אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן ע
בהא שאומרין הלל קודם מוסף אף שמוסף הוא תדיר, והתוספתא דמנחות פ"ו דהלל ותפלה מעכבות זא"ז.
ומה שהביא כתר"ה ממהרש"מ שמפרש תוספתא פ"ו דמנחות דהלל ותפלה מעכבות זא"ז קאי על הלל שאומרים בי"ח וכ"א הימים, לא נכון כלל דאף אם יש איזו שייכות להלל עם התפלה ודאי אין מעכבות זא"ז דהא הלל זמנו כל היום ותפלה הוא רק עד ד' שעות, ואף גם אחר שכבר התפלל גם מנחה ולא אמר הלל יכול לומר אח"כ אפילו אחר כמה שעות בסוף היום בלא שום תפלה סמוכה, וגם איך יפרש לשבח שתניא נמי שם שמעכבין זא"ז עם הלל ותפלה, אלא ודאי הפירוש הוא כדפי' במנחת בכורים שם דקאי על ג' ראשונות וג' אחרונות וברכות שבאמצע שכל ג' חלקים אלו שבתפלה מעכבין זא"ז, ואף שהם מעכבין מצד שהוא מטבע שטבעו חכמים ואף כשחיסר ברכה אחת לא יצא ידי תפלה וחוזר נוגע זה להטעם שתיקנו וגם נוגע לתפלות אחרות שאדם יתפלל לצורך חולה וכל צרה שלא תבא שיהיה שבח ותפלה והלל.
ומה שהקשה כתר"ה מדוע לא מקדימין קה"ת ומוסף קודם הלל מדין תדיר קודם, והיא קושיא גם על תקיעות מדוע קודם הגזירה היו תוקעין בשחרית הא מוסף הוא תדיר. והנכון לע"ד דכל מוסף היא מצוה בפני עצמה מוסף שבת לעצמו ומוסף ר"ח לעצמו ומוסף כל יו"ט בפני עצמו ונמצא שמוסף ר"ה הוא רק פעם זה בהשנה לבד, וא"כ גם התקיעות הרי חיובם הוא אותו יום ממש ונמצא ששוין מצות המוסף ומצות התקיעות לענין התדירות, ואף שמוסף ר"ח הרי הוא תדיר שהוא שנים עשר יום בשנה הא אין מזכירין מוסף של ראש חדש אלא ברמז אף לר"ת ולהר"ר משולם משמע שלא מזכירין כלל כדאיתא בתוס' ר"ה דף ח' ד"ה שהחדש, מטעם שאיתא במדרש שהביאו התוס' שם, ולכן לא שייך להתחשב אף לר"ת עם המוסף של ר"ח שרצו לכסותו רק בשביל ההכרח רמזוהו, אלא עם מוסף של ר"ה ששוין בתדירות וכן שוין מצות תפלת מוסף דסוכות ומצות תפלת מוסף דשמ"ע ומוסף דשבועות והלל שאומרים בימים אלו, ואם נימא שההלל דכל עשרת הימים די"ט הם מדין אחד נמצא שההלל הוא תדיר מהמוספין ומתפלות המוספין אף של פסח דהלל הוא רק יום אחד והמוסף הוא כל שבעה, ויהיה ניחא גם מה שקבעו להקדימו למוסף ולא שיעשו כפי שרוצין ככל דברים השוין וגם מה שבפסח הוא קודם למוסף. אך אולי גם הלל הוא בכל חג מצוה בפני עצמה וצריך טעם לפ"ז למה קבעו להקדימו להלל, וגם טעם להלל דפסח שהמוסף הוא ז' ימים והלל הוא רק יום אחד שהמוסף הוא תדיר.
אבל יש מקום לומר דלענין המוסף עצמו נחשבו תקיעות והלל יותר תדיר מצד שהמוסף הוא רק בזמן המקדש והתקיעות וההלל הם גם בזה"ז. ויש גם לומר דאין להחשיב זה ממש לתדיר מאחר שבשעה שהמקדש קיים שאילו לא גרם החטא היה המקדש קיים לעולם והיה גם המוסף תדיר כתקיעות והלל וממילא כיון שהמוסף הוא מקודש היה להו להקדים המוסף, ואף אם נימא דהתקיעות והלל נחשבו לתדיר בשביל שחייבין בהו אף בזה"ז, הרי הוא תדיר ומקודש שהוא בעיא דלא איפשיטא שלכן היו יכולין להקדים איזה מהן שירצו כדאיתא ברמב"ם פ"ט מתו"מ ה"ב בדין תדיר ומקודש, ומצינו שגם במקדש היו אומרים הלל בשחרית דהא תנן בתענית דף כ"ו באחד בטבת לא היה בו מעמד שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים, משמע שבשביל קרבן מוסף וקרבן עצים לא היה נדחה מעמד דשחרית אלא משום ההלל שהיה בשחרית, דלכן בר"ח ניסן שג"כ היה בו קרבן מוסף וקרבן עצים היה בו עכ"פ מעמד בשחרית מאחר שמסיק דהלל דר"ח לאו דאורייתא אלא מנהגא כדאיתא שם [תענית] בדף כ"ח. ולכן נראה דכיון שאף בזמן המקדש לא היתה מצות הקרבן אלא במקדש ומצות הלל היתה בכל מקום עדיף זה מתדיר שהוא רק בזמן שמעלתו אינו ביום זה, והתדירות דבכל מקום הרי הוא ביום זה עצמו ולכן עדיף גם ממקודש, ואולי הוא מסברא מדחזינן שתדיר הוא מעלה אף בשביל ימים אחרים להשוותן למקודש לכן כשהוא ביום זה גופא תדיר שהוא בכל המקומות יש להעדיפו ממקודש.
ואף שבזבחים דף צ"א בשלמים לגבי חטאת ואשם שהוא מצוי מתוך שבאים בנדר ובנדבה אף באותו יום ולא נחשב אף תדיר לרבא, נראה דהוא משום דאינו חובה אין להחשיב זה למעלה דתדיר וכמפורש לשון זה ברש"י שם שכתב מצוי קאמרת שאין תדירותו חובה אלא שהוא מצוי תמיד יותר מחברו, ואפשר שזהו כוונתו. ומה שמילה שג"כ הוא חובה וההכרח שבכל יום ויום נולדים הרבה בנים שהחיוב למולם, ולא נחשב לתירוץ ראשון אפילו כתדיר ולהאב"א משמע שהוא רק במעלת תדיר, נראה דהוא משום שבערב פסח הרי ודאי סך החייבים והמקיימים מצות הפסח מרובים מאלו החייבים מצות מילה ביום ההוא ונשאר רק מה שמילה איכא בכל השנה שזהו רק מעלת תדיר, ולתירוץ ראשון שאינו אף תדיר תמוה קצת דל"ד לשלמים לגבי חטאת ואשם שהוא רק בנדבה, שהמילה הא הוא חובה ולידת הבנים בכל יום נמי הא הוא כמוכרח גם מצד חיוב מצוה דפו"ר לכל ישראל. ואף שיש מקום לומר דצריך להחשיב רק פסח של איש זה ומילה של איש זה שלגבי איש אחד ודאי פסח תדיר יותר ממילה דהא בפסח חייב בכל שנה ושנה כל ימי חייו, ובמילה הוא רק בבנים הנולדים לו שליכא אדם בעולם כפי הדרך שחיים בזקנה ושיבה וגם בגבורות שהיו לו בנים לקיים בהן מצות מילה כפי סך השנים שחייב בפסח, אבל הא לא משמע שבשביל זה לא מחשיב למילה לתדיר דבשביל זה הא אינו גם מצוי, אלא ודאי שמתחשב עם מצות כל בנ"א שהמילה הוא מצוי וא"כ מאחר שהוא חובה יש להתחשב גם תדיר. ולכן מוכרחין לדחוק דתירוץ זה סובר דעכ"פ כיון שאין חובה מיוחדת שיולדו בנים ביום זה וביום זה ביחוד נחשב נמי רק מצוי ולא תדיר אף שהתדירות הוא הכרח גם מצד החיוב דפו"ר. אבל להאב"א מסתבר לפרש שנחשב זה תדיר מטעם שהוא הכרח מצד הטבעיות וגם מצד החיוב דפו"ר על התדירות שיהיו בנים וממילא הוה חיוב מילה חיוב גם על התדירות.
ולפ"ז לא נצטרך לדחוק לפרש שהחלוק בין מילה לגבי פסח ובין שלמים לגבי חטאת ואשם הוא משום דמצוי דמילה הוא הרבה טובא מפסח והמצוי דשלמים מחטאת ואשם אינו הרבה כל כך כדמשמע מפרש"י, אלא שמצוי דשלמים נמי הוא הרבה טובא, שכן מסתבר שחוטאים החייבים חטא שהוא בשגגת איסור כרת שיש בו מעשה וכן החייבים באשם הם ודאי מועטים ואפשר שלא יארע זה כלל אף לא אחד בכל השנה ושלמים מצוי הרבה שכמעט רוב ישראל מנדבים במשך השנה קרבן שלמים בבואם לירושלים, אבל העיקר משום שבשלמים אין התדירות מצד חיוב לכן לא נחשב זה למעלת תדיר אבל במילה שהוא חובה הוא כתדיר כדבארתי וטעם רש"י צ"ע. אבל לכאורה יקשה הא שלמי חגיגה ושלמי שמחה הוא חובה, וצריך לומר שבשביל שלמי חגיגה ושמחה שהם רק ברגלים אף שהם רבים מאד יותר הרבה מכל החטאות ואשמות שמכל השנה ואף משל שנים הרבה, מ"מ חטאת ואשם ששייך להזדמן בכל יום נחשב תדיר אף שהוא מעט נגד השלמים כיון שלענין הימים החטאת והאשם מרובין ונשאר רק השלמים דנדר ונדבה שהם אינם חובה כדלעיל.
וכיון דלענין המוסף עצמו היה נחשב הלל שבכל מקום במעלת תדיר העדיף טובא והיה קדים מקרבן המוסף, לא שייך להעדיף תפלת המוסף שתיקנו במקום הקרבן אף שהתפלה תיקנו שיהיה קבוע בכל מקום ובכל זמן שהוא תדיר כהלל ונשאר שההלל יהיה קדים. ובפסח שהמוסף הוא תדיר שהוא בכל הז' ימים וההלל רק יום ראשון לבד נצטרך לומר שלא רצו לשנות משאר הימים שיש בהם הלל ומוסף.
והנה ממש"כ הרמב"ם בפ"ו מכה"מ ה"ח שמונת ימי חנוכה לא היו אנשי מעמד עושין מעמד בשחרית הרי בכלל השמונה איכא ר"ח טבת ושבת, אלמא דאף כשיש מוסף היו אומרין הלל בשחרית כמתני' [תענית דף כ"ו] דמפורש כן בר"ח טבת. ואף שהרמב"ם לא כתב זה שר"ח טבת לא היה בו מעמד, הוא משום שאין בזה חדוש מאחר שכתב שבשביל הלל ליכא מעמד בשחרית ובשביל מוסף לא היה מעמד במוסף ומנחה ובשביל קרבן עצים ליכא בנעילה דממילא ידעינן שליכא בר"ח טבת מעמד כלל, ומה שהמשנה נקט זה הוא שלא יטעו לומר דא"א להיות יום בלא מעמד כלל, אבל ברמב"ם לא היה שייך לטעות דכיון שלא כתב שמעמד אחד מוכרח להיות הרי הוא ככתב שליכא הוצאה מן הכלל דהרמב"ם הא רגיל לכתוב בכל דין מפורש ומפורט. אבל הא דכתב סתם יום שיש בו קרבן מוסף היה מעמד בשחרית ובנעילה בלבד הרי היה לו לכתוב שהוא רק בשבת ור"ח וששה מימי הפסח אבל בעשרה ימים מיו"ט שאיכא הלל ליכא מעמד אלא בנעילה בלבד, ודוחק לומר דידעינן זה מחנכה דהא לא כתב הדין סתם דכשיש בו הלל אין בו מעמד בשחרית כלשון המשנה שהיה זה על כל הי"ח ימים בין חנוכה בין יו"ט ולא היה לו לפרט חנוכה משמע דרק בחנוכה ליכא מעמד בשביל ההלל ולא בעשרה ימים מיו"ט.
ואולי סובר הרמב"ם דליכא שום קביעות זמן בהלל דיו"ט, ומפרש במתני' דר"ה [ל"ב ע"ב] שתנן הראשון מקרא את ההלל שהוא אם רוצה בשביל זריזות לקרא הלל בשחרית רשאי אבל רשאין לקרא גם אחר מוסף ואין בזה משום שינוי קביעות. והוא משום דסובר דכיון שקבעו להתפלל מוסף הוא תדיר כמו הלל כטעם הב' שגם הלל הוא בכל חג מצוה בפני עצמה ויכול לקרא גם אחר מוסף, וממילא ליכא זמן להלל, ולכן כתב כל היום כשר לקריאת ההלל. אבל ממילא ידעינן שמכיון שיש מעלה גדולה לקרא בצבור וברוב עם ובפרט למנהג זמן חכמי הגמ' שנזכר בסוכה דף ל"ח והביא הרמב"ם בפ"ג מחנכה מהלכה י"ב עד סוף הפרק שהוא שייך רק בצבור ודאי יקראו בבקר בשחרית או במוסף משום שרק אז איכא הצבור, אבל הוא ממילא לא מצד קביעות זמן לכן לא הזכיר זה. אבל מודה שבחנוכה קבעו זמן משום פרסום הנס כמפורש במתני' דתענית, ומאחר שבכל ימי חנוכה ליכא מוסף והוי הקביעות בשחרית קבעו גם בר"ח ושבת דבימי חנוכה נמי שיקראו בשחרית, ולכן כתב שרק בשמונת ימי חנוכה ליכא מעמד בשחרית אבל בעשרה ימים מיו"ט דאיכא הלל לא קבעו זמן ולכן לא דחו המעמד דשחרית דאם לא יהיה להם פנאי בשחרית יקרא הלל במוסף. ומה שלא כתב הרמב"ם בהלכות חנוכה שקורין את ההלל בשחרית, אולי סמך על הא דכתב בהלכות כה"מ לענין שליכא בשביל הלל דחנוכה מעמד בשחרית והוא משום דמדין זה הוא המקור, וגם שלא היינו יודעין זה שליכא מעמד מאם היה כותב בהלכות חנוכה שקורין בשחרית, ומזה שליכא מעמד בשחרית בחנוכה שכתב בהלכות כה"מ ידעינן שקורין הלל בשחרית, לכן סמך בהלכות חנוכה על מה שכתב בהלכות כה"מ.
זהו מה שאפשר לומר בטעם נכון בשיטת הרמב"ם ויהיה ניחא לפ"ז גם מה שליכא ברמב"ם שתקיעת שופר בזמן שהמקדש היה קים וכן לעתיד כשיבנה ביהמ"ק יתקעו בשחרית, שהרי הרמב"ם הא כותב גם הדינים דבזמן הבית ולעתיד, וגם בלא זה היה לו לכתוב הדין כפ"מ שהוא בעצם ולהוסיף שמצד הגזירה תיקנו לתקוע במוסף, והוא משום דלדידיה נחשבו מוסף ותקיעות שוין בתדירות ויכולין לעשות כפ"מ שרוצין בין בשחרית בין במוסף. וקושית הגמ' בר"ה [דף לב ע"ב] היתה לפי פירושו שגם בשחרית יש מעלה משום דזריזין מקדימין ולמה קבעו דוקא במוסף ותירץ ר' יוחנן דהקביעות הוא משום גזירת המלכות, ולכן קביעות זה הוא דין שהוצרך הרמב"ם לכתבו אבל בזמן המקדש לשיטתו שליכא קביעות זמן ויכולין לעשות כמו שירצו לא הוצרך למינקט כלום.
אבל אף שנתיישבה שיטת הרמב"ם באופן נכון ובטעם שלא יקשה עליו צריך עכ"פ מקור לדבריו ולא ראינו עדיין וצ"ע וה' יאיר עינינו. והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.