אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן סה
בענין גזל מצה ועשאן למצה מעֶל [קמח] ובענין גזל מים ולש בהן עיסת המצות.
בדבר גזל מצה וכתשן לקמח שקורין מצה מעל שמשמע שאינו יוצא משום דלא הוי שינוי והטעם דלא נשתנה שמו דבעינן שנשתנה שם הגזילה מכח השינוי שם כדאיתא ברמ"א חו"מ סימן ש"ס סעיף ו' וכן מסיק הש"ך סק"ו ועיין בקצה"ח סק"ה שכן הוא כמעט דעת כל הפוסקים. אבל הא בעצם נשתנה השם שנקרא מצה מעהל [קמח מצה]. וצריך לומר דכיון דמזכירין גם שם המצה לא נחשב זה שינוי השם דהוא כדאיתא בב"ק דף צ"ו בדיקלא ועביד גובי לא קני דגובי דדיקלא מקרי, אבל יקשה דהא בגזל חטים ועשאו קמח קנה בשינוי אף שג"כ כשירצה לקנות קמח של חטים לא יאמר סתם קמח אלא קמח חטים וכשירצה בקמח שעורים יאמר קמח שעורין, ומ"ש ממצה מעל שלא הוי שינוי מחמת שמזכירין גם המצה לומר שהקמח הוא מהמצה. ונראה דקמח שעושים מחטים ושעורים הוא בעצם שינוי ממש, ואינו רק כאוכלא דאיפרת דחתיכה גדולה נחתכה לפירורים בהטחינה וכתישה, אלא שנעשה ממש ענין אחר דקמח הוא דבר הראוי לאפיה דפת מה שלא היה זה בחטים ושעורים, וגם מצינו דקמח בקמח הוא כדין לח בלח שבנתערב קודם פסח אינו חוזר וניעור, עיין בט"ז סימן תמ"ז סק"ה ומג"א בסימן תנ"ג ס"ק ו', מה שבפירורין אף משהו כקמח מדבר הנילוש וכ"ש מדבר הנאפה אינו חוזר וניעור כהא דמצה מעל, עיין בסימן תס"ו סעיף ד' ובמג"א וח"י שם, ולכן בהכרח כיון שהוא ענין אחר הוא בשם אחר דקמח והוי מה שמזכירין עם שם קמח גם שהוא של חטים רק לסימן בעלמא שידעו לאיזו קמח הוא צריך כיון שיש הרבה מיני קמח אבל מצה מעל שלא נשתנו בכלום בעצם הפירורין אף כשהן דקים ביותר כקמח מכפי שהיו חתיכות גדולות ומצות שלמות, שלכן מצד עצם הנטחן אין לנו לקרותו בשם אחר אלא בשם מצה ורק לסימן שידעו שאינו צריך לחתיכות מצה אלא להמצה הנטחן קורין לו מצה מעל, נמצא שלא המצה הוא הסימן אלא שם קמח הנוסף הוא הסימן ובקמח ממש של חטים הוי הקמח השם והחטים שמוסיפין הוא לסימן.
ולפ"ז מסתבר שאף אם לא היה נקרא קמח בשם אחר אלא דגם על קמח היו קורין חטים, ועיין בנדרים דף נ"ג דפת נמי מיקרי חטה, ולתוספות חטים מיקרי נמי פת, וא"כ אפשר שיהיה באיזה מקומות כה"ג גם בקמח, מ"מ יהיה שינוי, דאין קריאת השם עיקר לענין שינוי אלא מה שהוא ענין אחר עושה השינוי, וקריאת שם האחר הוא הראיה בדבר ששייך להסתפק שהוא ענין אחר מכפי שהיה תחלה ולכן אם הוא ודאי ענין אחר כהא דקמח שנעשה מטחינת חטים שודאי שייך שיהיה לו שם אחר לכן אף שלא היה להקמח שם אחר אלא שעדיין היו קורין אותו בשם חטים וחטה היה זה שינוי, והיה זה שקורין אותם בשם אחד בין לחטים בין להקמח, כמו שמצינו שני מינים שלא שייכים זה לזה ונקראו בשם אחד כהא דבלשון ארמי נקרא יין בשם חמרא וחמור בשם חמרא, וממש כן היה זה לחטים וקמח אף אם היו נקראין בשם אחד חטים, ואולי איכא לשון כזה באיזה שפה, כן הם בהכרח שני מינים שיש להיות לכל אחד שם מיוחד אך קראו אותם בשם אחד.
ומתורץ בזה קושית קצה"ח בסימן ש"ס סק"ה מחמץ ועבר עליו הפסח שמתיב ר"פ בגיטין לחזקיה דהיזק שאינו ניכר שמו היזק מ"ט אומר לו הרי שלך לפניך ונשאר בתיובתא, שפירשו התוספות דאף דלא שייך לחייבו לגזלן על מה שהוזק בזה שנעשה ממילא שנאסר בהגעת הפסח מ"מ אם היזק שאינו ניכר שמיה היזק הוא כניכר, וא"כ אין לך שינוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשינוי וצריך לשלם בממון מעליא כעין שגזל וכן כתבו התוספות ב"ק דף מ"ה, ואם שנוי מעשה בעי שישתנה שמו אף אם נידון כניכר והוא שינוי גדול בזה שהוא אסור בהנאה אבל הא לא נשתנה שמו דמעיקרא לחם והשתא לחם ונשאר בצ"ע, דלפי זה כיון שנחשב כניכר שלכן כיון שהוא שינוי גדול שנאסר בהנאה, הרי ודאי בהכרח היה לו לקרא בשם אחר מלחם המותר בהנאה מאחר שאין לנו ענין אחר שנעשה במה שנאסר מכפי שהיה בתחלה יותר מזה שלכן אף שנקרא עדיין בשם לחם אינו עושה שלא יהיה שינוי, דהוא בשביל שלא ניכר קורין לו בטעות בשם לחם דמעיקרא ואף אם גם כשהיה ניכר היו קורין אותו בשם לחם דמתחלה נמי היה זה כשני דברים חלוקים ממש שנקראו בשם אחד כדכתבתי.
ואולי כוונת התורת חיים שהביא הש"ך שם [חו"מ סי' ש"ס] סק"ד שמדייק מהרמב"ם והש"ע בסעיף ו' שנקטו סתם הגוזל עצים ושיפן שהוא שינוי ולא דוקא עשאן בוכאני פליגי דלא מצרכי שישתנה השם שהקשה עליו הש"ך מסעיף ט' דאיתא שם קצצן לוחות עד שנשתנה שמם קנה שלכן גם מש"כ בסעיף ו' ושיפן הוא דוקא בנשתנה שמם מחמת השיפוי עיי"ש, הוא בחלוק זה שבארתי דסובר דשיפוי שעושה שיהיה ראוי לעשיית כלים, כדחזינן מלשון הקושיא בב"ק דף צ"ג עצים ועשאן כלים אין שיפן לא, שפרש"י הא אינו חוקקם עד שישפם תחלה, הרי מפורש שאינו ראוי לעשיית כלים דאל"כ היה משני שעשאן כלים כה"ג דא"צ לשיפוי אלמא שליכא, שלכן בהכרח הוא ענין אחר שנעשה מהעצים שודאי יש לקרות להם שם אחר מכפי שם עצים דמתחלה שהוא שם כולל גם על עצים דהסקה ועל שאין ראוין לכלום נמי, וזה סגי לחשיבות שנוי אף שלא נקרא להם שם אחר מאיזה סיבה והוי זה כשני דברים הנקראים בשם אחד, ודימה התו"ח שם לליבון דצמר שמפרש דלא נשתנה שמו דעדיין קורין אותו צמר ואף שיוסיפו מלובן הא אין להחשיב זה שינוי השם כגובי דדיקלא, שהוא מטעם דכיון דהליבון עשה שיהיה ראוי לעשות ממנו חוטים ובגדים הוא שינוי בהכרח שיהיה ראוי לקרא להם שם מיוחד שנחשב גם שם זה כשם אחר, ול"ד לקצצן לוחות דאיתא [בחו"מ סי' ש"ס] בסעיף ט' עד שנשתנה שמם דאיירי בלא שיפן רק דעבדינהו קצוצייתא מהכשורי כמו שהן שעדיין לא שיפן ואינם ראוים לעשיית כלים והיה זה רק כעשה מגדולים קטנים דכשורי רברבי ועבדינהו כשורי זוטרי לא קנה.
וכ"כ היה זה מעשה מכשורי שהם עצים עבים לקצוצייתא שהם דקים שלכן רק משום שנקראו קצוצייתא בגמרא ונסרים בתוספות ולוחות בש"ע שנשתנו שמם, שהשם האחר שנקראו הוא המוכיח שהם ענין אחר בזה שהוכשרו לעשיית כלים יותר מבתחלה אף שעדיין לא הוכשרו לגמרי שחסרין שיפוי. ואולי הוא ראיה משם דאם השינוי בזה שנעשו יותר ראוין לעשיית כלים מבתחלה חזינן שמחשבי בנ"א לענין אחר מבתחלה עד שקראו לזה שם אחר, ודאי בשיפן שנעשו אף מנסרים שאין משופין שלא היו עדיין ראוין לכלים לראוין לכלים שהוא ענין אחר שהיה להם לקראן בשם אחר מצד השינוי ומה שלא נקראו בשם אחר אולי יש לזה איזה טעם וגם בלא טעם הוא נחשב כשני דברים בשם אחד שאינו חסרון לענין קנין שינוי. והתוספות סברי שמה שנעשו ראוין לעשיית כלים כל זמן שלא נעשה כלי ממש עדיין אינו ממש שינוי להחשיב זה כענין אחר מבתחלה דג"כ רק מלאכות דבידי אדם היו חסרין גם לעצים דמתחלה ואף שהיו חסרון יותר מלאכות אין זה שינוי בעצם עיין בב"מ דף ע"ד לענין פסיקה דלשמואל אפילו חסר מאה מלאכות שבידי אדם פוסק כמו ביש לו ולענין חשיבות ענין אחר אולי יש לומר סברא זו לכו"ע, ולכן סברי שצריך לזה שינוי השם שחזינן שבשביל סלוק מלאכות אלו שכבר נעשו קרשים עשו להם שם אחר הוי לזה חשיבות שינוי ולא בשיפן באופן שלא נשתנה שמו וגם לא נעשה כלי ממש, אבל לא פליגי התוספות על עיקר הסברא להתו"ח.
ובדבר מי שגזל מים ולש בהן עיסת המצות אם יכול לברך דהא נהי שנקנה לו מאחר שכבר ליתנהו דאין לך שינוי גדול מזה מ"מ הא אף בקנה בשינוי אינו מברך כדכתב הרמ"א דלענין ברכה עיין ר"ס תרמ"ט שמבואר שם דאף שקנה הלולב בשינוי מעשה לא יברך, הנה לכאורה מדחזינן בביצה דף ל"ז באשה ששאלה מחברתה מים לעיסתה ה"ה כרגלי שתיהן לענין תחומין הרי ששייך הבעלות אף שליתנהו כיון דניכר פעולתן בהעיסה לת"ק לכן הוא כניכר גזילתו את המים בהמצות ואין לברך, ולר' יהודה דפוטר במים שאין בהם ממש עדיפי מלולב שהוא דבר בעין שעושה בו המצוה כשגזלו שלכן אינו מברך משום שניכר עבירתו לברכה להזכיר שם שמים עליו אבל גזילת המים שלא ניכר מסתבר דיש לברך דהא ל"ד למה שאינו מברך על מצוה שנעשית בעבירה ניכרת אבל מכיון דהל' כת"ק כדאיפסק [או"ח] בסימן שצ"ז סעיף י"ב אין לברך. אך אולי כיון שלא מצינו החדוש דברכה שאני מכל מצות דיוצאין כשקנה בשינוי אלא בגזילת החטין שטחנה ולשה ואפאה והפריש ממנה חלה שהוא דבר שאיכא בעין אין למילף מזה גזילת המים שלש בהן המצה דליתנהו בעין לת"ק שמחשיבן כניכרין בהעיסה ויש לברך אף לת"ק.
והנה להמג"א סק"ב דתירץ על קושיתו דמאי פריך גבי אוונכרי וליקניוה בשינוי השם הא לא יהיו רשאים לברך עליו, דאפשר התם דהוא שינוי השם ויאוש עדיף שהח"י בסימן תנ"ד סק"ו מפרש שהוא מצד ששינוי השם סובר שעדיף משינוי מעשה שיכול לברך והקשה מגזל חטים וטחנה ולשה ואפאה דיש שם שינוי מעשה ושינוי השם ואסור לברך שלכאורה הא במג"א כתב דהוא שינוי השם ויאוש עדיף עיין במחה"ש ובלב"ש שפירשו דהוא מצד היאוש עם שינוי השם וה"ה בשינוי מעשה עם יאוש עיי"ש, ולשון מחה"ש שכתב לפי הבנה הפשוטה מבינים המעיינים דהחלוק הוא בין שינוי השם לשינוי מעשה לא מובן דאדרבה דהא מפורש דהוא משום יאוש, והיא קושיא על הח"י איך הבין שהוא משום דשינוי השם עדיף משינוי מעשה. וצריך לומר דהח"י מחמת שלא ידע טעם לחלק דיאוש הגרוע שאינו קונה יועיל היתר ברכה, ולכן פי' בכוונת המג"א דהוא משום דאיכא עכ"פ תרתי שינוי השם ויאוש דא"כ הוקשה לו דכ"ש כשאיכא תרתי שינוים שהם שינוי מעשה ושינוי השם שתרוייהו מועילים לקנין שודאי יברך להמג"א ומ"ט דאינו מברך בגזל חטים וטחנה ולשה ואפאה דאיכא תרתי שינוי מעשה ושינוי השם ולכן הזכיר בקושיתו גם שינוי מעשה. והלב"ש ומחה"ש לא כתבו טעם על מה שיאוש בהדי שינוי השם מועיל לברכה. אבל יש בזה טעם גדול דשינוי השם שהוא קנין אף כשליכא שינוי מעשה סובר המג"א שהוא משום שמחשיב כמאן דליכא דבר הנגזל, ואיכא ראיה לזה מתוס' סוכה דף ל' ד"ה וליקניוה דסברי דשינוי השם החוזר לברייתו כשאיכא יאוש קונה ושינוי מעשה החוזר לברייתו אינו קונה אף כשאיכא יאוש, דטעמם צריך לומר דשינוי השם שקנינו הוא משום דנחשב דליתא מה שגזל בעולם הרי גם כשחוזר לברייתו עכ"פ עתה הרי הוא כליתא, ומטעם זה סובר ר' יוסף דקונה בשינוי השם אף בחוזר לברייתו בב"ק דף ס"ז אף דמסתבר דבשינוי מעשה החוזר לברייתו יסבור דאינו קונה מדאורייתא, כדי שלא נצטרך לומר דאביי בדף צ"ג [בב"ק] הוא דלא כאחד מרבותיו דרבה הא סובר דקונה אף בחוזר לברייתו כדפרשו התוס'.
ולכן סברי דאף לדינא שאינו קונה שינוי החוזר לברייתו גם בשינוי השם כר"ז מצטרף לכה"פ ליאוש שטעם מעלת יאוש הוא סלוק הבעלות שהוא כליכא לענין גזילה שתלוי בהבעלות של אחרים שזה עושה דין גזל וכשהדבר ליתא הוא ממילא כליכא גם בעלות, שלכן כיון שעתה ליכא בעלות מצד שינוי השם שהוא כליתא בעולם אך מאחר שאפשר שיחזור לברייתו ויחזור ממילא הבעלות הרי לא יניח היאוש מלחזור הבעלות שמצד יאוש נמי הא ליכא בעלות והיאוש הא ישאר לעולם שלא שייך שיחזור ולכן קונה כשינוי השם שאינו חוזר, אבל שינוי מעשה בלא שינוי השם שלא שייך להחשיב כליכא הדבר שגזל אלא שהוא קנין מצד שנשתנה מבתחלה ואין צורתו כעין שגזל כדיליף מקרא כאשר גזל אם כעין שגזל יחזיר, אם אינו שינוי גמור משום דחוזר לברייתו לא שייך שיצורף ליאוש לקנות כיון שהם מטעמים חלוקים ומה שייך לצרפם ולכן כיון שכל אחד בפ"ע אינו קנין מה יועילו תרוייהו. ולכן סובר המג"א דלענין ברכה שמאוס אף כשקנה בשינוי מעשה גמור, מ"מ הוא רק בלא יאוש שלא סלק בעלותו רק שהדין שנקנה להגזלן סלק בעלותו שזה לא מהני לענין ברכה, אבל כשאיכא גם יאוש שסלק בעלותו אף דלא הועיל לקנין משום דבאיסורא אתא לידו מ"מ כשהיה שינוי שלא חסר לו קנין אך שלברכה אינו מועיל מה שנסתלק מצד הדין כשליכא סלוק בעלות בעצם וכיון שהיה יאוש הרי איכא גם סלוק בעצם לכן יכול לברך. וכן הוא בשינוי השם ויאוש. ואף למה שבארתי בשינוי השם דהוא מצד דנחשב כליתא מה שגזל בעולם דלכן אולי יש להחשיב כליכא ממילא הבעלות למה שגזל בעולם גם בעצם לא רק מצד הדין ואין צורך להיאוש להתיר לברך אם היה שינוי השם גמור דאינו חוזר לברייתו ורק הא דאוונכרי שהוא שינוי השם דהדר לברייתו שצריך להקנין שיהיה דוקא עם יאוש כדכתבו התוס' כתב המג"א גם מה שהיה יאוש, ויקשה מגזל חטים ועשה פת שאינו מברך אף שאיכא גם שינוי השם גמור כקושית הח"י, נראה דכיון דמצד הדין נחשב כליתא מחמת שהחשיבה תורה גם לשינוי השם דאין לזה טעם אחר אלא הא דהתורה חשבה כליתא מצד שינוי שמו אינו מועיל לברכה ולכן דוקא כשהיה גם יאוש שהיה סלוק בעלות ממנו ממש מועיל זה לברכה אף בשינוי השם גמור בלא הדר ורק לענין צרוף הקנין אינו חלוק בין אם סלוק הבעלות הוא מדין התורה בין אם הוא מצד הנגזל דעכ"פ קנין תרוייהו הוא מצד שליכא בעלות כדלעיל. ומתורץ קושית הח"י.
ויש גם לומר דבשינוי מעשה לא יועיל לברך אפילו בצרוף יאוש, משום דאפשר דלענין ברכה נידון כלא קנה כלל וממילא נשאר רק יאוש שאינו קנין בגזילה ולכן רק בשינוי השם יכול לברך כשהיה גם יאוש ולא בשינוי מעשה אף עם יאוש וזהו אולי שיטת הא"ר שהביא מחה"ש שלא הקשה מגזל חטין ועשה פת, רק שהקשה ממה דפריך הגמ' תחלה וליקניוה בשינוי מעשה שעדיין יקשה קושית המג"א דהא לא יוכל לברך ומאי פריך. והיה סבור כן מדלא הזכיר המג"א אלא על הא דליקניוה בשינוי השם, ודלא כלב"ש ומחה"ש דגם בשינוי מעשה מועיל יאוש להתיר לברך. אבל מזה לא קשה כ"כ משום דעדיפא מיניה משני דהא הוא הדר לברייתיה אף אם צריך אגד, אבל קושיא דשינוי השם שהתירוץ דמעיקרא נמי הושענא קרי לה שאינו תירוץ ברור לכל המקומות הקשה המג"א שפיר דהי"ל לתרץ דאמר זה כדי שיוכל לברך שע"ז הוכרח לומר ששינוי השם ויאוש עדיף.
וכיון שלהמג"א מותר לברך על מה שנחשב כליתא הבעלות מצד היאוש כ"ש כשליכא ממש הדבר בעין כהא דמים שלשו בהן העיסה דהמצות שיכול לברך אף לת"ק דר' יהודה אך להח"י שתירץ הא דאוונכרי משום דלא היה שם אלא חשש בעלמא ליכא ראיה וא"כ אפשר שאין לברך לדידהו גם בגזל המים ולכן ראוי להחמיר שלא לברך.
ובדבר מי שגזל התנור או העצים שאפה בהם את המצות, הנה בדבר העצים כיון שהלכה כרבי בפסחים דיש שבח עצים בפת הוא כדין גזל מים דעכ"פ אינו בעין ותלוי זה במחלוקת המג"א והח"י כדלעיל. ובדבר גזל תנור מסתבר שיכול לברך. משה פיינשטיין.