אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן סד
בענין מצה שרויה להנוהגים איסור בפסח ואם יש דין מנהג למי שנהג גם שלא לאכול אחר הפסח ר"ח שבט תשכ"ד. מע"כ ידידי הנכבד מו"ה משה פארקאש שליט"א.
הנה לא מובן לי כוונתך בהשאלה אם יש לאחד מנהג מאבותיו שלא לאכול תבשיל העשוי ממצה שבא עליה מים אם הוא גם על אחר הפסח, באשר שעדיין רחוק מהימים ששואלים הלכות הפסח, שמנהג אביו היה שלא לאכול שרויה גם אחר הפסח אין מנהג כזה כלום באשר שאין בזה שום חשש דכל הטעם של אלו שנוהגים שלא לאכול מצה שרויה בפסח הוא משום דאולי היה בהמצה באיזה מקום קמח שלא נילושו בהמים וכשיבא בהמים יתחמץ כדאיתא בשע"ת בסימן ת"ס סק"י וא"כ לא שייך זה אלא בפסח ולא אחר הפסח דמותר בחמץ שנתחמץ אחר הפסח, ובשביל החשש דאם יאכל מצה שרויה בכל השנה יבא לאכול גם בפסח מכיון שמצה הוא דבר המותר גם בפסח ולא ידע טעם האיסור נמי אין לחוש כלל דעכ"פ לא שייך לאסור בכל השנה אף אם היה זה קצת טעם כיון דחמץ מותר ואיך יהיה מצה שרויה חמור מחמץ ממש, וגם אין זה טעם כלל, דאף לגזירה דרבנן ממש לא גזרינן עוד גזירה וכ"ש לדבר שאין עליו שום איסור רק שיש שמחמירין דאין לגזור עוד גזירה לזו. ובלא טעם אינו בדין מנהג כי אף אם ינהוג אדם באיזה דבר היתר שלא לאכול אין מנהגו כלום, אלא דוקא כשיש בזה איזה חשש או שיש בזה ענין סיג ופרישות שאיתא ביו"ד סימן רי"ד הוא מנהג שאסור להתיר.
ואם כוונתך על מצה שרויה בפסח, והקדמת לשאול אף שעוד הוא קודם הימים ששואלין הלכות הפסח, הוא מנהג שאסור לאכול מכיון שנהג אדעתא לנהוג כן לעולם, ואף שבמצות שלנו שהם דקים טובא כמעט שליכא חשש כדאיתא שם בשע"ת שחומר זה יצא ממה שהיו נוהגין במצות עבות הרבה עיי"ש, מ"מ קצת חשש יש אולי גם עתה ולכן כיון שנהג בזה אסור לאכול מצה שרויה בפסח.
ובדבר אם יש עצה להתיר משום שיש לו צורך בזה, הנה אם בא להשתקע במקום שנוהגין היתר ואין דעתו לחזור הותר דיש לו דין המקום שנקבע ישיבתו אף לקולא, ואם לא שינה מקומו צריך להתנהג במנהג אביו ומקומו, ואם מנהג מקומו היה ג"כ להקל ורק אביו נהג להחמיר אין הבן מחוייב להתנהג אלא אם כבר התנהג גם הבן בעצמו בגדלותו אף שהיה זה ממה שהרגילו אביו ולא מצד בחירת עצמו להחמיר. אך א"כ מסתבר דיכול להתיר בשאלה אצל חכם כדין התרת נדרים מכיון שהוא מצד שנהג בעצמו. ועיין בחו"י סימן קכ"ו ובפ"ת שם סק"ה. ידידו, משה פיינשטיין.