אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן פה

סימן פד

בענין ראיית המקדש ברחוק מן הצופים אם צריך לקרוע כ"ב כסלו תשל"א. מע"כ ידידי ואהובי בלב ונפש מהר"ר יוחנן רודענסקי שליט"א, בירושלים עיה"ק תובב"א.

בדבר מה שמביתך רואים את ירושלים ומקום המקדש, הנה במג"א סימן תקס"א סק"ג סובר דאיכא מחלוקת בפירוש צופים דלרש"י פסחים דף מ"ט שפי' דהוא שם כפר שיכול לראות ביהמ"ק משם מפרש הב"י דקודם שהגיע לצופים לא חשיבא ראייה דרחוק מקום הוא ומשהגיע לצופים חשיבא ראיה, ונראה דהכוונה דכיון דרחוק מקום הוא אינה ראייה גמורה כדכתב לשון לא חשיבא ראייה. ולא רצה הב"י לפרש דברחוק מקום אף כשרואה לא חייבו לקרוע, אף שיותר היה נראה לפרש דמצד הרחוק אינו קורע אף שיכול לראות היטב, דהא בבכורות דף נ"ד תנן דמעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה דהוא בבהמה דקה דצאן דהא מפרש רבה בר שילי בגמ' דאמר קרא עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה וקים להו לרבנן דשיתסר מיל קא שלטא ביה עינא דרועה, ואף שהוא כשעומד הרועה באמצע כדאיתא בתפא"י, הרי ג"כ איכא ח' מיל שהוא מהלך שתי שעות ושני חומשי שעה, וכ"ש מקום המקדש שהוא מקום גדול, ולא משמע שצופים הוא כל כך רחוק, והתוי"ט בפסחים שם [פ"ג מ"ח] הביא מבעל כפתור ופרח שהוא רק כחצי שעה עיי"ש, שלכן היה נראה לפרש דאף שרואין גם שם כיון שהוא ברחוק מקום אין קורעין, אלא דלשון דלא חשיבא דמשמעו לכאורה הוא דלא נראה היטב ברחוק מן הצופים, וכן כתב הגר"א דהטעם דאינו חשוב ראייה ברחוק מקום. ואף שמה שהוא רק ערך חצי שעה הוא כדכתב בכפתור ופרח מטעם דירושלים הרים סביב לה אינה נראית מרחוק מאיזה צד שתבוא אליה יותר מחצי שעה, ושיעור ט"ז מיל דשלטא עינא דרועה הוא בארץ מישור כדאיתא בתפא"י דכן מסתבר ומוכרח, עדיין יקשה דהא לא שייך לומר וכמדתו לכל רוח שהקשה הר"י בתוס' שם [פסחים דף מט] דהא אפשר שאיכא מקומות דאין ההרים גבוהים כל כך, וגם הא הוא דוקא במקומות הנמוכים אחורי ההרים שההרים מכסין ממנו את מקום המקדש, ואף שמקום המקדש ג"כ גבוה בהר מ"מ להעומדים בבקעות נתכסה מהם ע"י ההר שמפסיק, אבל עדיין הא איכא גם הרים ברחוק מירושלים שהעומדים שם רואין את המקדש עד ח' מיל ויותר, וגם לפי הידוע אלו העומדים סמוכים לההר מכסה אותם יותר מלאלו העומדים מרחוק.

ולכן צריך לומר כוונת כפתור ופרח דההרים הסמוכים הסובבין את ירושלים הם ערך מהלך חצי שעה מירושלים שלכן עד שם רואין את המקדש, ולאלו הרחוקים יותר מחצי שעה שהן אחורי ההרים מכסין ההרים. ולכן אף שודאי איכא מקומות שרואין יותר ממהלך חצי שעה כגון על ההרים שבתוך ח' מיל, ואולי איכא מקומות שליכא הרים סמוכין כל כך לא רצו לחלוק לענין הקריעה ולא החשיבו הראייה ההיא שרק במקום אחד הוא לחייבו בשביל זה. וזה אפשר לומר גם בכוונת הב"י והגר"א ולא לחלק בין הראיות לומר שברחוק קטן כזה אינה ראייה טובה וברורה, כי לבד שהוא דוחק הוא נסתר מהא דעינא דרועה שלטא דהוא עד ח' מיל אף לדבר קטן כטלה כדלעיל, ולשון לא חשיבה ראיה הוא דלא חשיבא הראייה דהוא רק במקומות אחדים ולא בכל הצדדין לחייב בשביל זה משום דרצו לעשות שיעור קבוע לכל הצדדין.

ולפ"ז פשוט שהוא רק לחיוב הקריעה אבל ליפטר מקריעה מחמת שראייה קודם שלשים יום פוטרת אף ראייה זו מאחר שבעצם היא ראייה טובה כמו במן הצופים, דהא זמן דשלשים הוא שזמן זה עושה כדבר חדוש לו כעין פעם ראשון. וראיה ממ"ש הרא"ש ברכות דף נ"ד על ברכת הרואה מקום שנעשו בו נסים וכדומה דברכות אלו אינן אלא משלשים יום לשלשים יום, וה"נ אמרינן בגמ' הרואה את חברו לאחר שלשים יום אומר שהחיינו ותנן נמי הרואה את הים הגדול לפרקים דהיינו אחת לשלשים יום ואמרינן נמי בירושלמי דפרקין שמעון קמטקיא שאל את רחב"א לענין קריעה בראיית ירושלים והשיב לו דבתוך שלשים א"צ לקרוע לאחר שלשים צריך לקרוע עיי"ש, וכוונת הרא"ש בהבאת ג' הדברים דמרואה את חברו לאחר שלשים ליכא ראיה אלא הוא טעם להזמן שלשים שנחשב זה אצל האדם כזמן ארוך להתחשב כרואה בפעם ראשון, אבל הא אפשר עכ"פ שלא חייבו לברך אלא כשראה בפעם ראשון כדסובר כן הראב"ד שהביא הטור בסימן רי"ח, וגם אפשר שיהיה גם חיוב לברך בכל ראייה שאין דומה זה לברכת שהחיינו שהוא על השמחה שלא שייך לחייב קודם הזמן שאיכא שמחה, לכן הביא ראיה מראיית ים הגדול לר' יהודה שמברך על ראייתו דהוא חיוב לפרקים שפי' רמי בר אבא א"ר יצחק עד שלשים יום [ברכות] בדף נ"ט אלמא דגם שלא לעניני שמחה הוא זמן שלשים יום. אבל הא אפשר דזמן שלשים יום הוא רק לים הגדול שהברכה היא בשביל שהוא חשוב וגדול מכולן כדפרש"י, שזה לא ניכר כל כך וצריך לשום לבו לזה דבפחות משלשים יום אין האדם משים אל לבו כל כך, אבל בראיית כל הדברים שנשנו שם צריך לברך בכל ראייה שעשה נסים ועושה בראשית דהרי גם בלא שימת הלב רואה את המקומות בהכרח, דיש להצריך להודות בכל עת שרואה חסדי השי"ת ומעשיו בהבריאה, והביא מראיית מקום המקדש שא"צ לקרוע אלא דוקא אחר שלשים יום אף שג"כ יש להצריך להצטער בכל יום שרואה החורבן, אלא הוא משום דרק כשהראייה עושה רושם על הרואה יותר מעצם הידיעה נחשב זה לראייה שזהו דוקא בראייה דאחר שלשים יום, דהא אף כשאינו רואה יודע שאיכא הרים הגדולים ויודע ממקום שנעשו בו הנסים אך הראייה עושה יותר רושם, וכעין הסברא דראיית חברו לאחר שלשים שמטעם זה גם בקבל כתב בתוך שלשים יש לו לברך שהחיינו כשרואהו אח"כ כדהביא הבה"ט סק"א בשם הלק"ט, והחולקים שהביא במ"ב סק"ב הוא בכתב שעדיף מידיעה בעלמא.

ועיין בתוס' ר"פ הרואה שכתבו ונראה לרבינו דדוקא לרואה משלשים לשלשים דומיא דרואה ים הגדול לפרקים דאמר בירושלמי דהיינו שלשים יום, והוא תמוה כדהקשה מהרש"א דבתלמוד דידן נמי מפורש לקמן דפרקים דים הגדול היינו שלשים יום, ומתרץ ואולי שיש חסר כאן בדבריהם ועיין ברא"ש הראיה מפורש מהירושלמי, וכוונתו כדכתבתי שמדין ים הגדול ליכא ראיה לדברים שנראין גם בלא שימת לב וע"ז הוא ראיה מירושלמי דשמעון קמטקיא לענין קריעה דבראיית ירושלים והמקדש וזה חסר בתוס'.

ולכן כיון שראה את המקדש אף מרחוק הרי בעצם היא ראייה טובה וליכא שוב רושם בראייתו גם כשיבא סמוך מן הצופים ופטור מלברך. ואפשר שאף אם נימא כפשטות הלשון שאין הראייה דמרחוק ראייה טובה כל כך מהראייה דמן הצופים נמי פוטרו מלברך דאין עושה בו שוב הראייה היותר טובה עליו רושם, וראיה קצת מהסוברים דקבלת כתב מחברו פוטרו מלברך שהחיינו כשרואה אותו, שאף שעל קבלת כתב מחברו אף אחר זמן רחוק בלא ראייה אינו מחייבו לברך משום שאינה שמחה כל כך מ"מ פוטרו, ובראייה אף שאינה טובה כהא דרחוק מקום אולי כו"ע יודו, אבל היה גם סברא לומר שלא יפטרהו מלקרוע אך היה שייך לפטור מטעם שהוא ספק דרבנן לקולא, אבל למאי שנתבאר שהיא ראייה טובה ודאי פוטרו.

והנה לשון הברייתא במו"ק דף כ"ו אחד השומע ואחד הרואה כיון שהגיע לצופים קורע משמע כהב"י שמרחוק מן צופים אף שרואה אינו קורע, דלכן הי' משמע שסובר הב"י דאף הר"י בתוס' פסחים דף מ"ט דמפרש אם עבר צופים שורפו במקומו שהוא כל מקום סביבות ירושלים שיכול לראותו משם, לא פליג בכאן לענין קריעה, ולכן לא הביא הב"י שיטת הר"י בתוס', ודלא כהמג"א שכתב שלתוס' פסחים קורע מכל מקום שיכולין לראותו. אך עיין בב"ח שכתב שהר"י בתוס' פסחים חולק גם לענין קריעה שמחייב מכל מקום שרואין אפילו מרחוק, אבל מודה הב"ח דהרמב"ם והטור שכתבו ומהיכן חייב לקרוע משיגיע לצופים לא מחייבי בראייה מרחוק מן הצופים, דאל"כ לא היה שייך להזכיר משיגיע לצופים כיון שכתבו שראה המקדש, אך סובר דהרי"ף והרא"ש שהשמיטו הברייתא פליגי ומחייבי לקרוע ברואה גם מרחוק, ומפרש הברייתא לדידהו דקאי כיון שהגיע לצופים על אחד השומע דאף דאינו רואה כיון שהוא מן הצופים קורע, אבל הא לא מתורץ בזה השמטתם דהא לא כתבו דין זה שגם שומע בלא רואה קורע וצ"ע בכוונתו.

וטעם הפוסקים שלא מחייבי לשומע ואינו רואה לקורע, נראה דמפרשי דאחד השומע הוא בזמן החורבן שאותן שלא ראו אלא שמעו מהחורבן היו חייבין לקרוע, וכדאיתא ברש"י בפירושו על ירמיהו על הקרא דויבואו אנשים משכם משלו ומשמרון קרועי בגדים כשנסעו מביתם לא היו יודעים בחורבן הבית ובדרך שמעו וקרעו בגדיהם, ולא שייך זה עתה בזמננו לדינא. והב"ח משמע שמפרש דשומע הוא שהוא סומא ואמרו לו שהוא בצופים, ולדבריו קשה על שכל הפוסקים לא כתבו דין זה. (אך קשה קצת על פרש"י מהא שהגמ' מביא קרא זה על רואה ערי יהודה בחורבנן, וא"כ משמע דהגמ' סובר שקרעו על הראייה וכיון שעדיין הא לא באו למקום המקדש הרי היתה קריעתם על ערי יהודה שכבר ראו, וכן פי' מהרש"א בח"א וכתב וקרוב לזה פרש"י שם, וזה תמוה שרש"י פי' על השמיעה מחורבן המקדש וצ"ע פרש"י).

עוד חידש הב"ח דאף להרמב"ם והטור יצא בדיעבד כשקרע אף קודם לצופים ורק לכתחלה צריך להמתין מלקרוע עד שיגיע לצופים, והוא סברא בעלמא בלא מקור דהא לא מתורץ בזה מה שביו"ד סתם הטור דהרואה חייב לקרוע ולא הזכיר מן הצופים דלא הי"ל להטור לסמוך על זה אלא הי"ל לכתוב בפירוש במקום אחד החלוק בין לכתחלה לדיעבד, ועיין בש"ע יו"ד סימן ש"מ סעיף ל"ח שאף המחבר לא הזכיר מן הצופים אף שהוא סובר שגם בדיעבד לא יצא.

ולכן לדינא אין לקרוע אלא ממן הצופים שהוא להכפתור ופרח שהביא התוי"ט [פ"ג פסחים מ"ח] מהלך חצי שעה מכל צד סביבות ירושלים מהטעם שכתבתי מאחר שמהגמ' מדויק כהב"י, שלכן אף הר"י לא פליג לענין קריעה כדסובר הב"י. ומהתוי"ט נמי ליכא ראיה דלבד שהוא איירי שם לענין היה בידו בשר קדש, הא אף שם מפרש כרש"י שצופים היה מקום והוא סמוך כמהלך חצי שעה כדהביא מספר כפתור ופרח, והיו מקומות כאלו בכל צד או אף רק במקום אחד אך שהוא ממילא כנכתב במתני' וכמדתה לכל רוח כיון שנקט צופים שהוא טעם השם, אבל הוא דוקא בראייה הסמוכה שאפשר לראות במדה זו מכל צד אף שאיכא ההרים, שרק ברחוק כזה דמן הצופים צריך לחזור לשרוף לפני הבירה אף בהמקומות שרואין ח' מיל, וכן הוא כוונת בעל כפתור ופרח שאיירי גם לענין קריעה כדלעיל, ולא מדויק מש"כ המג"א דהתוי"ט סובר אף לרש"י שמכל מקום שרואין חייבין לקרוע. (ובשער הציון על הא דכתב במ"ב [סי' תקס"א] אבל כמה פוסקים כתבו דצופים הוי פירוש כ"מ סביב לירושלים שיכולין לראות משם ציין תוס' ותוי"ט בשם רש"י אינו לשון מדויק דהתוי"ט לא כתב זה בשם רש"י אלא דמפרש גם ברש"י שיכול לסבור כהר"י והי"ל לציין בלשון זה ותוי"ט גם לרש"י).

אבל אף שאין ראייה זו דרחוק מן הצופים מחייב בקריעה פוטרת היא מקריעה באם ראה משם תוך שלשים כדלעיל. אוהבך בלב ונפש, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה