אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן נו

סימן נה

שכח לומר יעלה ויבא ונזכר קודם יהיו לרצון ואמרו בצבור קדושה וקדיש כ"ה טבת תשל"ב. מע"כ ידידי הנכבד מהר"ר מרדכי ענגיל שליט"א.

הנה בדבר שאלתו האמורה בהשכל ודעת במי ששכח לומר יעלה ויבא בר"ח ונזכר קודם יהיו לרצון שדינו לחזור לרצה ובאותו הזמן היו הצבור אומרים קדושה וקדיש איך צריך לעשות אם לומר יהיו לרצון ויאמר קדושה ואיש"ר הרי יצטרך לחזור לתחלת התפלה שימצא שיאמר ט"ז ברכות יתרות ואם לא יאמר יהיו לרצון הרי לא יענה קדושה ואיש"ר מה עדיף, הנה להרמ"א לא שייך שאלה זו לדינא, דהא בסימן קכ"ב סעיף א' פסק הרמ"א דבמקומות אלו שנוהגים להפסיק באלקי נצור קודם יהיו לרצון לכן מפסיקין ג"כ לקדושה ולקדיש ולברכו, והוא אף קודם יהיו לרצון כמפורש במ"ב סק"ב ואף להמחמיר לעצמו לומר יהיו לרצון קודם אלקי נצור עיי"ש, ובסימן תכ"ב סעיף א' הא איפסק דברגיל לומר תחנונים ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקור רגליו חוזר לרצה, ולא פליג ע"ז הרמ"א דהא הוא כל"ב דרנב"י [בברכות] בדף כ"ט שכל הפוסקים סוברים כן, ולל"ק הא אף אחר שעקר רגליו חוזר לרצה ברגיל לומר תחנונים ונמצא שליכא שיטה כזו דברגיל לומר תחנונים יחזור לראש קודם שעקר רגליו, ונמצא שבמקומותינו שאומרים אלקי נצור חוזרין לעבודה ומפסיקין אז לקדושה וקדיש וברכו, ועיין במ"ב [סי' תכ"ב] בסק"ח שכתב ואין נ"מ בזה בין אם אומר התחנונים קודם יהיו לרצון או אחר יהיו לרצון חוזר לעבודה, ונמצא שלדינא אין זה סתירה דיכול לענות קדושה עם הצבור וכן ברכו וכן לענות איש"ר ואמן אחר דאמירן בעלמא ויחזור אח"כ לרצה.

אך להמחבר שהוא סובר שקודם יהיו לרצון אין מפסיקין אף לקדושה ואם רוצה לומר קדושה מוכרח לומר יהיו לרצון תחלה ומסתבר לכאורה לדידיה דברגיל לומר תחנונים אמר תפלתו שחוזר לרצה הוא קודם יהיו לרצון, ואף שכתב בסימן קכ"ב סעיף ב' דאין נכון לומר תחנונים קודם יהיו לרצון הוא רק שיותר טוב לעשות כן כמפורש בב"י, שלכן נוקים הא דבסימן תכ"ב דחוזר לעבודה איירי בלא אמר יהיו לרצון, אבל לאחר שאמר יהיו לרצון כפי הראוי לעשות לשיטתו יחזור לתחלת התפלה אף שרגיל לומר תחנונים, שלפ"ז יהיה שייך שאלת מע"כ. אבל דוחק גדול הוא לומר שרנב"י אמר זה לאלו שעושים שלא כהנכון, ולבד זה מפורש בתר"י ברכות שם על הא דרנב"י שמוכיח אדרבה שאיירי בתחנונים שרגיל לומר אחר שאמר יהיו לרצון וע"ז אמר שחוזר לעבודה בלא עקר רגליו, אף שרשאי אז להפסיק לקדושה וברכו ואיש"ר כדסובר המחבר בפירוש שבקביעות דאמירת תחנונים יכול להפסיק כדרך שמפסיק בק"ש ואיירי בתחנונים שאחר רצה והוי לדינא בצריך להחזיר לעבודה שלא יקצר דהוא לגמור ולעקור רגליו כדפי' המג"א בפי' יקצר שצריך לכתחלה כדי לענות קדושה דהכא א"א לו לגמור דהא כשיגמור יצטרך לחזור לראש, לכן יהיה מוכרח לענות קדושה ואח"כ יחזור לעבודה, ונמצא שגם להמחבר הוא כמו להרמ"א ולא שייך לשאול מה עדיף. אך להמחבר הוי דין זה בתחנונים שאחר יהיו לרצון דקודם יהיו לרצון אסור להפסיק. אך שייך השאלה במקומות שאין אומרים אלקי נצור שאסור להפסיק קודם יהיו לרצון ואם יפסיק הרי יצטרך לחזור לראש ושייך לשאול מה עדיפא. ונמצא שאצלנו הוא לפלפולא ולא למעשה.

ואמינא פשוט דיהיה אסור לו לענות קדושה ואיש"ר דלגרום ברכה יתירא אסור אף בשביל זה כמפורש בסימן כ"ה סעיף י' דאסור לענות קדושה ואיש"ר בין תפלה של יד לתפלה של ראש והוא בשביל שלא יצטרך לברך ברכה אחרת כדאיתא במג"א ס"ק י"ז ועיין במחצ"ה ופ"מ א"כ כ"ש כאן שאסור כדי שלא לגרום ט"ז ברכות שאין צריכות. והנני ידידו מברכו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה