אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן נד

סימן נג

בענין הוויטאמינים לאנשים בריאים ולחולים ב' דהגבלה ד' סיון תשכ"ד. מע"כ ידידי הרב הגאון הצדיק המפורסם מהר"ר שלום יחזקאל שרגא רובין האלבערשטאם שליט"א, האדמו"ר מציעשינאוו.

[ענף א]. הנה בדבר הוויטאמינים שהרבה אנשים בריאים שאין להם שום מיחוש וחולי, אבל הרופאים מייעצים לבלוע אותם בכל יום משום שהם מחזקים הגוף אם מותר להם לבלוע גם בשבת, כי המג"א בסימן שכ"ח ס"ק מ"ג סובר דלשון הטור אבל אם אוכל ושותה אותו לרעבו ולצמאו ואין לו חולי שרי שהוא דוקא ואם עושה לרפואה אסור אע"פ שהוא בריא, דלא כהב"י שכתב דלאו דוקא משום דמשמע דכל שאינו חולה כלל מותר לו לאכול ולשתות אוכלים ומשקין אף שאינם מאכל בריאים דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי. ולכן הוויטמינים שאינם ראוים לאכילה והם רק לרפואה גם בריאים אסורים להמג"א שראוי להחמיר כמותו דהוא בתראה.

אבל הא צריך להבין דכיון דהוא בריא מה שייך לומר שהוא לרפואה דהא אינו מרפא כלום ודבר שאינו מרפא ליכא איסור אף אם כוונתו לרפואה, וכדאיתא בתוס' שבת דף ק"ט ד"ה לדידי בכוסברתא שא"ר יוסף אין בה משום רפואה ואיירי לענין שמותר בשבת, שפירשו דהאוכלין או המניחין הכוסברתא טועין וסבורין שיש בה רפואה ואין בה רפואה, הרי שליכא איסור אף שהאכילה לפרש"י והשימה על העין לתוספות הוא לרפואה מכיון שאינה רפואה. וכן משמע ברש"י ד"ה ולא במי משרה שכתב ואין דרך רחיצה בהן אלא לרפואה דמסו, שלכאורה למה הוסיף תיבת דמסו דהיה סגי בזה שכתב ואין דרך רחיצה בהן אלא לרפואה, אבל הוא משום דאם לא מסו אף שהרוחצין במי משרה הוא לרפואה כיון שאין האמת כן לא היה אסור, וכן מוכרח לפרש"י בעלין אין בהם משום רפואה שפי' שהוא באכילתו להאיר העינים משום דלא מסו, והרי אינם ראוין לאכילה וכל אכילתו הוא להאיר העינים ומ"מ כיון דלא מסו ליכא איסור.

בשלמא לתוספות [שבת דף קט] שפירשו שהוא להשים העלין על העין, היה מקום לפרש שגם כוונת המשימו הוא רק לשמור מצינה ורוח וכדומה, וכדמשמע קצת לשון הש"ע [או"ח סי' שכ"ח] סעיף כ"ד שמפרש שהוא להשים העלין ע"ג מכה שכתב שאינו אלא כמשמרת, שלשון זה משמע לכאורה שההיתר הוא משום שמה שמשים אין כוונתו אלא לשמירה, שלכן היה משמע שאם היה כוונתו לרפואה היה אסור אף שלא מסי. אבל לפרש"י הא מוכרח זה דאכילה לא שייך אם לא לכוונת רפואה וכמפורש בדבריו שאוכל להאיר העינים ומ"מ מותר משום דלא מסו באמת, וא"כ מסתבר דכו"ע לא פליגי וכדחזינן שגם התוספות הא סברי כן כדלעיל ולכן אף הש"ע נראה שסובר כן, ומש"כ שאינו אלא כמשמרת הוא כדפי' המג"א [או"ח סי' שכ"ח] בס"ק ל"א על מכה שנתרפאה נותנין עליה רטייה שאינו אלא כמשמרה ואינו בהול כל כך שיבא לידי שחיקת סממנים ומירוח, וכוונתו שאשמועינן שאף שהוא צריך עדיין להרטייה לשומרה שלא תתקלקל לא גזרו ע"ז מפני שלא בהול כל כך, וזהו גם פירוש שאינו אלא כמשמרה שבעלין בסעיף כ"ד, ועיין בירושלמי פ' במה אשה סוף ה"ב ששני הדינים סמוכין זה לזה ובשניהם נאמר שאינו אלא כמשמרה ופי' קה"ע כהמג"א שזהו החדוש שאף שצריך לזה שלא תתקלקל לא גזרו בו משום שאינו בהול וזהו כוונת הש"ע, וא"כ כשבאמת אין בזה צורך אף שהוא נתכוין לרפואה אפשר מותר גם להש"ע כמו לרש"י ותוספות.

וא"כ בבריא שאוכל דברים שאינם ראוים לאכילה אף לכוונת רפואה מה שייך לאסור הא אין מרפאין אותו, ואף שהם רפואה לחולים מ"מ כיון שלבריא אין מרפאין לא שייך לאסור. וכדחזינן מרטייה שע"ג מכה שאסור להניחה ומ"מ על מכה שנתרפאה מותר ליתן רטייה והוא משום דבזו שנתרפאה אינו מרפא, א"כ כ"ש שלבריא לא שייך לאסור אף בדברים המרפאים לחולים מאחר שלו אין מרפאין אף שכוונתו לרפואה. ואף אם נימא דלרפואה הוא מאחר שבלא זה עלול הוא אף שעתה הוא בריא להתחלות בנקל מצנים ופחים וכדומה משאר מאורעות, ובאכילת דברים אלו יעשה שלא יחלה בנקל, נמי הא ודאי יש להתיר מדין רטייה על מכה שנתרפאה ועלולה להתקלקל שמותר, ומדין עלין ע"ג מכה שמותר משום שאינו מרפא אלא שעושין שלא תתקלקל ואינו בהול על זה, א"כ כ"ש שבריא שאין מה לרפאות אותו ואם הרפואה מועלת לו הוא רק שלא יתקלקל להתחלות ע"י איזה מאורעות שאין לאסור משום שודאי אינו בהול שהרי אין לו לחוש בעצם כלל והוא רק לרוחא דמילתא בעלמא שאין לחוש שיהיה בהול על זה.

ולכן צריך לומר דכוונת המג"א הוא דוקא בבריא שהוא חלש בטבעו ורוצה להתחזק ביותר ע"י הדברים שאוכל, שזה סובר הטור שהוא ג"כ בכלל האיסור כיון שיתחזק ע"י זה יותר מכפי מזג טבעו, ואף שגם באופן זה כיון שעכ"פ הוא בריא בלא שום מיחוש היה מסתבר לומר שאינו בהול ואין לגזור בזה ומטעם זה סובר הב"י שמותר, מדייק המג"א מלשון הטור שאסור והוא משום דכיון דעכ"פ הוא נעשה חזק יותר מכפי שהוא בטבעו כמו חולה שמשתנה לבריאות הוא בכלל האיסור דשם רפואה שאסרו אף שליכא בו הטעם דבהילות, והוא כדמצינו בכמה גזירות באיסורים שלא פלוג אם הוא בכלל אותו השם דאסרו. וא"כ באלו הוויטאמינים שאינם מבריאים את האדם לשנותו מכפי שהוא שיהיה מי שחלש בטבעו לחזק יותר אלא שעושין שלא יהיה עלול להתחלות בנקל יש להתיר לכו"ע אף להמג"א. ואם יש וויטאמינים שמשנים בריאותו שעושים מחלש בטבעו לחזק יותר פליגי בזה הב"י והמג"א שיש להחמיר ולאסור כהמגן אברהם. והנה ראיתי בדברי הגר"י לעבאוויץ שליט"א שג"כ מחלק כעין זה מסברתו שהאיסור להמג"א הוא רק כשע"י מה שאוכל יתחזק יותר מכפי שהוא עתה ולא באם הוא רק שלא יתחלש ויגרע מכפי שהוא עתה שזה גם להמג"א מותר. ולפ"מ שבארתי הוא מוכרח כדלעיל, וגם מסתבר שדוקא כשעושה מחלש בטבעו לגוף בריא וחזק ולא כשעושה רק להתחזק מעט יותר.

והנה הפמ"ג שכתב בא"א [או"ח סי' שכ"ח] דכל שכוונתו להיות גופו בריא אסור אף בבריא נראה שכוונתו כדבארתי ומדייק דבריו דבכל שכוונתו הוסיף תיבת גופו ובהאיסור כתב בלא תיבת גוף, משום שכוונת הפמ"ג הוא שהיה בריא בלא מיחוש אבל טבע מזג גופו היה חלש ונתכוין במה שאכל שיהיה מזה גופו בריא שישתנה מחלש לבריא זה אסור אף בבריא שאין לו שום מיחוש, אבל להתחזק בעלמא משמע מלשונו שמותר. אבל במחצית השקל שכתב דלהמג"א אין חלוק בין בריא לחולה אלא אורחא דמילתא נקט דסתם חולה שיש לו מיחוש עושה לרפואה וסתם בריא אין כוונתו כי אם לרעבון ולצמאון, משמע שסובר דאף בלא תועלת כלל להבריא אסור אם כוונתו הוא לרפואה אף שהוא רק טעות ודמיון בעלמא מהבריא הלוקחו. והוא תמוה כדהקשתי.

וראיית המג"א מסעיף מ"ד [או"ח סי' שכ"ח] דאין רוחצין במי משרה ובמים הרעים שבים הגדול באישתהו שמשמע דהוא בריא, לא מובן דהא המחבר נקט נמי דין זה והוא הא סובר שליכא איסור לבריא וא"כ מוקי זה דוקא ביש לו מיחוש וצריך לרפואה, ואין להחשיב זה לאוקימתא דא"צ לפרש זה דכיון דהאיסור הוא משום שהוא מרפא ולבריא הא אינו מרפא והוי ממילא כמפורש דאיירי בצריכי רפואה. וכן בירושלמי פי"ד ה"ג שאיתא אבל לא במי משרה ולא במי סדום אימתי בזמן שהוא מתכוין לרפואה, פשוט להב"י שהוא בחולה ששייך רפואה, ומ"מ אם נתכוין להעלות מטומאה לטהרה מותר באינו שוהה, ולא נראה שום משמעות בירושלמי יותר מבגמרא דידן והמחצית השקל לא ביאר כוונת המג"א בראיה זו מירושלמי.

[ענף ב]. והנה מירושלמי יש להביא ראיה להמג"א, דהא בירושלמי אמר אבל לא במי משרה ולא במי סדום אימתי בזמן שהוא מתכוין לרפואה הא להעלות מטומאה לטהרה מותר, א"ר שמואל אחוי דר' ברכיה בלבד שלא ישהה, הרי מפורש דבנתכוין לרפואה אפילו בלא שהה אסור. והוא דלא כבגמרא דידן דבלא נשתהא מותר אע"פ שיש לו חטטים בראשו מטעם שנראה כמיקר בעלמא כדפרש"י, אף שסתם מי שיש לו חטטים בראשו ידוע שנתכוין לרפואה, דמ"מ מותר כסך שמן למכתו שמפורש [בשבת] בדף קי"א שסכין שמן ורד על מכותיהן משום שכן דרכן לסוך בחול וסך הוא את השמן בחושש במתניו. וצריך לומר בטעם הירושלמי שכיון שלא שכיחי מי שירחצו במי משרה ומי סדום למיקר יאמרו שהוא ודאי לרפואה כמו שמתכוין לזה באמת, ול"ד לשמן בחושש במתניו ושמן ורד ע"ג מכותיהן שגם בריאים סכין בזה ולכן לא נאסרו מצד כוונתם, אבל הכא שבשביל שלא שכיחי הרי יאמרו שהוא לרפואה אסרו. ואף שלא אסרו כשהאמת הוא שאינו לרפואה אלא למיקר כיון שעכ"פ אפשר שהוא רק למיקר כיון שאירע כזה לפעמים, הוא משום שאם נאסור הא יהיה זה רק משום חשד דיאמרו שעושה זה לרפואה שאסור, לכן כיון שאיכא לפעמים למיקר אין טעם החשד בזה כדי לאסור, אבל להתיר בשביל זה שאירע לפעמים למיקר גם כשמתכוין לרפואה כרוב הפעמים אין להתיר, דהא ההיתר בנראה כמיקר הוא רק משום שלא ניכר בזה מעשה רפואה ולא אסרו ברפואה אלא בדבר הניכר שעושה לרפואה, ולא שייך זה בהמקומות דלא שכיחי העושין למיקר דשפיר הוא ניכר שעושה לרפואה כרוב הרוחצין במקומות אלו שזה אסרו.

וגמרא דידן סובר דמה שמותר לסוך שמן למכתו אף שמתכוין לרפואה, הוא משום דכיון שמתרפא בדבר שעושין בריאים גם שלא לרפואה, שנמצא שעושה לרפואה רק דבר שעושה גם להנאתו לא שייך בזה ענין מלאכה לאסור ואין לחוש שיבואו מזה להקל לעשות רפואה גם במלאכה, ולכן אף במי משרה שעושין לפעמים למיקר להנאתו אף שלא שכיחי וידעו ממילא כו"ע שכוונתו לרפואה נמי מותר כיון שעכ"פ עושה לרפואתו רק דבר שהיה עושה גם להנאתו ואין בזה ענין מלאכה לאסור לרפואה.

ומחדש הירושלמי שבנתכוין להעלות מטומאה לטהרה נמי מותר, אף שלכאורה כיון שכל ההיתר לאדם לטבול הוא ג"כ משום שנראה כמיקר כדאיתא בביצה דף י"ח, וכן ודאי סובר גם הירושלמי ובציון ירושלים ביצה פ"ב סוף ה"ב מפרש שבירושלמי מפורש טעם זה, דהא איתא שם בטעם היתר טבילת אדם שכן אדם טובל לקירויו בשבת, שלכאורה אין לזה באור, דאם הוא ליטהר לטהרות הוא ככל הטבילות וליכא שום עדיפות בטבילת בעל קרי להתירו לטבול בשבת יותר מטבילה דטומאה אחרת, ומה שפי' בקה"ע דכמו לקרי מותר משום שנראה כמיקר, א"כ אף לרגל מותר לטבול, לא נכון כלל דהיכן נאמר במתני' היתר לבעל קרי לטבול בשבת שיוכיח משם הירושלמי דמאותו הטעם שהתירו התם התירו הכא, דהא רק במתני' שם בביצה [דף יז ע"ב] נאמר דאדם יכול לטבול בשבת שהוא על כל הטבילות, ואם לקירויו הוא לתורה ולתפלה דתקנת עזרא הוא מותר לטבול בשבת מטעם אחר, משום שהוא רק מדרבנן שלא נחשב מתקן, שהרי בנטמא בולד הטומאה מותר לטבול אף כלים, וכדאי' במג"א סימן שכ"ו סק"ח, שלכן מפרש בציון ירושלים דלקירויו הוא פירוש למיקר, ונמצא שמפורש טעם זה דנראה כמיקר גם בירושלמי, ומדלא חילק בין מים יפים לרעים צריך לומר שגם הירושלמי סובר כמו בגמרא דידן משום דלפעמים בא בשרב מיקר גם במי משרה ופעמים הוא מלוכלך בטיט ורוחץ גם בימות הגשמים, וא"כ להירושלמי דטעם נראה כמיקר הוא משום שלא ניכר שעושה לרפואה, וכ"כ באיסור טבילה שמותר הוא משום שלא נראה כמתקן, וכיון שמטעם זה אוסר הירושלמי במי משרה לרפואה מאחר שלא שכיחי שרוחצין שם למיקר לא היה לו להתיר לטבול במי סדום. אבל הוא פשוט דרק כשמתכוין לרפואה אסרו משום דכיון דלא שכיחי הוא כניכר כוונתו שהוא לרפואה, אבל כשנתכוין לטבילה שזה הא לא ניכר במי סדום שהוא לטבילה יותר מלמיקר דתרווייהו לא שכיחי לכן ליכא איסור מתקן בטבילה זו דג"כ לא אסרו כשאינו ניכר, ונשאר רק מה שיחשדו שהוא לרפואה שזה לא אסרו מאחר שעכ"פ אפשר שהוא למיקר.

ואמר ע"ז ר' שמואל אחוי דר' ברכיה בלבד שלא ישהה, דבנשתהא שאין עושין כן במי סדום למיקר אלא לרפואה אסור אף שרוצה לישב שם הרבה זמן להקר יותר, משום דהוא דבר שאינו מצוי כלל כמיעוטא דמיעוטא שלכן איכא טעם החשד לאסרו אף כשהוא שוהה שם להקר, וממילא אסור גם כשאירע שהוצרך להשתהות לטבילתו יותר מאיזה טעם כיון שהוא יותר מהזמן שאירע להמיעוט שנכנסין שם להקר. וזהו באור הירושלמי.

ולפ"ז שלהירושלמי אסור בנתכוין לרפואה אף בלא אישתהי, יקשה קצת באם הוא חולה שצריך לרפואה דמי סדום אף שעתה הוצרך ליכנס לשם להעלות מטומאה לטהרה, ודאי הא ניחא לו בהרפואה. ומסתבר שמה שטבל עתה במי סדום ולא המתין עד שימצא מים יפים הוא בשביל הרפואה, ל"מ לטבילה שלא בזמנה או אף בזמנה למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה שהיה רשאי להמתין, אלא אף למ"ד טבילה בזמנה מצוה מסתפקנא שאפשר שאינו מחוייב להצטער ולטבול במים רעים. וטעם הספק שלי הוא מהא דבסוף יומא כתבו התוספות בד"ה מכלל דגם רבנן דהיה שם כתוב על בשרו דסברי כורך עליו גמי יכולין לסבור טבילה בזמנה מצוה דהוא שאין לעבור זמנה במזיד ובמתכוין אבל לשמא תדחה מפני שיחזר אחר גמי לכסות השם לא איכפת להו, ואם היה חיוב מצוה זו חיוב גמור ככל מ"ע ודאי היה להם לחוש לשמא תדחה, וא"כ אפשר שאף ר' יוסי דסובר דלא מהדרינן אגמי אינו מחמת שהוא חיוב גמור ככל מ"ע, דהיה נמצא דאיכא ג' מחלוקות בדבר דלר"י ב"ר יהודה לאו מצוה היא כלל, ולרבנן היא מצוה אך לא ככל מ"ע, ולר' יוסי הוא חיוב גמור ככל מ"ע, אלא דאף ר' יוסי סובר כרבנן אבל כיון דמפני כבוד השם הרי אית לו עצה להניח ידו עילויה ורק שיש חשש רחוק דזימנין דמשתלי, וכנגד זה איכא חשש שלא ימצא גמי ותדחה הטבילה סובר דיש יותר לחוש לדחוי הטבילה דהוא שיש לחוש שיטעה לדחות הטבילה גם בלא צורך משום שלא ידעו שאיכא צורך משום דשמא משתלי ושקיל ידיה, ולא לחוש לשמא משתלי שהוא גזירה למילתא דלא שכיחא כלל שיהיה שם כתוב על בשרו דהוא מילתא דאיסורא וממילא גם בשוגג לא שכיחא כלל, ורבנן מחמרי לחוש אף דלא שכיחא ולהחשיב זה צורך אף שאולי יצטרכו לדחות הטבילה ע"י זה. אך אף אם נימא דלר' יוסי הויא טבילה בזמנה מצוה ככל מ"ע וא"כ מחוייב להצטער ולטבול גם במים רעים אם לא יהיה לו היום מים יפים לטבילה, מ"מ בטבילה שלא בזמנה וכן למ"ד דלאו מצוה הרי נמי רשאי לטבול אף במים רעים דלא מצינו פלוגתא בזה, אף שכיון שהיה יכול להמתין הרי מסתבר שמה שטבל כאן הוא בשביל הרפואה שיהיה לו ממילא בטבילתו, והיה לו להירושלמי לאסור, ול"ד לנתכוין למיקר שלא שייך לומר שימתין עד שימצא מים יפים דהא עתה בשעה זו קשה לו לסבול השרב ולכלוך הטיט ולכן אף שניחא לו בהרפואה אין להחשיבו כמתכוין לאוסרו כיון שגם להקר לבד היה נכנס לשם.

ולכן אולי צריך לפרש הירושלמי באדם בריא וסובר הירושלמי שגם בריא אסור כשמכוין לרפואה, שלכן כשלא מכוין לרפואה אלא לטבילה אף שהיה רשאי להמתין עד שימצא מים יפים לא נימא בסתמא שהוא בשביל שרוצה בהרפואה כיון דלא צריך לזה אלא שלא רצה לדחות הטבילה משום שלא איכפת לו בצער מי סדום כל כך או שהיה צריך ליגע בטהרות אבל לא נתכוין לרפואה שלכן מותר מטעם דלא ניכר דהוא לטבילה דהוי כמיקר כדלעיל, אבל במי שיש לו חטטים בראשו אף שמותר בכוונה להקר גם להירושלמי יהיה אסור לטבול מי שיש לו חטטים בראשו משום שהוא מתכוין גם לרפואה. וזהו אולי ראיית המג"א מירושלמי שאף הבריא אסור לאכול דברים שהם רק לרפואה. אבל ראיה גדולה ליכא דאפשר דאף שהיה יכול להמתין עד שישיג מים יפים וניכר שבשביל רפואה טבל במי סדום, כיון שעכ"פ אם לא היה צריך לטבול לא היה רוחץ במי סדום אף שהיא רפואה לו אין להחשיבו מתכוין לרפואה אלא רק מתכוין לטבילה שלא אסור משום דמיחזי כמיקר כדלעיל.

[ענף ג]. והראיה שכתב המג"א ממה שנקט הגמרא רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום ואע"פ שיש לו חטטים בראשו, שמפרש במחצית השקל כוונת הראיה דמלשון זה משמע דאיירי גם באין לו חטטים וקאי ע"ז הסיפא דבנשתהא אסור, הנה פשוט שהב"י מפרש שכל הברייתא איירי ביש לו חטטים דבבריא פשיטא שרוחצין, אבל לא היה שייך למינקט מי שיש לו חטטים בראשו רוחץ במי טבריא דהיה משמע שממעט אין לו חטטים דלכן הוצרך לומר רוחצין אע"פ שיש לו חטטים אף שהדין נקט רק בשביל זה שיש לו חטטים וממילא הסיפא שבנשתהא אסור קאי רק על מי שיש לו חטטים. וקצת מוכרח זה דהא בברייתא איתא נמי חמי טבריא, ובחמי טבריא שמותר רחיצה כדאיתא בשבת דף מ' מותר ודאי אף לשהות שם זמן רב כסתם רחיצה שהוא כל אחד כפי דרכו ורצונו. ואף שברמב"ם פכ"ב משבת ה"ב כתב רק שבחמי טבריא מותר להשתטף בהן כל גופו שמשמע דרחיצה אסור, עיין בלחם משנה שהקשה עליו וכל הראשונים סברי שמותר לרחוץ וכן פסק המחבר [או"ח] בסימן שכ"ו סעיף א', ולא הביא כלל שיטת הרמב"ם שאוסר כדרכו בכל מקום ששיטת הרמב"ם מביא אף במקום שלא פסק כותיה, ולכן מוכרחין לומר שסובר המחבר שגם ברמב"ם לאו דוקא נקט להשתטף דה"ה לרחוץ מותר אך איידי דברישא כתב וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין נקט נמי בחמי טבריא מותר להשתטף, אבל איך שנימא בדעת הרמב"ם מ"מ לרוב הראשונים מותר לרחוץ בחמי טבריא שהוא בשיהוי כרוב רחיצה בחמין, וא"כ ודאי שעל מי טבריא איירי מה שאיתא בסיפא דנשתהא אסור דהוא דוקא בחולה, משום שאף הבריאין הרוחצין במי טבריא בשיהוי כרחיצה הוא לבריאות לחזק גופם שלכן אסור לחולים בשיהוי דרק מה שבריאים עושים להנאה בעלמא מותר גם לחולים אבל מה שבריאים עושים לבריאות אין זה טעם להתיר לחולים, שמה שמותר לבריאים הוא משום שלא נאסר רפואה לבריאים ולחולים הא נאסר, ולכן רק בדלא אישתהי מותר מטעם דבלא שיהוי הא כשמלוכלך בטיט היה נכנס לשם לא מצד בריאות כמו למים הרעים בימות הגשמים. וא"כ גם במי משרה ובימה של סדום הוא רק בחולה דיש לו חטטים, ונמצא שאדרבה ראיה משם להב"י.

והא דאסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסת [בשבת] בדף קמ"ז נמי פשוט שלהב"י איירי בחולה. ומשמע כן מדאמר בתר זה א"ר יהודה אמר רב כל ימיה של דיומסת כ"א יום, ופרש"י ימי רפואתה, ולבריאים שאין צריכים לזה אין חלוק כל כך. וכן הא דבדף ק"ח [בשבת] דרבין שאל מר' ירמיה מהו למימשי מהני מיא דימא דסדום בשבת נמי מפרש הב"י שהשאלה היה על חולה, ואם המשמעות הוא שעל עצמו שאל כדכתב המחצית השקל נצטרך לומר דהוא עצמו היה חולה דלכן שאל, ואין ראיה ממה שהלך בתריה דר' ירמיה שהיה בריא שכתב במחצה"ש דהרי משמע שעל העין שאל כדשאל בתר דפשיט ליה דשפיר דמי מהו למימץ ולמיפתח עיין ברש"י, וחולי העין הולכין בשוק. וקצת ראיה מהא דמייתי ע"ז מרוק תפל שאפילו ע"ג העין אסור מטעם דמוכחא מילתא דלרפואה עביד דאילו לרחיצה מאיס, שלכן מימץ ומיפתח במי סדום נמי כיון דמוכחא מילתא ע"י זה דלרפואה עביד אסור כדפרש"י, והוא רוק תפל ע"ג העין ודאי דלבריא מותר וכמפורש במג"א סימן שכ"ח סק"כ ואם לא יכול לפתוח עיניו יכול ללחלחן ברוק תפל דאין זה רפואה, וכיון שאיירי הא דרוק תפל ע"ג העין בחולה גם הא דמימץ ומיפתח דמי סדום איירי בחולה. ואף שיש לדחות דמה שלפתוח עיניו מותר ללחלחן ברוק תפל הוא משום דידוע שאינו לרפואה אבל כשאין הבריא צריך לפתוח עיניו אף שאין לו צורך ברפואה אסור כיון שהוא מעשה רפואה דכן הא צריך לומר להמג"א, מ"מ הוא אוקימתא דרק בחולה ובבריא שאין לו צורך ברפואה אסור, אבל כשיש להבריא צורך לפתוח עיניו מותר, כ"ש שיש לאוקמי הבעיא דמי סדום בחולה, וזה לא נחשב אוקימתא כלל משום דדינים אלו לא שייכים אלא בחולה שלכן אין צורך לפרש זה.

והא דהוכיח המג"א מתוספות [שבת] דף י"ח שהם מפרשים הא דשורה קילורין מע"ש ונותן ע"ג העין בשבת בבריא ומניח לתענוג וליכא למיחש לשחיקת סממנים, הנה פשוט שהב"י מפרש דהתוספות לא כתבו זה לדינא משום שסברי שלרפואה אסור בבריא, אלא דכיון שאוקמו בבריא שלא צריך לרפואה הא יקשה עלייהו דא"א לפרש כן משום דבריא לא יעשה זה כלל, ולכן כתבו דשייך לפרש כן משום דהם עושים לתענוג. אבל הא יקשה להתוספות שפירשו דאיירי בבריא דמאי קמ"ל להב"י שפשיטא לו דבבריא מותר אף רפואה ממש, בשלמא להמג"א ניחא שנימא שקמ"ל זה גופיה דאינו מעשה רפואה, אבל להב"י דאף מעשה רפואה מותר לבריא מאי קמ"ל מר עוקבא אמר שמואל, וגם יקשה מה דאמר מר עוקבא לבר ליואי דהוה מייץ ופתח דכולי האי ודאי לא שרא מר שמואל הא אם איירי בבריא מותר זה להב"י בכל אופן אף דמוכח שהוא עושה לכוונת רפואה. וצריך לומר דהב"י מפרש שאף לתוספות איירי בחולה, ומה שמותר הוא משום דגם בריאים עושין זה לתענוג, והא ודאי יש להיות כן הדין בקילורין שתחת העין לתוספות שגם חולים מותרין מאחר שעושין כן גם בריאים לתענוג כהא דשמן ורד על מכותיהן וכרחיצה בלא שהיה במי משרה ומי סדום למי שיש לו חטטים וכדומה שמותר, ומה שכתבו התוספות ואיירי באדם בריא בהכרח הוא במעשה אדם בריא אף שהוא חולה, ולכן כיון שהוא חולה אסור במייץ ופתח שבאופן זה אין עושין בריאים לתענוג ומוכח דלרפואה עושה שאסור בחולה. וממילא ניחא מה שהוא חדוש דקמ"ל דאף שהוא חולה ועושה לרפואה מותר משום שכן עושין בריאים לתענוג. והשריה מע"ש לתוספות, הוא לאו דוקא אלא שכן עושין כדי שיהיו רכים וצלולים כדאיתא בב"ח סימן רנ"ב.

והא דכתב המג"א דמברכות דף ל"ח דפריך ר' יוסף על מה שעל שתיתא רכה דעושין לרפואה מברך שהכל מהא דבוחשין את השתות בשבת ואס"ד לרפואה קא מכוין רפואה בשבת מי שרי, ראיה שאסור רפואה אף לבריא ופי' במחצה"ש דאם בבריא מותר רפואה היה לו לאוקמי בבריא, נראה פשוט לע"ד דמה שבריא מותר להב"י הוא האכילה והשתיה והסיכה והרחיצה שרואין שהבריא עושה זה, אבל עשיית הרפואה כהא דבוחשין את השתות שאפשר שהוא עושה זאת לאחרים שלכן כל הרואין יאמרו שעושה זה לאחר שהוא חולה דהא בריאים אין דרכן לאכול שתיתא רכה כדאיתא בתוספות שאין רגילות לעשותו לצורך אכילה, וגם להב"י [או"ח] בסימן ר"ד בשם הרא"ש הוי הטעם שאין מברך על שתיתא רכה מזונות אלא שהכל משום שאינו מאכל בריאים אלא לרפואה, וגם בשיטת ריב"ב סובר כן במשמעות הרי"ף אך חולק על הרא"ש שבב"י שהריב"ב סובר שרק בברכת מזונות נשתנה בנעשה לרפואה לשהכל ולא כשהוא מפירות האילן ופירות האדמה והרא"ש סובר שאף בזה נשתנה עיי"ש, אבל התוספות ותר"י חולקים ע"ז שלא משתנה הברכה כשנעשה לרפואה אם צריך לברך עליה, עכ"פ לכו"ע שתיתא רכה עומדת לרפואה ולא לאכילה ולכן אף לבריא היה אסור לבחוש את השתות בשבת אם היה אסור לחולה מאיסור רפואה ולא היה יכול לתרץ דאיירי בבריא. ועצם הסוגיא דברכות בתרי לישני דאביי התמוה מאד איזה חלוק יש בין שתי הלשונות בארתי בדרך נכון בספרי אגרות משה חאו"ח סימן ק"ל עיי"ש.

[ענף ד]. ומש"כ המג"א וכן כתב הרמב"ם ומ"מ בהדיא פכ"א, הנה ברמב"ם איתא שם בה"כ לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק הסממנים ומפרש המג"א דהוא בבריא ממש. והוא תמוה טובא דנמצא דרק לבריא נאסר שהוא כשאין צריך לרפואה ולחולה הצריך רפואה מותר שהוא לא כהסברא דהבהילות ודאי הוא שצריך רפואה יותר מלזה שא"צ לשום רפואה רק שמ"מ רוצה ליקח הרפואה וגם לא כדינא שברור שלכו"ע אסור להתרפאות מי שצריך רפואה למחלתו כמפורש בהרבה מקומות בגמ' ובדברי הרמב"ם עצמו. אבל הא כבר ביאר המ"מ פ"ב ה"י שיטת הרמב"ם שחולה בכל הגוף כגון חיה ל' יום וכגון לכחול העין בסוף האוכלא שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו מותר לומר לנכרי לעשות לו ומותר להתרפאות ולא גזרינן לשחיקת סממנים במקום חולי כל הגוף אף שאין בו סכנה והאיסור הוא ביש לו רק מיחושים אבל מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפילו שבות ואפילו ע"י נכרי וגם אסרו להתרפאות בדברים שאין בהם מלאכה ולא כלום גזירה משום שחיקת סממנים וכן בחולה באבר אחד אם הוא בריא שלא נפל למשכב מחמת זה ואינו צער כל הגוף אסרו עיי"ש, חזינן מהמ"מ שלחולה באבר אחד ולזה שיש לו רק מיחושים ומתחזק והולך כבריא לזה קורא הרמב"ם בפכ"א בריא שאסרו לו להתרפאות שהרי הוא חולה על דבר שצריך רפואה ובהול ע"ז, ובא למעט שאם הוא חולה היינו שמצטער כל גופו או נופל למשכב שבזה לא גזרו אף שאין בו סכנה דבמקום חולי לא גזרו רבנן. וכן הוא בב"י שכתב דכל הדינים האלו באדם שחושש ואינו נופל למשכב ולא חולה אלא שחושש והוא מתחזק והולך כבריא אבל אם היה חולה שאין בו סכנה הרי אמרו שצרכיו נעשים ע"י א"י ומשמע דאוכל הוא אוכלין המרפאים אותו ולא חיישינן לשמא ישחוק סמנים, וע"ז מסיק דכל שאינו חולה כלל מותר לאכול ולשתות אוכלים שאינם מאכל בריאים דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי, וסובר כן גם בדעת הרמב"ם דלא הזכיר הב"י שהרמב"ם פליג אף שמפורש ברמב"ם אסור לבריא, משום דפשוט להב"י שפירוש בריא שברמב"ם הוא בריא שצריך רפואה שהוא בחולה על אבר אחד או רק במיחושים שלזה אסרו אבל בבריא ממש לא איירי הרמב"ם ולכן משמע לו שבזה מתיר הרמב"ם. וכן משמע לשון הרמב"ם שלא כתב אסור לבריא לאכול ולשתות מיני רפואות אלא כתב שאסור להתרפאות שזה שייך רק על מי שצריך רפואה, ולכן תמוה מש"כ המג"א שברמב"ם מפורש שאסור גם בריא אף שאינו מתרפא. וזהו שיטת הב"י והרמ"א וכן הב"ח וליכא מכל המקומות שהביא המג"א שום קושיא עליהם.

ואחר שנתבאר שראיות המג"א אינם כלום להב"י ודעימיה היה מן הראוי גם לפסוק למעשה כהב"י והרמ"א והב"ח אבל מ"מ כיון שהמג"א סובר כן ומשמע שגם הפמ"ג מסכים לו והביא כן מהלבוש יש לנו להחמיר, אבל מ"מ רק כששייך ענין רפואה שהוא בבריא החלש בטבעו וע"י הרפואות נעשה לגוף בריא וחזק יש לאסור ולא כשמתחזק מעט יותר ולא אף שמועילין שלא יחלה בנקל שבזה יש להתיר למעשה כדכתבתי. ולכן רוב הוויטאמינים שאינם מבריאים את האדם הבריא לשנותו שיהיה מחלש בטבעו לבריא וחזק אלא שמחזקין אותו מעט כמו שמתחזק מאכילת בשר יותר מאכילת ירקות וכדומה, מותר ליקח בשבת אף שעושין שלא יהיה עלול להתחלות בנקל. ואם יש וויטאמינים שמרפאין מאיזה מחלה ואינו חולה הנופל למשכב אלא הולך ומתחזק כבריא אסור, ולבריא החלש בטבעו ועושים אותו להיות גוף חזק ובריא ביותר תלוי במחלוקת הב"י והרמ"א והב"ח עם המג"א שיש להחמיר.

ואם יש וויטאמינים שממשיכים תאוה לאכילה שכתב הגרא"י ווילנער שליט"א שמותר כמו לרעבונו ומפרש זה בכוונת הפמ"ג שכתב בההיתר לבריא להמג"א שהוא לרעבו ולצמאו או לתאווה, שהיינו להמשיך תאוותו לאכילה, לא נראה לע"ד כי פירוש הפמ"ג הוא פשוט או לתאווה שהוא מתאווה לאכול דבר זה אף שאינו רעב ולא צמא, דמסתבר דלאדם שאין לו תאוות אכילה הוא חולה כי דרך בנ"א הבריאים שיש להם תאוות אכילה ואלו שאין להם תאוות אכילה הם חולים וצריכים רפואה שזה אסור, אם הוא באופן קל שלא נחלה כל גופו מזה שאסור לו ליקח דברים המרפאים זה ואם הוויטאמינים הם רפואה לזה יהיה אסור ליקחם.

ובדבר לערב רפואה במאכל אף לערב בע"ש בארתי בספרי אגרות משה חלק או"ח חלק שני סימן פ"ו לאיסור עיי"ש.

ובהירושלמי דביצה פ"ב סוף ה"ב שהזכרתי שאמר בטעם היתר טבילת אדם בשבת שכן אדם טובל לקירויו בשבת שלא מובן הכוונה בזה, ופירוש ציון ירושלים שהוא כמו להקר הוא פירוש דחוק, היה נראה לפרש שזה שאמר טובל לקירויו הוא כפשוטו להחדוש דין שיש בראיית קרי שליכא בשאר טומאות שהוא טבילה לתפלה ולדברי תורה דתקנת עזרא שמותר לטבול בשבת מעצם הדין משום שלא נחשב מתקן כיון שהוא רק מדרבנן כדאיתא במג"א סימן שכ"ו סק"ח, לכן עושה זה שמותר לטבול גם לכל הטומאות ליטהר גם לטהרות אף לאלו שהן מדאוריי', מטעם דממילא לא הוי היכר שהוא מתקן בטבילתו, דהא טבילת בע"ק לדברי תורה הוא דבר המצוי טובא שאפשר לתלות שטובל לקרי לד"ת, והוא כמו ההיתר לטבול מצד שנראה כמיקר. ומה שלא אמר הירושלמי הטעם דנראה כמיקר, הוא משום מים הרעים דלא ניחא לו לתרץ כבגמרא דידן משום דלפעמים בא בשרב ופעמים שהוא מלוכלך שאינם מצוים ולכן תירץ משום שיתלו שטובל לקריו שאינו מתקן. וגמרא דילן שלא אמר זה הוא משום דאינו סובר דההיתר הוא משום שלא נראה התיקון, אלא משום דכיון שהתיקון הוא בדבר שעושה גם לצורכו להקר לא שייך לאסור דאין בזה ענין מלאכה שלכן לא שייך זה אלא כשנראה כמיקר להנאתו ולצורכו, ולא כשעושה לתקן אף שאפשר לתלות שהוא לדבר שלא אסרו כיון דהוא בדבר שאינו עושה להנאה שייך ע"ז ענין מלאכה, ולכן הוצרך לומר דהתירו גם משום דלפעמים בא בשרב ופעמים שהוא מלוכלך, דלטעם שלא שייך ענין מלאכה לאסור בדבר שעושין גם לצרכיו, אינו כלום מה שלא מצוין לתלות בהם דעכ"פ הוא עושה לתיקונו רק דבר שהיה עושה גם להנאתו שאין בזה ענין מלאכה. ואזלי הבבלי והירושלמי לטעמייהו שבארתי במחלקותם בנתכוין לרפואה במי משרה ומי סדום שבאותו הטעם פליגי גם במתקן דטבילה. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה