אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן עא

סימן ע

בבן חו"ל שיש לו בית מסחר בא"י לענין מלאכה ביו"ט שני מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר משה צבי ביק שליט"א.

ובבן חו"ל שיש לו בית מסחר בא"י ומחזיק שם שכירים ישראלים לעשות מלאכתו אם מותר לבן א"י שם לעשות מלאכתו ביו"ט שני שדימה כתר"ה זה למי שקבל עליו שבת קודם שחשכה שמותר לומר לישראל חבירו שלא קבל שבת עדיין שיעשה לו מלאכה כמפורש בס"ס רס"ג שהטעם דכיון שאף לדידיה מותר חבירו ליכא איסור אמירה ול"ד למי שנוהג שני ימים יו"כ שאסור לישראל אחר לעשות לו מלאכה דלפי דעתו עושה גם חבירו באיסור כחלוק הד"מ ומפורש כן גם בט"ז סוף סק"ג הנה הוא נכון לטעם הט"ז שם דדבר שלחבירו מותר ליכא איסור אמירה דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל אדם מישראל עיי"ש, אבל לטעם הב"י שסובר כן המג"א סק"ל שההיתר בתוספת שבת הוא משום דאי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה, וגם לדידיה צריך לחלק מעושה ב' ימים יו"כ משום דכשרוצה להחמיר אין חלוק לפי חומרתו בינו לחבירו (אולי יהיה חלוק בין המג"א להט"ז באמירה לנכרי שלטעם הט"ז אפשר אסור בב' ימים יו"כ דכיון שמחמיר הוא כמדינא ולהמג"א אפשר יהיה מותר לומר לנכרי כיון שהיה רשאי גם הוא שלא להחמיר), ואף שהט"ז דחה טעם הב"י משום דאחר שקיבל עליו התוספות אין לו היתר ול"ד לזה שיש לו היתר עתה ע"י בורגנין דסימן ש"ז סעיף ח' והוא דחוי גדול עד שתמוה טובא על הב"י, ואולי מחמת זה כתב המ"ב בס"ק ס"ד רק טעם הט"ז, אבל הא חזינן שהמג"א אף שראה דחוי הט"ז נקט טעם הב"י והבה"ט נקט רק טעם המג"א בס"ק כ"ב. וא"כ אין לדחות דבריהם בשביל הקושיא אף שהיא גדולה כיון שהמג"א ראה הקושיא ולא השגיח עליה, וא"כ יש לחוש להב"י והמג"א שטעם ההיתר בתוספת שבת הוא משום דאי בעי לא היה גם הוא מקבל שבת עליו, שזה ליכא בי"ט שני לבן חו"ל שאסור מדינא שלכן יש לאוסרו גם באמירה לבן א"י. וכן אולי יש לחוש גם לטעם הרמ"י בלבוש שהביא הט"ז שמה שמותר בתוספת שבת הוא משום דאמרינן דלא קיבל עליו אלא מלאכת עצמו ולא שיאסר גם במלאכת חבירו, שגם טעם זה לא שייך בי"ט שני שאסרוהו גם בשבות דאמירה אף לנכרי וממילא יש לאסור לדידהו לכאורה לבן חו"ל שיעשו בני א"י את מלאכתו שם בא"י ורק לטעם הט"ז יש להתיר ואולי בזה פליגי ב' השיטות שהביא בברכי יוסף, וא"כ אולי היה מקום להחמיר לבעלי נפש, שלדינא כיון שהוא ספק פלוגתא דרבוותא באיסור אמירה דהוא רק מדרבנן והוא בי"ט שני שהוא עוד דרבנן שיש למיזל לקולא ומצד דיש לו מתירין אין שייך להחמיר בספק זה שלמה שיעשו ביום זה לא יוכלו לעשות למחר דרק בביצה שנולדה וכדומה שרק אכילה אחת ותשמיש אחד יש שייך להחמיר שיניחנו לאוכלו למחר אבל מלאכה ומסחר הרי כל יום יש לו מלאכתו בפני עצמו וכשנאסור מלעבוד היום יחסר זה לעולם נמצא שאין לו מתירין, ויש להקל מדין ספק דרבנן, וכ"ש שהוא תרתי דרבנן, אבל מ"מ כיון שהיה זה מצד ספק לקולא היה מקום לבע"נ להחמיר ובפרט שלהב"י והמג"א והלבוש הוא החומרא.

אבל הנכון לע"ד שבי"ט שני לבן חו"ל יש להתיר בפשיטות לכו"ע מטעם אחר, דהא זה ודאי בזמן שהיה ספק ממש למקום שלא הגיעו השלוחין היה מותר לבן חו"ל לומר לבן א"י שביום שהוא חול באמת יעשה מלאכתו שם דהרי ברור שהוא חול שגם הוא בחו"ל מותר במלאכה, ורק שהוא לא יעשה מלאכה מחמת שאינו יודע שהוא חול שנמצא שברור לבני א"י שבאמת היה יום חול היום שלא עשה מלאכה ולא היה עובר איסור הלאו אף אם היה עושה מלאכה אלא היה נענש רק כרצה לעשות איסור ועלה בידו היתר שלכן הם בא"י היודעין שהוא חול ובטעות אין עושין מלאכה אין מקום לאוסרן מלעשות מלאכתו בא"י ביום ההוא ויש למצא כה"ג גם בזה"ז באחד שהלך למקום שאין יהודים ונסתפקו לו על שני ימים מי מהם הוא שבת וכתב לביתו מכתב שיודיעו לו איזה יום הוא שבת משני הימים, וא"כ יודעים בכאן שעד שיקבל המכתב מהם יהיה מחוייב מספק שלא לעשות מלאכה בשני הימים כמפורש בשבת דף ס"ט אף במסופק על יותר ימים שאסור בכל הימים אף שהרוב חול וכ"ש במסופק על שני ימים לבד שהוא מחצה על מחצה, שודאי האנשים דכאן היודעים מתי הוא שבת שיוכלו לעשות מלאכתו ביום החול שהוא אסור שם לעשות מלאכה מספק כיון דאליבא דאמת גם הוא מותר שם ובטעות הוא איסור מלאכה שלו. וכן היה ממש הדין כשהיה ספק ממש מתי הוא יו"ט אם יום ראשון או שני שאלו שבא"י היו רשאין לעשות מלאכתו ביום שהוא חול באמת.

והנה האיסור מלאכה בי"ט שני לדידן אף שידעינן בקביעא דירחא מפורש ביצה דף ד' משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם ולכן אף לנו לא נאסר אלא כמו שהיו אצל אבותינו שהיה בדין ספק כך הוא אצלינו רק בדין ספק, ומטעם זה הלכה כרב בביצה שנולדה בראשון מותר בשני דלא כר"ז דאמר כותיה דר' אסי מסתברא כיון דעבדינן תרי יומי אף שידעינן בקביעא דירחא אלמא דחק קבוע הוא מתק"ח אפילו בלא ספק אלא כרב שאף עתה אינו חק אלא מדאגת הספק מצד הזהרו במנהג אבותיכם כדפרש"י עיי"ש. וממילא גם לדין זה לומר לבן א"י שיעשה מלאכתו דבן חו"ל ביום השני שהוא חול שם נמי הוא כדין הספק שהיה אצל אבותינו שהיה מותר מאחר שרק בטעות היה אסור במלאכה הבן חו"ל כ"כ יש להיות עתה שג"כ נוהגין אנו רק כמו שהיה ספק אצלינו כבימיהם, ותליא דין זה במחלוקת רב ור' אסי בביצה וכיון שפסק רבא הלכתא כרב בביצה וכן בכל הפוסקים יש להתיר לכו"ע לבן חו"ל שיש לו קרקע ובית מסחר בא"י שיעשו עבורו שכיריו מבני א"י מלאכתו שם ורשאי אף לצות להם שיעשו, ואף בעלי נפש אין להם להחמיר כלל, והאוסר שבברכי יוסף כנראה לא נחית לסברא פשוטה זו ואין לחוש לדבריו כלל. והנני ידידו מוקירו מאוד ומברכו בנחמות ציון וירושלים. משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה