אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן נא
בשכחו להניח החלות על השלחן קודם ביה"ש ט"ז מנ"א תש"ל. מע"כ ידידי מהר"ר שלום נח פלאהר שליט"א.
הנה בעובדא ששכחו להניח החלות על השלחן קודם ביה"ש, אם מכיון שהלייכטער [שהפמוטים] היו על טס ולא על השלחן עצמו לא נעשה גם השלחן בסיס, או שגם השלחן נעשה בסיס, הנה בגמרא שבת דף מ"ז איתא אמר רבא הנח לנר שמן ופתילה הואיל דנעשה בסיס לדבר האסור, והרי איירי שם לר"ש דרק השלהבת היא המוקצה והשמן והפתילה אינם מוקצה מצד עצמן כמפורש בתוספות שם, ומ"מ הוי גם הנר בסיס להשלהבת, חזינן דאף כמה דברים נעשין בסיס, וה"ה להט"ס שעומדין הלייכטער עליו והשלחן שעליו הטס נמי נאסרו שניהן בדין בסיס להנרות שבתוך הלייכטער. אך אולי יש לחלק דהתם שא"א להשלהבת שתהא בלא שמן ובלא פתילה ובלא נר נעשין כולן טפלין להשלהבת שיש על הנר אותו ענין בסיס ממש כמו על השמן והפתילה, אבל בטס והשלחן שאין הכרח להלייכטער שיעמדו דוקא עליהן ורק שנזדמן שהעמידן על הטס והטס על השלחן, אולי ליכא בכה"ג דין בסיס על תרוייהו וממילא הוה רק הטס בסיס ולא השלחן.
אבל הא איתא [בשבת] ברש"י דף נ"א ד"ה ה"ז שהקשה בטמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל שאם אינו מגולה מקצתו אינו נוטל דיפנה סביבותיה ויאחזנה בדופניה ויטנה על צדה ויפול הכיסוי ותירץ דכיון דהוא מניח נעשה הקדרה עצמה בסיס לדבר האסור, הרי מפורש שאף שדבר האסור מונח על הכיסוי והכיסוי הוא על הקדרה נעשה גם הקדרה בסיס. וכמו כן הוא בטס והשלחן שגם השלחן נעשה בסיס. ועיין בסדור דרך החיים בכללי דיני מוקצה סעיף ל"ה דהמפה והשלחן אסורין בדין בסיס אם לא היה עליהן ביה"ש גם החלות הרי גם הם שני דברים ונאסרו. אך אולי יש לחלק דהמפה שהונחה על השלחן ליפותו לכבוד שבת נבטל להשלחן ונחשבו כדבר אחד, והטס שאינו בשביל נוי להשלחן לא נבטל להשלחן והוו ב' דברים. אבל מרש"י ראיה גדולה שנעשו אפילו הרבה דברים בסיס, והוא פשוט לדינא, וגם בסברא אין טעם לחלק ונאסר אף השלחן לטלטלו.
ומש"כ מע"כ דלתוספות בשם ר"ת [בשבת] בדף נ"א ובשם הר"י בדף מ"ג שמתירין בדעתו ליטלו בשבת, שכמו כן יש להתיר לדידהו כשהיה בדעתו להניח על השלחן את החלות שהיה אז בסיס גם להיתר שמותר, נראה דל"ד כלל דבדעתו ליטלו משם לא עשאהו בסיס כלל דבסיס לדידהו הוא רק שהניחו לכל השבת, אבל כשהניחו לכל השבת שנעשה בסיס רק שהיה בדעתו להניח גם היתר, שאם היה עושה כן היה מותר אף שהוא בסיס לאיסור מטעם שהוא בסיס גם להיתר, הא עכ"פ לא הניח ההיתר ולא היה לפי המציאות בסיס גם להיתר שיפקיע האיסור, וכי מחשבה הוא כמעשה הא אף בלא שכח והיה אנוס לא הוי כמאן דעביד והניח, כ"ש בשכח שלא הוי כעביד. וכן לטעם הר"י בתוספות [בשבת] דף מ"ג דבדעתו ליטלו בשבת אפילו מניח חשיב כשוכח, וכן כתבו התוספות עירובין דף ע"ז ד"ה מקצת עיי"ש, דהטעם בארתי בחדושי דכיון דדעתו ליטלו בשבת אמרינן דלא עשאו בסיס אף לתחלת השבת שהיה דעתו שיניח שם, אלא הוא כהניח בעלמא כמתעסק מחמת שהוצרך להניחו באיזה מקום דיש לנו לתלות לקולא, שלכן נידון כנמצא ממילא שם מחמת שכחה וכדומה, ודאי לא שייך זה בהניחו לכל השבת אך שהיה במחשבתו להניח שם גם דבר היתר. ולכן אף לתוספות המתירין בדעתו ליטול בשבת שהוא הי"א בש"ע [או"ח] סימן ש"ט סעיף ד' שהמג"א סק"ז כתב דבמקום פסידא יש לסמוך על זה, אין להתיר בעובדא זו מצד שהיה דעתו להניח על השלחן גם החלות שהן היתר. אבל אף שאסור לטלטלו להשלחן היה מותר לאכול על השלחן דאין לחוש שמא יטלטלוהו דאין הדרך לטלטל שלחן בשעה שאוכלין עליו. ידידו מברכו, משה פיינשטיין.