אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן צח
בענין מגילה הכתובה בלשון הקדש ובכתב לעז ב' אדר תשכ"ט. מע"כ ידידי מר יהושע סטארעט שליט"א.
בדבר מגילה הכתובה בלשון הקדש ובכתב לעז לשיטת המחבר והרמ"א תר"צ סעיף ט' דהלועזים יוצאין גם כשנכתב בכתב לעז, שנסתפקת דאולי יוצא מי שמבין בלה"ק אף שכתובה בכתב לעז, דל"ד למה שאינו יוצא מי שאינו מבין בלה"ק כשכתובה בכתב לעז דלאינו מבין שיוצא בלה"ק שהוא רק מצד עצם הדין דקריאה בעלמא לפרסומי ניסא שזה ליכא אלא בכתובה אשורית כדין, אבל בלשון שמבין שיוצא הלועז אף בכל כתב אולי לא גרע לה"ק משאר לשונות. וכמובן שהשאלה הוא רק להי"א בסעיף י' דמי שיודע לעז ויודע אשורית נמי יצא, או למי שאינו יודע לקרות כתב אשורית אלא כתב לעז אבל מבין לה"ק ששייך לשאול אף לדעה הראשונה.
אבל לע"ד פשוט שבלה"ק אין יוצאין אלא כשכתובה בכתב אשורית דוקא דהא הב"י כתב בד"ה מגילה נקראת שראה מי שרצה לדייק מלשון הרמב"ם פ"ב ממגילה ה"ד שכתב והוא שתהיה כתובה בכתב אותו הלשון, דתרתי בעינן חדא שתהא כתובה באותו לשון והב' שתהא כתיבתה המיוחד לנבי אותו הלשון לאפוקי אם היתה כתובה בלשון גיפטית וכתב עילמית, אך הוא מסיק שאינו כן דאין לחוש באיזה כתב כתובה כדהביא הרמ"א בשמו, שאף שהלשון גיפטית והכתב עילמית נמי שרי כדפי' במ"ב ס"ק ל"ב, ובבאור הלכה הביא שמספר האשכול משמע לכאורה דלא מכשיר אלא באם היה הלשון והכתב של אומה אחת שהוא כהשיטה שראה הב"י, ובתי"ט מפורש שסובר דקרא ככתבם וכלשונם הוי פירושו שיהא כתבם כלשונם ולא שיהא כתב ארמית והלשון עילמית, אך שהביא אח"ז אבל הב"י כתב שיש מדקדקים בדברי הרמב"ם שתהא כתובה בכתב אותו הלשון והוא דחה דבריהם שאין קפידא אלא בלשון, ומ"מ לא חזר בו התי"ט דכתב אחד זה דבכתב אה"נ דמפקד קפיד קרא כדכתיב ככתבם וכלשונם ולאחד משני הפירושים שכתבתי או דבעינן לעולם כתב אשורית בכל לשון או דבעינן הכתב של אותו לשון עיי"ש. [ופלא קצת על באור הלכה שמביא מהאשכול שהוא ספר שאינו מצוי ולא הביא מתי"ט שהוא ספר המצוי טובא לכל אדם, וגם עיינתי בספר האשכול שאיני רואה משמעות דכתב מדשתקו רבוואתא ש"מ דס"ל דעד שתהא כתובה אשורית לא קאי אלא אם הלשון עברית, כוונתו לה"ק, ואם הלשון בלעז גם הכתב הוא בלעז, שאפשר לפרש לשון זה בכל כתב לעז ולאו דוקא כתב אותה האומה, ואם כוונתו לנחל אשכול הרי הביא זה מהתי"ט שיהא הכתב כלשון ואם לשון גיפטית צריך להיות הכתב גיפטית ונמצא שאין זה דעת עצמו אלא דעת התי"ט ורוצה לפרש זה באשכול, אבל לא משמע זה באשכול דיש לפרש באשכול גם כהב"י]. עכ"פ מצינו מחלוקת בזה וצריך להבין טעם מחלוקתם.
ונראה דהוא אם שייך לחלק בין צורת האותיות שיש חולקים בין אומה לאומה, להחשיב כל כתב להלשון שקבעו אותה האומה, דאף דכל לשון הוא בחשיבות לשון מצד הסכמת כל אומה ואומה כדאיתא בר"ן ריש נדרים, וכמו כן אפשר הוא גם בהסכמת האומה לחשיבות כתב, ומוכרחין לומר כן לרמב"ם דמחלק בין רושם לכותב אותיות דכותב הוא אב ורושם הוא תולדה, עיין בפה"מ פ' הבונה שמפרש הרמב"ם במחלוקת ר' יוסי כת"ק ופסק כת"ק שכותב הוא אב ורושם הוא תולדה כדאיתא במ"מ פי"א משבת הי"ז, ונקט שם בה"י בכותב שהוא האב דבכל כתב חייב אלמא דגם בכתב דכל אומה הוא כותב ממש שהוא גם בחשיבות האב ככתב אשורית, שלכן יש מקום לומר דמועילה הסכמת כל אומה ואומה להחשיב כתב זה ללשון זה ושייך הכתב של כל אומה ואומה רק ללשון זה שהסכימו לכתוב לשון זה, וזהו סברת השיטה שראה הב"י ושכן סובר התי"ט מצד הקרא ככתבם וכלשונם שיהא הכתב דוקא להלשון שהסכימה אומה בעלת לשון זה שיכתבו בצורת אותיות אלו, ולא בכתב שליכא הסכמה מבעלת הלשון שיכתבו כן. וע"ז פליג הב"י וכתב שאין זה כלום משום דאף דהסכמת כל אומה ואומה עושה לחשיבות כתב, אבל אין הסכמתם כלום לייחד שללשון זה יהיה דוקא כתב זה ולא אחר, ודרשינן מככתבם וכלשונם שיהיה כשר גם בכתבם של האומות שהסכימו שיתחשב זה לכתב אבל כל הכתבים של כל האומות כולן שוין שללועזים כשר באיזה כתב שיהיה אם אך יכול לקרות אותו הכתב שנכתב בהו הלשון שמבין אף שאינו הכתב שייחדו ללשון זה.
אבל עכ"פ חזינן מהתי"ט דסובר שכל כתב מיוחד רק ללשון מיוחד אינו כשר כשנכתב בכתב אחר שאינו מיוחד שלכן למה שבארתי ליכא מאן דפליג עליו בסברא זו ורק משום שכל הכתבים שוין דיחוד של האומות אינו כלום פליג הב"י, וא"כ בל"ק שהתורה קבעה ללשון זה כתב דהוא כתב אשורית לא שייכין כל הכתבים שהם רק מהסכמת האומות ללה"ק, וכיון שהתורה אמרה ככתבם וכלשונם שמפרש התי"ט שיהיה הכתב מיוחד להלשון הוא דוקא כתב אשורית, ויודו כו"ע בזה להתי"ט שקביעות התורה הוא ודאי קביעות.
והנה להרמ"א בשם או"ז סימן ש"ו סעיף י"א שכתב שלהם אינו בחשיבות כתב כלל ואינו אסור רק מדרבנן וגרע אף מרושם, והוא דלא כרמב"ם כדכתב המג"א בסימן ש"מ סק"י, שלפ"ז הוי כעל פה ממש משום דסובר דהסכמת האומות לחשיבות כתב אינו כלום אלא שהם סימנים בעלמא איך לקרא בע"פ לא שיך להכשיר בלה"ק בכתב האומות, דהא לפ"ז צריך לומר שהיתה תקנה מיוחדת ללועזים, אם גם הוא סובר דיוצאין הלועזים גם בכתב האומות, אף שהיה מסתבר יותר לומר דאין יוצאין אלא כשכתובה בכתב אשורית אך בלשון הלעז כדסברי החולקין, אבל הרמ"א שהוא סובר כהאו"ז ומ"מ סובר שיוצא הלועז גם בכתב לעז אף שלדידיה הוא כקראה בע"פ, וא"כ הוא תקנה מיוחדת שאף שהוא כבע"פ עדיף מבע"פ ממש ויוצא בהקריאה, ולכן בלה"ק שלא מצוי שידע הלשון ולא יוכל לקרא האותיות ודאי לא תיקנו תקנה חדשה שיוצא בכתיבה כזו שיש לה דין בע"פ שהוא נגד עצם הדין דקראה בע"פ לא יצא, וכדמצינו בכמה דוכתי שבדבר דלא שכיחא לא גזרו רבנן ולא תיקנו רבנן, כ"ש הכא שהוא תקנה להכשיר דבר הפסול שלא יתקנו כשהצורך לזה הוא לא שכיחא. אך שיטת הרמ"א תמוה ודחויה מדינא לרוב הפוסקים דודאי כתב עכו"ם הוא בדין כתב לחייב על כתיבת כל אומה ואומה, ובכשרות המגילה בלה"ק נמי הוא דוקא בכתב אשורית כדלעיל.
ובענין קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ודאי מחוייבין לבטא האזכרות כפי לשון התרגום ובלא זה לא יצא, דהא אף עטרות ודיבון צריך לומר גם פעם שלישי כשאמר תרגום וה"ה אפילו תיבה אחת אין לו להחסיר בתרגום וכ"ש שבלא האזכרות אינו כלום, ומה שאיתא במס' סופרים פי"ד הט"ו דבראשו מגולה אינו פורס את שמע משום דאינו רשאי להוציא אזכרה מפיו בין כך ובין כך מתרגם אבל אינו קורא בתורה, אם קאי גם על ראשו מגולה צריך לומר מכיון שאין זה איסור ממש כדאיתא בהגר"א או"ח סימן ח' סעיק ב', לא החמירו אלא שלא לפרוס על שמע ואולי בכל ברכה דכן משמע מהגר"א שם לי"א זה דמס' סופרים, אבל בלמוד התורה לא אסרו אף שמזכיר בלמודו גם אזכרות שלכן מותר לתרגם אף שמזכיר אזכרות. [ופלא על פירוש נחלת יעקב שכתב על אינו קורא בתורה פרש"י הטעם שאין כבוד לצבור בראשו מגולה לקרות בתורה ולעבור לפני התיבה ולישא את כפיו, דברש"י לא הוזכר כלל שפוחח הוא ראשו מגולה, וגם הא בכל אלו איכא ברכות שלהי"א איכא איסור אף בלא צבור]. ידידו מברכו בהצלחה בתו"י, משה פיינשטיין