אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן טו
קריאת שמע נגד שער אשה נכרית ושמיעת קול נכרית י"ב מנ"א תשל"ב. מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.
[א'] הנה בדבר לקרות ק"ש נגד אשה נכרית כשגופה מכוסה כראוי אבל השערות אינן מכוסות, שתלה כתר"ה דאם הטעם שמא יבא לידי הרהור יש לאסור אף שהיא מותרת לילך בשערות מגולות שהרי אין זה משבע מצות דבני נח. אבל הא יקשה דהא נגד שער בתולות מותר לקרות כדאיתא [שו"ע או"ח] בסימן ע"ה סעי' ב'. אך אולי יחלק כתר"ה דהוא משום דבתולות שדרכן לילך פרועות הראש שלכן ליכא הרהור עי"ז והנידון שלו הוא כשהנכריות הם במקום שגם הן מכסות ראשן כשהן נשואות, וכדמפורש בסנהדרין דף נ"ח באשת איש דבני נח מאימת התרתה א"ר הונא משפרעה ראשה בשוק ופרש"י שהיו רגילות אף הנכריות הנשואות שלא לצאת בראש פרוע, וא"כ בזמננו שיוצאות בראש פרוע אין לאסור כמו בבתולות שהרי תצטרך לומר דכיון דבתולות אין רגילות לכסות ראשן ליכא הרהור ונכריות אף הנשואות כיון שדרכן לילך בזמננו פרועות ראש ליכא הרהור, אבל בזמן שהלכו מכוסות יש לאסור משום דאיכא הרהור. ובישראל נשואות במקום ובזמן שרוב הנשים פרוצות באיסור זה והולכין מגולות ראש אם נימא שאסור לקרות קריאת שמע כנגדן אף שכיון שרגילין בזה ליכא הרהור, הוא משום שהאיסור שצריכין לכסות שערותיהן עושה למקום השערות שבראש שהוא מקום המכוסה ויהיה זה מדין לא פלוג משאר מקום המכוסה אף שליכא הרהור בגילוי השערות שלהן מצד הרגילות.
איברא דבעה"ש מתיר לקרות ק"ש בזמן שרוב הנשים פרוצות באיסור זה דאינו סובר שיהיה שייך לא פלוג בזה, וכדחזינן מזה שהרמב"ם סובר דאף נגד שער נשים נשואות מותר לקרות ק"ש מעצם הדין אף שלענין הסתכלות הוא בדין ערוה כדאיתא בכ"מ פ"ג מק"ש הט"ז ולא אמרינן לא פלוג, לכן אף להש"ע שאוסר לקרות ק"ש כנגד שער נשים נשואות משום שדרכן לכסות אם עכ"פ לא מכסות אף שהוא באיסור אין לומר לא פלוג. ואני הבאתי ראיה לדבריו בתשובה בספרי אגרות משה חאו"ח סימן מ"ב עיי"ש, אבל כתבתי טעם לא פלוג אם נימא כדברי כתר"ה שהוא משום הרהור ומ"מ נימא דלא כעה"ש אלא שנימא דאסור לקרות ק"ש כנגדן אף שדרכן לילך פרועות ראש וליכא הרהור דהוא משום לא פלוג, אבל לא שייך זה בנכריות שמותרות מדינא וגם רגילות לילך פרועות ראש לא רק בזמננו אלא אף בימי רש"י כדמשמע מהלשון שכתב שהיו רגילות ולא כתב שהן רגילות, שלכן ודאי יש להתיר לקרות ק"ש נגד שער נשים נכריות לא רק בבתולות אלא אף כשהן נשואות בזמננו.
אבל לע"ד מסתבר שאין הפירוש בדברי ר' ששת דאמר שער באשה ערוה בברכות דף כ"ד שהשער גרוע מהבשר, אלא שגם השער הוא כבשר שגם הוא ערוה כמו הבשר, וע"ז שפיר הוכיח מדמשבח קרא בגוה ש"מ תאוה היא, כדפירש"י בקול אשה וה"ה בשער שהוא מהוכחה זו, שלכן הוא כבשר דאם דרכן לכסות הוא כהבשר במקומות שדרכן לכסותן שהוא בדין ערוה שאסור ואם אין דרכן לכסות הוא כהבשר מהמקומות שדרכן להיות מגולות שאין להם דין ערוה, וזהו החלוק בין בתולות לנשואות, ומוכרח זה דהא הקרא משבח גם את העינים והשנים והשפתים והצואר והראש והאף ולפרש"י בשיר השירים כוונת האף שמשבח הקרא הוא על המצח, וכל אלו אינן ערוה ומותר לקרות ק"ש כנגדן מאחר דאין הדרך לכסות אברים אלו, ואף שלענין נוי ויופי ודאי הפנים והעינים הם העיקר וכלה שעיניה יפות אין גופה צריכה בדיקה, ומ"מ אינם בדין ערוה לק"ש משום דדרכן להיות מגולות, שלכן גם השער נתחדש בקרא שהוא כבשר האשה שבדרכן לכסות הוא בדין ערוה כהמקומות מהבשר שדרכן לכסות ובתולות שאין דרכן לכסות הוא כהמקומות מהבשר שאין דרכן לכסות. ומהאי טעמא נראה שאין אסור לקרות ק"ש כנגד שער של אשתו אלא במגולה טפח וכנגד שער אשה אחרת תלוי בהמחלוקת דבשר פחות מטפח ברמ"א שם [או"ח סי' ע"ה] סעי' א'.
ולפ"ז אין הטעם דאיסור לקרות ק"ש הוא משום ההרהור בשעת ק"ש דהרהור אסור בכל היום, וכשרואה אשה בלא כוונת תאוה לא חיישינן להרהור, וכשמסתכל לכוונת תאוה אסור להסתכל אפילו במקומות המגולין מצד איסור הרהור כמפורש בגמ' א"ר ששת כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף, והוא דוקא כשנתכוין ליהנות כדאיתא ברמב"ם פכ"א מאי"ב ה"ב, ואין זה ענין לאיסור ק"ש, ובאשתו הא מותר להסתכל בה אפילו ליהנות מיופיה אפילו בימי נדתה כדאיתא ברמ"א יו"ד סימן קצ"ה סעי' ז' במקומות הגלוים, ואין חוששין להרהור דאם היו חוששין להרהור הא אסור אפילו באשתו ובימי טהרתה, שהרי איסור הרהור אינו איסור מצד עצמו אלא כדי שלא יבא לידי טומאה בלילה כדאיתא בכתובות דף מ"ו דדריש ר' פנחס בן יאיר מקרא דונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, וזה שייך גם במהרהר באשתו בעניני תשמיש, ועי' בתשובתי בחאה"ע סימן ס"ט שאיכא עוד איסור הרהור מקרא דאחרי עיניכם, והוא ענין הרהור אחר שלא יהרהר לעשות עבירה דזנות, אבל לא שייך לחוש לזה בהסתכלות וכדומה אלא לענין חשש דהוצאת זרע עי"ז, הרי בהכרח צריך לומר דלהסתכל באשתו אפילו ליהנות מיופיה אין לחוש שיביא לידי הוצאת זרע, ויותר מזה דאפילו בישן עם אשתו במטה אחת מותר בהחזרת פנים דשניהם לקרות ק"ש לר' יוסף אף דנוגע בבשר אשתו במקומות המכוסין מטעם דכיון דרגיל בה ליכא הרהור, והרמב"ם פסק כר' יוסף בפ"ג מק"ש הי"ח וכן הוא שיטה ראשונה בש"ע [או"ח] סימן ע"ג סעי' ב' שלכן בהסתכלות ודאי ליכא הרהור באשתו, ויקשה מ"ט אסור לקרות ק"ש נגד מקומות המכוסים מהבשר דאשתו ונגד שערה ובאשתו לא שייך לומר לא פלוג. אלא צריך לומר דבשביל שבראיית בשר אשה ממקומות המכוסים שייך שיבא לידי הרהור נחשב זה ערוה, ונגד ערוה הא אסור לקרות ק"ש אף דלא שייך שיבא לידי הרהור, מקרא דולא יראה בך ערות דבר לכן אסור לקרות אפילו שלא במתכוין להסתכל ואפילו כנגד בשר אשתו ושער אשתו כשהן מקומות המכוסות, ואפילו אשה אסורה לקרות כנגד טפח מגולה משערות אשה אחרת אף שלא שייך באשה ענין הרהור להרמ"א אליבא דהרא"ש שאוסר כנגד הבשר מאשה אחרת.
ועיין ברמב"ם פ"ג מק"ש הט"ז שכתב וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא, וכתב הכ"מ דהיינו דוקא ממקום המכוסה שבה ולישנא דסיפא שכתב הרמב"ם ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה דייק הכי, כוונתו דלא שייך לשון ואם היה מגולה אלא על מקום שצריך להיות מכוסה, וא"כ צריך להבין מה שנקט הרמב"ם וכל גוף האשה ערוה דמשמעותו הוא אף מקום המגולה, ולפ"ז שבארתי ניחא דבעצם כיון דהרהור עושה שיתחשב ערוה הרי גם הפנים שהוא עיקר היופי באשה והקרא משבח לה בכל האברים שבהפנים והצואר יש להחשיבם ערוה, אבל זה שדרכן לגלות מסלק שם ערוה מהם ואינם בכלל ערוה דבקרא ולא יראה בך ערות דבר, ועיין ברש"י בפירוש החומש פ' מקץ על הקרא כי ערות הארץ פי' שהוא לשון גילוי הארץ, וכוונתו שהוא גילוי מקומות הטמונות, והביא לדמיון כמו את מקורה הערה שבפ' קדושים ושם פרש"י הערה גילה, ובשני המקומות כתב וכן כל לשון ערוה שבמקרא לשון גילוי הרי בהכרח אין לפרש ערות דבר על מקומות הגלוין, שלכן אף שהטעם דחשיבות ערוה בבשר האשה שהוא מטעם שמביא לידי הרהור איכא גם במקומות הגלוין אינם בכלל הקרא דאוסר בדברי תורה נגד ערוה אלא מקומות המכוסין שבאשה שדוקא עלייהו מועיל הטעם ולא במקומות הגלוין, ובלא טעם דמביא לידי הרהור לא היה שייך לקראם ערוה אף שהם מקומות מכוסים, ואם יזדמן שאחד יש לו הרהור ע"י ראייתו גם מקום המגולה יהיה אסור לקרות ק"ש כמו ביש לו הרהור בלא ראיית שום דבר דנמי אסור מלקרא עד שיסלק הרהוריו, ואם א"א לו לסלק מלהרהר כשרואה האשה אסור לו לקרא כנגדה אף שהיא מכוסה ביותר, אבל לא מדין ערוה, וגם בלא ק"ש יהיה אסור מלעמוד כנגד מאיסור ההרהור.
עכ"פ לדינא נגד שער נכרית בזמננו שהולכות פרועות ראש ליכא איסור מלקרות ק"ש אם אין לו הרהור מצד זה אפילו כשהן נשואות, ואפילו בזמן הגמ' אפשר כיון שהן רק נוהגות מעצמן בלא שום ענין איסור שבכל יום ובכל מקום אפשר שישנו מנהג זה לא נעשה בזה חשיבות ערוה, ול"ד למה שדרכן לכסות מהגוף שהוא ערוה דהוא הדרך לכסות כל הנשים אפילו בתולות שעושה זה לפריצות, אבל השערות שרק לנשואות נוהגות ולא לבתולות שלא שייך ממילא בזה ענין פריצות לא נאסר משום ערוה אלא בנשואות ישראליות שמחוייבות מדין התורה לכסותן ולא לנכריות שאין להן שום איסור אלא הנהגת עצמן לסימן בעלמא, וכן היה מסתבר אך מ"מ צע"ק בזמן הגמ'.
[ב'] בענין קול זמר דנשים נכריות ואיזה חדוש הוא בישראל מבכהן דמשמע מהמ"ב ובענין קול זמר להסוברים דהא דאמר שמואל בברכות שם [דף כ"ד] קול באשה ערוה הוא גם לענין שאסור לקרות ק"ש כששומע קול זמר של אשה, אין לחלק בין ישראלית לנכרית, דהא אף כששומע קול של פנויה אסור לקרות ק"ש כדאיתא במג"א ס"ק ו', ואף להב"ש סימן כ"א ס"ק ד' דמתיר לשמוע קול זמר של פנויה, דהרי ציין המג"א להב"ש, משום דמפרש במש"כ הב"ש שם על הא דכתב המחבר ואסור לשמוע קול ערוה, אבל קול פנויה או קול אשתו מותר אלא בעת תפלה אסור, דקאי גם על קול פנויה, והטעם דל"ד זה לשערות דנגד שערות בתולות מותר ונגד שערות אשתו אסור, דהתם תלוי בדרכן לכסות שרק נשואות דרכן לכסות מצד האיסור, שלא שייך חלוק זה בקול זמר בין פנויות לנשואות, ולכן כשם שקול אשתו אוסר לקרות ק"ש אף שמותר לשמוע כמו כן קול פנויה אוסר לקרות ק"ש אף שמותר לשמוע. ופשוט שהוא בפנויה שאינה נדה דכשהיא נדה הא היא ערוה שאסור גם לשמוע דהא מסיק המחבר באה"ע שם ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין וכדכתבתי בתשובה בחאו"ח סימן כ"ו, וגם פשוט שאף כשלית לו הרהור עי"ז אסור לקרות ק"ש, מטעם שכתבתי שענין שייכות להיות הרהור עי"ז עושה להחשיב ערוה, ואף שלא מצוי שיהיה הרהור עי"ז, דאם היה מצוי היה אסור לשמוע קול פנויה, דמ"מ כיון דאיכא מציאות שיעשה הרהור עושה שיתחשב ערוה. עכ"פ כיון שקול פנויות אוסר לקרות ק"ש כ"ש קול נכריות שאוסר.
וקול נכריות אף פנויות שלא ראו דם אסור גם לשמוע דהן בדין ערוה אף כשאין לו הרהור מטעם שהיא ערוה, כדכתב המ"ב ובין כהן ובין ישראל. והוא פשוט דבכהן איכא לאו דזונה דהלכה כרבא בתמורה דף כ"ט דזונה נכרית נמי היא בלאו לכהן ולוקה עליה, ואף כשלא נבעלה כלל דמה שאינה בת ישראל מחשיבה לזונה לא רק בגיורת אלא אף כשהיא נכרית להרמב"ם, דלא כתוס' יבמות דף ס"א סוף ד"ה אין זונה דכשהיא נכרית מודה רבא לאביי דלא מיתסרא משום זונה בלא נבעלה אלא כשהיא גיורת היא זונה אף בלא נבעלה, והוכיחו זה ממה שב"ד של חשמונאי גזרו משום נדה שפחה גויה זונהפ עיי"ש, דהא הרמב"ם כתב מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל שהוא אף בלא נבעלה עדיין בריש פי"ח מאי"ב, וכן כתב הב"ש סימן ו' ס"ק ט"ו לרמב"ם עכו"ם שלא זנתה היא זונה ולוקין להכהן הבא עליה מן התורה ובזה איירי רישא דהרמב"ם וש"ע ובה"ג ברמב"ם וסיפא דהסעיף בש"ע כתבו שגם בגיורת ומשוחררת היא זונה אף שודאי לא נבעלו דנתגיירו ונשתחררו פחותות מבנות שלש, ומתרץ בזה קושית הח"מ בסק"ט על מה שכפלו הדברים דהא הוא דלא כתוס' ושאר פוסקים שמחלקי בלא נבעלה בין נכרית לגיורת עיי"ש.
ומוכרחין לומר להרמב"ם דאף שסובר דעל בעילה בלא קידושין אינו לוקה כהן על זונה בפי"ז מאי"ב ה"ב, מ"מ בנכרית כיון שלא תפסי בה קידושין לוקה על הבעילה, ומפורש ברמב"ם חלוק זה פי"ב מאי"ב ה"ג, שכתב אבל כהן הבא על הנכרית לוקה מן התורה משום זונה ובבעילה לבד לוקה שהרי אינה בת קידושין. אבל הא תמוה מנא ליה לרבא דבר כזה שיתחייב על זונה נכרית אף שכה"ג בזונה ישראלית פטור. וצריך לומר דהרמב"ם מפרש הא דאמר רבא תמורה כ"ט ע"ב וכהן הבא על הנכרית לוקה משום זונה מ"ט ילפי מהדדי מה זונה ישראלית בלאו אף זונה נכרית בלאו, דלא כפרש"י שהוא במה מצינו דאז אדרבה היה לן למילף להרמב"ם דלא ילקה דמה זונה ישראלית אין לוקה עליה אלא כשבעל אחר קידושין שכיון שליכא בנכרית קידושין אין לו ללקות עליה, אלא שסובר דהוא בג"ש, דכיון שבקרא דאתנן זונה נאמר שם זונה גם על נכרית מריבוי הקרא דכתיב תועבה וילפינן ג"ש מזונה דכתיב בלאו דישראלית זונה לכהן, שלכן ילפינן בהכרח אף ללקות על הבעילה דנכרית אף שאין לוקה כהאי גוונא בזונה ישראלית.
ואף שלוי דריש מתועבה לאסור אתנן דאשתו נדה שאינה זונה, וא"כ גם לאביי ולרבא דדרשי תועבה לאתנן דנכרית נימא נמי דלא קאי זונה דבקרא דאתנן על נכרית וליכא ג"ש, נראה דהוא רק ללוי דקרא דזונה קאי למעט כשהאשה נתנה אתנן להבועל שלא נאסר משום אתנן, אבל לרב דאביי ורבא סברי כוותיה שידעינן דלא נאסר באתנן מה שנתנה האשה להבועל מעצם פירוש תיבת אתנן מזכר לדבר מקרא דיחזקאל שלא נקרא זה בלשון אתנן, מפרשין הקרא דתועבה שהוא ריבוי שגם אתנן נכרית הוא בכלל איסור זונה שבקרא, ונמצא שנכרית נקראת בקרא זה זונה, ושייך למילף ג"ש מזונה ישראלית דנאמר בלאו לכהן.
אבל עדיין יקשה דכיון שקרא דזונה קאי על כל עניני זונה גם דישראלית, אף שנימא דעכ"פ שייך להחשיב ג"ש מכאן שגם נכרית היא בכלל לשון זונה, הוי עכ"פ ג"ש שאינו מופנה דלמדין ומשיבין וא"כ אין לך פירכא גדולה מזו שבזונה הוא דוקא אחר שקידש, ובנכרית הוא ביאה בלא קידושין. וצריך לומר דזונה דגבי אתנן הוא קרא מיותר, דאם היה כתוב תועבה לבד נמי היו יודעין דאסור אתנן של כל אלו דלא תפסי בהו קידושין דכתיב בהו תועבה שהן חייבי כריתות ונכרית, ואף שהוצרך זונה לכדרב שדריש למעט אתנן אשתו נדה שאף שהיא תועבה מ"מ אין האתנן שלה אסור משום שאינה זונה, סובר הרמב"ם דרבי שאמר אין אתנן אסור אלא כל אתנן הבאות לו בעבירה אבל אתנן אשתו נדה ושנתן לה שכר להפקעתה ושנתנה לו באתננו מותרין, הוו כולהו ג' דברים רק ממשמעות לשון אתנן לבד בלא קראי אחריני, כמו שלהיתר נתן לה שכר להפקעתה אינו ממיעוט קרא אלא מסברא בעלמא שאין זה שייך לפירוש תיבת אתנן דהא לא הובא קרא ע"ז, וכן לא מצריך קרא לנתנה היא לו באתננו, אלא הוא מקרא דאתנן גופו שהביא זכר לדבר שהוא גילוי מלתא בעלמא, דלא שייך לשון אתנן על מה שהיא נותנת להבועל, דגילוי מלתא ילפינן גם מדברי קבלה כדאיתא בריש ב"ק, כמו כן מה שאמר רבי דאתנן אשתו מותר נמי הוא מסברא דלא שייך לשון אתנן כשנותן לאשתו אף בשעה שאסורה עליו כיון דמותרת לו לאחר זמן, ואף שרב נמי סבר לה כדרבי לענין הלמוד דנתנה לו באתננו מותר, ומ"מ מצריך קרא דזונה להתיר אתנן דאשתו נדה, רבא פליג עליו בזה וסובר שרבי על כולהו לא מצריך קרא כפשטות לשון רבי, ויותר מסתבר שבדברי רבי גם רב מודה שסובר שלא מצריך קרא לאשתו נדה אבל רב פליג על רבי בזה ומצריך קרא שרב תנא הוא ופליג, ורבא סובר כרבי. ונמצא שמה שנקט בדין האתנן זונה הוא קרא מיותר לג"ש לזונה ישראלית דנאמר לאסור לכהן בלאו וללקות עליה אף שבכה"ג בזונה ישראלית לא לקי, דכיון שהוא מופנה אין משיבין.
וקושית התוס' ממה שב"ד של חשמונאי גזרו בבא על הנכרית משום נשג"ז, מפורש ברמב"ם פי"ב ה"ב דעל בועל ישראל גזרו להלקותו משום נשג"ז, ואולי כוונתו משום לאו דקדשה דהא אף שסובר דבועל פנויה לוקה משום קדשה ליכא איסור זה בבועל נכרית כמפורש במ"מ פ"א מאישות ה"ד, ובאו ב"ד של חשמונאי וגזרו שיתחייב הישראל הבועל נכרית גם משום קדשה וקרו לה בלשון בנ"א זונה, ולא קשה עליו כלום והתוס' שלא סברי דאיכא לאו דקדשה בביאת פנויה, לכן פירשו דקאי לכהן שיבעול נכרית דילקה מגזירתם גם משום זונה, ורבא מודה דבלא נבעלה ליכא בנכרית איסור זונה אלא בגיורת, ובתמורה שם ד"ה ורבא תירצו סובר כמ"ד משום נשג"א אף ששני התירוצים דחוקים.
עכ"פ להרמב"ם דאיכא לאו לכהן בנכרית הרי מפורש דאסור לשמוע קול זמר דחייבי לאוין ברמב"ם ובש"ע שגם היא מהם, אבל כתב דאף לישראל אסור לשמוע קול זמר מאחר דבפרהסיא איכא דין החמור דקנאים פוגעים בו להרגו, ובצנעא איכא כרת דדברי קבלה לכן יש להחמיר. וזהו מש"כ המ"ב בין כהן בין ישראל. ואיתא זה בפמ"ג במשב"ז סק"ב בכללא דמלתא שכתב וקול פנויה נכרית לכהן ודאי אסור לשמוע ואפילו ישראל בפרהסיא יש בו מיתה וכרת מדברי סופרים ובכלל עריות קרי לה. אך לא ביאר שמה שכתב דלכהן ודאי אסור הוא משום שהלכה כרבא דאיכא לאו וחיוב מלקות לכהן הבא על הנכרית משום הפשיטות לדינא, אף שיש להאריך בזה טובא מפני הרבה הדברים המוקשים על הרמב"ם לשיטתו כדכתבתי. וגם לא כתב שהתוס' חולקים וסוברים דבלא נבעלה אף לכהן ליכא לאו וליכא הודאי לכהן יותר מלישראל כי אין דרכו של הפמ"ג להאריך.
ולמה שבארתי דזונה שנאמר בקרא דאתנן הוא מיותר להג"ש להרמב"ם דאל"כ לא היה שייך לחייב מלקות לכהן הבא על הנכרית משום זונה, ניחא מה שפסק הרמב"ם באתנן פ"ד מאי"מ ה"ח דזונה בין נכרית בין ישראלית כשהיא ערוה עליו או מחייבי לאוין הוא אתנן דמשמע דדוקא כשבא עליה כהן שהוא ביאה אסורה ופסק כרב דאתנן אשתו נדה מותרת, שהקשה הכ"מ דכיון שפסק כרבא דזונה ישראלית אתננה אסור איך פסק כרב הא לרב קאי תועבה כדאביי שאין אתנן אסור אלא מאלו שלא תפסי קידושין, וכוונתו שלרבא דסובר דאתנן זונה ישראלית אף דתפסי קידושין אסור וסובר הרמב"ם שה"ה כל חייבי לאוין אתננה אסור אף שתפסי קידושין, אין לפרש תועבה כדאביי שהוא לאלו שלא תפסי קידושין, אלא קאי תועבה לרבות לאסור אתנן אשתו נדה כלוי והי"ל לפסוק כלוי. דלמה שבארתי אדרבה אף לרבא הוי פירש תועבה דקרא דאתנן דוקא לאלו שלא תפסי קדושין כדאמר אביי שלכן הוא כמפורש שאתנן נכרית מותר מקרא דתועבה, ולא היה צריך לכתוב זונה דמקרא דתועבה היינו יודעין חייבי כריתות ונכרית שאתננן אסור, אלא הוא מיותר לג"ש למילף שגם אתנן זונה ישראלית לכהן אסור אף שהוא רק חייבי לאוין ותפסי קידושין ואינה בשם תועבה נמי אסור, שלכן סובר הרמב"ם שה"ה כל חייבי לאוין אתננן אסור, דשם זונה סובר הרמב"ם מסברא דאינו כלום לאסור האתנן אם ליכא איסור לאו, וגם הא הג"ש הוא לזונה דבקרא דאוסר זונה לכהן דהוא באיסור לאו. וכן הא מוכרח מהא דיליף רבא לחייב מלקות לכהן הבא על הנכרית שא"א זה כלל בלא ג"ש מופנית מקרא יתירה לזה, אך שצריך לומר דרבא אינו סובר כרב בזה שמצריך קרא לאתנן דאשתו נדה דהוא סובר שרבי לא מצריך קרא לזה. ורב אה"נ שסובר כאביי כיון דליכא ג"ש אליביה ופסק הרמב"ם כרבא דהוא בתרא. ודברי הלח"מ לא ברורין לי בעניותי.
עכ"פ לדינא אסור לשמוע זמר אשה נכרית בין כהן בין ישראל כדאיתא בפמ"ג ובמ"ב. אבל לשמוע קול זמר דבת גר תושב לישראל בזמן שהיה נוהג דין גר תושב לכאורה אין לאסור, דהרמב"ם דפי"ב מאי"ב ה"ה כתב שאין קנאין פוגעין בו, ומסתבר שגם הכרת דדברי קבלה ליכא דהא כתיב בהא קרא דמחייב כרת ובעל בת אל נכר שג"כ ליכא זה בבת גר תושב שאינו עובד ע"ז, אבל לכהן יהיה אסור דכיון שעכ"פ אינה בת ישראל היא בדין זונה לחייב בלאו ומלקות לכהן הבא עליה, אבל לא שייך זה בזמננו דאין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדפסק הרמב"ם בפי"ד מאי"ב ה"ח.
וראיית כתר"ה מהגמ' ברכות דף ל"א דיליף ר' המנונא מחנה שצריך להתפלל בלחש דמותר לשמוע קול דבור דאשה דאל"כ אולי לא השמיעה קולה כדי שלא ישמע עלי הכהן קול דבורה ראיה נכונה היא לכאורה, אף שעל דבור פשוט מסתבר שלא שייך לדון כלל דהא בקראי איכא כמה מעשים שדברו אנשים צדיקים עם נשים וגם בתורה איך שבאו בנות צלפחד לטעון בעצמן אצל משה ואלעזר והנשיאים, והנידון הוא רק לאשה שקול דבורה בעצם הוא קול נעים כהא דיעל בקולה במגילה דף ט"ו שמ"מ מותר לשמוע שא"כ אפשר ליכא ראיה דמדדיבר אליה עלי והיא השיבה משמע שהיה קול דבורה כסתם נשים ומ"מ התפללה בלחש איכא ראיה שהוא מצד שכן הוא דין התפלה להתפלל בלחש, אבל מ"מ ראיה היא דהא אפשר שהתפללה בלחש מחמת שהיה קולה נעים, אבל עלי סמך על רוב נשים שדבורן הוא קול פשוט בלא נעימות ומה שהשיבה היה מפני ההכרח כדי לסלק החשד מעליה כדיליף ר"א בברכות דף ל"א מכאן לנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיעו, ומה שדברה לעלי אחר שחיטת הפר היה כדי להציל את שמואל מעונשו של עלי כדאיתא שם שלכן ראיה שאף כשיש לאשה קול דבור נעים אין בזה איסור מלשמוע. ידידו, משה פיינשטיין.