אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן נג
בחולה שאין בו סכנה שהתחיל ליקח הרפואה בחול וצריך ליקח עשרה ימים רצופין אם יש מקום להתיר ליקח גם בשבת ג' אלול תשכ"ח. מע"כ ידידי הרה"ג מהר"ר אפרים גרינבלאט, שליט"א, בדבר חולה שאין בו סכנה באופן שאסור לו ליקח רפואה בשבת והתחיל לקחת בחול כדורי רפואה שנקראו פילן שצריך ליקחם לדברי הרופא משך עשרה ימים רצופין ואם יפסיק יום אחד לא תפעול הרפואה כלום אם מותר ליקח בשבת, הנה לכאורה לא מובן צד ספק ההיתר בזה אלא דאולי מצד הפסדו הגדול בחולי זה שלא יוכל להרפא בדרך הטבע מצטער ביותר בשביל זה שלכן אולי יתחשב כמיחוש שמצטער טובא שנזכר ברמ"א [או"ח] סימן שכ"ח סעיף י"ז, אבל הא אין הטעם מצד הצער אלא משום שנחלה כל גופו מצד הצער מחמת שאינו יכול לסבול הצער, ולא מצד צער בעלמא שמצטער על מה שלא יתרפא אף שזהו לאינש צער גדול אין להתיר. ואם הוא איש כזה שמחמת שלהתרפא בהפילן צריך עשרה ימים רצופין שא"א בלא שיקח גם בשבת לא יוכל להתרפא יחלה מצד זה בחולשת העצבים שקורין נערוון שיהיה חשש להמחלה שנקרא נערוון ברעק דאן הוא ודאי בדין מיחוש שמצטער כל גופו שיש להתיר שיקח בשינוי קצת השייך לשנות גם ברפואת לקיחת הפילן אף שלא שייך שינוי בהבליעה, דהוא כהסברא השלישית שם, ואם א"א בשינוי יש להתיר גם בלא שינוי כשיטה ראשונה שם, אבל אין מצוי אנשים כאלו ובסתם בני אדם יש לאסור.
חולה שמותר ליקח רפואה בשבת ויש לו גם מיחוש וחולי שלמחלה זו היה אסור ליקח רפואות אם הותר לו גם ליקח הרפואה להמיחוש.
ובחולה שמותר לקחת רפואה בשבת ויש לו גם מיחוש וחולי כזה שאסור בשביל מחלה זו לקחת רפואה, אם מכיון שהותר לו לקחת רפואה בשביל המחלה הותר לו גם ליקח הרפואה בשביל המיחוש והחולי שהיה אסור בשבילו או שלא הותר, מסתבר שאסור אף שלא ידוע לי ראיה ע"ז, דאין טעם להתירו, דהא צריך מלאכה אחרת בשביל הרפואה דהמיחוש ויש לחוש לשחיקת סממנים והבשול וההוצאה לרה"ר שבשביל רפואה זו שצריכים ביחוד והוא ממילא בכלל הגזירה. אך אם בשביל המיחוש א"צ לרפואה אחרת רק ליקח יותר מרפואה זו עצמה, יש מקום להיתר דאולי לא שייך כל כך גזירה שמא ירבה דלא מצוי זה כ"כ שנגזור בזה, ובכלל איסור דלקיחת רפואה שהוא בשביל שחיקת סממנים וכדומה שהוא ביחוד בשביל רפואה זו ליכא כיון שבזו לא יצטרך אלא להרבות וגזירה חדשה כיון שלא מצוי אולי לא גזרי ולכן אם מצטער הרבה יש להקל. והנני ידידו, משה פיינשטיין.