אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן פו

סימן פה

במה שנהגו הרבה בהאמה שתיקנו להשאיר מלסוד שרק משחירין בצבע שחור אם יוצאין בזה, ובבונה בית למכרו ולשכרו, והשוכר אם צריכין להשאיר ה' אייר תשכ"ו. מע"כ ידידי הרב הגאון הצדיק מהררש"י שרגא רובין הלבערשטם שליט"א המפורסם בשם האדמו"ר מציעשינאוו.

בדבר שיור האמה שתיקנו בסד ביתו כדאי' בב"ב דף ס', שנהגו הרבה שלא משיירין כלום רק שמשחירין האמה בצבע הרי כבר צווחו רבותינו הלבוש והשל"ה והמג"א והעט"ז והפמ"ג. אבל הא הרבה חסידים ואנשי מעשה נהגו כן שודאי צריך ללמד עליהם זכות. נראה לע"ד למאי דמפרש הכ"מ בפ"ה מתעניות הי"ב וכן בב"י סימן תק"ס דברייתא דעירב בו חול או תבן מותר הוא בלא שיור, ושכן סובר הרמב"ם לגירסתנו. ואף לגירסת הטור ברמב"ם בסיד ובטרכסיד משייר אמה משום דפוסק כר' יהודה, נמי הא עכ"פ בעירב בו תבן מותר גם לר' יהודה בלא שיור ולא צריך להזכיר תקנתא זו משום שלא הזכיר בו איסור כדפי' שם לגירסתנו שסובר כרבנן שלא הוצרך להזכיר תקנתא זו. א"כ מסתבר שיהיה מותר אף כשעשה כל הבית בסיד ורק את האמה שכנגד הפתח עשה בסיד שמעורב בו חול ותבן עוד מכ"ש, דהא כשסד כל הבית בסיד שמעורב בו חול ותבן ליכא שום היכרא דהא אפשר שמחמת שאינו עשיר כל כך עשה בעירוב חול ותבן ומ"מ מותר, כ"ש כשכל הבית סד בסיד ממש בלא עירוב ואמה זו עשה בעירוב חול ותבן שהוא היכר דמקום זה הא משונה הוא מכל הבית שמותר. והברייתא רבותא קמ"ל דאף שכל הבית הוא בעירוב חול ותבן מותר אף שליכא היכרא.

ואף שיש לפרש דבבתים פשוטים לא אסרו אלא בבתים חשובים שסדין בסיד ממש בלא עירוב, שלפ"ז לא יועיל בבית חשוב שניסוד כל הבית בסיד ממש בלא עירוב שאסרו, ע"י שיעשה אמה זו בעירוב חול ותבן. מ"מ הא אפשר שהחשיבו כהיכרא גם בסד כל הבית בעירוב חול ותבן, שהרי נגד הבתים שהיו לישראל כשהיו שרוין על אדמתם וביהמ"ק קיים שהיו ביופי גדול הוא היכר שאנחנו נמצאים בגלות, ואף שלא נעשה בכוונה להיכרא לזכור החורבן אלא בשביל שאיננו עשיר עכ"פ הוא נחשב להיכר, שלפ"ז כ"ש כשכל הבית ניסוד היטב בסיד ממש והאמה אחת השאיר לסייד רק בעירוב חול ותבן שניכר ממש עתה וגם שלכוונה זו עשה זה שודאי מותר.

ומאחר שזה מותר אף שהוא רק חסרון קטן משמע להו דאין הטעם משום שמגרע היופי של הבית, אלא שהוא להיכר שיבינו שבשביל הזכר לחורבן נעשה זה. ולכן אף במשחירין ע"י צבע נמי כיון שהשחרות הוא סימן לאבלות כדאיתא בב"ק דף נ"ט אליעזר זעירא הוה מסאני אוכמי שפרש"י מנהג אבלים, וכן בתוס' ד"ה הוה בסופו כתבו לאבלות דאליעזר היה כזה שהי' לבוש שחורים ומתכסה שחורים והיה רוצה שאפי' הרצועות יהיו שחורים שלא יהא עליו כלל צד לבנונית מפני חיבתה של ירושלים עיי"ש, ולא הוזכר שהוא מחמת שבגדים שחורים הם גרועים ואינם יפים כלבנים, וגם הא ת"ח מקפידין על לבושיהן שיהיו נאים כדאיתא בשבת דף קי"ד ובפרט ת"ח שבבבל כדאיתא שם בדף קמ"ה, שודאי גם אליעזר זעירא היה נוהג כן ורק שהיה לבוש בצבע שחור אבל היו נאים כדרך תלמידי חכמים, אלמא דהשחרות הוא סימן לאבלות לא מצד שאינם נאים, לכן גם האמה שהצריכו להשאיר אינו בשביל שיגנה את הבית ואף לא לגנות רק מקום זה לבד אלא שלא יהיה לבן כל כך, שלכן סגי כשיסוד האמה בסיד המעורב בחול ותבן שמכהה לבנונו אף שעדיין הבית וגם האמה הם נאים, ולכן ילפי מזה דה"ה כשישחירו בצבע אותו האמה אף שהוא נאה ואף שמיפה יותר הבנין דעכ"פ הוא זכר לחורבן ובפרט כשכל השחרות הוא בשביל זה. ובאשר שבדבר זה יש להקל משום דהוא רק מדרבנן, וגם בשע"ת [סי' תק"ס] סק"א משמע שבדינים אלו הקלו יותר הוא טעם גדול על מה שהקלו להשחיר האמה אף שהוא דלא כרבותינו הלבוש והשל"ה והמג"א והעט"ז והפמ"ג.

ועיין באליהו רבא סק"ד שכתב על דברי הלבוש והשל"ה דאסרי בהשחרת האמה בצבע, ואני מצאתי באגודה סוף תענית יניח בלא ציור סיד או מראה שחור, הרי מצינו שהאגודה שהוא מרבותינו הראשונים פליג ומיקל בצבע שחור, ונראה שהוא מטעם דבארתי. ובמ"ב בשער הציון הביאו וכתב שלכן אין למחות ביד המקילין. אבל בא"ר שם מסיק רק בלא תיקון ולא הביא זה המ"ב, ונראה שכוונת בלא תיקון כלל שכתב הוא שיהיה שחור כל האמה בלא ציורים שחורים, שלצור את האמה בציורים של איזה דברים כחיות ועופות ופרחים אף שהם שחורים אסורים דזה אינו זכר לחורבן ואבלות כלל, אבל להשחיר בצבע שחור אף שהוא מיפה סובר שמותר, ולכן שפיר הביא המ"ב מהא"ר בשם אגודה שמתיר בצבע שחור דלא כלבוש.

ומה שחידש כתר"ה שהבונה בית למוכרו למי שיזדמן לו שאפשר שיהיה נכרי אינו מחוייב להשאיר האמה, וממילא אף שקנאו אח"כ ישראל אינו צריך לקלוף דהוא כמו בלוקח בית מנכרי שא"צ לקלוף כדאיתא במג"א סק"ד כיון דאף שהיה הבונה ישראל לא היה צריך להשאיר, הוא דבר נכון אף שראיית כתר"ה מהמג"א שכתב אם יודע שנעשה באיסור חייב לקלפו שמשמע שיש ספק אף שבנאו ישראל, איני רואה ראיה משם דהא קאי על מה דכתב דתלינן שנעשה ביד עכו"ם ולקחה ישראל ממנו, שכוונתו שאף שלוקח זה לקח מישראל נמי תלינן שהיה בהיתר שהוא שהישראל המוכר לו לא בנה בעצמו אלא לקחה מעכו"ם משום דספקא לקולא, שע"ז מסיק שאם ידוע שנעשה באיסור שהוא שהישראל שמכרה לו בנאו בעצמו אסור, וא"כ אפשר שאף בבנה ישראל לא לדור בעצמו אלא למוכרה נמי חייב לקלפו, אבל מ"מ אפשר לומר זה מסברא.

ואף מה שמשמע מדברי כתר"ה שאף כשאין נכרים שם שודאי יקנה רק ישראל נמי היה מותר שכן הביא מספר מגדל השן, נמי הוא דבר המסתבר, אף שמה שכתב דכיון דהוא לצורך ריוח ממון והוא ענין משא ומתן רשאי כדי שיקפצו עליו קונים, איני רואה זה לטעם דמה לנו אם היפוי הוא כדי שימכור בנקל וביוקר, או שהוא יפוי להנאתו מיפוי הבית שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם שהוא עדיף להאדם מהנאת הממון, וגם אפשר שאדרבה כשישאיר האמה יקפצו יותר קונים מאלו שירצו לחוש להאיסור. אבל נראה טעם גדול דכיון דבלשון האיסור בתרי ברייתות נאמר ביתו, לא יסוד אדם את ביתו בסיד בברייתא הב' וסד אדם את ביתו ומשייר בו דבר מועט בברייתא הג', שלשון ביתו משמע ביתו שדר בו כמו לשון ביתך שדרשינן במזוזה שהוא דוקא הבית שדר בו, מטעם דפרש"י בג' המקומות שהובא הא דא"ר משרשיא מזוזה חובת הדר היא, שהוא משום דדרשינן ביתך דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה זה הדר בה, והתוס' בע"ז דף כ"א כתבו בשם הר"ר אלחנן דגם בלאו דלא תביא תועבה אל ביתך הוא דוקא בית הדר בו עיי"ש, לכן גם לשון ביתו משמע דרך ביאתו כמו שמשמע ביתך דרך ביאתך, וכיון שלשון ביתו נאמר בהאיסור הוא דוקא בית הדר בו אסרו. וגם הקלו בזה יותר שלא אסרו אף הדר בו אם לא בנאו בעצמו אלא לקח בית בנוי כמו שלא אסרו על הלוקח מעכו"ם, וממילא נמצא שהבונה למכור אף לישראל פטור מלהשאיר האמה בין המוכר הבונה בין הלוקח הדר בו ובין השוכר כדכתב כתר"ה, ומה שבמג"א איתא שחייב לקלוף הוא בקנה בית מישראל שבנה בעצמו לדירתו שנאסר שבזה מצריך את הלוקח לקלוף. ואף שבברייתא ראשונה נאמר סתם אין מסיידין מסתבר שלא יפלוג על שתי הברייתות דנאמר בהו ביתו, אף שבברייתא זו לא נתפרש וקאי על ביתו שדר בו דוקא, ואף אם נימא שפליג הלכה כדברי המיקל באיסור זה.

והשוכר מסתבר לע"ד דאף בשכר בית שבנאו המשכיר לדור בו בעצמו שנעשה באיסור נמי אין לחייבו כדהביא כתר"ה מספר מגדל השן, דהא אינו ביתו, ואף שלענין מזוזה מה שפטור השוכר מדאורייתא כתבו התוס' בע"ז שם משום דתרי ביתך כתיבי, מ"מ הכא שהוא לאיסור דרבנן יש לפרש תרוייהו לקולא מחד ביתו, ורק בלוקח שהוא ביתו סובר המג"א שחייב לקלוף בנעשה אצל המוכר לו באיסור.

וברדב"ז ח"ב סימן תר"מ ליכא ראיה שפליג על המג"א שמצריך לקלוף בנעשה באיסור, דכוונת הרדב"ז דלא עבד איסורא הוא שלא נעשה באיסור, ומוכרח כן מגמ' דאם הלוקח פטור בכל אופן לא שייך לשון הרי זו בחזקתה. ידידו מוקירו ומברכו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה