא בדין צורך תפלה ומותר במקום שמותר להפסיק לצורך תפלה. אך אולי יש לחלק דהתם אם הצבור לא ידעו ולא יאמרו יעלה ויבא אולי לא תהיה תפלתו בחשיבות תפלה בצבור ונמצא שנוגע לתפלת עצמו, אבל לא מסתבר להחשיב תפלתם כלא התפללו כלל שלא יהיה תפלתו בחשיבות תפלה בצבור שלכן איכא ראיה דגם צורך תפלת אחרים נחשב צורך תפלה.
אבל מה שברור לכתר"ה שגם באמצע תפלת י"ח רשאי להפסיק לצורך תפלה אפילו בין ברכה לברכה שלא מקלקל את הברכות מאחר שבתפלה לא מצינו היתר להפסקה לשום דבר לבד מבמקום פקוח נפש, א"כ גם לצורך תפלה אפשר שאין להפסיק, אך אפשר שכיון שהוא לצורך תפלה לא נחשב הפסק כלל, דכן משמע קצת הלשון שבש"ע לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה, שא"כ אינו בכלל איסור הפסק כיון דאינו הפסק כלל, אבל אין זה דקדוק מוכרח דשייך לשון זה גם על ההיתר להפסיק. ולכאורה נראה דהמחלוקת שבב"י בסימן קס"ז בשח אחר הברכה קודם האכילה בדברים שהם לצורך אכילה אבל לא שייכי להמוציא דהתוס' ברכות מ' ע"א ד"ה הבא סברי דדוקא דבר דשייך לברכות המוציא אבל אם לא שייך לברכת המוציא אף דשייך להסעודה הוא הפסק, והרמב"ם פ"א ברכות ה"ח סובר שכל שהשיחה הוא מענין אכילה לא הויא הפסק עיי"ש, פליגי בזה דאם הוא הפסק אך שמ"מ מותר, אין להתיר אלא מה שהוא לצורך ברכת המוציא דצורך השיחה הוא עתה ממש ואינו יכול להניחה עד אחר הטעימה כמו בהביאו מלח ולפתן בזמן הגמ' ולא בזמננו שכתבו התוס' דאין צריך משום דפת שלנו חשוב, וגם נצטרך לחדש שהחיוב ליתן לבהמתו קודם שיאכל הוא עצמו נמי שייך לפרוסת המוציא משום שהאיסור גם לטעום כדכתב הב"י לשיטה זו, וזהו שיטת התוס' ודעימייהו.
ואם לא הוי הפסק כלל יש להתיר גם לעניני הסעודה אף שאין צורך לברכת המוציא וזהו שיטת הרמב"ם, ולא נצטרך לחדש שאיכא איסור להקדים אף טעימה קודם אכילת בהמתו דאף אם אינו אסור אלא אכילה נמי רשאי לומר גביל לתורי, וכן אף בזמננו שהפת יפה וא"צ למלח ולפתן נמי רשאי לומר הביאו מלח ולפתן מאחר שהסעודה עכ"פ צריכה למלח ולפתן. ולהט"ז ס"ק ז' דמפרש דהתוס' לא כתבו לענין הפסק אלא לענין שאין חיוב להביא מלח ולפתן בזמננו שהפת יפה אבל אי ניחא ליה שיביאו לו מלח ודאי לא הוי הפסק, ליכא ממילא ראיה מתוס' שפליגי על הרמב"ם ולא מתירין אלא דוקא הצורך להמוציא, אבל שיטת רש"י משמע ודאי שפליג כדדייק הב"י מהא דנקט רש"י בלשונו הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא וכן בהביאו מלח כתב רש"י שאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכל בטעם, ולא כתב צורך סעודה, ונמצא שעכ"פ איכא מחלוקת בזה.
וכיון שהמג"א בסימן רל"ו סק"א הוכיח מסימן קס"ז שהוא מדין זה דלא הוי הפסק מה שהוא לצורך האכילה דכמו כן מה שהוא צורך תפלה אינו הפסק, דלא כמהרש"ל שסובר דאין ההיתר להכרזת השמש משום צורך תפלה אלא משום דתפלת ערבית רשות שלכן כיון דהאידנא קבלנו עלינו חובה אסור להכריז אלא דעיקר הטעם הוא מפני שהוא צורך תפלה, תלוי בזה למה שכתבתי הדין בהפסק לצורך תפלה בין ברכה בתפלת י"ח, דלהסוברים שם שאין ההיתר אלא לצורך ברכת המוציא שכתבתי שסברי שהוא הפסק שמותר, כמו כן לצורך תפלה הוא ג"כ הפסק שמותר אין להתיר בתוך תפלת י"ח שכל הפסק נאסר, ולהסוברים דמותר שם אף לצורך סעודה אף שלא שייך לברכת המוציא שכתבתי שסברי שלא הוי הפסק כלל, כמו כן בלצורך תפלה לא הוי הפסק יש להתיר אף בתוך תפלת י"ח דאף דלא הותר שום הפסק בתפלת י"ח מ"מ הא זה לא הוי הפסק כלל. וכיון שכתב הב"י בסימן קס"ז דהוא ספק ונקטינן לקולא אפשר דבתפלה חמור משום שאין זה כבוד המלך מלכי המלכים להפסיק בתפלה כשמדברין עמו דלכן אפשר שהוא ממילא גם איסור דאורייתא שודאי יש להחמיר ואף אם הוא רק דרבנן אולי מהראוי להחמיר. ולהט"ז וכן הב"ח שלדידהו ליכא ראיה מתוס' שפליגי ואף שכתבתי דמוכרחין להודות שאיכא עכ"פ מחלוקת בזה דרש"י ודאי פליג וכן משמע שגם המרדכי סובר כרש"י, מ"מ הם פסקו לדינא שאף לצורך סעודה ולא לצורך המוציא נמי מותר כהרמב"ם, וכן פסק המג"א ס"ק י"ז, שלדידהו יש להקל גם בתפלה שלכן יש אולי להורות כן לדינא דאין ספקו של הב"י מוציא מודאי דהט"ז והב"ח, בשעת הדחק שהוא להציל להצבור מברכות לבטלה.
אבל כל זה הוא רק להפסיק בין ברכה לברכה שליכא קלקול בהברכה אלא איסור הפסק, אבל באמצע ברכה שהוא קלקול הברכה כדאיתא בט"ז סימן ק"ד ס"ק ג' פשוט שאין להפסיק, וכשעומד באמצע ברכות דעלמא כמו בברכת ק"ש אפשר כיון שיכול להפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד כדאיתא [שו"ע או"ח] בסימן ס"ו סעי' א' ולא חיישינן לקלקול הברכה אולי צורך הברכה לא גרע משואל ומשיב מפני היראה והכבוד דאין לחוש לקלקול הברכה מזה, אבל בתפלה שלהפסיק לא הותר ורק משום שלצורך לא הוי הפסק לא שייך זה באמצע שודאי הוא הפסק כיון שמקלקל הברכה והפסק לא הותר בתפלה.
והנה מה שכתבתי לעיל שלא מסתבר להחשיב תפלת אלו שלא הזכירו מעין המאורע בתפלתם כלא התפללו כלל שלא יתחשב תפלת מי שהזכיר כהתפלל שלא בצבור התבוננתי ומשמע לי דאיכא מחלוקת בזה, דהמג"א בסימן רל"ו סק"א כתב אחר שהוכיח מסימן קס"ז דיכול השמש להכריז דאפשר דוקא בר"ח שהוא דאורייתא או בותן טל ומטר דמחזירין אותו אם לא אמרו משא"כ בחנוכה ופורים שאין מחזירין אותו אם לא אמרו אפשר שאין מכריזין ומ"מ המנהג להכריז, שלכאורה קשה הא זה שלצורך סעודה וצורך תפלה מפסיקין אין הכרח שיהיה צורך גדול דלא שייך לחלק בזה, וגם הא להט"ז והב"ח בסימן קס"ז נחשב צורך מה שאחד רוצה במלח ולפתן אף שאין צורך לזה בזמננו אף אם לא היה מותר אלא לצורך פרוסת המוציא עיי"ש, ולא מסתבר שיפלוג המג"א על זה דהב"י שמוכיח מזה דהתוס' לא מתירין אלא לצורך ברכת המוציא דמפרש שכוונת התוס' הוא לענין שאסור להפסיק בזמננו להבאת מלח ולפתן אינו משום שסובר דבעי צורך גדול, אלא דהוא משום דסובר דליכא בזה צורך כלל לרובא דאינשי לברכת המוציא כיון דפת יפה הוא ואין חומרא של יחידים יותר מהדין חשוב להחשיב זה צורך, אבל כשהוא צורך ברור לכו"ע אף שאינו צורך גדול ודאי לכו"ע מותר, וא"כ הא לומר על הנסים בחנוכה ופורים הוא צורך ברור לכו"ע והוא חיוב מדינא דגמ' להזכיר כמפורש בשבת שלכן נהי שלא תיקנו להחזיר כשלא הזכירו שממילא הוא צורך קטן מהזכרת יעלה ויבא בר"ח ובקשת טל ומטר בימות הגשמים שחייבו גם להחזיר, מ"מ הא ודאי הוא צורך ואין שום טעם לחלקן מהכרזה לר"ח ולטל ומטר שמותר מצד שהוא צורך תפלה.
ולכן אולי יש לפרש בטעם המג"א דלצורך תפלה שמותר להפסיק הוא דוקא לצורך תפלת עצמו ולא לצורך תפלת אחרים שלכן בר"ח ובתן טל ומטר שמחזירין אותו אם לא אמרו סובר שלא יתחשב זה לאלו שיזכירו תפלה בצבור שא"כ הויא ההכרזה צורך עצמו שלכן מותר אבל על הנסים דחנוכה ופורים שאין מחזירין אותו אם לא אמרו הרי אף אם לא יזכירו על הנסים תהיה תפלה בצבור להמזכירים שנמצא שאין שום צורך לתפלת עצמו בהכרזתו לכן אין לו להכריז דיהיה הפסק. אבל מסיק דהמנהג להכריז גם בחנוכה ופורים אף שאין מחזירין והביא שכן כתב הרד"א, והטעם הוא כדכתבתי שגם לצורך תפלת אחרים הוא בחשיבות צורך תפלה שמותר, ואולי מה שנהגו כן דלא כסברת המג"א הוא משום דסברי דהוא בחשיבות תפלה בצבור אף שאיכא אלו שלא אמרו יעלה ויבא וטל ומטר שצריכין להחזיר, וממילא מוכרחין לומר דגם לצורך תפלת אחרים הוא צורך להחזיר. אבל קשה על פירוש זה מש"כ בר"ח שהוא דאורייתא ופי' במחצה"ש דרצה לומר בערבית דר"ח שאין מחזירין אותו דמ"מ יש להכריז משום דר"ח דאורייתא, ולמה דפירשתי הא ליכא שום חלוק בזה, וצריך לומר דאין כוונת המג"א כמחצה"ש בשביל יעלה ויבא דערבית דבשביל זה לסברא דהמג"א היה אסור להכריז, אבל הוא בשביל תפלת שחרית שמחזירין אותו ויהיה תפלתם כלא התפללו ולא יהיה להשמש תפלה בצבור שהוא צורך עצמו ועל סברתו שהוא כלא התפללו נקט כעין לא מבעיא דבר"ח שהוא דאורייתא שהוא יותר חיוב להזכיר (עיין בשבת דף כ"ד) שמסתבר לו שבלא הזכיר הוא כלא התפלל אלא אף בטל ומטר נמי מסתבר שהוא כלא התפלל וממילא הוא לצורך תפלת עצמו שתהיה תפלתו תפלה בצבור. ואף שהוא בשביל תפלת מחר נמי הוא צורך תפלה מאחר שצורך תפלה איכא גם עתה והוא נוגע לו לתפלה דמחר נחשב לצורך תפלת עצמו.
עכ"פ לדינא כיון שהמנהג הוא להכריז גם בחנוכה ופורים הרי נפסק דלא כסברת המג"א אלא שגם לצורך תפלת אחרים נחשב צורך תפלה שמותר, שלכן אם מותר לצורך תפלה להפסיק גם בתפלה בין ברכה לברכה יש להתיר גם לצורך תפלת אחרים שלכן מאחר שבארתי שהוא מחלוקת דרבוותא ושבשעת הדחק יש להקל היה מותר להשומע איך שטעה המכריז להקהל איזה דף יתפללו שהיו נכשלין ע"י זה בברכות לבטלה, להכריז דף האמיתי כדי שיתפללו כראוי, אבל בתוך הברכות ממש אסור אף לצורך תפלה ממש כדלעיל.
והנה הד"מ כתב בסימן קי"ט אות ב' דעל מש"כ הרשב"א בתשובה דמכריז הש"צ בליל ר"ח בין קדיש לתפלת ערבית משום דצורך תפלה הוא ואין בו משום הפסק, דלפ"ז נראה דאף בתפלת שחרית יכול להפסיק באלה מאחר שהוא צורך תפלה, שלכאורה הא ודאי חמור שחרית לענין הפסק מבערבית ואיך הוכיח ממה שמכריז בערבית שגם בשחרית היה יכול להפסיק, אבל למה שכתבתי ניחא דמשמע להד"מ מלשון הרשב"א דלצורך תפלה לא הוי הפסק כלל שלכן גם בין גאולה לתפלה דשחרית שייך למילף דיהיה מותר להכריז. ולא מובן לכאורה מה שמסיק אמנם ב"י כתב לקמן סימן קי"ד דאסור לש"צ להכריז משיב הרוח בתפלת יוצר משום הפסק ולכן אין מתחילין עד מוסף דיוכל ש"צ להכריז. הא שם הוא על עצם קביעות חכמים להתחיל לומר משיב הרוח ומוריד הגשם במוסף והביא מירושלמי ר' חגי בש"ר פדת אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"צ ומפרש הרא"ש שהוא לתרץ על הא דהקשה בפירכא תנינא ויזכיר בשחרית וקאמר שאין ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"צ והאי א"א בבקר לפי שאין יכול להפסיק בין גאולה לתפלה, ועצם קביעות חכמים שכן יעשו בכל השנים ודאי א"א מצד שצריך לסמוך גאולה לתפלה, דהא ודאי לא שייך איסור הפסק על ברכת השכיבנו שאדרבה חייבו חכמים לאומרו בין גאולה לתפלה ומ"מ הקשה הא לא קא סמך גאולה לתפלה בברכות דף ד' וכן הקשה על הא דא"ר יוחנן בתחלה אומר ה' שפתי תפתח הא לא קא סמך גאולה לתפלה והוצרך לתרץ דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא וה' שפתי תפתח כתפלה אריכתא דמיא, ולכן שפיר תירץ ר' חגי בש"ר פדת דא"א לתקן להתחיל בשחרית דהא אסור להזכיר עד שיזכיר ש"צ קודם התפלה משיב הרוח ומוריד הגשם וזה א"א לתקן דהא לא יהיה ממילא סמיכות גאולה לתפלה דלא שייך להחשיב הכרזה זו מהתפלה גופה לומר שכתפלה אריכתא דמיא.
שלכן אף שליכא ע"ז איסור הפסק עכ"פ הא אם יקבעו כן הא יעקרו מיום זה החיוב דסמיכות גאולה לתפלה שלכן לא קבעו כן כמו שלא היה אפשר לקבוע לומר ה' שפתי תפתח והשכיבנו אם לא היה אפשר להחשיב כגאולה וכתפלה אריכתא, והד"מ הא לא איירי מדין סמיכות גאולה לתפלה אלא מדין הפסק דאם היה זה מדין סמיכות גאולה לתפלה, לא היה שייך להוכיח מהכרזה שקודם תפלת ערבית, אלא משום דממילא איכא גם איסור הפסק דלא גרע מאיסור הפסק שאיכא בין ברכות ק"ש ובין הפרשיות מצד שייכותם זה לזה שלכן כיון שגם התפלה שייך להגאולה כדהביא רש"י ברכות שם בד"ה זה מירושלמי ומטעם זה הצריכו למיסמך גאולה לתפלה כ"ש דיש מטעם זה לאסור ההפסק, והחלוק בין החיוב למיסמך גאולה לתפלה ובין איסור הפסק דחיוב מיסמך גאולה לתפלה הוא מצוה ולא איסור והפסק הוא איסור, שמצד המצוה הרי שייך לומר שהיכא שאיכא דעדיפא יעשה העדיפא, וכדחזינן שבנזדמן לו תפילין מניח תפילין בין גאולה לתפלה כדי שיתפלל עם תפילין שכן עשה רב בברכות דף י"ד ונפסק כן בתוס' ורא"ש ותר"י ובש"ע [או"ח] סימן ס"ו סעי' ח', אבל מצד הפסק שהוא איסור אין להתיר כשליכא ענין דחיה, שלכן סובר הד"מ דכשנזדמן בדרך מקרה שצריך בשחרית להכריז דמצד חיוב לסמוך גאולה לתפלה לא היה לן לאסור כיון שהוא להציל הרבים מברכות לבטלה ושיתפללו כהוגן, שזה עדיף מהמצוה לסמוך גאולה לתפלה, אבל עדיין הוצרך לראיה להתיר מצד איסור הפסק שע"ז הוכיח מלשון הרשב"א שמשמע לו דלצורך תפלה אינו הפסק כלל שלכן ליכא כלל איסור הפסק. וזהו פירוש המוכרח בכוונת הד"מ שא"כ לא מובן מש"כ שהב"י פליג ע"ז שהוא מביא הירושלמי ובאור הרא"ש שלא יכלו לקבוע בשחרית משום שא"א להכריז כדהקשתי.
וצריך לומר דהוא משום דלא כתב לחלק שאם נזדמן בדרך מקרה שצריכין להכריז בשחרית שמותר משמע שסובר שאסור ואף בדרך מקרה אוסר, וגם אולי מדלא כתבו בלשונם לפי שצריך לסמוך גאולה לתפלה אלא כתבו לפי שאינו יכול להפסיק, משמע שסברי הרא"ש והב"י שבשביל צורך הסמיכות גאולה לתפלה כיון שהוא רק פעם אחת בשנה היה זה כנזדמן מקרה בעלמא שלא היה שייך לאסור אלא שהוא בשביל איסור הפסק, ולכן ראיה דגם במקרה ממש הם אוסרין, ואף שהוא קצת דוחק מוכרחין לפרש כן בכוונת הד"מ.
ולהביא ביו"ט מפתח של המכונית (קאר) לביהכ"נ כדי שלא יצטרכו לילך דרך רחוק אחר תפלת ערבית של מוצאי יו"ט פשוט שאסור משני טעמים חדא מאיסור הוצאה ביו"ט דליכא צורך היום ועוד משום הכנה מיו"ט לחול, וכדכתב גם כתר"ה שאסור.
בדבר לחתוך אשכולית (גרייפרוכט) ולתת על מקום צוקער [סוכר] ולסחוט המשקה בכף אף שאוכל תיכף אסור משום סוחט דלא כל מלאכות מותר לאלתר אלא בבורר ביד וטוחן, אבל להכניס לפיו חתיכות חתיכות ולמוצצם בפה איכא מחלוקת בזה ברמ"א [או"ח] סימן ש"כ סעי' א' וכתב המג"א סק"ד דאפילו בשאר דברים אסרי היש אוסרין והט"ז ס"ק ב' מתיר עיי"ש ומן הראוי להחמיר.
ולטלטל בשבת ויו"ט הכלי עם דגים קטנים שנעשו לנוי ולקשט הבית נראה שאסור דבעלי חיים מוקצין הם אף בכה"ג דהם כגרוגרות וצימוקין כמפורש בתוס' שבת דף מ"ה ד"ה הב"ע שמסקי דלא כהר"ר יוסף והכא גם הכלי אסור דלא שייך להפריח. והנני ידידו, משה פיינשטיין.