אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן עה
בבן א"י שבא לחו"ל לישא אשה ונשאר יותר משנה אבל מוכרח לחזור איך דינו לענין יו"ט שני ד' תשרי תשכ"ה. מע"כ ידידי הר"ר נתן בראווערמאן שליט"א.
הנה בדבר שמע"כ הוא יליד ותושב דא"י ונשתדך בא"י עם נערה מטאראנטא שדרה בא"י יותר משנתים ומכיון שהוריה הם בטאראנטא באתם לטאראנטא לעשות הנישואין ע"ד לחזור תיכף ורק ע"ז השיג רשות הממשלה דא"י וגם רשות זה להזמן קצר לא רצו ליתן עד שהשתדל עבורו חבר כנסת אחד אחר שמע"כ התחייב לו בהבטחתו שיוכל לערב עבורו שיבא בחזרה, אבל עכ"ז עבר זה שנה וחצי שאתם בטאראנטא ע"פ בקשות להרחיב הזמן איזה פעמים ועתה ילדה אשתו שמוכרחין לשהות עוד איזה חדשים ודעת שניכם לחזור לא"י אחר איזה חדשים איך דינכם בי"ט שני.
הנה לכאורה מכיון שבמג"א סימן תצ"ו סק"ז איתא שהעוקר דירתו עם אשתו מא"י לחו"ל אע"פ שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור וכן הוא במ"ב ס"ק י"ג, ופשוט שאין הכוונה מצד הטירחא דעקר לאינשי ביתיה לומר דלא היה טורח אם לא היה לקביעות דבשע"ת איתא בשם שיורי ברכה שבן א"י שירד לחו"ל ודעתו לחזור אם נשא אשה בחו"ל הוא כבני חו"ל עיי"ש, הרי אף שלא טרח לעקור אשתו מא"י כי הרי נשאה בחו"ל נמי הוא בדין חו"ל, אלא הכוונה היא דאם הוא ואשתו עמו בחו"ל באיזה אופן שיהיה הם בדין אין דעתו לחזור. והטעם איתא בערוך השלחן דכיון דבא הוא וביתו מיקרי דירה קבוע וכן משמע ברדב"ז סימן אלף קמ"ה שכתב שהבאים מא"י ואין דעתם לחזור או שעקרו דירתם משם לגמרי הרי הם כבני מצרים לכל דבריהם מדינא וקאי זה ע"מ שכתב לעיל מזה הא דעקר דירתו משם ואשתו שמחשבתו לחזור אינו כלום דהוא ככל ישראל שדעתם לחזור לא"י וכ"ש במצרים שהיה אסור להם לדור בלא זה ומ"מ הם בדיני חו"ל.
אבל בפר"ח סימן תס"ח ד"ה וראיתי לרדב"ז בסופו כתב טעם אחר דסתמא דמילתא כיון דעקרינהו לאינשי ביתיה כל שמוצא פרנסתו מרווחת באותו מקום שהלך לשם אינו זז משם וטעם זה הביא במ"ב שם, ומשמע לכאורה בפר"ח שם שטעם זה הוא רק בעקרו לחו"ל לבקש פרנסה דכן כתב קודם לזה במי שעוקר דירתו ואשתו ובניו לילך לאיזה מקום לישא וליתן ולהרויח אף שדעתו לחזור ולהתישב למקומו הראשון לא מיקרי דעתו לחזור ומסיק הטעם דכל שמוציא פרנסתו מרווחת אינו זז משם, ולדידיה בעובדא זו דלא באו לבקש פרנסה אלא לעשות מעשה הנישואין אצל הוריה ליכא טעם זה ויש להחשיבם דעתו להחזיר אף שהוא עם אשתו בחו"ל. אבל ממה שמסיק הפר"ח זולתי אם עקרן להוליכן לזוהרא של א"י או להבריחן ממגפה או מחמת סבה אחרת כיוצא בה שאז הדבר ברור דבכל גוונא דעתו לחזור מיקרי לא משמע כן דאם הוא רק בעקרו לבקש פרנסה הי"ל למינקט כלל דאם עקרו שלא לפרנסה נחשב דעתו לחזור אף באשתו עמו, ומדנקט שני פרטים שהוא זולתי אם עקרן להוליכן לזוהרא של א"י, שהוא לסבב מעיר לעיר בא"י להתפלל על קברי הצדיקים כדאיתא בשע"ת, או להבריחן ממגפה ב"מ שתרוייהו הם רק ענין זמנית ולא חשבו כלל אודות פרנסה שאפשר לא יבקש כלל שם פרנסה אין חוששין שמא יזדמן לו פרנסה בהרחבה שיחזור מדעתו וישאר שם, וכעין זה הוא מש"כ או סבה אחרת כיוצא בה שפירושו דוקא כיוצא בה שהוא רק זמנית שאפשר לא יבקש שם פרנסה כלל, אבל באופן אחר אף שמטרת נסיעתו לא היתה ביחוד לעניני פרנסה דלא היה מחוסר פרנסה גם בא"י, אלא לצורך אחר אבל הוא דבר שבשביל זה אפשר שיתעכבו גם זמן רב שיצטרך לבקש פרנסה לא נחשב דעתו לחזור כשאשתו עמו כמו בעקרו לבקש פרנסה. ומסתבר שאף המג"א שלא הזכיר תנאי זה דהפר"ח שעקרו לבקש פרנסה ודאי משמע שבכל אופן שאשתו עמו בחו"ל הוא כבן חו"ל נמי יודה בפרטים של הפר"ח שהוא רק ענין זמנית שנחשב דעתו לחזור וא"כ אפשר של"פ כלל וכדמשמע מהמ"ב שלא כתב שהפר"ח פליג על המג"א. וא"כ בעובדא זו אף שלא חשבו בבואם לטאראנטא אודות פרנסה מ"מ כיון שבאו להנשא שאינו ענין זמנית דודאי מצוי שיתעכבו יותר ממה שהיה בדעתם והוא גם ענין שיצטרכו לבקש פרנסה כי נתגדלה הוצאתו והדרך שבעת הנשואין חושבים בדבר פרנסה ומצוי טובא שההורים ישיגו איזה פרנסה אצלם מצד רצונם שישארו בעירם יש להחשיב דאין דעתו לחזור שיש להם דיני בני חו"ל.
אבל מצד מה שמע"כ כותב שהוא משועבד לחזור לא"י משום שלא נתנו לו רשות אלא על מנת שיחזור, וגם ודאי שצריך להשתדלות שירשו לו להשאר בטאראנטא, ויותר מזה מצד התחייבותו לחבר הכנסת שהשתדל עבורו שיתנו לו הרשות לזמן וערב עבורו שאם ישאר בטאראנטא יגרום לו היזק ואי נעימות ולא יהיה כפוי טובה כדכותב מע"כ וגם הא ודאי חזקה ששארית ישראל לא יעשו עולה למי שעשה לו טובה, הוא כמכריח אותו לחזור אף אם יהיה נקל לו להשאר בטאראנטא מצד אשתו שהיא ילידת טאראנטא, לכן יש להחשיב זה דעתו לחזור אף שאשתו עמו, ואף שההכרח הוא רק עליו ולא על אשתו הוא ממילא הכרח גם על אשתו שברור שהיא לא תשאר בחו"ל בעצמה. ואף לסברת ערוך השלחן דבדעתו לחזור רק אחר שנה מיקרי אין דעתו לחזור והכא כבר עבר יותר משנה, מ"מ כיון שבכל עת ניתן לו הרחבה רק לזמן קצר יש להחשיב כדעתו לחזור בזמן קצר, וגם עצם סברת עה"ש אינה ברורה והוא בלא מקור.
ובדבר מה שפתחו התקרה לסכך שם ונשארו לאורכה קורות בנוים שהם פחות מג"ט ואין בין הקורות ג"ט אם כשר לסכך שם, הנה הקורות אף שהם פחותין מג"ט אף אם היו תלושין הם בזמננו סכך פסול מדרבנן כיון שהדרך לסכך הבתים בנסרים פחותים מג"ט ומצד שהם מהבנין הם פסולין ומדאורייתא אף אם היו דקין טובא. ולכן צריך שיהיה בין קורה לקורה יותר מרוחב הקורות כגון אם הקורות הם של שני טפחים יהיה ביניהם יותר משני טפחים שאז יהיה הסכך כשר מרובה מהסכך פסול שהן הקורות ותהיה סוכה כשרה. ומה שהסכך יהיה מונח על הקורות לא יהיה נידון בדין מעמיד בסכך פסול שאסור לכתחלה, לטעם המג"א בסימן תרכ"ט סק"ט במה שמותר לסכך בסכך כשר על השפודים, והכא הוא עדיף דנסרים אף הרחבים ד"ט הוא רק פסול דרבנן שנמצא שהוא גזירה לגזירה שודאי יש לסמוך על טעם זה דהמג"א דכיון דלא התירו לו אא"כ נתן סכך כשר עליהם אין לגזור. משה פיינשטיין.