אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן נז

סימן נו

אם הניח חמץ בהגארבעדז שלמחר יקחוהו פועלי העיר כדרכם לשרוף אם מחוייב להוציא משם ולשורפו ע"פ ד' ניסן תשכ"ה. מע"כ ידידי הרב הגאון הצדיק כש"ת מהר"ש יחזקאל שרגא רובין האלבערשטאם שליט"א, האדמו"ר והגאב"ד מציעשינאוו.

הנה בדבר להניח חמצו ערב פסח בשעת היתר בכלי אשפה הנקרא גארבעדש המונחת בחצרו אשר למחר יבואו הנכרים השכורים ממנהלי העיר לקחת האשפות ולשרוף אותם. הנכון לע"ד שאסור. ואף שמדינא דגמרא יש מקום להתיר דאף שמונח בחצרו כיון שהשליך החמץ להגארבעדזש שיזוע ששום אדם במדינה זו לא יאכל ממה שהשליכו בהגארבעדזש, אף אם יהיה חתיכה גדולה ואף אם יהיה ככר שלם, ובהמות הא ליכא לשום אדם בעירנו נוא יארק וכדומה בכרכים הגדולים שבמדינה זו, וא"כ אנן סהדי שמפקיר להו אף בלא ביטל בפירוש, דמ"ש מפירורין שאף בלא ביטל מפורש בפסחים דף ו' שאינו כלום אף דמינטר להו אגב ביתיה, ובאלו שהשליכן לגארבעדזש נמי לא חשיבי שוב לשום אדם במדינה זו, ולא היה עובר אף בהיה נועל הדלת של החצר עד שיבואו ליקח לשרוף דהיו מינטרי אגב ביתיה, וכ"ש בחצר שאינו נעול שלא מינטרי כלל. ואין לומר דכיון דיש מדינות שיאכלו מהגארבעדזש אם יהיה חתיכה גדולה, ואיכא עירות קטנות דיש להם בהמות שיקחו מהגארבעדזש עבור הבהמות, שלכן לא בטילי אף בנוא יארק וכדומה שאין אוכלין בעצמם ואין להם בהמות, דהא איתא בגמרא [פסחים] דף ו' בסופי תאנים וסופי ענבים שאף במקום ההוא נמצא מי שמקפיד עליהן, ומ"מ באלו שלא מקפידין עלייהו הוא הפקר אף שלא הפקיר בפירוש ואף שמינטר להו אגב ביתיה, וכ"ש באוכלין שבגארבעדזש במדינה זו שכל בני המדינה לא מקפידין משום שלא יאכלו בעצמן ואין להם בהמות, וממילא הוא הפקר ולא יעבור אבל יראה.

אבל למעשה הא איתא בסימן תמ"ה סעיף ג' שבהשליך במקום עורבים קודם זמן איסורו ולא אכלוהו העורבים אע"פ שהמקום הפקר לא יניחנו שם אלא יבערנו, ופירשו הט"ז והמג"א דהוא ברשותו במקום שמופקר לכל ליטלנו מ"מ כיון שמונח ברשותו צריך לבערנו כדינו בשריפה משום דעיקר ביעור חמץ הוא בשריפה, אף שברור שחצרו לא קנה עבורו כיון שהשליך והפקירו דהא איירי בבטל כדין ואינו רוצה לקנותו, ואף אם היה רוצה לא היה קונה דהוא חצר שאינה משתמרת דהא כתב שהמקום הפקר, אך שמ"מ כיון שהוא ברשותו צריך לעשות ביעור המובחר דהוא שריפה. ולכן גם בעובדא זו אחר שהגיע זמן האיסור צריך לבערו בשריפה כיון שהוא ברשותו. ואין לחלק דדוקא התם שאיירי בחתיכה גדולה שיש לחוש שיבא לאוכלה ובעובדא זו הא ליכא למיחש לאכילה מהגארבעדזש במדינתנו כדלעיל, דלא משמע שאיכא חשש אכילה דמצד חשש אכילה הא איכא גם בהשליך החמץ בצידי רה"ר סמוך לביתו, ומפורש במג"א שם דקודם שש שרי, וכוונתו לחלק ממש"כ דבמונח ברשותו אף שהניח קודם שש צריך לבער בשריפה אף שהוא במקום שמופקר לכל הרוצה ליכנס וליטול, ובצידי רה"ר הסמוך לרשותו מותר כשהניח קודם שש, ואם השריפה הוא מצד חשש אכילה גם בצידי רה"ר איכא חשש זה, אלא צריך לומר דסובר דליכא חשש אכילה כיון שהשליך בכוונה לבער במקום המופקר לעורבים, ומ"מ מצריך שריפה משום דזהו עיקר ביעור כדאיתא כן בלשון הב"י בשם הגמ"יי שהביא הט"ז, וכן הוא במג"א שכתב כיון דמונח ברשותו חייב לבערו כדינו דהיינו בשריפה לר' יהודה, אלמא דרק זהו הטעם וזה שייך גם בעובדא זו. ואף שבעובדא זו ודאי ישרף למחר אינו כלום דהמצוה היא לשרוף קודם הפסח כשהגיע זמן ביעורו. ולכן למעשה צריך לשרוף בהכרח לא מבעיא כשהגארבעדז הוא בחצרו אף שהוא מופקר ליכנס שם כל הרוצה, אלא אף בהוציא הגארבעדזש לצידי רה"ר סמוך לביתו כיון דהוא מונח בכליו שג"כ הוא כמונח ברשותו יש להחמיר ולשרוף בע"פ בהגיע הזמן. משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה