אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן נ

סימן מט

אם מותר לכסות עצמו בשמיכה עלעקטרית ד' אדר ב' תשכ"ה. מע"כ ידידי הרב הגאון הצדיק כש"ת מהר"ש יחזקאל שרגא רובין האלבערשטאם שליט"א, הגאב"ד ואדמו"ר מציעשינאוו.

הנה בדבר לכסות עצמו בשבת בשמיכה עלעקטרית, היינו שתפורים בתוכה חוטי העלעקטערי, אשר דן בזה הרב הגאון ר' חיים מאיר יחיאל שפירא אבד"ק נאראל, הנה מצד איסור מוקצה ודאי צדק בדבריו דהשמיכה כיון שראויה להתכסות בה גם בלא חום העלעקטרי כשאין צריכין לחום גדול, היא כלי שמלאכתה גם להיתר שמותר לטלטל אפילו להצניעו שלא יגנב ולא ישבר כדאיתא במג"א סימן ש"ח סק"ט.

אבל מצד שהוא נעשה בסיס להעלעקטרי יש לדון, דמה שכתב הרה"ג רחמי"ש שכיון שראויה השמיכה להשתמש גם בלא העלעקטרי הוא כמו בסיס לאיסור ולהיתר דמותר כשדבר המותר הוא ג"כ חשוב, לא דק דהא השמיכה הוא הדבר שנעשה הבסיס להעלעקטרי ולא נידונה השמיכה כבסיס גם לעצמה, דמ"ש ממטה שיש עליה מעות ומחבית שהניח עליה אבן ומהשלחן שהעמיד עליה הנרות שאסורין בטלטול משום שנעשו בסיס לדבר האסור, עיין בשבת דף קמ"ב ובאו"ח סימן ש"ט סעיף ד' ובסימן רע"ז סעיף ג', והוא דבר ידוע ומפורסם שנוהגין שיניחו על השלחן את החלות קודם הדלקת הנרות, אף שהשלחן והמטה והחבית המלא יין יותר חשובים, אלמא דלעצמה אף שהיא חשובה ביותר אינו כלום ונעשית בסיס למוקצה שעליו, ולכן גם הכא השמיכה נעשית בסיס להעלעקטרי ואינו כלום מה שהשמיכה חשובה יותר.

אבל לדינא בעצם הא חוטי העלעקטרי התפורים בהשמיכה נחשבים מהכלי עצמה שממילא אינם מוקצים מצד עצמם כגון אם היו חמים מערב שבת, ורק שמצד החבור להעלעקטרי שבכותל היה שייך לאסור, שבזה מסתבר דכיון שאינו שייך לטלטול דהרי הוא מחובר בכותל לא שייך שיאסור מה שמחובר לו בטלטול. וגם אולי מחובר לא שייך להחשיב דבר אחר לו לבסיס שמחובר אין צורך לו בבסיס. אבל לבד זה הא בעצם כלי שמלאכתו לאיסור נמי מותר לצורך גופו ומקומו, ומה שהנר אסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו כדאיתא [או"ח] בסימן רע"ט סעיף ב', הוא מטעם שכתב הב"י שם משום דבעודו דולק פשיטא שאסור לטלטלו בכל גוונא, והביאו הט"ז בסק"ב, והוא משום דנעשה בסיס להשלהבת כדאיתא בשבת ריש דף מ"ז בפרש"י וכן הוא בלב"ש, והוכיח הב"י זה מאבן ע"פ החבית שאוסר אפילו לצורך גופה בשבת דף קמ"ב, והוא משום דהאבן אינו כלי שאסור אפילו לצורך גופו, וכן הוא השלהבת, שנמצא שהוא בסיס לדבר האסור אפילו לצורך גופו שלכן נאסר גם הבסיס אף לצורך גופו, אבל הדבר המדליק בעלעקטרי וכן דבר הנדלק נחשב זה ודאי כלי שתשמיש שלו הוא להדליק ולהדלק, וכיון שהוא כלי הרי הוא מותר לצורך גופו ומקומו וממילא גם הבסיס שלו יהיה מותר לצורך גופו ומקומו עוד מכ"ש. ולכן ברור שאין בטלטולו איסור מוקצה ולא איסור בסיס לדבר האסור.

ומצד החשש שמא יבא להגדיל החום או להקטין ודאי יש להצריך שיעשה היכר היינו שמקום הכפתור שבו מגדילין ומקטינין יכרכהו במטלית ויתפור שיזכור מזה שהוא שבת, וכן מקום שתוחבין בכותל ידביק עליו איזה דבר לסימן שלא יוכל להוציאו מהכותל. ומצד החשש שמא ע"י שיתגלגל בשינתו מצד לצד יוציאהו מהכותל ויכבה, פשוט שאין לחוש משום שאינו מתכוין ואינו פסיק רישיה, והכא עוד עדיף שהרי כוונתו ורצונו הוא דוקא שיהיה תחוב בהכותל כדי שיהיה חם לו, עיין בשבת דף ע"ה בפציעת חלזון דאמר שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה, ובפרש"י.

ומש"כ הרה"ג רחמי"ש על פי מה שראה בשו"ת חזון נחום בשם חדושי מהרא"ל דתולדות לתולדות לא מצינו, שלכן בהבערת עלעקטרי דהם חוטי מתכות הוא תולדה כדאיתא ברמב"ם פ"ט משבת ה"ו ובר"פ י"ב שם, ועשיית הבערה בדרך דחיקת הכפתור להגיע להעלעקטרי הוא נמי רק תולדה שלא אמרינן תולדה לתולדה, לע"ד הם דברים תמוהים ואין לסמוך ע"ז לדינא, ועיינתי בספר שו"ת חזון נחום (כי ספר מהרא"ל על שבת אין אצלי) וכתב בשם מהרא"ל דאם הכנסה היתה תולדה היה הזורק מרה"ר לרה"י שהוא להכנסה תולדה לתולדה שלא היה חייב, ולכן חידש בעצמו דלהיראים שסובר שרק כתיבה בדיו הוא אב וכתיבה בסם ובסיקרא וכל מיני צבע הוא תולדה, ורושם לרבנן דר' יוסי הוא נמי תולדה לא יהיה חייב על רושם בסם ובסיקרא וכדומה משום דהוא תולדה לתולדה, דלבד שהוא בלא טעם הרי יקשה, דא"כ נמצא שתולדות דשבת לאו כיוצא בהן, דבאב חייב אף כשיעשה מזה תולדה כהא דזורק מרה"י לרה"ר שהוא זורק להוציא ובתולדה פטור כגון בזורק מרה"ר לרה"י אם הכנסה היתה תולדה אף שבדרך העברה שהוא האב אין חילוק, וכה"ג נחשבו לאו כיוצא בהן כדאיתא בתוספות ריש ב"ק ד"ה דאילו שאף שטמא מת עושה כלי מתכות כיוצא בו מ"מ נחשב לאו כיוצא בהן, משום שכלי מתכות התולדה אינו עושה כיוצא בו בכלי מתכות אחר עיי"ש, וא"כ כ"ש ששינוי זה דבזריקה יתחייב רק להוצאה ולא להכנסה, ובסממנים יתחייב רק בכתיבה ולא ברושם היה מתחשב זה לאו כיוצא בהן דהאבות והרי אמר שם בב"ק [דף ב] דתולדות דשבת כיוצא בהן. ועוד יקשה מהא דמקשה לר"א דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי ליה תולדה, הא נ"מ גדולה היא בין אב לתולדה דאילו באב חייב אף כשיעשה מזה תולדה, ובתולדה פטור כשיעשה מזה תולדה. ולכן צ"ע כוונת דברי הגדולים אלו ואין לסמוך ע"ז לדינא. ותולדות לתולדות לא מצינו הוא שייך רק על זה שאין לחייב אלא מה שדומה להאב, ולא מה שדומה להתולדה לבד ולא להאב דהוי רק דומה לדומה שהוא דמיון רחוק ולא על התולדות הדומים ממש להאבות שאלו יש להן דין האבות לגמרי.

ומה שציין לשו"ת אבני נזר או"ח סימן צ"ו הוא תולדה לתולדה באופן שבארתי דכתב שם באות ה' דהשואל רצה לומר דעל תולדת תולדה אינו חייב והוקשה לו על מה שהסוחט ענבים חייב הא הוא תולדה שהוא תולדה דדש, שזה מכיון שלא אמרו שסוחט ענבים הוא תולדה דדש אלמא דלא מחשבי לו דומה לדש אלא לדורך שהוא התולדה דדש ונמצא שהוא דומה לדומה שבזה הוקשה לו שאין לחייב לשיטתו דלא חייב על תולדה לתולדה, והוצרך לתרץ דדורך עצמו הוא אב לכמה פוסקים, וגם ע"ז משמע שלא סבר האב"נ שהרי דחה דבריו ממה שהרמב"ם מחייב בסוחט אף שכתב דסוחט תולדה דדורך, הרי דסובר דגם על תולדה לתולדה ממש כה"ג שכתבתי חייב. ואני בעניותי לא מצאתי לשון זה דסוחט הוא תולדה דדורך ברמב"ם אלא שמפרק הוא תולדה דדש בפ"ח משבת ה"ז ובה"י כתב דסוחט את הפירות חייב משום מפרק ואין חייבין מה"ת אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד, ומשמע מזה שסוחט ביד הוא כדורך ממש לא תולדה דדורך, וכן משמע גם אחר זה שכתב הרמב"ם ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל ה"ז דורך וחייב ולא כתב ה"ז תולדת דורך. ונמצא שגם סוחט הוא עצמו התולדה דדש כמו דורך. וכן מש"כ הרמב"ם הסוחט את הפירות חייב משום מפרק משמע שהוא מפרק ממש ולא תולדה דמפרק ונמצא שאף שמפרק הוא תולדה דדש גם סוחט הוא התולדה דדש וליכא הוכחה מכאן דחייב גם על תולדה לתולדה.

ועתה בא לידי ספר מהרא"ל ולא כתב משום דתולדה לתולדה לא מצינו אלא דבהוצאה דמלאכה גרועה היא לא הוה ידעינן לה עיי"ש, וטעם זה נכון, דהא מטעם זה כתבו התוספות דצריך בהוצאה שיהיו גם התולדות במשכן, ולכן היה שייך לחלק אף אם הוא חייב בהוצאה על זריקה שלא יתחייב בהכנסה בזריקה, אבל בשאר מלאכות לא מחלק מהרא"ל, ופלא על בעל חזון נחום שהעתיק דברי מהרא"ל שלא כדבריו.

אבל בחוטי העלעקטרי נראה שתולדה דמבשל ליכא, שהמחמם את המתכות הא דוקא כשמרפהו כדהביא בהגמ"יי ע"ז מהא דשדא סיכתא לאתונא שהוא משום דמירפא רפי, ואף ששם איירי בעץ מדמה הרמב"ם לזה גם מחמת מתכות כשנעשה בזה רפה, ואלו החוטים הם רפים בלא האש ולא נירפו יותר מצד החמום. ואולי משום זה נקט הרמב"ם גם המתיך מתכות כ"ש שלכאורה תמוה הא נרפה עוד קודם שהותך ממש כמים כהא דבשול פתילה למצות שריפה, והוי זה בכלל מחמם דיש בכלל מאתים מנה, ואם לאשמועינן דהמתיך מתכות שכבר הוחם נמי חייב, הא לא משמע שאיירי במתכות חם, ולכן אפשר דהכוונה דמתיך מתכות דקים טובא שלא נירפו יותר ע"י האור שיהיה חייב בהתכה ממש כמים כהא דבשול פתילה. ולכן חוטי העלעקטרי אין בהם משום תולדה דמבשל. ונשאר רק מה שאיכא במחמם מתכות גם משום תולדה דמבעיר, אבל כיון שהמ"מ כתב שדבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף הוא מבעיר, משמע שאם לא שורף אינו מבעיר ואלו החוטים לא נשרפים, ואף שבמשך זמן רב הן נשרפין, אולי כיון שלא ניכר דבר זה אין להחשיב מבעיר להמ"מ וצ"ע בסברא זו. אך לדינא אין נוגע זה כיון שידביק על המקום שמבעירין ומכבין שם אין לחוש כדלעיל.

ומצד רפואה לא שייך לאסור דכמה אנשים נהנים מחמימות זה וממילא גם חולים מותרין. וממילא לא שייך מראית עין כיון שעושה דבר המותר. ומש"כ הרה"ג רחמי"ש שבאיסור דרבנן ליכא איסור מראית עין, אישתמיטתיה הש"ך יו"ד סי' פ"ז סק"ו, ובאיסורי שבת גם הרמ"א ודאי יודה דבהו מפורש בגמרא לאיסור כדאיתא בש"ך. והחלוק נראה מתרי טעמי חדא משום דאיסורי שבת חמירי דהא חשוב מומר גם במילי דרבנן של שבת לרש"י ותוספות עירובין דף ס"ט עיי"ש. ועוד דלעבור על איסורי שבת נקרא מחלל את השבת מה שכל האיסורין לא נקראו בשם מחלל המצוה שכוונת חלול הוא גם במה שעושה אותה כחול גם לגבי אחרים שזה איכא במה שיטעו בנ"א עליו שעובר על איסור שבת אף שהאמת לא עבר ולכן מראית עין דשבת הוא איסור בעצם לא רק מפני החשד מה שזה ליכא בשאר איסורים ולכן אף הרמ"א שאינו חושש למ"ע באיסור דרבנן דבשול עוף בחלב שקדים מודה באיסורי שבת דאף על איסורי דרבנן איכא האיסור. ועיין בנחלת צבי שכתב שרמ"א רק בביתו מתיר שהוא בצנעא, איברא דאיתא כן בתוספות כתובות דף ס' ד"ה ממעכן שסברי התם שאף שהתירו מתקן כלאחר יד דהוא איסור דרבנן משום פסידא לא התירו בפרהסיא משום מ"ע ומ"מ התירו בצנעא, אבל הא הוא ג"כ רק משום פסידא לא גזרו ומנא לו להרמ"א שגם שלא במקום פסידא לא גזרו, ואולי רק מסברא מתרץ זה הנ"צ, וכתוס' כתובות [דף ס'] נמי הפסידא שמצריך הוא משום איסור מתקן כלאחר יד, אבל א"כ לא מוכרח תירוצו וליכא תמיהא על השגת הש"ך. וגם לא משמע ברמ"א שיהיה דוקא בצנעא אבל טעם הרמ"א שרק באיסורי שבת אסור אף במ"ע דאיסורי רבנן. וראיתי שגם הרה"ג ר' אהרן יהודה ווילנער שליט"א השיג עליו מהש"ך. אבל בעצם לא שייך מראית עין כיון שעושה דבר היתר.

ובהא דכתבתי לכתר"ה זה הרבה שנים ונדפס זה בספרי חיו"ד סימן רכ"ג שח"ו לומר על משה ששמע מהקב"ה שראיה בעצמו התעורר יותר שלכן רק אח"כ שיבר הלוחות, וכתב לי כתר"ה שבעל העקידה נמי כותב כן, הנה עיינתי בהעקירה פ' תשא וראיתי כי אדרבה סובר כדכתבתי שאין שום חלוק בין שמיעה מהקב"ה לראיה בעצמו והביא מהמדרש שמה שלא שיבר מקודם הוא להודיע לישראל שאסור לעשות דבר אף בידיעה גמורה עד שיראה הדבר, ועוד הביא מדרש שאמר לו הקב"ה לך רד כי גם אני ירדתי כשרציתי לדון לענוש בדור הפלגה ובסדום, ופרש"י בחומש שהוא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו, וזהו גם כוונת הירושלמי תענית פ"ד ה"ה שאיתא שם ר' חלקיה בש"ר אחא מיכן שלא יהא אדם דן אומדות, שהוא להורות לדיינים ועיין בחומש תורה תמימה שפירש כן. ובעל העקידה עצמו רוצה לומר פירוש אחד כי רצה לשבר בפני כל ישראל כדי להפליג במוסרם ולהרבות עגמת נפשם, וזהו טעם גדול וכיוונתי לדבריו כדכתבתי לכתר"ה אז, והבאתי שע"ז נאמר לעיני כל ישראל שהוא לשבירת הלוחות כדפרש"י משמע מדנקט זה הקרא שהיה צורך גדול בזה ששיבר לעיני כל ישראל והוא כפירוש העקידה. ועוד פירש שאולי לא רצה הקב"ה לגלות למשה כל החטא וחשב משה שאולי רק במחשבה חטאו שבע"ז הוא כמעשה, שמ"מ ודאי קילא טובא, ואולי רק מעטים ומצד החומר שלא מיחו כ"כ אמר שחת עמך, ואולי דבר מגונה אחר היה וכינה הקב"ה לעגל כהא דוישכב את בלהה, ואולי כבר חזרו ואולי הרבה מיחו והוכיח קצת ממה שסיפר הקרא ממה שנדמה ליהושע שהוא קול מלחמה להראות שהיה קצת ספק מפני שלא גילה לו הקב"ה עיי"ש, הרי מפורש בעקידה אף לתירוצו שהוא מפני שלא גילה לו בברור מאיזה טעם אבל אם היה מגלה בברור לא היה חלוק והוא כדכתבתי. ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה