אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן ח
שתי תשובות בדבר אם מותר להביא תפילין לחולה למקום שישרפום אח"ז.
כאשר נמצא אחר זמן רב מה שכתבתי עוד בענין זה שכבר הודפס בספרי או"ח ח"א סי' ד', ה', ו', שכתבתי כמה חדשים אח"כ, והוא ביתר ביאור ממה שנדפס שם ראיתי להדפיסו עתה בספרי אף שכבר נדפס בעיתון המסילה שיצא ע"י ועד הרבנים בשנת תש"ד, וכדי לא לכפול הדברים אני מדפיס עתה רק חלק ממה שהדפסתי בעיתון המסילה שיש בו תוספת ביאור יותר ממה שנדפס באו"ח ח"א. והנה אף שאין דרכי להדפיס בשביל לתרץ דברי כי אינני רואה צורך בזה כי האמת יורה דרכו להמעיינים בשום לב ובישוב הדעת כראוי למורי הוראה ות"ח, אבל מחמת שהוא נוגע למעשה ואפשר לבוא לידי מכשול שיש שיחשבו אם אשתוק שהודיתי וחזרתי בי, לכן הדפסתי בהמסילה תשובתי על דברי המשיגים וגם מורים להיפוך ואני אעתיק מה שהדפסתי לכאן.
א' תמוז תש"ג. הנה ראיתי בהמסלה חוברת י' משנה זו, מהרה"ג האגער שליט"א, בחולה במחלה המתדבקת ר"ל שנמצא בבית - החולים ורוצה שישלחו לו תפילין לשם, וע"פ חוקי הרופאים ישרפו כל מלבושיו וגם התפילין, והורה שרשאים לשלוח לו תפילין. ובאשר שעובדא כזו באה לידי באמצע החורף והורתי לאיסור, לכן מוכרח אני לבאר הדבר על בוריו וגם להדפיסו בהמסלה להוציא מפסק הנדפס כבר.
דהנה זה ברור שלא נדחה אף איסור דרבנן בשביל עשה דאורייתא, אם אינו מגדרי דיני דחיית עשה את לא תעשה, כמפורש לענין שופר בר"ה ל"ב. ואף בשביל מילה החמורה לא נדחה להביא האיזמל באיסור כרמלית וחצר שאינה מעורבת, כמפורש בשבת ק"ל, וכן מפורש בפסחים ס"ה שלא נדחה איסור שבות דרבנן בשביל עשה דפסח, כיון שאינה באופן שהי' דוחה לא תעשה, וא"כ גם בשביל מצות תפילין ושארי עשה לא ידחו שום איסור אף איסור דרבנן אם אין שם גדרי דחי'. ולכן כיון שזה ודאי שלהביא שם תפילין ושאר כתבי הקודש בעלמא שלא למצוה הוא אסור, אף אם נימא שנחשב רק גורם, דהא לא גרע מנפלה דליקה שמחויב להציל אף שבודאי אין להחשיבו יותר מגורם במה שלא יציל, דהא אף גורם לא הוי ומ"מ מחויב הוא לעשות מעשה ולהציל דאם לא הי' מחויב לא הוי מתירין בשבת, ובפרט שהתירו להציל גם לחצר שאינה מעורבת, ולבן בתירא אף למפולש, כמפורש בשבת קט"ז. ולהירושלמי שם מותר אף לכבות בכדי להציל תפילין וכתבי הקודש למ"ד דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. וא"כ ודאי מוכרחין לומר שמחויבין להציל (וצ"ל שלא דמי להא דאמר בשבת ק"כ לענין שם שעל בשרו שמתיר ר' יוסי לטבול כדרכו משום דגרמא מותר במחיקת השם מתרי טעמי, או משום דכתבי הקודש חמורים משם בעלמא, ואף שמשמע מרש"י שם קט"ו, שברכות וקמיעין שיש בהם אותיות של שם ועניני תורה מחויב להצילן בחול, דהא פי' מה שנחשבו כותבי ברכות כשורפי תורה שהרי לא יצילם בשבת, משמע דבחול יתחייבו להציל, דאל"כ גם בחול אפשר שלא יצילם אחרים שיוכלו להציל - דמצד הפסד ממון אין חיוב להציל, דהא איירי בזמן שהי' אסור לכתוב ברכות שצריכין לגנזם, כדאיתא שם באיוב תרגום שצוה ר"ג לגנוז. צריך לומר דמ"מ יש יותר קדושה בברכות ועניני תורה משם לבד שלכן חייבין להציל בחול דאינו איסור. ויהי' ניחא לפי"ז מה שרק בקמיעין שיש בהם פסוקים י"א שמצילין, באו"ח סי' של"ד סי"ד, ולא ביש בהם רק שמות לבד, או שאף בשם בעלמא אסרו אף גרמא וחייבו אף הצלה בחול ורק בשם שעל בשרו שלא אפשר לו התירו). וגם בגיטין מ"ה משמע שבכדי דמיהן מחויבין לקנות סת"מ מן העכו"ם, ומפורש כן ביו"ד סי' רפ"א סעיף א'. וכיון שמחויב להציל כ"ש שאסור להביא כתבי הקודש ותפילין למקום שיפול דליקה ולמקום של עובדא דידן לביה"ח, כשידוע שישרפום מצד חוקי הרופאים, וממילא אין לעבור על איסור זה אף בשביל מצות תפילין כמו שאין נדחין שאר איסורין דרבנן אף בשביל מ"ע היותר חמורות כפסח דהוי עשה שיש בה כרת וכמילה שנכרתו עליה י"ג בריתות ודוחין שבת, וכ"ש שאין נדחין בשביל עשה כתפילין ושאר מ"ע.
ועוד אני אומר שלהביא לשם אינו רק גרמא בעלמא אלא הוא כמאבד בידים ממש דכי שריפה נאמרה דוקא לאיסור בכתבי הקודש, הא כל אבוד אסור. והבאתו לכאן שנגזר בזה לשרפן הוא עצמו מעשה האבוד. וראי' לזה מהא דכותבי ברכות כשורפי תורה מצד שמא תפול דליקה בשבת ויהי' אסור להצילם, כדפירש"י. ומשמע מלשון זה שנענשים גם על חטא זה כשורפי תורה, ולכאורה אין זה אף גורם ומאיזה טעם שייך לאסור אף מדרבנן מטעם זה, ובפרט אי נימא שברכות אינם ככתבי הקודש אלא כשם הכתוב על בשרו כתירוץ ב' שלא מסתבר שאסרו בגורם שכזה. ועיין בקרבן העדה על ירושלמי שפי' במעשה באחד שכתב ברכות, וכשראה את ר' ישמעאל זרקן במים, שאמר על זה ר' ישמעאל גדול עונש האחרון יותר מן הראשון, שמה שאיבדן במים הוא חטא יותר גדול מן הראשון שכתבן דהוי כשרפן אם תפול הדליקה. ואם נאמר בכתיבתו יחשב אף רק גורם פשיטא שהטלה במים בידים הוא חטא יותר גדול, וא"צ לחידוש ר' ישמעאל, וכ"ש שכתיבה לבדה אינו אף גורם. ולכן צ"ל דזה גופיה שכתב השמות במקום שנפסק שאסור להצילם כשיפול דליקה בשבת נחשב כאיבוד בידים שהרי עשה בידים אופן שיכול לבא השם לידי שריפה וזהו עצמו האיבוד, וא"כ הי' מקום לומר דתיכף כשכתבן חטא כהנחתו במים בידים ממש, וע"ז קמ"ל ר"י שחטא דהנחתו במים גדול מן הראשון, משום דכיון דאינו ברור שיביא לידי שריפה דהא אפשר שלא תפול דליקה בשבת לעולם הוא קיל מהנחה במים. עכ"פ חזינן מזה דלסלק ממנו דין הצלה נחשב עושה מעשה אבוד גופיה שאסור אף בשמות ופסוקים בעלמא שאינם בקדושת כתבי הקודש ותפילין, א"כ כ"ש שאסור בידים להביאם במקום שחוקי הרופאים והמלכות לשרפן. ונחשב מעשה איבוד ממש שעושה בידים ואסור מדאורייתא ופשיטא שלא נדחה אסור זה מצד מצות תפילין.
ולילך לשם מלובש בתפילין אם רשאי מדין עשה דוחה ל"ת הנה נראה קצת ראי' שלאו דמחיקת השם חמור משאר ל"ת שלא לידחות מצד עשה, דהא בחולין דף קמ"א מצריך קרא שלא נדחה לאו ועשה דשילוח הקן בשביל עשה דמצורע (ועיין תוס' נזיר נ"ח דלא כדמוכח לכאורה בסוגיא זו), שלא נימא מהא דגדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים, וכ"כ ידחה השלום שאיכא בעשה דמצורע לאו ועשה דשילוח הקן. דלכאורה תמוה הא בסוטה הוי עשה ול"ת ובדין הוא שידחה עשה את הל"ת אף בלא גדולת השלום ואיך אומר שהיינו אומרים מזה שדוחה גם ל"ת ועשה מצד מעלת השלום, הא לא מצינו בו שום מעלה, ואף אם נימא שכיון שאם לא רצה להשקותה או היא לא רצתה לשתות ליכא מצוה אין להעשה דסוטה לדחות לאו דמחיקת השם דנפרש בגדר לא בעינא שבכתובות דף מ' דלא כפרש"י ולא כתו"י אלא כפי' אחר שברשב"א דכיון שברשות אדם לבטלו הוא עשה דקיל ולא גלי רחמנא בכי האי עשה שידחה ל"ת, אבל מנא הי' לן לומר דעוד יותר גדול מכל עשה שידחה גם ל"ת ועשה. ולכן צ"ל דלאו דמחיקת השם לא נדחה בשביל שום עשה מצד כיבוד השם שחמור מכל דבר ומ"מ אמרה תורה שימחה בשביל שלום שבין איש לאשתו א"כ חזינן שהוא רק מצד גדלות השלום לכן היינו אומרים שמצד גדול השלום דוחה גם ל"ת ועשה דשלוח הקן. וא"כ יש לנו ראי' מזה דלאו דמחיקת השם לא נדחה בשביל עשה לכן אף שילך לשם החולה מלובש בתפילין אסור.
ולכן ברור לענ"ד שאסור בעובדא דידן להביא לו תפילין וכן הוריתי למעשה בעה"י. משה פיינשטיין.
ב' ר"ח מרחשון תש"ד. תחלה אזכיר שאפריון נמטייה להרה"ג ר' גרשון געלמאן שליט"א שהזכירני שהדין הוא כמפורש בב"ח וש"ך יו"ד סי' רפ"ו סק"ז לאיסור כמו שהוריתי דכתבו שבשערי רחובות אף שאין דרין שם אלא יהודים פטורין ממזוזה משום דעכו"ם יטלוה ויבזוה, וכן למדנו שאסור לעשות מזוזה בבית שהישראל מוכר יי"ש ורגילים העכו"ם הקונים ליקח המזוזות ונוהגים בהם בזיון אא"כ שהפתח הוא במקום שמור מן העכו"ם עיי"ש וכ"ש בנ"ד שהתם במזוזה הוא קיום המצוה ומחוייב ודוקא באותו מקום ומ"מ נדחה מצד שגורם בזיון לכתבי הקודש כ"ש בנ"ד שבעת שמביאין התפילין ליכא קיום מצוה כלל ואף אם ילך מלובש בתפילין הא רשאי כבר לחלוץ קודם שנכנס לשם בזה"ז שאין לובשין תפילין כל היום שבודאי אסור להביא לשם משום איסור כתבי הקודש במה שישרפום. אבל הם לא ביארו מקור הדין ובמה שכתבתי הוא מבורר בטוב טעם.
והא דהקשה עלי הרה"ג ר"מ גיפטער שליט"א בהמסלה שנה ט' חוברת י' - י"ב דאם הבאה למקום שישרפום נחשב הוא עצמו מעשה האבוד מ"ט נחשב טובל בשם על בשרו רק גרמא בשבת דף ק"כ אף שאיירי שודאי ימחק השם במים. תמיהני מאד ומה ניחא ליה לכת"ר בלא דברי מ"ט נחשב זה גרמא כיון דודאי ימחק בזה ומה לנו באיזה אופן עושה המחיקה אם בסכין או במים. וגם הא מפורש בשבת דף קט"ו דבטיט נחשב מאבד בידים. ולכן צריך לומר דהגרמא הוא מה שאינו מתכוין למחיקת השם אלא לטבול דלכן לא נחשב שעושה מעשה מחיקה. ואף שהוא פסיק רישיה נחשב רק כגורם.
ואף לשיטת התוס' יומא דף ל"ד שפסיק רישיה נחשב כמתכוין מ"מ בלא ניחא ליה לא נחשב מתכוין דאף שיש שלא סברי התם כערוך מ"מ הוא רק לענין איסור דרבנן אבל מדאורייתא מודו משום דאין שייך להחשיב מתכוין כיון שלא ניחא ליה. ועיין ברש"י שבת דף ע"ה לענין דם חלזון. וא"כ גם הכא הא לא ניחא ליה למחוק השם והוי אינו מתכוין אף שהוא פסיק רישיה. וגם אולי הוא מצד הקרא דילפינן דגרמא מותר אינו כלום מה שפסיק רישיה. עכ"פ הגרם הוא מחמת שאין כוונתו למחיקה אלא לטבילה. ולכן לא קשה כלום אף על דברי.
והרשב"א ג"כ סובר שהגרמא הוא מחמת שאינו עושה מעשה מחיקה כיון דאין כוונתו אלא לטבילה ומה שמצריך שלא יהיה פסיק רישיה הוא מחמת דזה ודאי דכשישפשף השם אף שהוא לכוונת סלוק חציצה כגון ביבש הוא אסור כמפורש ובלבד שלא ישפשף ומשמע בכל אופן אסור והטעם פשוט דהכוונה לדבר אחר לא תסלק משם מעשה לשם גורם ורק כשעושה ממש דבר אחר רק שמחמת שהוא פסיק רישיה לעוד מעשה רוצים להחשיב כעושה גם מעשה השני' זה נחשב רק גורם כשלא נתכוין לו. ולכן הקשה דנהי שאינו משפשף בשם גופיה הא עכ"פ נתינת ידו למים יחשב מעשה ממש אף שהמים בעצמם ימחקו כדאשכחן בנותן מים בכלי שתחת הנר שנחשב מעשה ממש אף שהאש יכבה מאליו דאל"כ היה מותר ליתן מערב שבת שבגרם לא אסרו כדאיתא בסוף כירה ובמעשה ממש הא אסור אף במכוין שלא להאיסור דהכוונה אינה מסלקת משם מעשה לשם גורם. ולכן הוצרך לומר דרק כשודאי תכבה נחשב מעשה ממש אף שנעשה מאליו והכא אפשר שלא ימחק ולכן לא נחשב מעשה ממש כשמכוין לדבר אחר. ולא קשה כלום משה"ק כת"ר דאם אינו פסיק רישיה אפילו גרמא אסור היה שרי משום דדבר שאינו מתכוין שרי בכל התורה כולה משום דהכא זה עצמו שעשה מעשה שהופקר השם אף למחיקה הוא האיסור ממש למה שבארתי. ולזה הוא פסיק רישיה שאסור בלא מתכוין מצד דין קולת דבר שאין מתכוין שבכה"ת ולכן הוצרך לחדוש שגרמא מותר שזה הוא אף בפסיק רישיה אם אך אינו מתכוין כשמעשיו ממש הוא לדבר אחר ורק אם היה פ"ר למחיקה היה גם המעשה ממש למחיקה שהכוונה לא תסלק המעשה אבל כיון שאינו פ"ר למחיקה אף שהוא פ"ר להפקר אין שייך להחשיב המעשה לזה רק לטבילתו שלכן הוא רק גורם. ולמה שבארתי מדוייק מה שכל קושית הרשב"א הוא מכלי שתחת הנר ומנותן מים בצד הטלית שאחז בה האור. והחולקים על הרשב"א יסברו של"ד למשפשף שהכוונה אינה מסלקת לשם גורם משום דממעשה הטבילה ניכרת כוונתו שהוא לטבילה ואינו למחיקה. עכ"פ לכו"ע מוכרחין לפרש שהגורם הוא מחמת שאין עושה מחיקה אלא מעשה טבילה וא"א לומר כלל דנתינת מים על השם וכ"ש לכוונת מחיקה שיחשב רק גורם.
ומה שהקשה הרמ"ג עלי מהא דשבת דף קט"ו שהתירו לרבי להניח תרגום כתובים במקום התורפה אף שאסור לאבד בידים, לא ידוע לי איך מפרש כת"ר דכיון שודאי יתאבדו שם הא ודאי הוא כמשליך למים ובמה הוא עדיף מעריבה של טיט שסובר רבי לאיסור, אלא ברור לע"ד שמקום התורפה שאמר אינו מקום שעושה שירקב שם שזה ודאי אסור אלא שהמקום אינו מגרע כלום רק כיון שמונח במקום גלוי והפקר כדפרש"י שם ולא ישמרום מחמת זה כמו שעושין לשאר ספרים המונחים במקום שמור ששומרין אותן שלא ירקבו בגלילה האמור בב"מ דף כ"ט וכדומה דכיון שמונח במקום גלוי והפקר הוא סימן שא"צ לשומרו וממילא ירקבו כשיגיע הזמן שספרים מרקיבין מעצמם כדרך הטבע בלא שמירה. אבל לא שבמקום ההוא ימהרו לרקוב שזה ודאי היה נחשב אבוד בידים בברור אף בלא חדושי שאסור. והגע עצמך מה יעשו הסוברים דגרמא אסור כמו לבן הנו"ב במה"ת סי' י"ז והובא בפ"ת רע"ו סק"ט עם זה שהתירו במקום התורפה דודאי דוחק לומר שיפרש שגם סוגיא זו וגם רבי שהלכה כמותו יהי' דלא כהלכה לבן הנו"ב אלא ודאי כדבארתי וא"כ לא קשה כלום אף לדידי שודאי היה נחשב אבוד בידים.
ולמה שבארתי ניחא פרש"י ביומא דף ח' ודף פ"ח שפי' בהא דלא ירחץ בשם כתוב על בשרו משום איסור מחיקה בלאו דלא תעשון שקשה ממסקנת הגמרא בשבת דף ק"כ שגם רבנן מודו דמותר גרמא כדהקשה בתו"י שם. דרש"י סובר שברחיצה שהוא כדי להסיר הלכלוך מבשרו נמצא ממילא שהוא עושה ממש מעשה העברת השם מבשרו שע"ז לא יועיל כוונה לרחיצה בעלמא ולא איכפת ליה שישאר השם לסלק משם מעשה לשם גורם ולכן אוסר בנתינת מים לשם ואף אם לא יהי' פסיק רישיה כדכתב הרשב"א מטעם דבארתי שזה שהופקר השם בזה למחיקה נמי הוא האיסור ממש כדבארתי לעיל ורק בטבילה מותר משום שאינו עושה כלל מעשה העברת הלכלוך אחרי שאין חוצץ מעל בשרו לכן נחשב שעושה מעשה אחרת שזה נחשב גרמא כדלעיל. וגם ר' יוסי יסבור רש"י שלא יפלוג ברחיצה שאסור משום מחיקה דבזה לא פליגי. ומסתבר שגם התו"י לא פליגי אלא משום דסברי דגם רחיצה הוא מעשה אחרת כשאינו רוצה להעביר דיו של השם רק לכלוך אחר או רק להתקרר אבל בעיקר פירוש גרמא לא פליגי (ודברי התו"י צ"ע דכתב פירוש רחיצה הוא דוקא כל גופו שהוא עומד ערום הא סתם לא ירחץ נאמר שהוא אף ברחיצת ידיו ורגליו לבד שאינו עומד ערום ומ"מ אסור אם השם נכתב שם וא"כ הוא רק כפרש"י וצ"ע). ומה שמשמע שכת"ר מוכיח מתו"י דיומא דכתבי הקודש חמירי משם הנכתב לבדו איני רואה משם שום ראיה דלא חידש שם יותר ממה שמפורש בגמ' שבת אלא מה שגם באיסור לא ירחץ הוא מצד עמידת ערום ולא מצד מחיקה כמו בטבילה לרבנן וא"כ יש גם לומר כתירוץ הב' שרק בשם על בשרו שלא אפשר התירו אבל ודאי מסתבר שכתבי הקודש חמירי כדהחמירו בהו בענין הצלה אבל אין זה שייך להתו"י. משה פיינשטיין.