אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן עח

סימן עז

אם רשאי לתקן המשקפים שנשברו בחוה"מ, ולרפא השינים בחוה"מ.

ולתקן המשקפים שנשברו לו בחוה"מ ודאי מותר כמו שכתב כתר"ה. ומשקפים דשמש אם הוא לו רק לתענוג אין לתקן, ואם מצד שעיניו אינן בריאות ויקולקלו עיניו מחמת השמש מותר, וגם אלו שהן סכי שמש דתנן בבכורות דף מ"ג במומין דאדם דתני ר' יוסף שהן סני שמש שמשמע שאין זה חולי אלא כך טבע עיניו שאינו יכול לראות מקום שחמה זורחת שם נמי מותרין לתקן משקפים דשמש שלהם בחוה"מ.

ולרפא השינים בחוה"מ אם יש לו צער אף צער קטן ודאי מותר, ואם אין לו צער וגם אין לחוש שיקולקלו יותר אין לרפאות בחוה"מ כי הרי הוא מלאכה ממש, ואף שאיתא בסימן תקל"ב סעיף ב' כל רפואה מותר בחוה"מ והוא גם במלאכה גמורה כדאיתא במ"ב סק"ה היינו כשיש צורך לעשות עתה כגון ביש לו צער או שיש חשש שיקולקלו כשיחכה עד אחר יו"ט, אבל כשאפשר לחכות שאין לו צורך לרפא היום אין טעם להתיר.

בחובל בחברו בנתינת רשות אם עבר על הלאו.

ובחובל בחברו הא ליכא מלקות אלא בחבלה שאין בה שו"פ וכשהרגו אף בשוגג פטור מן התשלומין כתנא דבי חזקיה בין בממון אחר ובין מדמי הנהרג, וממילא ליכא מציאות לשאלת כתר"ה דאם התרו בו שלא יכהו משום לאו דבל יוסיף והרגו בשוגג בהכאתו לומר דילקה כיון שפטור ממיתה, דהא ליכא מלקות בחבלה כזו דנהרג, ואף אם היה מוכה שחין שאינו שוה כלום למכרו לעבד כפי ששמין הנזק כדאיתא בגיטין דף מ"ג, הא איכא צער ובושת ששוין יותר משו"פ.

ובנתן רשות לחברו להכותו ששאל כתר"ה אם עבר על הלאו וחייב מלקות, הנה מכיון שאסור לאדם לחבול בעצמו כדאיתא בב"ק דף צ"א ואיפסק כן ברמב"ם רפ"ה מחובל, ודאי אין רשותו כלום לסלק איסור בל יוסיף מעליו, ואף באופן שיהיה פטור לשלם דאף דבסתם נתינת רשות חייב לשלם כדאיתא בב"ק דף צ"ב אף באמר ע"מ לפטור משום דתלינן שאין אדם מוחל, וכדכתב הרמב"ם פ"ה מחובל הי"א שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך, מ"מ כשיאמר הנחבל שהיתה כוונתו לפטורו ממש הא פטור כדאיתא ברש"י שם [ב"ק] דף צ"ג וכן הוא גם לתוספות שם, מ"מ יהיה פטור ממלקות דנחשב כשילם מצד המחילה. ובנתן לו רשות לחבול בו וחבל בו חבלה שפחותה משו"פ, מסתבר שעל חבלה קטנה כזו שהוא גם בלא צער ובלא בושת אין זה דרך נציון ובזיון כשנותן לו רשות ואין מקפיד על זה שאינו עובר בהל"ת דלא יוסיף דהוא כדרך שחוק בעלמא, דהלאו אינו עובר אלא כשהוא דרך נציון ובזיון כדאיתא ברמב"ם שם וממילא לא שייך מלקות. אבל בחבלה גדולה שהוא דרך נציון ובזיון לא תועיל נתינת הרשות לסלק האיסור מעליו מאחר שאף הוא עצמו אסור לחבול בעצמו כדלעיל.

והא דחבריה דמיכה נענש על שלא הכה את חברו מיכה הנביא מה שאמר לו להכותו, הוא משום דמיכה היה נביא המוחזק שלעבור אלאו בהוראת שעה מחוייבין לשמוע לו כמו במצוה לדבר חול. והיה יכול הגמרא בסנהדרין דף פ"ט להוכיח דנביא המוחזק שאני מזה גופא שהיה מחוייב לשמוע לו להכותו אף שהוא לאו מאחר דרשותו לא מהני, אבל הביא מאברהם בהר המוריה דשמע לו יצחק ומאליהו בהר הכרמל דסמכו עליו לעבור על איסור שחוטי חוץ, משום דהא איכא מ"ד דאדם רשאי לחבול בעצמו בב"ק שם [דף צא ע"ב] שלדידיה יש להועיל רשותו שלא יעבור על הלאו, ולכן הוכיח מאברהם ואליהו שודאי הוא איסור לכו"ע וגם איסור חמור דמיתת ב"ד וכרת ומ"מ סמכו עלייהו בלא אות שהוא משום דנביא המוחזק שאני.

[והנה מסתפקנא שאם תחלת נבואתו יהיה לעבור על איזה איסור אף להוראת שעה יהיה אסור לשמוע לו אף כשיתן אות אלא דוקא כשהוא נביא המוחזק מכבר שהוא נביא אמת. ואף שכתב הרמב"ם בפ"ז מיסוה"ת ה"ז דבאדם שיודעין בו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו ומהלך בדרכי הנבואה ועשה אות ומופת הוא בדין נביא שאף שנמי אינו ודאי ממש מעמידין אותו על חזקתו שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך הדין ע"פ שני עדים כשרים אף שג"כ אפשר שמעידין בשקר דהואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן, וכן כתב בפ"ח ה"ב שאף שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט מחוייבין אנו להאמין בו מפני שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון, ואין כוונתו שבקרא זה נאמר שהנביא צריך שיתן אות שלא נמצא שם בפרשה דציוי לשמוע אל הנביא ענין עשיית אות ומופת אך הוא ממה שמשה בתחלת שלוחו אמר לו השי"ת שיעשה אות כדי להאמין בו כדין אמונה בנביא סתם עד מעמד הר סיני שהיתה נבואתו ברורה בלא דיני חזקה, ואולי מפרש נביא כמוני איך שהייתי בתחלת נבואתי שהיה עכ"פ גם על ידי אות. מ"מ אפשר שאין כוונתו לשנים עדים שהתורה גזרה לדון כודאי ברור ולא להסתפק כלל, אלא כדין התורה להאמין אחד באיסורין שאינו כודאי גמור, שלכן אין לשמוע לו לעבור על מצוה אף לצורך שעה, ורק אחר שהוחזק שנתקבל כבר בישראל שהאמינו בו לדברי מוסר לצוות על דרכי התורה שלא יעברו עליה ובדברי הרשות מצד הציוי דאליו תשמעון מחויבין לשמוע לו אף לעבור על דברי תורה באיזה מצוה ואיסור לפי שעה, והוא כדאשכחן כעין זה חלוק בע"א שאחר שהוחזקו דבריו מועיל גם לחייב מלקות ומיתה כדאיתא ברמב"ם פט"ז מסנהדרין ה"ו, ויהיה ניחא מה שלהרמב"ם הא הוצרכו מיכה ואליהו ליתן אות בתחלת נבואתם דהא זהו מתנאי האמונה בנביא לדבריו ומ"מ מה שסמכו על אליהו לעבור על שחוטי חוץ היה מצד שהיה מוחזק. ויהיה כוונת הכ"מ שכתב בפ"ט ה"ג על שכתב הרמב"ם וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מהמצות לפי שעה מצוה לשמוע לו שפירוש נודע היינו שאינו תחלת נבואתו אלא דכבר הוא מוחזק אף בנתן אות. או שבנתן אות חייבין להאמין לו אף בדבר איסור לפי שעה שכוונת הרמב"ם הוא כפשוטו שמצד האות כשהוא בחזקת ראוי לנבואה נצטוינו להאמין לו ולעשות כמו שאמר כמו שנצטוינו לחתוך הדין ע"פ שני עדים שאין להסתפק כלל אף שאין זה ודאי ממש בעצם, והחלוק בין דבר הרשות לאומר לעבור על מצוה לפי שעה יהיה רק לענין היתר דבאומר לעשות דבר הרשות רשאין לשמוע לו אף שלא נתן אות ולאומר לעבור על איסור אף לפי שעה אסור לשמוע לו אבל לענין חיוב לשמוע שוין דבר הרשות לדבר איסור.

אבל משמע לי כצד הא' דהא בה"ב שכתב מצוה לשמוע ליה בדברי הרשות והעובר על דבריו חייב מיתה ביד"ש לא כתב הנביא שנודע לנו ורק בה"ג כשאומר לעבור על איזה איסור לפי שעה כתב הנביא שנודע לנו, הרי שמחלק בין דברי הרשות אף לחייב לשמוע בקולו ולחייבו מיתה ביד"ש שא"צ שיהיה נביא הנודע לנו ובין לעבור על איזה איסור לפי שעה שצריך שיהיה נביא הנודע, וא"כ מוכרח שאיירי בנביא שנתן אות שבלא אות אין מחייבין לשמוע לו אף בדברי הרשות ומ"מ לעבור איזה איסור אף לפי שעה הוסיף שיהיה נודע לנו שהוא נביא וא"כ בהכרח שלא מועיל מה שנתן אות כשאומר בתחלת נבואתו לעבור איזה איסור אלא אחר שאמר כמה נבואות ונתחזק לנביא אף שג"כ הוא מצד האות נתחזק מועיל זה מאחר שהוחזק מצד ציוי התורה להחזיקו בזה וכדהבאתי שכעין זה מועיל המוחזק דהעדאת ע"א באיסורין גם לעונשו.

אבל תמוה מש"כ הכ"מ שם ואפילו העובר על דבריו בדברי הרשות אינו נענש עד שיוחזק. הא אינו כן דהא בה"ב בדין העונש ביד"ש על שעבר על דברי הנביא בדברי הרשות הא לא כתב הנביא שנודע לנו שהוא נביא ומשמע שסגי בחזקת נביא שהוא כשראוי לנבואה ונתן אות. וצריך לומר דהכ"מ מחדש דאף לדברי הרשות שגם בעשיית אות נצטוינו להאמין שה' שלחו ולשמוע בקולו הוא רק על הנבואה שאמר אז בשעה שעשה האות, אבל כשיאמר אחר זה נבואה אחרת כל זמן שלא הוחזק בישראל לנביא אין מחוייבין לשמוע לו על סמך אות הראשון שעשה ויצטרך דוקא לעשות אות גם בנבואה השניה, וראיה לזה מהא דמקשה בסנהדרין שם המוותר על דברי נביא מנא ידע דאיענש ומשני, דיהיב לו אות, ומקשה והא מיכה דלא יהיב ליה אות ואיענש, ומתרץ היכא דמוחזק שאני. שתמוה מאד הא מיכה להרמב"ם ודאי עשה אות בתחלת נבואתו להרמב"ם וגם הא נתקיימו נבואותיו שניבא לאחאב כמפורש בקרא וזהו ודאי אות גדול אלא צריך לומר שמקשה דהא לא יהיב ליה אות היינו לחבריה שהעיד לו נבואה זו דיכהו משום שהאות מועיל לחייב לשמוע לו רק לנבואה זו שניבא אז ולא להאמין שהוא נביא לעולם, וע"ז תירץ דהיכא דמוחזק שאני, דא"צ אות, דאחר שהוחזק הוא בדין ודאי ממש מציוי התורה, והוכיח מאברהם ואליהו ששמעו להם גם לעבור איסורין לפי שעה שאות לא היה מועיל לזה אף על אותה נבואה ואין לדחות דדלמא עשו אז אות. והוי כוונת הכ"מ לא ששוין לגמרי העונש על העובר על דברי נביא בדברי הרשות לדין שמיעה גם לעבור איזה איסור דלעבור על איסור אין מועיל כלל עשיית אות ולהענש על ויתור על דברי נביא נענש גם באות אבל שוין הם כשלא עשה אות על אותה נבואה שגם בדברי הרשות אינו נענש אא"כ כשהוא נביא המוחזק, זהו הנראה לפום ריהטא בדברי הרמב"ם והכ"מ].

במקלל חברו ע"י שנתן לו רשות אם עבר על הלאו וחייב מלקות.

ומה שכתב כתר"ה בשם ספר נתיבות שלום דכשנתן אחד לחברו רשות לקללו וקללו אין מלקין אותו, לכאורה הא לא מובן כלל, דמאחר שגם מקלל עצמו הוא בלאו ומלקין אותו לא שייך שיועיל נתינת רשותו לקללו כדכתבתי בנתינת רשות להכותו שלמ"ד אדם אסור לחבול בעצמו אין מועיל נתינת רשותו להתיר להכותו. אבל הא לשון הרמב"ם בפכ"ו מסנהד' ה"ו מוכרח כן, דאם גם מתחלה קודם שקלל אינו יכול ליתן רשות ולמחול שלא ילקוהו, למה הוצרך הרמב"ם לומר בטעם שאינו יכול למחול לפוטרו ממלקות אחר שקלל מטעם שכבר חטא ונתחייב הא גם קודם שחטא אינו יכול למחול כדכתב כתר"ה שמזה הוכיח בעל נתיבות שלום לדין זה. ועיין בסמ"ע סימן כ"ז סק"י שדייק מלשון זה דהרמב"ם לענין שלא שייך אלא בנתחייב מלקות מן התורה שלא מהני מחילה ליפטר מעונש הגוף דאורייתא שכבר נתחייב ולא על חירוף לת"ח בלא קללה שהוא חייב בעונשין דרבנן שיש להועיל מחילה, וכ"ש ששייך לדייק לשונו על מחילה דקודם שחטא שלא יתחשב כחוטא ליענש כלל. אבל לכאורה הוא דבר תמוה.

ולכן אמינא דבר חדש דמקלל עצמו ומקלל חברו הם שני עניני איסורים, דמקלל עצמו הא איתא בשבועות דף ל"ו שהוא מקרא דהשמר לך ושמור נפשך וכן הוא ברמב"ם פכ"ו מסנהדרין ה"ג, שפשטות פירושו הוא מחמת שיענש בנפשו בשביל קללתו שאפשר שתקויים קללתו ויוזק, אבל במקלל חברו אינו מצד החשש דשמא תקויים קללתו דודאי לא יחושו בשמים לקללתו שהרי עושה איסור בזה, וגם הוא קללת חנם שמפורש בקרא דאין לחוש שיתקיים וברור שלא יבא מזה שום רעה לחברו, אלא שהאיסור הוא מצד הבזיון שמבזה לחברו בשם, וכמו איסור מגדף שודאי לא עשו דבריו כלום וחייב סקילה שהוא על מה שמבזה השם בשם, ולשון שאמר איסי בן יהודה כאדם האומר לחברו גירפתה הקערה וחיסרתה הוא לפי מדת רשעתו דפשט ידו בעיקר, וכן הוא איסור מקלל לנשיא ולדיין ולהדיוט שאף שאין קללתו עושה כלום חייב על מה שביזה אותם בשם. וראיה גדולה לזה מהא דכתב הרמב"ם בה"א שם ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה וכתב הכ"מ למדה רבינו מדאמרינן דקטן דמכלמינן ליה ונכלם יש לו בושת וסובר רבינו דה"ה לענין קללה, וזה שייך רק אם הלאו והמלקות הוא על מה שביזהו בשם אבל אם הוא מצד חשש היזק אף בקטן בן יומו יש לחייבו מלקות כמו בגדול.

ולכן פשוט שאף שמקלל עצמו חייב מלקות ולא הועיל מה שמוחל לעצמו דהוא מכיון דהאיסור הוא משום שמזיק לנפשו, שעל עצמו יש לחוש שתתקיים הקללה מאחר דחטא בזה יענשוהו מן השמים בהעונש שאמר בעצמו עליו, והתורה אסרה בלאו להזיק אף נפש עצמו וחייב מלקות כמו על כל לאו, אבל במקלל חברו שודאי לא תתקיים קללתו וחיובו בלאו ומלקות הוא על הבזיון בשם, וזה יכולין למחול, ואין לומר שבנתינת רשות לקללו הוא כמקלל עצמו, שאדרבה נתינת הרשות הוא משום שלא איכפת לו בקללותיו שיזיקוהו וגם להבזיון הגדול שיש מזה אינו מקפיד, שלכן מועילה רשותו ומחילתו, והוצרך הרמב"ם לומר שמ"מ אחר שקללו בלא נתינת רשות שנתחייב כבר במלקות אין יכולין למחול לפוטרו כיון שכבר חטא ונתחייב.

ולמה שבארתי להרמב"ם שסובר שמקלל לעצמו הוא ענין איסור אחר מתורץ קושית התוס' בשבועות שם [דף לו] בסנהדרין דף ס"ו למה דחיק הגמרא לאשכוחי אזהרה למקלל אביו ניגמר ממקלל עצמו וחרש ודחקו לתרץ עיי"ש, דכיון דמקלל עצמו הוא מחמת שמזיק נפשו לא שייך למילף לאביו וכדומה שהוא משום בזיון והוצרך לדחוק למיגמר מנשיא וחרש ודיין.

אך יקשה קצת דא"כ הי"ל להרמב"ם להחשיב מקלל עצמו לאו בפני עצמו, וכן להחשיב במנין הלאוין למלקות גם מקלל עצמו בשם. וצריך לומר דאף שהם מטעמים אחרים מ"מ כיון שמעשה האיסור הוא אחד קללה בשם לא נחשב במספר הלאוין בין לעצם המספר דשס"ה לאוין ובין למנין המלקיות אלא לאחד. ידידו אוהבו בלו"נ, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה