אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן צ

סימן פט

אם מי שאסור לו להתענות ביו"כ וע"י זריקת רפואה ע"י תחיבת מחט בגופו יוכל להתענות אם צריך לעשות כן או לא.

ובדבר אחד שאסור לו לצום ואם יעשו לו זריקת איזה רפואה ע"י תחיבת מחט בגופו יוכל לצום, פשוט לע"ד שאינו מחוייב לעשות זה, ולא מצד שאין לחייבו כיון שהוא פטור להכניס עצמו לחיוב כדכתב כתר"ה, דהא הרמב"ם כתב ברפ"ב משבת דדחויין המצות אצל סכנת נפשות דמשמע ולא הותרה כמפורש בכ"מ, שנמצא שאף שהוא מסוכן לצום הוא בכלל החיוב אך שנדחה חיובו מלקיימם, אבל מ"מ אין לחייבו משום דנראה דחיוב ורפא ירפא שילפינן שיש חיוב לרפא במיני סמים הוא רק לרפא החולים ממחלתם, ולא כשלא ירפאנו אלא שיעשו מיני הסמים שיוכל לצום. ומסתפקנא דאולי יש גם איזה איסור בזה, דהא התוספות ב"ק דף פ"ה כתבו על הא דדרשת ר' ישמעאל שניתן רשות לרופא לרפאות הוא דוקא מדתנא ביה קרא ורפא ירפא דמה שלא שמעינן מרפא לחודיה דהו"א ה"מ מכה דבידי אדם אבל חולי הבא ביד"ש כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך קמ"ל דשרי, וא"כ אפשר שמה שהתורה התירה וגם חייבה לרפא אינו משום דקמ"ל דלא הוי כסותר גזירת המלך, מטעם דאמרינן דגזירת המלך היתה רק שיחלה עד שימצאו את הרופא והרפואה שיצטרך ושיהיה לו פחד שמא לא יתרפא ואם עולה הרפואה להוצאת ממון הוא גם להפסידו בממון יחד עם צער הגוף, אלא שאף שהוא בעצם כסותר גזירת המלך התירה תורה לרפאותו וגם חייבה, וכמו שמותר וגם חייבין להתפלל לבטל גזירת המלך כדמצינו בכל התפלות שבקראי, ואף במקום שלא גילה השי"ת דעתו שיתפלל אף בלשון הניחה לי, כמו כן התירה תורה לרפאות בכל מיני סמים לבטל גזירתו בעניני טבעיים והוא מכבשי דרחמנא שאין לנו לידע, וא"כ אפשר שלא התירה תורה לסתור גזירת המלך אלא לרפאות את החולה ממחלתו ואין למילף שיהיה חדוש זה גם כדי שיוכל לקיים מצות הצום מאחר דהוא כסותר גזירת המלך שהמלך אינו רוצה שיצום.

אך אף אם נפרש דהקמ"ל הוא שאינו כסותר גזירת המלך משום דהגזירה היתה רק על הזמן עד שישיגו את הרופא והרפואה ועל ההשתדלות והפסד הממון שזה שייך לומר גם על הרפואה לצום, מ"מ פשוט שאף שליכא חשש איסור לפ"ז, ליכא עכ"פ חיוב. דהא חזינן שלאכול בעיו"כ הוצרך לקרא דדריש חייא בר רב מדיפתי אף שהטעם לזה פרש"י ביומא דף פ"א ממשמעות הקרא דנקט לה בלשון ועניתם בתשעה, כלומר התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה, ומשמע שמעצמנו לא היינו מחייבין לאכול בעיו"כ בשביל זה. וגם משמע שהוא רק טעם להמצוה ואין זה עיקר הדין, ואף כשליכא טעם הזה הוא חיוב לאכול בעיו"כ עיין בתשובת רעק"א סימן ט"ז שמסתפק בנשים דאפשר הן פטורות כמו כל מ"ע שהזמן גרמא ואף להצד שחייבות הוא מטעם דכיון דקרא מפיק לה בלשון בתשעה לחדש בערב הוא כהיקש תשיעי לעשירי, ללמד שגם הנשים חייבות, וכן איתא בחכמת שלמה סימן תר"ד עיי"ש, ואם היה עיקר החיוב להכין עצמו שיוכל להתענות הרי לא שייך להסתפק כלל בנשים ואין צורך להיקש, ואין שייך לחייב כשליכא טעם זה כמו בעובדא דאיירי רעק"א שאוכלין היו מזיקין לה וכל מחייתה היה מסמי תרופה. אלמא דלא אמרינן דנאמרה מצוה ממש להכין עצמו להתענות אף אחר שנאמרה הקרא לחיוב אכילה, אלא שהוא חיוב מצוה חדשה לאכול ולשתות בעיו"כ מצד עצמו ככל מצות התורה אף בלא הטעמים, וממילא לא שייך לחייב ליקח מיני סמים וכ"ש בדרך זריקה לתוך בשרו וגידיו ע"י תחיבת מחט שלא שייך לחייבו. ועיין בפסחים דף ס"ט שחיוב לתקן עצמו לשחיטת הפסח הוא רק משש שעות ולמעלה שכבר רמי חיובא דפסח עליה, ומטעם זה אפשר ליכא חיוב ממש עליה להכין להתענות קודם יוה"כ שעדיין לא רמי חיובא עליה, ולכן רק מחיוב מצוה בפ"ע הוא האכילה דבעיו"כ ורק שהכנה להתענית הוא טעם בעלמא שאינו מעיקר המצוה.

ולכן כיון שחיוב ליכא בכל אופן יש לחוש לחשש האיסור שכתבתי, וגם שתחיבת מחט הוא חבלה שאדם אסור לחבול בעצמו כיון שאינו לרפואה, וגם הא בכלל כל סמי הרפואה הוא ספק שמא מזיק לאיזו דבר אף שהרופאים אין יודעין מזה ולכן רק לרפואה צריך ליקח סמים אף בפה, וכ"ש בזריקה לגופו ע"י תחיבת מחט שאין לעשות זה שלא לרפואה שיש לחוש שיקלקל לאיזו דבר ואסור לעשות זה בשביל שיוכל לצום אף בעיו"כ וכ"ש בתעניות אחרות שלא יעשו זאת. והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה